מבייג`ינג לאולן בטור - חלק ב'

המסע לונציה מתחיל ביציאה מהענק האדום הסיני לכיוון המדינה שהולידה את ג`ינגס חאן, אחד האוייבים הגדולים של סין. בליווי מונגולי צמוד מגיע צור שיזף לאולן בטור.
צור שיזף
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מבייג`ינג לאולן בטור - חלק ב'
Chung King/Depositphoto ©

חיפוש כרטיס רכבת בארליאן

הריקשות התגלגלו צפונה בתוך הרחוב האפל, בתי חומר נמוכים משני צדדיו,נחבטים במהמורות העפר. עוד! צעק הסינו-מונגולי, מאיץ בנהג הריקשה שדיווש בכבדות, תווי פניו יותר סיניים ממונגולים, שערו השחור האני ועיניו סיניות יותר, תווי פרצופו חדים לעומת הפרצופים המונגולים הפחוסים של מירגה ואוריי.

קפצנו מהריקשות ברחוב האחרון שלפני הערבה. הרחוב היה אפל. בחצי הרחוב נכנסנו לתוך אחד הבתים. וילון חרוזים על הדלת, בפנים, בחצר פנימית קטנה, בער תנור ועליו התבשלה ארוחה בווק- סיר סיני עגול שתוכנן כך כדי שישב על פיית תנורי החומר, עגילותו חוסמת את הלהבות מלצאת הרוצה, מכוונת את העשן אל הארובה. "לא פה". אמר אוריי, חצינו את הרחוב בעקבות סינו-מונגולית חייכנית, עברנו דרך מסעדה. חדר לחמישה. האן הוביל אותנו לחדר לאורך מסדרון שבאחד מקירותיו היה ברז ומתחתיו דלי. דלת החדר נפערה אל המסדרון ודלתות זכוכית מחופות וילונות התכוונו אל הרחוב. שש מיטות. אחת המיטות נגררה החוצה. ארבע בשורה ואחת בפינה. "אתה ישן שם?" הצביע מירגה על שורת המיטות כשהנחתי את התרמיל על המיטה הבודדת.
"לא".
"אולי בכל זאת תישן שם? אני רוצה לישון פה".
"גם אני".

"בואו נלך לאכול". אמר אוריי, חוסם את דלת הכניסה למסדרון דרכה הגיעה האשה מביאה תרמוס מלא מים רתוחים, קערית פח וקפקפים אותם הניחה זוגות זוגות מתחת למיטות. יצאנו מהחדר.
"איפה השרותים כאן".
"כאן". אמר מירגה בזלזול, פותח את רוכסן המכנסיים ומשתין אל הרחוב כשגבו אל הדלת. פניתי אל קיר החומר. נימוסים. קרפיני.
ירדנו אל הרחוב הראשי, אחד משני הרחובות הראשיים של העיירה שהילכו מדרום לצפון. טיפסנו על ריקשת אופניים שנסעה כחולה ואפלה על המהמורות, דרומה, אל השוק, אל החלק החי של העיר בשעה עשר בלילה. "יש שם מסעדה אחת שהוא מכיר" הצביע אוריי בסנטרו על הסינו-מונגולי. הריקשה התגלגלה ברחובות, פונה לתוך רחובות אפלים וקרים, חולפת על פני מרכז העיר שהתגבה לבניינים בני שלוש וארבע קומות, בנויים בריבוע הסיני הסוציאליסטי.

מבהיקים בקרמיקת משבצות מתועבת מבחוץ ומזוהמים מבפנים, לא צריך להיכנס פנימה כדי לדעת שתוכם אבק. יותר מפעם אחת תהיתי על התרבות הסינית, על המשי, הפיסול, הספרות והאוכל, ולעומתם טינופת המחראות הציבוריות, זוהמת הבתים. זהו אולי ההבדל הבולט ביותר למי שחונך על הערך של טוהרה וניקיון. הגיינה, מושג שהסינים והרפואה הסינית מזלזלים בו לחלוטין. האם הסינים חולים יותר? בריאים יותר? מליארד ורבע סינים? הריקשה עצרה בין שני שערי מתכת ברחוב המאופל שהואר בנורות צהובות בודדות. הרמתי את צוארון המעיל. מכנסי הבד היו דקים מדי. קור צורב. וילון מחרוזות, דלת נפתחת. זוגות וחבורות קטנות ישבו בתוך המסעדה שהוארה באור קלוש. ילדה הוליכה אותנו לחדר צדדי שבמרכזו שולחן עגול. על השולחן הונח על עגול ברזל לוח זכוכית מסתובב. תה ירוק בקנקן חרסינה. מקלות במבוק. כיסנים, מרק, דג מבושל, בשר, השולחן התמלא באוכל. אוריי ומירגה נעלמו עם הסינו-מונגולי, מותירים אותי עם השתקן שבחבורה, בקבוקוני שיכר השעורה החריף על השולחן. הרעב אחרי יום הנסיעה הארוך, העייפות.

"איפה אוריי ומירגה?"
"הם כבר יבואו".
אי אפשר היה

לדעת אם נעלמו בעסקי השוק השחור או בעסקי נשים. הם חזרו לאחר שעה, מתנפלים על ערימות הכיסנים, על הדג והבשר. "או.קי. יש כרטיסים למחר. בלי בעיות". הם לגמו מהבקבוקונים ומפחיות הבירה. "אנחנו משלמים". אמר אוריי. שוב יצאנו אל הרחוב הקר. בפינה, באור הצהוב עמדו שולחנות הסנוקר, אחת עשרה בלילה, גברים עומדים ומשחקים סנוקר. אוריי סידר את הכדורים במהירות, מירגה התייצב מולו. אוריי הביס אותו במהירות. מירגה עצר שתי ריקשות ברחוב, טיפסנו לתוכן, המונגולים מעוררים תחרות כירכרות ברחוב האפל.

"שירותים?" קרא מירגה בקול רם, "בוא אני אראה לך", יוצא מדלת החדר פותח את רוכסן המכנסים ומשתין במרכז רחוב העפר. פרשתי את שק השינה על המיטה, מקווה שהמונגולים יילכו לישון. "אנחנו יוצאים". אמר מירגה, "נחזור עוד מעט". כיביתי את האור והתעוררתי לזמן קצר כשחזרה חבורה צוהלת ושיכורה של מונגולים אל החדר. המונגולים ישנו בכבדות כשהתעוררתי. אור בהיר חדר דרך הוילונות. יצאתי אל הברז במסדרון. במטבח האפלולי היתמרו אדי בישול וטיגון מהווק המלא ירקות מתאבכים. האשה הזדרזה להחליף את התרמוס. כוס תה של בוקר. בלי סוכר, לפי הנוהג הסיני. סידרתי את התרמיל.
"לאן אתה הולך?"
"להסתובב".
"לא פותחים את הקופות בתחנת הרכבת לפני 11". "אפגוש אתכם בתחנה ב-11". הסינו-מונגולי הוציא מברשת שיניים וצחצח בקפדנות מעל הקערה, שוטף פנים וכתפיים. קול המים הנתזים לתוך הקערה. יצאתי אל הרחוב הצונן והבהיר. לבשתי את המעיל והנעליים. החלפתי מכנסיים מבד לג`ינס כבד יותר. בתי החומר הנמוכים, הצטופפות ריקשות הארגז הכחולות ליד השוק המקורה שבפינת הרחוב. נהגיהן סימנו לי לעלות על הארגז הלא נוח. צעדתי לכיוון מרכז העיר. בננות בדוכני הירקות. תפוחים. עופות. תנורי מתכת אבכו עשן בדוכני האטריות והכיסנים, מוזנים בגללים.

אולם התחנה היה אפל עם מסדרונות חשוכים מתפצלים. מחוץ לאולם התחנה, בחצר שלצידה חורשת עצי צפצפה, השתרך תור. התור נמשך משני צידי חלון לאורך הקיר. התור לכרטיס לאולן בטור. אנשים נדחקו בצפיפות מעורבת של נשים וגברים, לא משאירים מקום למישהו מבחוץ להכנס ביניהם. חזרתי אל הצומת והתיישבתי בשמש על ספסל אצל אחד מדוכני האטריות. בשעה 11 ראיתי את אוריי ומירגה עם הסינו-מונגולי. הזיהוי לא היה פשוט כמו שחשבתי, מכיוון שהאנשים שהסתובבו סביב תחנת הרכבת היו חבושים בכובעי קסקט אמריקאיים של קבוצות בייסבול, לבושים בחולצות משובצות, ג`ינס ואפודי צילום חומים ומגושמים. לרגע היה נדמה שהגעתי לכנס צלמי העיתונות של ליגת הפוטבול האמריקאית. זו כנראה האופנה במונגוליה.

"לא בעיה", אמר אוריי, "חברים שלנו ישיגו לנו כרטיסים. אתה לא צריך לעמוד בתור. זה 40 דולר כרטיס". עמדתי אחרון בתור מהקצה הצפוני של שני הזרמים. עוד שלושה נדחקו בעקבותי. שוטר סיני לבוש בירוק עבר לאורך השורות, בודק דרכונים וניירות קטנים שהיו כנראה הזמנת הכרטיס שנרכשה מבעוד יום לפי השיטה הסינית שקודם אתה עומד בתור שעות ומשלם על הזכות לעמוד עם הנייר שקנית שעות על מנת לרכוש את הכרטיס ביום שאחרי. לא היו יותר כרטיסים כאלו. הם נרכשו על ידי נוסעים שהקדימו וסוחרי השוק השחור. השוטר הסיני דחף והכה שני אנשים בתור, מטיח אותם אל האדמה. הוא התקרב אלי, מביט בדרכון, נובח במנדרינית. לא היה לי את הנייר. הוא תפס בשרוול המעיל והוציא אותי באלימות מזנב התור. זה לא היה אישי. מבחינתו יכולתי להיות מונגולי, סיני או שטן נוכרי. לא היה בדבר שום חשיבות. חזרתי לעמוד בצל הצפצפות ליד אוריי ומירגה. "יש הרבה אנשים". אמר אוריי, "הכרטיסים עולים 50 דולר". הרחבה הצטופפה באנשים. "יהיה קשה לעלות על הרכבת, נצטרך לחכות לרכבת של עוד יומיים. אבל אל תדאג". הפנים ניראו דאוגים, לא היתה בהם את העליזות חסרת האחריות של אתמול.

נכנסתי לבניין התחנה. מקיש על דלתות. "יש פה מישהו שמדבר אנגלית?" שאלתי באחד החדרים. הם הביטו בי בתימהון. תיירות מערבית אינה נפוצה באר-ליאן שהמפות קוראות לה ארנחוט. אחד מהם קם וחצה את המסדרון, מוביל אותי לחדר מלא בשוטרים. בירכתי אותם בסינית והשוטרים צחקו. הם הצביעו על כורסא שלידה עמד טלפון. השוטרת היחידה בחדר חייכה וחייגה. היא אמרה משפט והגישה לי את השפופרת. אנגלית מהצד השני של הקו. מה אני יכול לעזור לך? שלום, אני עיתונאי, אני צריך כרטיס לאולן בטור. הקופה בחוץ. איפה? בחוץ. השוטרת תראה לך. האם תוכל לבקש ממנה לגשת איתי? הייתי בחוץ והקופה סגורה. היא תיקח אותך למשרד. אני יכול לעזור לך בעוד משהו? תודה רבה אמרתי לשפופרת והחזרתי לשוטרת.

לרגע לא הייתי בטוח שאני בסין ההאנית. השוטרת חייכה והוליכה אותי לאורך המסדרון, חוצה את חדר המבוא של התחנה למסדרון אפל אחר. היא הקישה באחת הדלתות. לא היתה תשובה. היא הקישה שוב. שוטר שני טיפס על הדלת והציץ מהחלון שמעל. הדלת היתה נעולה. צל עבר על פני חלון הזכוכית הפנימי. השוטרת הטיחה אגרוף על מסגרת העץ. דיבורים מבפנים, חריקת מפתח והדלת נפתחה. היא הציגה אותי בפני שלושת האנשים שסביב לשולחן. הם ישבו ומילאו טפסים. מהצד השני של השולחן היה אשנב עץ אטום שמעברו השני התדפקו אלו שחיכו לכרטיסים. אחת בצהריים. הייתי מעברו הנכון של התור. בתוך הקופה. "סי קוואי". 3 יואן אמרה האשה ואני שלמתי כדי לקבל את הפתקה שתיתן לי כרטיס. היא מילאה את הפתק והפנתה אותי לחדר שני בו ישבו שלוש נשים סביב לשולחן עץ. מנורה צהובה האירה בדלות את החדר שבו כורסא עם ציפוי פלסטיק חום ושולחן כבד מחופה זכוכית. "אר-שי בה." אמרה אחת מהן, אוספת את הזמנת הכרטיס.
"קוואי?"
"דולר". היא צחקה. 28 דולר מאר-ליאן לאולן בטור, פחות ממחירי השוק השחור.
"תבוא לתחנה בחמש. לא בארבע". אמרה ההאנית וחייכה.
היא מלאה את הכרטיס ואני שילמתי וטמנתי את הנייר בחגורה, מודה לכולם ויוצא אל התכלת שמחוץ לתחנה. מירגה, אוריי הסינו-מונגולי והשקט עמדו בחוץ.
"כרטיס עולה 80 דולר". אמר אוריי, "אולי נצטרך לחכות לרכבת הבאה".

" כרגע קניתי כרטיס".
"כמה הוא עלה לך?"
"28 דולר".
"תשיג לנו גם כרטיס כזה!" אמר מירגה, "בוא נלך, תגיד להם שאנחנו חברים שלך, עיתונאים".
צלמים. עם אפודי הצילום של האופנה המונגולית. צעדתי בחזרה לתוך הבניין. החדר אליו הגעתי בסיבוב הראשון היה סגור. חציתי את המסדרון לחדר בו ישבו השוטרים. הוא היה פתוח וריק. לא היה בו איש. חצינו בחבורה את אולם ההמתנה לדלת הנעולה של קופת הכרטיסים. הדפיקות על הדלת לא עזרו. הדלת נשארה סגורה. חיפשנו מישהו שמדבר אנגלית, שכן מי שדברתי איתו בטלפון דיבר אנגלית מצויינת. עלינו לקומה השנייה, ללשכת מנהל הרכבת. הוא הביט בנו בפליאה. לא, הוא לא מדבר אנגלית. סובבנו בתחנת הרכבת. כל מה שקרה לפני פחות מעשרים דקות לא היה. כאילו הניח מישהו את המשרד, השוטרים, הטלפון ודוברי האנגלית לכבודי, על מנת למכור לי כרטיס, והעלים אותם באותה קלות ששם. לולא הכרטיס בחגורה, הייתי מטיל ספק בדבר בעצמי. לא יכולתי לעזור למונגולים.

"אנחנו הולכים לחדר לנוח". הם עלו על ריקשה שהיטלטלה באיטיות. צעדתי צפונה באור השקוף. בחודש שקדם להגעתי למקום הזה, הייתי בסין ההאנית המוצפת באנשים. החוצה מהעיר, מהבתים, אל מרחב הערבה. עברתי את שורת בתי החומר האחרונה, עולה על דרך עפר שהתפתלה צפון מזרחה, חותכת במרחק של קילומטר את מסילת הברזל השוממה. אשלים גדלו בין שתי המסילות המקבילות. הדרך חצתה את המסילה. עמדתי והבטתי בברזילי המסילה שהבהיקו בצבע כסוף שגלגלי המתכת יוצרים. מסילות שאינן בשימוש מחלידות. אדני הבטון של המסילה כוסו בחול שרוח קרה השיבה מהגובי-הצפוני שבמדבריות החול. הקר שבהם.

ירדתי אל הערבה השוממה. דבר לא גדל במרחב. כמו בסעיף המערבי שלו, בטקלאמקאן, המדבר שאיש לא יוצא ממנו. הרוח גלגלה שיח יבש, קולות העיר נבלעו במרחב. חזרתי לשורת האשלים שבין מסילות הברזל, הסוללות יצרו שקע שניקז אליו את מי הגשמים המועטים ויצר מחסה מהרוח הקרה. הסרתי את התרמיל והבטתי בשמש שפנתה מערבה, נותן לקרניים להאיר את הפנים ואת השפתיים שנצרבו מקור ומרוח. האן חמוש ברובה ציד זעיר קליבר עלה על הסוללה, מביט בצמרות העצים, מחפש ציפור לצוד. לא רציתי להיות ציפור. העמסתי את התרמיל וחזרתי אל הדרך. קטר צפר מקרפיף התחנה.

עברתי דרך אחת החנויות, קונה שוקולד סיני ואחר כך נכנסתי לתוך השוק המקורה. כפפות סיניות למונגוליה ולרכבת הטרנס-סיבירית. סוללות לווקמן ולפנס. רוסים עם תיקים גדולים עברו בין הדוכנים, רוכשים סוודרים, מעילים, כפפות, כובעים וצעיפים. שוק של גבול. דברים סינים ויפנים. משחק המחשב הקטן שבו שיחקו המונגולים בדרך מג`נינג-נאן לאר-ליאן. משחק שהיה חלק מהמונגולים הנוסעים כמו כובעי הבייסבול, חולצות הפלנל המשובצות ואפודי הצלמים. חלצתי את הנעליים ושכבתי על מיטה, קורא את עלילותיהם של כל אותם שחוק ושילטון התנכלו להם בתקופת שושלת סונג, והם עלו אל ההרים או ירדו אל הביצות כדי להפוך לשודדים.

"גדת הנהר", פנטזיה סינית של אמנויות לחימה, אומץ, אכזריות, תאוות אסורות, נאמנות וגינוני כבוד. כל מה שעושה תרבות מורבדת וישיבה, הספר אותו נשא מאו במסעותיו, ספר שנכתב בתקופת שושלת מינג. האם יש תור לשירה ותור לספרות? דרך הניסוח המינימלסיטית של השירה של שושלת טאנג. הפרוזה האגדית של השושלות שאחריה. האם היתה שושלת טאנג השיא הסיני כמו שאומרים אלו החיים בשושלת הקומוניסטית? האם השירה היא שיא? מספר מועט של מילים זהירות שיש בהן הכול והן ניצוץ מניע. הלכתי לאט אל תחנת הרכבת. ברחבה נערמו חבילות. לא חבילות ותיקים רגילים, כי אם חבילות ענק, נקניקים גליליים שאורכם יותר מחמישה מטרים והיקפם שניים. החבילות נערמו במערומים גבוהים מקומת אדם, הרים הרים ברחבת הכניסה לרכבת. אוריי ומירגה עמדו ברחבה.

"כרטיס לאולן בטור עולה 80 דולר". אמר מירגה בפנים עצובים. אוריי הופיע עם שני הסינו-מונגולים איתם ניהל משא ומתן מאז הבוקר. "קנינו כרטיסים, 80 דולר. אחרת היינו נשארים כאן. אלו לא מונגולים אמיתיים פה, הם לא מדברים כבר מונגולית, רק סינית. אבל באולן בטור לא יהיו לך בעיות, באולן בטור כולם חברים שלנו. חכה לנו פה, אנחנו הולכים להביא את התיקים". נשענתי על גדר סבכת הברזל והבטתי ברחבה הצפופה, במוכרי הדוכנים שמכרו קולה, פנטה וספרייט בבקבוקים גדולים עטופים באותיות סיניות, במנות היום של האטריות היבשות, בעוגות ובממתקים. המונגולים עישנו סיגריות, יורקים על הרחבה. בסין ההאנית אסור לירוק על הריצפה. אנשים נעצרים ונקנסים. אלא שפה היה הגבול.

"יש לך יואנים?" היו לי שבעים. "זה יספיק". הוא לקח חמישים ונעלם ברחוב, חוזר כמה דקות מאוחר יותר. "בוא". נדחקנו דרך הרי החבילות אל הפתח. הקלות לקחת כסף. לצרוך טבק. לבקש שתסדר כרטיסים. אנשים שלא יודעים גבולות. שוטרים סיניים עמדו בכניסה וחבטו בנדחקים. נראיתי קל וצנום עם התרמיל הבודד. אנשים גלגלו תיקים וחבילות עמוסים. בתוך אולם התחנה ישבו שני שוטרים. מילאתי את הטופס והשוטר החתים את הדרכון. ביורוקרטית הייתי מחוץ לסין. עכשיו הייתי צריך רק למצוא את הקרון שמספרו כתוב על הכרטיס ולחכות לעשר בלילה. "באיזה קרון אתה?" שאל אוריי, מביט בכרטיס. "אנחנו יותר קדימה". צעדתי לאורך הרציף. השמש שקעה מעבר לבניין התחנה. על הרציף עמדו שלושה דוכנים שמכרו שתייה ואוכל. קניתי לחם מתוק ותפוחים. מחר אחרי הצהריים תגיע הרכבת לאולן בטור.

לתחילת הכתבה

נסיעת רכבת מאתגרת

זו לא היתה רכבת סינית. רכבת מונגולית מטונפת שתאיה בנויים בשיטה הרוסית של ארבע מיטות בתא בשתי קומות, תא לציוד מעל המסדרון ומתחת למיטות. בתא שלי היו מונגולית ומונגולי מבוגרים. הרצפה היתה מכוסה בחבילות. על המיטות נערמו חבילות והאשה שכבה עליהן. הם פינו במהירות את המיטה ואני טמנתי את התרמיל מתחת לדרגש ולגמתי מים. האור דעך בחוץ והרציף הלך והשתתק. הרכבת עמדה דמומה וחשוכה. לא היה אור בקרונות והחימום לא פעל. האוויר היה דביק וריח חמוץ עלה מהשירותים. אכלתי תפוח והנחתי בחושך את אוזניות הווקמן על האוזניים, מקשיב לג`ון קייל אותו הכירו לי שני אנשים צעירים כמה חודשים לפני הנסיעה הזאת. הסתכלתי בחושך ובאורות מהרציף. קור חדר מהחלון. פרשתי את שק השינה. לגבול המונגולי נגיע רק בבוקר. לא היה לי מושג מתי נפרדה הרכבת מהרציף.

בבוקר המוקדם הגיעו המונגולים, לבושים כמו שלמדו מהרוסים. כובעי המצחיה, המגפיים, המדים החומים בהירים. השעה היתה מוקדמת בבוקר. הצטנפתי בשק השינה. שוטר הגבול הביט בוויזה שהוטבעה בדרכון בשגרירות בבייג`ינג והטביע חותמת מונגולית. עצמתי עיניים ונמנמתי כמה דקות עד שהגיע המוכס, מאלץ אותי להיכנס לתוך הנעליים הלא רכוסות ולצאת למסדרון כשהעיף עין על ערימות הבגדים הארוזים בחבילות מגושמות שגדשו את התא. אספתי את מברשת השיניים ונגשתי לשירותים, אוטם את האף, מביט בחלודה הצבורה על פתח הברז. הטינופת, החלונות השבורים. מערכת החשמל שלא עבדה בקרון, ההסקה שלא הוזנה. תהיתי אם הרכבת מאולן בטור למוסקבה תהיה דומה, שכן זו היתה ללא ספק הרכבת המטונפת והמוזנחת מכל אלו שנסעתי בהן בהודו, דרום אמריקה, המזרח התיכון, אירופה, אפריקה והרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר.

לא היה טעם לרדת לקצה המסדרון למקום בו עמד מיכל המים. שום תנור פחם לא הסיק את המים. לגמתי מהמים הקרים במימיה ולעסתי שוקולד סיני, קורא את ספרו של פרקר על אלף שנות טטרים. האור התחזק ודרך החלון שבמסדרון אפשר היה להוציא ראש לרוח הקרה ולהביט בקטר הירוק שמשך את עשרות הקרונות על מסילה צפונה, מטפס על גבעות עגולות בערבה השוממה. מפעם לפעם הגיחו אוהלי נוודים עגולים בצדי המסילה, עדרי סוסים, פרות וכבשים. במרחק, ליד בריכת מים בתחתית אחד היובלים, עמדו גמלים בקטריאניים דו-דבשתיים. מאלו שאפשר לראות בסעיף של הגובי בסין, במחוז הויגורי האוטונומי של שינג`יאנג.

לכל מקום שהמונגולים יצאו אליו, מניעים את השבטים הטורקיים ממולדתם המונגולית, נוצרו תרבויות ואימפריות, הויגורים בטורקיסטאן, הטימורידים בסמרקנד, המנצ`ורים במנצ`וריה שירדו דרומה והביסו את אחרון קיסרי המינג שטבח את משפחתו בגבעה המשקיפה על העיר האסורה ותלה את עצמו בצעיף המשי. המנצ`ורים קברו אותו בכל הכבוד הראוי בקברי מינג ולא מחו את הקברים כפי שהיה נהוג אצל שושלות עוקבות. המונגולים שירדו עם ג`ינגס וכבשו את בייג`ינג, הופכים אותה לבירה וקוראים לה חאן באליק. יורשים את שושלת סונג שהתבצרה בנאנג`ינג, הופכים לשושלת סונג הדרומית. קובלאי, נכדו של ג`ינגס כבר היה סיני לפי תפישתו, איש של אמנויות ופילוסופיה, נכנע לפאר הסיני הענוג, לתככנות הדיפלומטית, הוא כבש את הבירה הסינית הדרומית, מאחד את סין לאימפריה אחת.

אלא שהסינים, כמו תמיד, מעולם לא קיבלו את מרותם של המונגולים, המנצ`ורים או הטובה. אחד משבוייו של קובלאי היה ואן טיאן שיאן. הוא הוחזק בכלא הסינו-מונגולי שלוש שנים על מנת שיכוף את ראשו בפני המרות של קובלאי, כותב את"תאי": "מואר באור תועה, אין נשיבת אביב להמתיק את בדידות האפלה בה אני נמצא, זנוח לערפל ולטל חשבתי כי אמות. כבר שנתיים חלפו על עונותיהן ולשווא מתהלכת המחלה סביבי. הקרקע, לח ומזיק היה כבוסתן לגופי. כי יש בי דבר ששום אסון לא יטול. ולכן לא נפל רוחי, עיני רואות את העננים הלבנים מעל לראשי, שטים, ובליבי יגון אין גבול, כמו השמים". לאחר שלוש שנים הובא ואן טיאן שיאן לפני קובלאי. "מה תרצה"? שאל הקיסר "בחסד קיסר סונג נעשיתי לשר. לא אוכל לשרת שני אדונים, חפצי האחד הוא למות". קובלאי נד בראשו, מסמן לתליין. כשנחה החרב על צוארו, כרע ואן טיאן שיאן והשתחווה לכיוון דרום, לכיוונה של נאנג`ינג בה שלט עד לפני שלוש שנים קיסר סונג.

"הי-" קרא המונגולי השקט שנשלח על ידי אוריי לאסוף אותי אל התא שלהם. לא היה בי חשק רב להצטרף לתא שידעתי שהוא עמוס וודקות ובירות ומשקה שיכר שעורה. לא ידעתי מספיק מונגולית או רוסית כדי לסרב בנימוס. הוא הניף את התרמיל הגדול ואני הטלתי לתוך הקטן את המצלמה, הווקמן, הספרים והאוכל. הוא שקל המון. הגדול היה רק נפח של שק שינה ובגדים. טיפסנו על הגבהות המתכת המתנועעות שבין הקרונות. אלו טונפו בזבל. בקבוקים הוטחו דרכם אל המסילה, קליפות, עטיפות ריקות ועצמות חיות אכולות. חלונות הקרונות היו מזוהמים מטיפות בוץ וטינופת. נגררנו לאיטנו דרך מסדרונות הקרונות הצפופים, בתאים בהם היו הדלתות פתוחות, אפשר היה לראות אנשים מנמנמים או משחקים קלפים על חבילות ענקיות, חלקם יושבים ומעשנים תוך כדי משחק במחשבים קטנים שדימו מלחמות כוכבים או קרבות אגרוף. אלו שעמדו במסדרונות היו לבושים בתלבושת המונגולית הלאומית - כובעי קסקט, אפודי צילום וחולצות משובצות. האחידות התלבושתית. התא היה ריח של בירה ובקבוקי וודקה ריקים. לעומת תאי הסוחרים, היה התא ריקנות שרק הערבה הריקה והצהובה מחוץ לחלון היתה ריקה ממנה.

הנחתי את אוזניות הווקמן והקשבתי ללורי אנדרסון. פתחתי את הספר ונרדמתי בעמוד השלישי. "הי!" חבטה בי יד כבדה. "טבק!" התעוררתי כשמירגה מסתכל אלי. הוצאתי את הטבק ונתתי לו. "מה עם הטבק שנתתי לך?" הוא עשה את עצמו לא מבין, שומר את הטבק לזמנים בהם לא יהיה לידי. המונגולים גלגלו סיגריות בנדיבות. "ווקמן?" שאל מירגה בטון שאי אפשר לסרב לו. הסוללות היו על סף סיום. העברתי לו את הווקמן ויצאתי אל המסדרון, מביט בנוף.

"בוקר טוב!" אמר אוריי בשמחה. "מונגוליה!" הוא היה גאה במרחבים, בתחנות הרכבת הזנוחות, במונגולים שהיו לבושים כמו שמונגולים היו לבושים לפני המצאת כובע הבייסבול, בגלימות צמר ארוכות ובכובעים עגולים ומצחיקים עםשוליים מוגבהים, נעולים מגפיים שחורים וגבוהים. הרכבת עצרה בתחנה. סוס נמוך ומוצק התקרב מכיוון זנב הרכבת. הוא עבר מתחת לחלון, נמוך בהרבה, נושא על גבו אב מונגולי שבנו בן השלוש מחבק אותו בחוזקה, נעלמים באיטיות לתוך הערבה.

"מתי נגיע לאולן בטור?"
"בארבע". אמר אוריי. חזרתי לתא, לעשן הסיגריות ולאדי האלכוהול. המונגולים שיחקו קלפים מתחתי. שמש בהירה האירה את הערבה הגלית, אוהלים בודדים במרחב. סוסים, כבשים ובקר.  היום התארך, חוצה את הצהריים, הפה קהה מנסיעת הלילה, הרעב הקל. צבטתי מהלחם. השמש העריבה ומילאה את המסדרון באור צהוב וחם. נשענתי על הדלת. מסתכל אל הריקנות. אולן בטור, אמר מונגולי לידי כשהחלה הרכבת לנסוע לאורך נהר האורחון. צפיפות האוהלים גדלה. ההרים התגבהו ובכמה מקומות אפשר היה לראות שלג שירד לא מזמן, נפרש בשטיחים רכים על ההרים העגולים. יערות מחטנים קטנים. מרחוק אפשר היה לראות ארובות ועשן לבן ומזהם. התקרבנו לעיר. לליבה של מונגוליה. אולן בטור. אורגה. הרכבת האטה. גושי בניינים סוציאליסטים אפורים. רציף ארוך ואפור. עצירה.

"בוא". אמר אוריי, הגענו. ירדתי אל הרציף, שמח לגעת באדמה אחרי יום נסיעה. קר. שמים בהירים וקור מרכז אסיאני של סתיו. "רק רגע", אמרתי לאוריי ומירגה כשהנחנו את הציוד בפאתי התחנה ההומה אדם. "אני מצלם ובא". חזרתי לרציף. מונגולים לבושים בלבוש מונגולי של גלימות ארוכות, כובעים ומגפיים גבוהים, פניהם חומים וצרובי רוח ערבות, ישבו או עמדו סביב החבילות לאורך הרכבת הירוקה. מישהו הניח יד מול עדשת המצלמה. אחרים צעקו שלא אצלם. הסטתי את היד ועברתי לקבוצה אחרת. גם כאן הרים מישהו יד, מנסה למנוע את הצילום. חזרתי לאוריי ומירגה שהתמקחו עם נהג מונית. הם הסכימו על מחיר. העמסנו את הדברים ויצאנו מהתחנה לתוך רחובות העיר. לא היתה תנועה מרובה ברחובות. מכוניות רוסיות. ניבה, וולגה. אוטובוסים חשמליים צהובים, כמו בכל אחת ממה שהיו הרפובליקות הסובייטיות. הנהג אמר דבר. אוריי שישב לידו ענה. בקצה הרחוב הרחב עצר נהג המונית את הרכב ואנחנו ירדנו.
"מה קרה?"
"הוא רוצה יותר מידי כסף. זה לא יותר מ-300 טוגריק מהתחנה ועד לבית של מירגה".
"כמה שווה דולר?"
"350 טוגריק. הי", אמר אוריי, "ראית את התיק השני שלי?" התיק עם המתנות לבן, עם המעיל החדש. מירגה משך בכתפיים.
"אולי הוא נשאר בתחנה".
"חכו לי פה". אמר אוריי, חוצה את הרחוב בריצה לכיוון תחנת הרכבת שנשארה במקומה קילומטר מערבה מהמקום בו עמדנו בראש צומת טי.

לתחילת הכתבה

מגיעים לאולן בטור

המקום לא נראה לי, שוליו של הכביש, הרמזור שהוא רק המלצה, הנהיגה החותכת של המונגולים. ישבתי על התרמיל וגלגלתי סיגריה. אטובוס פנה ברמזור אדום, מונית רחבה שבאה מדרום בלמה וסטתה בחדות שמאלה, עולה על המדרכה, מחטיאה אותי ואת מירגה רק במעט. הנפתי את התרמיל, מניח אותו במרכז המדרכה, מעבר לחלקת האדמה שהבדילה בין הכביש ובין המדרכה. מירגה העביר את שאר התיקים. "אני הולך לתחנת הרכבת לראות מה עם אוריי". הוא הניף יד למונית שנעלמה לתוך הרחוב. השמש חצתה את קו הבתים המרוטים שהטילו צל על הרחוב. הרמתי את שולי המעיל, מגלגל סיגריה. ממתין.

מירגה חזר במונית סטיישן שאחד מחלונותיה סתום. "אוריי לא חזר?" לא. "לא ראיתי אותו בתחנה". לא אותו ולא את התיק. "זה חבר שלי". הוא סימן לנהג המונית לחנות בפינת הרחבה. המכוניות הישנות, המשאיות הנוטות על צדן והאוטובוסים העמוסים המשיכו לפנות ולחתוך זה את זה ברחוב הרחב שהשמש נעלמה ממנו. אוריי הגיח מתוך מונית אחרת. "אין תיק. השוטר אמר שלא מצאו את התיק. כל הדברים שקניתי לילד ולאישתי. לא חשוב". מירגה כיוון אותו אל המונית הרחבה שהתגלגלה באיטיות, פונה צפונה, חולפת ליד גוש בתים, שטח פתוח של גבעות נמוכות ומטפסת לרחוב אחר. "אתה תהיה אצל מירגה. אחר כך תבוא אלי". תהיתי, כמו תמיד בנסיעות האסיניות האלו, אם אני רוצה לגור בבית של משפחה או להעדיף את הזרות הנייטרלית של המלון.

המכונית חלפה על פני שורות גושי בתים אפורים שאותיות קיריליות בראשם. הקירילית החליפה את המונגולית בשנות השלושים. באותה שנה הוחרבו המנזרים הבודהיסטים של מונגוליה. באולן בטור נשארו שניים, הגנדן והבוגאד חאן. הגנדן הציץ בגג זהב סיני מתחתינו. במערב, מעבר לנהר האורחון, עלה עשן לבן של כימיקלים מזהמים לשמים הכחולים, קרפיפים אפורים. היה באולן בטור משהו מאכזב ממבט ראשון, עיר סוציאליסטית מחורבנת. המונית עצרה מתחת לגוש בניינים גבוה שהתארך על פני מאות מטרים. בנייה אימפריאלית. שניים וחצי מיליון מונגולים בשניים וחצי מיליון קמ"ר. מחוץ לבניין היה מגרש משחקים של ילדים. לא היה גינון באולן בטור ועצים מועטים צמחו בשדרות הראשיות. מול הבניין עמדו מכולות ברזל, מוסכים למכוניות הספורות שעמדו מול הבניין. חדר המדרגות היה מזוהם ואפל. העמסתי את התרמיל.

המעלית לא עבדה. צינור הברזל שיורד מהקומות העליונות, מיועד להוליך את האשפה אל הפחים,עמד פרוץ. טיפסתי לאט במדרגות הבטון השחורות מכתמים, ניירות סיגריות וכתמי יריקות. ספרתי את הקומות. בקומה השביעית או השמינית דפק מירגה בדלת. דלת פנימית נפתחה, ולאחריה הדלת החיצונית. הוא התחבק עם אמא ואחות. פנים הבית היה שונה מהחיצוניות. נקי ומחומם בהסקה מרכזית. מירגה הראה לי את החדר בו אשן בדירה בת שלושת החדרים. צילומים של ואן-דם, סטלונה ושוורצנגר על הקירות. שתי מיטות בחדר הקטן. החלונות היו כפולים. לא החלפתי בגדים מאז בייג`ינג. נרה, אחותו של מירגה, הראתה לי את המקלחת. אמבטיית ברזל עם צינור מקלחת היוצא מברז הכיור.
 
הצבע התקלף מעל הקירות. בשירותים היו ריבועים של נייר משרדי קשה. "צ`וצ`ו" אמר מירגה, מצביע על פיו ואוצירין, אמא הוציאה קבקבים מהארון שבין המטבח לדלת הכניסה. המטבח היה שולחן נמוך מאוד וסביבו שרפרפים. אמא מזגה לקערותעגולות תה עם חלב. תה מלוח. תה של נוודים. היא הניחה על השולחן לחם קשה והוציאה קערה ובה חתיכות צהובות שחלקן העליון נראה כמו חמאה קשה וחלקן התחתון שמנת. מרחתי את המתוק על הלחם ולגמתי מהתה המלוח. "אתה מעדיף תה שחור?"
"לא. זה טוב". מפוטם בלחם וחמאת שמנת חציתי את המסדרון הקצר לאמבטיה. צינורות ההסקה חיממו את הדירה. מים חמים בדירה מוסקת. בגדים נקיים. במטבח הוציאה אמא את בשר הכבש מהמזווה שמתחת לארון הכלים והחלה לחתוך.
"אני הולך עכשיו", אמר אוריי, "אני אבוא מחר בבוקר ונלך לקנות לך כרטיס לרכבת למוסקבה. פה זה אולן בטור, אין בעיה לקנות כרטיס". לחצנו ידיים בדלת והוא עמס את התיק היחיד שנותר לו.
נרה אספה את הבגדים כדי לכבס ואני השתרעתי על המיטה הרכה.

הלילה ירד על אולן בטור ואני פתחתי את הדלת ויצאתי לסלון, מניח במטבח תה קינמון שיוצר בישראל וניתן לי על ידי הפרופסור לצמחים זוהרה יניב. התיישבתי על השרפרף הקטן בסמוך לקיר. ביני ובין ביאמפסורין, האבא הנמוך שחזר בערב המאוחר, עמד הסמובר החשמלי ממנו מילאתי תה שחור בספל סיני. על השולחן עמדה קערה קטנה עם סוכר. בין סין לרוסיה. אמא עמדה ליד הסיר הגדול שעל האש. מירגה, אבא ואני ישבנו ליד השולחן. אמא הניחה על השולחן את ערימת בשר הכבש, איברים פנימיים, שומן ונתחי בשר. היא הביאה צנצנת גדולה של גזר וכרוב חמוצים והעבירה לקערות. אבא הושיט מזלג והחל להניח נתחים בצלחת. כמות הבשר היתה גדולה. מירגה השתופף אל הצלחת והחל לבלוע את הבשר, משתמש בידיו, תופס ירקות מוחמצים בשפתיו ושואב בקול. אבא סימן לי להניח את שומן האליה על הבשר כדי שהעסיס ישמן את הדרך פנימה. תטעם את החמוצים סימנה לי אמא, פורסת לחם קשה, מוזגת תה-חלב מלוח לקערות. מירגה הניח נתחי בשר בתוך תה החלב המלוח, שותה את התכולה ולועס את הבשר. עוד? שאלה אמא, לא, סימנתי בחוסר ישע, למרות שבשר כמנה עיקרית ויחידה הוא תאווה.

המילון הקטן והשיחון הרוסי-עברי החליפו ידיים על השולחן. אחרי האוכל עברנו לסלון שעל רצפתו היה פרוש שטיח מונגולי אדום עמוק עם עיגולים. זה לא היה שטיח טורקמני מדוייק או קווקזי צבעוני, ולא היו בו את הצבעים החיים שיש לשטיחים הסינים שעל גבול המחוז הויגורי, אבל היה בו את כח המשטח של שטיח נוודים. חדר האורחים היה מלבן שבקציהו, מתחת לחלון, עמדה הטלוויזיה שמחמש אחרי הצהריים קלטה את שידורי הלווין של הבי.בי.סי., הצרפתים, שלוש תחנות רוסיות ואת הטלוויזיה המונגולית שדמתה מאוד לטלוויזיה הג`ורג`ית שזכרתי מהמסע לאורך דרכי המשי שנתיים קודם לכן. נאומים ארוכים וראיונות מעונבים, שחורים-לבנים, למצלמה. משמאל לטלוויזיה עמדה ארונית מחופה זכוכית ועליה בודהא, צילום של הדלאי למה ומנדלה ביתו של הבודהא. מירגה ניגש והחליק על התמונה, משתחווה קלות לפסלים.

"שח?" שאל אבא. שח. הוא חיכך את כפות ידיו בשמחה וערך את הכלים על השולחן. השולחן עמד בקצה השני של החדר, מעבר לו עמדה הספה מתחת לשטיח שהשתרע על כל הקיר. על השטיח היו תצלומים שחורים-לבנים של מירגה, נרה וצוגצול- האח השלישי, כתינוקות, ומעליהם צלומים של אוצירין ודורצ`סורין כשהיו צעירים יותר, ושל אבות המשפחה לבושים בלבוש המונגולי, פרצופיהם גבוהי עצמות והלחיים הרחבים משקיפים על החדר המואר. דורצ`סורין פתח בפתיחה מוזרה, מריץ את חייליו קדימה, לא שוגה בשום מהלך, מניע את הפרשים, מבקיע את המערכים המהססים שלי. בתוך פחות משעה נחלתי שלוש תבוסות. דורצ`סירין, איש נעים ודק גזרה בן חמישים ומשהו, הצביע על המדליות בהן זכה בארמיה מונגולסקיה. מירגה הצביע על צלומים בהם הוא עומד בערבות כקצין בצבא המונגולי.

"צלם אותנו". אמר מירגה, מתיישב עם אמא ואבא, צוגצול ונרה על הספה ולמרגלותיה, מושיב את החברה של נרה לפניהם. תמונות התינוקות השמנמנים על שטיח הקיר, השטיח האדום על הרצפה, כלי השח על השולחן. דורצ`סירין נעלם לחדר השינה של ההורים, חוזר עם תלבושת מונגולית אותה כרך סביב עצמו, מהדק את סרט המותניים הצהוב, את הכובע המונגולי, מכלה את הסרטים ששמרתי לערבות. "תודה". הוא אמר בחיבה, כשהנחתי חפיסת סיגריות אמריקאיות על השולחן. מירגה גלגל עוד מהסיגריות שלי. דורצ`סירין ניגש אל ארון הקודש שמתחת לבודהות והוציא משם בקבוקון מגולף אבן סבון. הוא פתח את פיית הבקבוקון העגול והוציא בעדינות כפית מוארכת זעירה שבסופה גוש חום, מריח ונושם לעומק האף והסמפונות את הריח. "תריח"! הגיש את הכפיונת לאף. שאפתי את הריח המריר שפער את פיוניות האף.
"צמח"?
"לא, לא, בורטוק".
"מינרל"?
"לא, לא", אמר דורצ`סורין, נדחק בין הכיסא והספריה שמאחורי גבי, מדפדף במגדיר בוטני-זואולוגי-מינרלי של מונגוליה, מצביע על צבי המושק (GAZZELA SUBTTUROSA). "זה כלי עתיק מאוד", אמר דורצ`סורין, מעלעל בשיחון ובמילון, "אבא שלי נתן לי אותו והוא ניתן לו על ידי אבא שלו. זה עובר במשפחה שלנו מאות שנים".

בוקר בהיר בחלון. עשן לבן התאבך ממערב, מכיוון המפעלים הפטרוכימיים שעל גדת הנהר. השירותים היו חדר ללא אוורור שחובר באשנב קטן לחדר האמבטיה. אמא הניחה לפני קערה עם תה חלב מלוח. מירגה התיישב מולי על השרפרף הנמוך, לוקח את בשר הכבש הקר שנשאר מכירת האתמול, ומניח את הנתחים בתוך התה המלוח, שואב את התה ברעש. אבא ישב ליד השולחן ואמא הגישה אורז שעליו הונחו נתחי בשר כבש חמים. היא הוציאה את צנצנת הזכוכית מהמקרר. מירגה דחס אצבעות עבות לתוך הצנצנת וזרה את החמוצים על האורז והבשר. החמיצות סתרה את השומן. נרה אספה את הכביסה ואנחנו ירדנו את שמונה הקומות אל הרחובות הבהירים והקרים, נדחקים באוטובוס צפוף, הכרטיסן מטפס על ובין האנשים בדרכו לגביית הטוגריקים. בקצה השדירה הארוכה, בפאתי האוניברסיטה, טיפסנו לתוך קוביית דירות אחרת. מעלית מוזנחת, צרה ואפלה. כשאפול, זה יהיה במעלית כזאת באחת מהמדינות שנבנו בשיטה הסוציאליסטית.

אוריי פתח את הדלת לבוש חלוק בית. אשתו יצאה אחריו, תספורת קרה ומגפיים גבוהים. יפות המונגוליות. בחדר אחר גרה חברה של האשה. ירדנו והפלגנו באוטובוס בחזרה אל המרכז, חוצים את הכיכר האדומה של אולן בטור. ("צלם אותנו כאן" ביקש מירגה) אפורה ומוזנחת, את מלון אולן בטור של אינטוריסט (זה מקום מצוין לצלם אותנו) ואת בית המפלגה שלפניו עמד פסלו של סוך-באטור, המפקד הצבאי, הלוחם המהפכן שהביא את הסוציאליזם למונגוליה. מעבר לכיכר היה הלב הביורוקרטי, בתי המשרדים. יש משהו בבתי משרדים בכל מה שהיה הגוש הקומוניסטי, שהופך אותם לאפורים ומוזנחים. החנויות נחבאות בתוך גושי הבתים, כאן, כמו ברפובליקות האסיאתיות, כמו ברוסיה עצמה.

"פה אין בעיות", אמר אוריי, "נסדר לך כרטיס. מתי אתה רוצה לנסוע?" הוא פנה אל האיש שמאחורי המכתבה וזה התקשר לתחנת הרכבת. "נחזור אחר כך", אמר אוריי. "בוא". יצאנו החוצה, הנשים בעקבותינו, חוצים לרחוב מקביל, נכנסים למקום בו עמד משרד לגרפיקה ודפוס. מולו עמדה מספרה. אוריי נכנס פנימה ומירגה יחד איתו, מסירים את כובעי הפוטבול ומניחים אותם בצד. יצאתי אל הרחוב. הנשים המתינו בחדר ההמתנה האפל. בחוץ היתה השמש והשמים הכחולים ומספר מכוניות שבכולן ישבו נהגים. לא היו מכוניות חונות בעצמן במרכז אולן בטור. מכוניות פרטיות לא היו מרובות. צעדנו אל הפארק עם הפעמון (פה עוד לא צילמת אותנו, זה מקום מאוד יפה לצלם אותנו) ואל חנויות הספרים בהם ננקבו מחירים גבוהים בדולרים לתיירים. התרגיל הסוציאליסטי. זילות הארץ מול המחיר הגבוה לתייר. אוריי הלך למרכז הספורט. (צלם אותנו כאן, מול המרכז..) הוא עמד עם הנשים, נשען על מכונית של חברים, שהציעו למכור לי אמנות מונגולית במחירים מגוחכים של מאות דולרים.

"בוא", אמרתי למירגה, "תראה לי איפה קונים כרטיסים". "האיש ההוא, החבר שלנו יסדר לך". הוא אמר באי רצון. ביעילות החברים של מירגה ואוריי כבר פגשתי באר-ליאן. צעדנו בשדירה הראשית, עוברים על פני שגרירויות. נשים אספו לכלוך בשדירה. ליד השוק שמול העליה לגנדן, מאחורי בית הקולנוע שהתהדר בכרזות לסרטי קראטה ופעולה, טיפסו המדרגות לבניין בו נמכרו כרטיסי הרכבת לרוסיה ולסין.

"שם" הצביע מירגה על אשנב. פניתי לאשנב המודיעין. אשה צעירה וממושקפת. "מוסקבה". אמרתי. היא ביקשה דרכון ורשמה פרטים, "מחלקה ראשונה". "147 דולר. תשלם באשנב ההוא". האשנב ההוא היה צפיפות ודוחק. הייתי עייף מהידחקויות. קיוויתי שהמחלקה הראשונה ברכבת תפצה אותי על שלוש הרכבות שקדמו לה. היא העיפה בי מבט והנהנה. לשון רכה. טמנתי את הכרטיס בחגורה.

מתוך הספר: כשפים בוונקבמבה שיצא בהוצאת כתר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×