מגלים את לאוס

לאוס, פנינת המזרח והתחליף האולטימטיבי לתאילנד. אתם מוזמנים לקרוא יומן מסע החושף טיול מרתק ומאתגר אל נפלאות המדינה. הצטרפו ליותם והילה לשיטוט ברחובות ויאנטיאן, טיול אופניים בואנג ויאנג ואינספור מפגשים עם המקומיים.
יותם בן-ארי
|
תמונה ראשית עבור: מגלים את לאוס

הנחיתה בויאנטיאן

המטוס מת"א נחת בבנגקוק ונשפכנו החוצה עם יתר הישראלים, שלא הפסיקו לדחוף לכל הכיוונים. בשדה ישבנו לאכול ארוחת בוקר, שהתבססה על סלט ירוק וצלחת אורז מטוגן עם ירקות. היה די מצ`עמם. היו לנו 5 שעות לשרוף עד הטיסה לויאנטיאן והיינו הישראלים היחידים על המטוס. הילה נרדמה ברגע שהתיישבה והתעוררה בנחיתה. בדרך הגישו לנו מין קציצה אפורה וסלט טונה מוזר. כשנחתנו כבר היינו מתים מרעב. שדה התעופה בויאנטיאן היה די נטוש, היינו הטיסה היחידה שהגיעה באותו הזמן.

עברנו לתוך אולם בקרת הדרכונים, בכניסה היו תלויים שני דגלים גדולים: האחד הדגל של לאוס, שהוא דגל כחול עם שני פסים אדומים לרוחב ועיגול לבן מלא במרכז, והשני היה פטיש ומגל על רקע אדום– הדגל הקומוניסטי. המתנו כ-40 דקות בתור לקבל ויזה. שילמנו 60$ וצירפנו תמונות פספורט שלנו תמורת התענוג לעבור בשערי הכניסה ללאוס. למרבה פליאתנו, המזוודות כבר המתינו לנו ביציאה ומיד עברנו למונית לעיר.

לא עשינו שום הזמנה ולכן פשוט נסענו למקום שהיה כתוב בספר שהוא מצוין. לנהג קראו תום והוא שמח מאוד לשמוע שגם לי קוראים ככה. הגענו למלון וכלקח מפעמים קודמות שלחתי את הילה ככוח חלוץ לאשר את הניקיון, העיצוב, הטמפרטורה וגורמים אחרים בחדר המלון. היא יצאה ואמרה שזוהי די התכלבות לישון במלון הזה, אבל אפשר אם אני רוצה. הבנתי אותה ועברנו למלון Inter City שתום המליץ לנו עליו.

זה היה בית קולוניאלי צרפתי מפוצץ בפיסלונים פאגאנים וריהוט עץ וקש חום. חמש הקומות שלו היו בנויות בצורה מרובעת, כאשר במרכז היה חלל שאפשר להביט מכל קומה לקומה שמתחתיה ועד לקומת הכניסה. די מגניב. הריצפות היו ריצפות עץ עבה, שחרקו כאשר דורכים עליהן. החדר צפה לנהר המקונג, שהוא הנהר שחוצה את לאוס מצפון לדרום לכל אורכה. רוחב הנהר באותו המקום היה כ-3 ק"מ. הגדה הצפונית– לאוס, הגדה הדרומית– תאילנד.

התקלחנו וירדנו לאכול. לאורך הנהר מפוזרות באסטות עם מנגלים, שהכינו כל מיני סוגים של מאכלים שפעם נשמו. הילה לא רצתה לאכול בהן אז הלכנו למסעדת תיירים בקומת הגג של המלון. שתיתי בירה לאוסית, שהיתה מגניבה ביותר, כמו הייניקן, אבל כשביקשנו להזמין המבורגרים המלצרית הצביעה על השעון ואמרה "מטבח- סגור מאוחר". החלטתי לנסות בכל זאת את הבאסטות הללו. פניתי לאחת הבשלניות, שעמדה ליד הבאסטה, וזו הגישה לי מיד תפריט באנגלית ובלאוסית.

הילה בינתיים בחנה את פגרי התרנגולות ערופות הראש, שהונחו בערימה על הדוכן. הזמנו שתי מנות פאד תאי, נודלס מטוגנות עם ירקות כמו בקוואסאן בתאילנד. הבאסטיונרית חייכה והצביעה על מתחם, שהוקם סמוך לנהר והיה מלא בכריות, מזרנים ושולחנות נמוכים מאוד. הבנו שהיא רוצה שנלך לשבת שם. ירדנו במדרגות מבוצצות וחורקות מעץ ממש אל גדת הנהר והתיישבנו במתחם. זה היה מעין רציף מוגבה ומתוחם במעקה. מתחתיו צמח סבך של צמחיית נהר המקונג והמים היו ממש בסמוך לקצה. היות והירח טרם זרח היה הנהר שחור לחלוטין. ניתן היה להבחין מרחוק באורות העיירה התאילנדית, שמעברו השני של הנהר.

לתחילת הכתבה

הנסיעה לואנג ויאנג

התעוררנו ב-08:30 בבוקר לטמפרטורה, שפינגווינים היו מבסוטים ממנה מאוד (ככה זה כשישנים עם מזגן). פתחתי את החלון ואיפשרתי למשב הרוח הלח והחם למלא את החדר (ובמקביל שאפתי מלוא הריאות פיח אוטובוסים ואופנועים טהור, שהגיע מהכביש ממול). התארגנו מחדש ויצאנו לטייל בעיר. כמובן שאין בשום מקום להשיג מפה של ויאנטיאן אז ניסינו להתבסס על שני גורמי ניווט עיקריים: אינוטואיצה והיכולות המוטוריות של הלאוסים ברחובות. היה להם ממש קשה להסביר לנו איזה מקומות כדאי לראות ואיך מגיעים לשם. העיר עצמה בנוייה מבתים בני 2-4 קומות, שכולם נראים כמו בתים מפאריז רק שלא שיפצו אותם מזה 50 שנה.

רובם נראים כאילו הם עומדים ליפול בעוד שנה-שנתיים. הסתובבנו בשוק, הילה שתתה מיץ קלמנטינות. ראינו מקדשים מבחוץ. ביקרנו בשער הניצחון של לאוס: השער מכוער וחוץ מצורתו הבסיסית לא דומה בכלל לשער שבשאנז אליזה בצרפת. לאחר שקראנו את השלטים במקום התברר שהשער נבנה ממלט, שניתן במתנה ללאוס מהאמריקאים לבנות לעצמם שדה תעופה. במקום שדה הם בנו את השער. כשהבינו האמריקאים שהם משלמים על שער ניצחון של הצבא הלאוסי כנגד הצבא האמריקאי הם הפסיקו לספק את המלט והבנייה נפסקה.

החלטנו שויאנטיאן מיצתה את עצמה והחלטנו לנסוע באוטובוס של 14:00 לואנג ויאנג שמצפון. במלון היו מאוד שמחים למכור לנו שני כרטיסים לאוטובוס התיירים VIP לואנג ויאנג ב-7$. טוקטוק הגיע לקחת אותנו מהמלון למקום בו המתין האוטובוס. העמסנו את התיקים ונסענו בתא המטען, שהיה גם תא הנוסעים. כעבר שלוש דקות הגענו לאוטובוס הVIP המגניב שלנו, שהיה בסך הכול אוטובוס רגיל של תחבורה ציבורית בלאוס רק עם כיתוב VIP עליו.

התיישבנו בפנים עם המון אוסטרלים ואוסטרליות. האוטובוס יצא לדרכו די מהר וכעבור שלוש דקות בערך נרדמנו שנינו. התעוררנו לקול צווחות וצעקות: התברר, שהרעש שהשמיע האוטובוס היה חזק מדי בכדי שהאוסטרלי, שישב בקדמת האוטובוס ישמע את חברו שישב מאחור ולכן השניים צרחו בקולי קולות אחד לשני. אליהם הצטרפו יתר האוסטרלים, שלמעשה דיברו אחד עם השני אבל ממש בקול רם. אחד מהם גם הפליץ וזה ממש הפך את הנסיעה לחוויה מבושמת היטב.

כעבור 3 שעות הגענו לואנג ויאנג. העיירה השלווה הזו נמצאת במקום בו מתחברים ההרים למישור, כלומר אם עד שהגענו לואנג ויאנג הנסיעה חצתה שדות נרחבים של אורז, בואנג ויאנג הנוף השתנה למצוקי ענק, שנראה כאילו דחפו אותם ממעמקי האדמה כלפי מעלה לגובה של בניינים בני 50 קומות ויותר. בין המצוקים הקרקע שטוחה לחלוטין והחקלאים מנצלים כל פיסת אדמה פנוייה לגידול אורז. ירדנו מהאוטובוס, שהחנה בחצר של גסטהאוס, שבעליו בטח שילם לנהג כמה דולרים כדי שיוריד אותנו אצלו, ודילגנו בקלילות לתא השירותים הקטן שבקצהו.

לאחר שירד הלחץ תפסנו טוקטוק. אמרתי לו שייקח אותנו לגסט האוס הכי טוב בואינג ויאנג. כלקח מטיולים קודמים נשארתי אני עם נהג הטוקטוק והילה ירדה לבדוק את החדרים. אחרי שלושה גסטהאוסים נמצא המקום המתאים – נענע גסט האוס, כולה 8$ ללילה! מצאנו את עצמנו בחדרון של 5X5 עם שירותים ומקלחת פיצפונים אבל היה ממש נקי ונחמד. השעה הייתה כבר שמונה בערב והילה הייתה רעבה. יצאנו מהגסטהאוס לסיבוב קצר בעיירה.

העיירה התבססה על שלושה רחובות: הראשון היה הכביש הראשי, שמחבר בין לואנג פרבאנג לויאנטיאן, וסביבו מתקיימת עיקר הפעילות של הלאוסים המקומיים. סביב שני הרחובות האחרים נבנו הגסטהאוסים, המסעדות, הפאבים, הצרכניות והמסאג`ים. התעקשתי שנעשה מסאג` לפני האוכל והיות שהילה הייתה ממש רעבה הסכמתי להתפשר על מסאג` בן חצי שעה. פנינו לאחד מבתי המסאג` והלאוסיות הנחמדות הציגו לנו תפריט מסאג`ים מסוגים שונים.

החלטנו שאני אעשה מסאג` לכפות הרגליים והילה מסאג` לגב ולכתפיים. הלאוסיות הנחמדות הכניסו אותנו לחדר גדול, שחולק לתאים באמצעות וילונות לבנים. בתא שלנו היו שני מזרנים עם סדינים לבנים וכריות נקיות. נשכבו על הבטן והלאוסיות החלו בעבודה. שאלתי את הלאוסית שלי אם היא מבינה שאני רוצה מסא`ג לרגליים. היא הנהנה וקיבלתי מסאג` לגב ולכתפיים. כעבור חצי שעה יצאנו מהמסא`ג שמנוניים ומדיפים ניחוח יסמין. נכנסנו למסעדה שנקראת חווה לאוסית אורגנית. הזמנתי שם מרק נוודלס עם ירקות ועוף והילה אכלה את הפאד תאי המסורתי שלה. משם חזרנו למלון ולישון. 

לתחילת הכתבה


טיול אופניים בואנג ויאנג

 התעוררנו בסביבות השעה 10:00 בבוקר ודילגנו מהבונגלו דרך הדשא למסעדה של המלון, שמקומות הישיבה שלה הם על רציף מוגבה ממש על גדות הנהר. הזמנו שתי חביתות, סלט ולחם. הילה קיבלה חביתה מפוצצת בבצל מטוגן וסויה. התפרעתי על שתי חביתות בכיף. לאחר שסיימנו לאכול חזרנו לבונגלו להתארגנות אחרונה, שכללה התמרחות בקרם שיזוף, מילוי תיק במצלמה, מים, מגבת, ספריי נגד יתושים וכסף. עלינו על האופניים ויצאנו לכיוון הגשר שחוצה את הנהר. שילמנו את מס המעבר וחצינו את הנהר לצידו השני. במרכז הנהר נוצר אי קטן, שעליו גם בנויים בונגלוסים מבמבוק. אחרי שחצינו את הגשר עברנו גם דרך האי הזה, ואחריו היה גשר נוסף. בגשר הזה לא צריך היה לשלם.

חצינו את הכפר מעברו השני של הנהר והמשכנו דרך שדות האורז והמצוקים על השביל הקופצני. לאחר מספר קילומטרים עצרנו להפסקת שתייה בכפר אחר. לצד הדרך הייתה בנויה סככה קטנה עם שולחן נמוך וארבעה שרפרפים. התיישבנו אחד מול השני. בעלת הבאסטה הגישה לנו פאנטה ואייס קפה בפחיות. שוחחנו איתה קצת, בעיקר באמצעות פנטומימה.

חצינו שני כפרים נוספים עד שהחלטנו שכדאי להיכנס לאחד מהם. פנינו לאחד מהשבילים, שנכנסו לעומק הכפר ובאותו הרגע חזרנו איזה 1,000 שנה אחורה בזמן. הסימן היחידי שהאנשים הללו לא חיים בתקופת האבן היו צלחות הלווין, שמחוץ לשני בתים מתוך 50 בתי הכפר. כל הבתים נבנו על עמודים ועשויים מבמבוק. השבילים היו רחבים מספיק בכדי לאפשר מעבר לעגלונת קטנטנה לעבור עליהם. ריח של עשן ועץ שרוף היה בכל מקום. המשכנו בתוך הכפר עד שהגענו לגדת נחל. במקום הזה ישבו שלושה ילדים והתרחצו במים. קראו להם טיק, פאם ופום, נראה לי. כמובן שמייד התפשטתי וקפצתי למים. הילדים מיד ביקשו כסף.

יצאנו מהכפר והמשכנו בנסיעה דרך כפרים נוספים. בדרך חצינו גשרים צרים, שנראה שעוד רגע עומדים ליפול. תוך כדי נסיעה הצלחתי לשבור משהו באופניים והפדלים החלו להסתובב מעצמם בלי קשר לגלגלים. הדבר הזה הביא את הסוף לטיול האופניים. מאותו הרגע היה צריך ללכת איתם ברגל. מזל שבדיוק הגענו למערה שנקראה Lagone. כמובן שבכניסה ישבו שלושה לאוסים וביקשו תשלום עבור כל אחד. אחרי שנכנסתי הבנתי שעולה רק דולר אחד כדי להיכנס לגן עדן.

המקום אליו הגענו היה הנקודה בה התחבר המצוק האימתני למישור. במקום זרם נחל צר, שנשפך לתוך בריכה עמוקה וטבעית. מעל הבריכה צמח עץ איתן עם ענפים עבים. הנחל הוקף בסככות ומשטחים מוגבהים מעץ לישיבה ורביצה. מסעדה צנועה סיפקה את התיאבון של המפדלים. על העץ היה מקובע סולם לטיפוס ושלושה חבלים להתנדנדות כמו טרזן. היו שם עוד כמה תיירים, שגם הגיעו עם אופניים והשתכשכו במים.

קנינו בירה, התפשטנו וקפצנו לבריכה הצוננת. התיירים האנגלים קפצו מענף העץ בגובה 3 מטרים לתוך הבריכה. היה גם תייר סיני, שגם הוא הפגין יכולות קפיצה לא רעות. אחרי שקפצנו, שחינו ורבצנו החלטנו שהגיע הזמן לטפס למערה. המערה הייתה במעלה המצוק, בגובה של כ-100 מטרים מעל בסיסו. טיפסנו על סלעים גדולים ממש בצורה מאונכת עד שהגענו לפתח. בפתח פגשנו ילדון עם פנס על הראש שהתנדב, עבור 2$, להדריך אותנו בתוכה. זו הייתה מערה ענקית. סלעי ענק בגודל של משאיות קטנות שנפלו מתקרתה היו מפוזרים על התחתית. טיפסנו והלכנו במסלול מעגלי. ראינו נטיפים ענקיים ובריכות שקופות, והכול לאור הפנס של הילדון. זה היה ממש כיף להסתובב ככה במערות נטיפים לא מתויירות ולא מפותחות.

ביציאה נפגשנו עם המציאות מחדש - האופניים עדיין מקולקלים. מצאנו לאוסי אחד שאמר שיש לו טוקטוק. הוא חזר עם עגלה, שהייתה רתומה למין טרקטור מוזר, שהיה למעשה זוג גלגלי שטח וביניהם מנוע עם וו גרירה. זוג הגלגלים הללו היו ה"סוס" שגרר את העגלה. הסתבר, שהדבר הזה יכול לנסוע די מהר תמורת 5$ בחזרה לואנג ויאנג. כמובן שאיך שהתחלנו לנסוע היה פנצ`ר בעגלה. הלאוסי, שממש התבאס, אמר לנו שלא לדאוג ושבתוך 5 דקות נהיה בדרך חזרה. משום מה נראה היה לי ש-5 דקות במונחים שלו יהיו קצת יותר במונחים שלנו. הוא המשיך לנסוע לאט עם גלגל מפונצ`ר. אנחנו ירדנו מהטוקטוק והלכנו אחריו ברגל. בדרך הוא חצה נחלים ואני דמיינתי לעצמי איך כל הגומי של הצמיג שלו מתחרבש לו שם מתחת למים.

הגענו לפאנצ`ר מאכר. זו הייתה סככה לצד הדרך, שתחתיה ישב לאוסי עם אשתו, אחותה של אשתו ועוד כמה זאטוטים. היה לו קומפרסור חשמלי ושני מוטות לום. כמו לפני 50 שנה קפצנו על הצמיג עד שהצלחנו לשלוף אותו מהג`אנט באמצעות הלום. שלפנו את הפנימית, ניפחנו אותה ואיתרנו את החור. הדבקו פאטש` על החור והמתנו שזה יתייבש. בינתיים, אחת הנשים עשתה לי סיור בחצר והראתה לי 3 ברווזים, חזיר, עגל ותינוק אחד. אחרי שהפנימית הייתה מוכנה החזרנו אותה לתוך הצמיג וחיברנו מחדש את הגלגל לעגלה. בזמן התיקון הלאוסי כל הזמן אמר שוב ושוב "עוד 5 דקות". את הערב סיימנו במלון בואנג ויאנג אחרי עוד 4 פרקים של "חברים" תוך רביצה במסעדה.

כשהגענו ללואנג פרבאנג, אחרי נסיעה קופצנית במיניבוס, מצאנו מלון בבית צרפתי ישן עם רצפות עץ, תקרות גבוהות וחלונות גדולים מאוד שפנה למדרחוב. גם הוא היה "יקר" מאוד – כלומר 12$. בערב קבענו עם חברת הטיולים Green Discovery לצאת למחרת למסע רגלי בן יומיים, שעובר בין הכפרים של ה"שבטים הלאוסים האבודים".

האזור העתיק והיפה של לואנג פרבאנג בנוי על לשון יבשה, שמוקפת משלושה כיוונים בנהרות. על הלשון הזו נמתחים שלושה רחובות לרוחב ואינספור סמטאות צרות, שמחוברות ביניהן לאורך. כל הבתים הם מבנים קולוניאלים שהוכרזו לשימור. העיר גם מעולם לא הוחרבה על ידי צבאות זרים כך שאפשר לראות מבנים מאוד מעניינים ועתיקים. הנוף מסביב מורכב כולו מהרים גבוהים המכוסים בג`ונגל. על שיאי הגובה ניתן להבחין לעתים בגג של מקדש מרוחק.

היות ואסור למכוניות להיכנס לתחום המשומר, הכביש הומה טוקטוקים וטוסטוסים מסוגים שונים. כל מבנה הוא גסטהאוס, מסעדה, סוכנות טיולים או מסאג`. בערב, מדרכות הסמטאות הצרות מתמלאות בבחורות, שמוכרות בדים ושמעטס של המזרח במחירים מופקעים לתיירים לאור נורות מעומעם. כמובן שכמו בכל לאוס, הכל נסגר בשעה 11:00. יש לימודים מחר.

לתחילת הכתבה

מסע לשבטים האבודים

התעוררנו ב-07:30, ארזנו את חפצינו ויצאנו מהמלון לעבר סוכנות הנסיעות. כשהגענו הפקדנו אצלם את התיקים הגדולים ונשארנו כל אחד עם תיק קטן ובו בגדים ליום אחד, ספרי קריאה, מגבת ומברשות שיניים. עלינו על משאית קטנה ופתוחה, שהסיעה אותנו ממשרד הנסיעות במשך שעה, ברוח שהקפיאה להילה את האף, עד למקום שבו התחיל המסע. המשאית הורידה אותנו לצד הכביש הראשי, במקום בו היה חיבור עם שבילון, שהמשיך לתוך הג`ונגל. צעדנו במשך שעה שלמה בדרך, שכל 500 מטר בערך נחצתה על ידי נחל וכך הגענו למצב בו כמעט כל 5 דקות נרטבו רגלינו במים. הגענו למקום בו מתחילים לטפס ומשם טיפסנו למשך כשעה וחצי. המדריך שלנו, שאמר לנו רק פעם אחת את שמו אבל שכחנו, אמר שזו הולכת להיות עלייה ממש קשה.

אחרי חצי שעה בערך המדריך די נשפך ואני והילה עודדנו אותו להמשיך ללכת. הוא התיישב כל 10 דקות באיזו פינה ונשען על התיק שלו תוך כדי שהוא מנסה להסדיר את הנשימה. הנוף השתנה לסרוגין בין שדות אורז לבין ג`ונגל פראי. כשסיימנו את הטיפוס השעה הייתה כבר כמעט 12:30. המשכנו ללכת על קו הרכס עוד כחצי שעה בשבילון צר למעבר בעלי חיים או אדם בודד בלבד. מדי פעם התדלדלה הצמחיה והצלחנו לראות נופים מדהימים של הרים, נחלים, שדות אורז ובריכות מים טבעיות ומלאכותיות. פרות, באפלואים וסוסים, שהסתובבו חופשי בין העצים, קפצו מדי פעם לבקר אותנו על השביל ורצו במקביל אלינו בתוך הסבך.

המשכנו דרך שדות האורז של הכפרים. התחלנו לפגוש אנשים מלוכלכים מאוד שעבדו בשדרות והלכו על השביל. המדריך הסביר שאלו אנשים משבט ה"קמון", בעלי השכלה עד כיתה ג`. הם קמים כל יום מוקדם בבוקר ועובדים בשדות האורז עד הערב. לעתים הם אף לא טורחים לחזור לכפר ונשארים לישון בשדות האורז עצמם. הם לעולם לא לוקחים ימי חופש ואינם מכירים דבר פרט לעבודה בשדות. די הזכירו לי את חבר שלי שעובד בהיי טק. בין העצים הבחנו בשלוש נשים ערומות למחצה, שכיבסו בגדים במי הנחל. הן היו מוקפות בילדים שהתרחצו במים. שטפנו פנים וכיבסנו גם אנחנו את החולצות שלנו. כעבור שתי דקות כבר היינו במרכז הכפר הראשון. זה היה למעשה קובץ בתים מבמבוק בעלי גגות עשב, מוגבהים על עמודי במבוק מעל האדמה.

שום שביל או כביש לא נסלל ולא היה שום סימן לחוטי חשמל או צינורות מים. ילדים חצי עירומים, כלבים, חתולים, חזירים, תרנגולות וברווזים התרוצצו לכל עבר. חבלי כביסה עמוסי בגדים נמתחו בין עמודי הבתים. על שמיכות בשמש פוזרו פלפלונים אדומים קטנים וחריפים לייבוש. לכפר הזה לא ניתן היה להגיע בשום דרך רכובה פרט לרכיבה על סוס או חמור כמובן. הכפר לא חובר בכביש או בדרך עפר לשום נתיב תחבורה כלשהו, לכן כל המצאי בו היה מחומרי גלם שלוקטו בג`ונגל שמסביב או שהובאו על הגב מהעיר. הכול היה טבעי ומקומי. חובבי האורגניות היו נהנים מאוד במקום הזה. הסרתי את החולצה וחלצנו את הנעליים. תלינו את הכול לייבוש על אחד הענפים שבלטו מהבקתה.

התיישבנו בפתח אחת הבקתות, המדריך נכנס מייד לבקתה והחל לבשל את ארוחת הצהריים. הילה התעמקה בילדים ואני נכנסתי לבקתה כדי לראות איך מכינים אוכל בכפר. בצד החדר בערו על האדמה ארבעה ענפי עץ עבים, כשמעליהם הונחו מוטות ברזל שהחזיקו את הסיר ביציבות מעל האש. בתוך הסיר הורתחו מים. לאורך קיר הבמבוק נתלו על ווי עץ קטנים שקיות המלאות בחתיכות במבוק עבות, נודלס, אורז, ירקות, בצלצלים סגולים ונוזלים בצבעים שונים. האוכל היה מוכן כעבור חצי שעה. בינתיים נשנשנו בננות קטנות בגודל של אצבעות.

המדריך פיזר על השולחן כ-10 צלחות, כשבכל אחת סוג אוכל שונה: נודלס עם ירקות, מרק במבוק חם (לא טעים), אורז מאודה, סלסלת אורז דביק (סלסלת במבוק עגולה שבתוכה גוש קשה של אורז), חצילים מרוסקים עם פלפלים חריפים (לא מוצלח), סלט פאפאיה חריף בטירוף (מגעיל), ירקות מוחמצים וחריפים (מגעיל). חוץ מהאורז והנודלס, כל האוכל היה ממש מגעיל. די התאכזבנו.

כשכולם סיימו לאכול הגברים עלו לישון בקומה העליונה ונשארנו אני, הילה והמדריך יחד עם הנשים בקומה התחתונה. מספר נשים נוספות הצטרפו אלינו ודיברו בלאוסית עם המדריך. האמא הביאה כד גדול וכבד מחרס, מתוכו הציצו שלושה קשים ארוכים מבמבוק. בפנים היה יין חמצמץ מאורז. ישבנו כולנו ומצצנו את הקשים. אחר כך נכנסו לביקתת הבמבוק שלנו והתברר לנו, שאחת הנשים כבר פרסה את המזרנים על הדרגש ומתחה מעליהם את הרשת נגד היתושים. עששית נפט האירה את הביקתה מבפנים. פרסנו ציפה של שמיכה זוגית, שהבאנו מהבית, על המזרנים והשתחלנו לתוכה. לילה טוב לאוס.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×