מדגסקר מחוף לחוף - חציית שמורת מסואלה

מדגסקר, אי ובו שלל בעלי חיים וצמחים אנדמיים מרתקים ביופים. בכתבה שלפניכם מידע על מסלול הליכה נהדר בפינה הצפונית מזרחית של האי, בשמורת מסואלה.
בועז מאירי. כתבה זו לקוחה ממגזין טבע דברים, גיליון "יבשות" מספר 9.
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מדגסקר מחוף לחוף - חציית שמורת מסואלה
Irina84/Dollarphotoclub ©

על האיזור

נתיב: 140 ק"מ ממרואנטסטרה ועד לקייפ אסט.
דרגת קושי: קשה
משך הטרק: 6 ימים
הצטיידות: בגדים חמים ועמידים בפני מים, בגדי החלפה, מזון, מים, שק שינה.

האי מדגסקר המשתרע על פני כ-590 קמ"ר, הוא גן עדן לחובבי טבע ובו יותר מ-50 פארקים ושמורות טבע. חלק גדול מהצמחים ומבעלי החיים בהם אנדמיים, ביניהם שבעה מינים של עצי באובב, 182 מיני פרפרים ותשעה מיני עטלפים ולמורים. למרות שחלק ניכר מיערות העד נכרת לצרכים תעשייתיים ולמרות הציד הלא מבוקר, טיול במדגסקר מזמן אין ספור מפגשים עם יונקים וזוחלים שונים ומשונים, בינהם "חולדה מקפצת" שגודלה כגודל ארנבת והיא מקפצת כמו הוולבי האוסטרלי, או הנחש המשחר לטרף כשהוא מתכרבל לצורת קערה במטרה לפתות למורים צמאים.

נחתנו באנטננריבו antananarivo עיר הבירה ונסענו צפונה לאורך החוף המזרחי עד לעיירה הקטנה מננרה mananara . משם טסנו למרואנטסטרה maroantsetra , עיירה נידחת למדיי בצפון מזרח האי שהדרך אליה קשה למעבר כלי רכב. עיירה זו מושכת אליה תיירים בזכות נוסי מנגבה nosy mangabe , אי קטן ולא מיושב המצוי בים לא הרחק ממנה. האי מיוער כולו והוא מקום משכנה של שממית רחבת זנב uroplatu .לאחר שהות של שלושה ימים באי חזרנו למרואנטסטרה והתחלנו להתארגן לחציית שמורת מסואלה masoala .שכרנו מדריך וסבל שיעזרו לנו לסחוב את הציוד וכמובן, גם יוביל אותנו בדרך. הצטיידנו בכמות מזון די גדולה, והתיישבנו לתכנן את הדרך.

שני מסלולים חוצים את האי. האחד עובר דרך כפרים ושדות אורז עד העיירה אנטלהה antalaha והשני, חוצה את יערות הגשם לקייפ אסט cape est, הנקודה המזרחית ביותר במדגסקר. לאחר התלבטויות ובדיקת המסלולים, בחרנו במסלול השני. על המפה נראה המסלול הזה מעניין יותר ובנוסף גונבה לאוזנינו השמועה שקייפ אסט הוא מקום משגע. הקדשנו יום נוסף להתארגנות ויצאנו לדרך למחרת בשעת בוקר מאוחרת. היינו ארבעה: עינת, ארמונד המדריך, פולה הסבל ואנוכי. השיירה הקצרה שלנו התנהלה לאורך הכביש או יותר נכון מה שנשאר ממנו, עד לדלתא מסועפת של נהרות. בעבר הרחוק היה במקום גשר שאפשר מעבר כלי רכב עד לכפר מהלובנה mahalovena , אך כיום אמצעי התחבורה היחיד לחציית הדלתא הוא סירות קנו, הקרוית בפי המקומיים פירוג.

לתחילת הכתבה

מסלול הטיול

שכרנו סירה ושטנו באיטיות לאורך הנהר. על הגדות ראינו כפריות מקומיות עוסקות בדייג סרטנים קטנים, שכמותם מוצעים למכירה בדוכנים שבצדי הדרך. לאחר כשעה וחצי של הפלגה ירדנו מהפירוג והתחלנו ללכת ברגל. חבל הארץ הזה הוא אחד מהגשומים במדגסקר: כמות המשקעים השנתית שנמדדת בו מגיעה ליותר מ-3000 מ"מ. העונה בה ביקרנו במקום נחשבת לעונה היבשה, אבל כמעט שלא עבר יום שלא ירד בו גשם. לאורך הדרך התבשמנו בריחות המשכרים של מקלות הווניל המונחים לייבוש ושל פריחת עצי הקפה שמסביב. בכפר נוונה nevana עצרנו כדי לאכול ובתוך דקות ספורות הוקפנו בעשרות כפריים סקרנים. אומנם לא היינו הלבנים הראשונים שביקרו במקום, אך ברור שבהחלט היינו מחזה מרגש עבורם. החושך ירד לפני שהספקנו להגיע ליעד המתוכנן ולכן החלטנו לסיים את המסלול במהלובנה, "פיגור" של חמישה ק"מ. בעלת ה"מלון" היחיד בכפר, אשר כלל בונגלו אחד, קיבלה את פנינו במבול של נשיקות, כמנהג הצרפתים. אומנם גם כאן חשנו עדיין כזרים, אך אין ספק שקבלת הפנים הייתה חמה. לאחר ארוחת ערב בסיסית אך טעימה שכללה אורז, דג ויץ קוקוס טרי הלכנו לישון , מכינים את עצמנו לקראת המשך הדרך, שלפי המפה נראתה קשה בהרבה.

היום השני הוביל אותנו דרך שדות אורז ומהר מאוד הבנו שהיום הראשון היה הכנה לימים הבאים ושמעכשיו ההליכה תלך ותעשה קשה יותר. הנעליים היו רטובות כי השטח לא הספיק להתייבש, והדרך שינתה כיוון כלפי מעלה. תכננו ללכת ביום השני קצת יותר, כדי לכפר על הפיגור של היום הראשון. בדיעבד זו הייתה טעות. בשעה ארבע אחר הצהרים, מצאנו עצמנו תשושים ורעבים, כאשר המקום שבו התכוונו לחנות ללילה נמצא במרחק של לפחות שעתיים הליכה מאתנו. אומנם היה לנו אוהל אבל ארמונד טען שהצמחייה סבוכה מדי מכדי להקים אותו. בלית ברירה העברנו את הלילה בכפר בבקתה של אחד התושבים, לא לפני שטבלנו בנהר.

את היום השלישי התחלנו רע, כנראה הצטננתי מהרחצה הלילית וההליכה היתה עבורי סיוט מתמשך. אומנם לא ירד גשם, אך מצעד לצעד הפכה הדרך לבוצית יותר. כל צעד היה כרוך במאמץ אדיר ושליפת הרגל (עם הנעל) מהבוץ הטובעני, מעומק 30 ס"מ, ועוד בעלייה. המשימה היתה קשה. גם התרמיל ששקל 20 ק"ג לא הקל על המלאכה. הרגשתי בערך כמו במסעות הטירונות, שהיום מסרב להיגמר. עינת וארמונד הובילו ואני ופולה צעדנו מאחור. כל חבל היה לי שלא יכולנו לדבר. פולה לא מבין מילה באנגלית והצרפתית שלי גרועה בהרבה. הכפר אמפוקפו ampokafo הפתיע בגודלו. הייתה שם חנות קטנה מעין מכולת, שמכרה ביסקוויטים וארמונד אפילו הצליח להשיג לנו לחמניות טריות. אחרי הרחצה היומית בנהר, התפנקנו על ארוחה מבושלת מהמזון שהבאנו איתנו וניצלנו את שארית היום למנוחה.

באמפוקפו התפצלה הדרך. נתיב אחד שלה הוביל צפונה דרך כפרים ושדות אורז ואילו הנתיב השני פנה מזרחה דרך יערות הגשם הסבוכים של שמורת מסואלה ועד החוף. ברגעים מסוימים עלתה בנו המחשבה לשנות את הכיוון המקורי וללכת בדרך השנייה שהיא הקצרה והקלה יותר. בנוסף "אובדן" יום הליכה וקצב ההתקדמות האיטי שלנו עוררו ספקות לגבי כמות המזון והטבליות לטיהור מים שנותרו ברשותנו. לבסוף לאחר התייעצות עם ארמונד, החלטנו להמשיך בדרך המקורית. הרי לא בכל יום ניתנת לנו ההזדמנות לטייל במקום קסום כל כך.

את הבוקר התחלנו, כמו בימים הקודמים עם נעלים ובגדים רטובים. הלחות הגבוהה והעננים שהסתירו רב היום את השמש לא אפשרו לנו להתייבש. לאחר צעדת בוקר לא ארוכה במיוחד קיבל את פנינו הר גבוה, תלול ומרופד בשכבת בוץ חלקלקה. מצאנו את עצמנו זוחלים חלק ניכר מהטיפוס ונאחזים בלית ברירה בשיחים קוצניים, משתדלים שלא להחליק למטה. במבט לאחור נפרש בפנינו נוף מדהים של העמק והכפר שבמרכזו, כאילו כדי להזכיר לנו למה אנחנו כאן. הטיפוס נמשך שלוש שעות ובסיומו היינו שרוטים, חבולים ומתנשפים, אבל על הפסגה. הנוף השתנה לבל הכר. לא עוד שדות אורז וכפרים אלא יער גשם סבוך ומדהים ביופיו.

למעשה נכנסנו לשמורת מסואלה, והתחלנו את החצייה שנמשכה יומיים. הקרקע הבוצית התחלפה לשכבה עבה של עלים חומים. הגשם שהחל לרדת הבריח את הציפורים למחבוא מוגן וקולות הצעדים שלנו על העלים היו הדבר היחיד ששמענו. ההליכה הייתה נעימה ואפילו העלוקות הרבות לא הצליחו להטריד במיוחד. בדרך עצרנו לאכול בפינה קסומה, על גדות מפלים גועשים. הגשם התגבר אבל לנו כבר לא היה אכפת, היינו רטובים בלאו הכי. את הלילה הגשום בילינו בבקתה נטושה בקרחת היער.

היומיים הבאים היו ארוכים במיוחד. 50 ק"מ של צעידה לאורך הנהר, כאשר ארמונד ופולה מחפשים כל הזמן את הנתיב הנוח ביותר להליכה. בכל פעם שראינו כי הדרך חסומה חצינו לגדה השנייה. עשרות פעמים חצינו את הנהר, ולעיתים המים הגיעו עד לגובה המותניים והזרם החזק איים לסחוף אותנו אתו. המים היו קרים ומגז האוויר סגרירי.  רב היום האחרון עבר בהפלגה בפירוג, כשהגשם מלווה אותנו במשך שעות. לאחר שעתיים נוספות של הליכה רגלית הגענו לקייפ אסט. החוף המדהים נמצא בבעלותם של ג`ורג`, בחור דרום אפריקני, ואשתו הצרפתייה שהחליטו לחיות את שארית חייהם הרחק מהציוויליזציה.  המסעדה המפוארת ושמונה הבקתות המיועדות לאורחים משרים תחושה של מלון חמישה כוכבים כיד הטבע. אחרי השבוע האחרון שבו עברנו 140 ק"מ באזורים הנידחים של מדגסקר, זה בדיוק מה שהיינו צריכים...

צפונית לקייפ אסט יש כביש, אבל אין גשרים או דוברות ולכן את 50 הק"מ עד אנטלהה צריך לעבור ברגל או בסירה לאורך החוף. העובדה הזאת משאירה את המלון של ג`ורג` ריק ממבקרים רב ימות השנה.

לאחר שלושה ימי פינוק עלינו על הסירה לאנטלהה, אבל תוך זמן קצר הבנו שאולי עדיף היה לו הלכנו ברגל. ההפלגה נמשכה ארבע שעות בים גלי מאוד, דבר שגרם לרב המפליגים להקיא החוצה את מעבר לסיפון את מה שאכלו באותו הבוקר. בסמבווה sambava, שנחשבת לבירת הוניל של מדגסקר הנמצאת כ-200 ק"מ צפונית לאנטלהה, כמעט סיימנו את הטיול בצורה טראגית: תוך כדי בישול בבונגלו, מעשה שהתגלה כחלמאי למדיי, קרתה תקלה לבנזינייה, הבנזין התלקח ואיים לפוצץ את המכל ואותנו אתו. במזל הצלחנו לחנוק את האש עם שמיכה מלבד כמה שערות, גבות וריסים שרופים יצאנו ללא פגע.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×