מדריד של חול

אחרי שנשארתי באמת רק עם עצמי, יצאתי לטיול ארוך בחלקיה המודרניים של העיר. קצת רשמים ומחשבות על קיבוץ גלויות בנוסח ספרדי, חגיגות יום קולומבוס, שדרות רחבות וארוכות ומגדלים שמטפסים לשמים, וגם מנוחה בפארק וענטוזים ברובע צ`ואקה.
yaeli177
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מדריד של חול
© Depositphoto/Bloodua

הקדמה

אחרי כמעט ארבעה חודשים של טיול באירופה. אחרי שנירית עזבה ואפילו הדודים נסעו להם, נשארתי באמת לבד. אני לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי זו הפעם הראשונה שנשארתי לבד לגמרי. נכון, אני לא באמצע המדבר ויש עיר שלמה סביבי, אבל זה שונה מלטייל לבד במקומות אחרים ולהצטרף לכל מיני אנשים בדרך. פה, אני עם עצמי בדירה משלי, במדינה זרה עם שפה שאינני מבין, והאנשים שבה מתעקשים לא לדעת אנגלית. לא נתתי לזה לדכדך אותי, והחלטתי שיהיה מה שיהיה, אם אני כבר כאן אני חייב למצות את העיר. הרי בדיוק על זה חלמתי, אז מה הבעיה?

למזלי אני נמצא במדריד. ולהבדיל מערים אחרות בטיול הזה, מדריד מציעה לא רק אתרים היסטוריים חשובים אלא גם תצוגה מרהיבה של עיר מודרנית ותוססת, שהאנשים בה אוהבים לנוח ביום ולחיות בלילה. היעדר ריבוי אתרים היסטוריים נובע מהעובדה שעד המאה ה-16 הייתה מדריד לא הרבה יותר מסתם עוד עיר מחוז חסרת ייחוד, עוד מקום במרכז ספרד, ורוב תפקידה היה להגן על טולדו, בירת הממלכה דאז. אחר כך הדברים השתנו והמלך פליפה ה-II החליט להעביר את מרכז השלטון למדריד. ולשם כך, יזם תנופת צמיחה ופיתוח אדירה שאת תוצאותיה אנו רואים היום. סבבה, אז הולכים לטייל בעיר...

לתחילת הכתבה

החוקים המקומיים

הדבר הראשון שלמדתי כאן, הוא שאין מה למהר, הכל בניחותא. כמוני, כך גם התושבים, המדרילניוס (Madrileños) בעגה המקומית. אפילו השמש לא ממהרת לקום וזורחת לה בעצלתיים בסביבות השעה 8 בבוקר. הייתם מאמינים? ועל הסיאסטה בצהריים כבר הכברתי מילים בכתבה הקודמת... מצויד בקצב החיים החדש והנינוח, יצאתי לשוטט בעיר.

כשחלפתי ברבעים השונים של העיר, ראיתי כמה דברים מעניינים. התחלתי באזור בשם לבאפייס (Lavapies) שנמצא לא הרחק משוק הפשפשים הנודע אל רסטרו (El Rastro), מדרום למרכז העיר העתיקה. האזור דומה לדרום תל אביב, ובמקום חנויות הרהיטים והתאורה של רחוב הרצל, מוכרים כאן כמויות עצומות של פיצ`יפקס, תכשיטים ואביזרים מכל הסוגים, הצבעים והמינים. האזור הזה מאופיין במארג האנושי הצבעוני המרכיב אותו. מדריד, כמו ערים מרכזיות רבות בעולם, מהווה מוקד משיכה להמוני מהגרים מרחבי העולם, ובייחוד ממדינות דרום אמריקה, דוברות הספרדית. יש כאן ריכוז ענק של אקוואדורים, מקסיקניים וצ`יליאניים, לצד מיעוטים אחרים כמו כושים, טורקים, אסייתים וערבים. במהלך היום האזור הזה לא מעניין במיוחד, אך בשעות אחר הצהריים, כשכולם חוזרים הביתה מהעבודה והלימודים, יכולתי לשבת בכיכר הקטנה ולצפות באורח החיים שלהם, ששונה מאוד ממה שראיתי בצפון העיר.

כן, גם במדריד תקף החוק הבלתי כתוב, גם כאן הדרום עני, צפוף ונחשל, בזמן שצפון העיר עשיר, משגשג ומודרני. כשטיילתי אחר כך בשכונת סלמנקה (Salamanca) הקרויה על שמו של אחד מעשירי העיר בעבר, פגשתי רחובות רחבים, חנויות יוקרה בכל פינה, מכוניות נוצצות ואנשי עסקים בחליפות מעונבות, שגם הם לא נראו כממהרים לשום מקום. ברחוב סראנו (Serrano), אחד הרחובות המרכזיים באזור הזה, נמצא קניון יוקרתי (ABC), שבו מצאתי חנויות שהציגו לראווה בדיוק את אותם האביזרים שראיתי ברובע לבאפייס, אך במחירים מופקעים. כנראה שעם כלכלה חופשית קשה להתווכח...

לתחילת הכתבה

אטרקציות בעיר

חלפתי על פני אנדרטה לזכר כריסטופר קולומבוס (Monument de Colon) ומשם פניתי לפסאו דה לה קסטיאנה (Passeo de la Castellana), שהן בעצם שדרות רחבות מאוד הנעות מצפון לדרום העיר. התנועה כאן סואנת תמיד ולהולכי הרגל נשארה רק רצועה צרה, נטועה עצים, להלך בה בתווך בין המכוניות. אנדרטת קולומבוס היא מהמונומנטים המרכזיים לאורך השדרות (כל צומת מקושטת באנדרטה/כיכר/מזרקה/פסל אחר) ומוקדשת למגלה הארצות האיטלקי שנשלח ע"י פרדיננד ואיזבל מלכי קסטיליה ולאון ב-12 לאוקטובר 1442, ובתום מסע של 10 שבועות בים הגיעו ליבשה, אותה חשב קולומבוס לאיי הודו המערבית והשאר כבר היסטוריה...

במקרה, היום בו הגעתי לאנדרטה היה בדיוק ה-12 לאוקטובר, בו מציינים בכל שנה את יום קולומבוס הבינלאומי. השדרות הענקיות היו ריקות הפעם ממכוניות והמוני אנשים גדשו את הכבישים ואת הכיכר. לאורך הרחוב, נעו בזה אחר זה, קבוצות קבוצות, מחילות שונים בצבא הספרדי, לקצב תופים ולקול מחיאות הכפיים של הצופים. ראיתי שם אפילו יחידה אלפיניסטית שצעדה בסך עם מגלשיים ארוכים שבצבצו מהאפודים. שאר החילות נאלצו להסתפק ברובים עתיקים ממלחמת העולם ה-II. החלק המעניין יותר היה להביט בכל הצופים הדרום אמריקניים שהצטברו סביב (רובם תוצאת גלגולי ההתבוללות רבת השנים של הספרדים עם האינדיאניים ושאר התרבויות העתיקות ביבשת), וציינו עם כולם את היום שבו התחיל הכיבוש והניצול הספרדי של דרום היבשת, מה שהוביל השנה להפצרות של נשיא ונצואלה שלא לציין את יום קולומבוס ברחבי העולם. כמו שזה נראה מכאן, זה לא עזר לו יותר מדי...

באותו יום שהגעתי לשם האזור היה כל כך הומה אנשים שקשה היה אפילו לראות משהו, אבל בימים כתיקונם כיכר האנדרטה הוא מקום יפהפה ושליו. מלבד העמוד הגבוה שבקצהו ניצב פסלו של קולומבוס, יש כאן מפל מלאכותי שאפשר לרדת במדרגות ולעבור ממש מתחתיו ולצפות בתבליטים המתארים את מסע הגילוי המפורסם. משם המשכתי הלאה לאורך הפסאו, והאופי המודרני של העיר החל אט אט ללבוש צורה ממשית. חלפתי על פני מונומנט א-לה קונסטיטוסיון (Monumento A La Constitucion), כף יד ענקית באמצע הכיכר, ועל פני מוזיאון מדעי הטבע היפהפה הנמצא ממול לכיכר. שם הגעתי לאזור "המשרדים החדשים" (Nuevos Ministerios) על שום ריכוז משרדי הממשלה שבמתחם. היה משעשע, כישראלי, לחלוף על פני משרד הביטחון הספרדי ולראות את השערים פתוחים לרווחה בפני כל דכפין בעוד השומרים מנומנמים להם. לא שיש לי טענות אליהם, לא נראה לי שיש כאן יותר מדי איומים, אבל ניסיתי לחשוב אם הקונספט היה עובד גם בארץ, נגיד בקריה, ולשבריר שנייה זה מאוד הצחיק אותי...

מכאן והלאה, הנוף הוא נוף אורבני של כרך מערבי מודרני, דהיינו בניינים גבוהים, גורדי שחקים, הרבה זכוכית וברזל והמון המון תנועה. יפה לראות איך למרות הכל מצליחה העיריה לשמור על שטחים ירוקים, או לפחות עצים פזורים בכל מקום, פשוט כדי שיהיה נעים (גיליתי שבמדריד ישנו היחס הטוב ביותר בין כמות התושבים לכמות השטחים הירוקים מבכל ערי אירופה האחרות!). כך למשל כיכר פיקאסו (Plaza Picasso) בה ניצב מגדל פיקאסו, המשתלב בהרמוניה מושלמת עם הכיכר הירוקה והשלווה. בסמוך ניצב גם מגדל אירופה (Torre de Europa) המרשים, וממולו, איך לא, האצטדיון העירוני Estadio Santiago Beanabeu, המשמש כאצטדיון הבית של קבוצת ריאל מדריד. רציתי מאוד ללכת לאחד המשחקים (זו בכל זאת ריאל מדריד! גם אם אני לא בדיוק אוהד כדורגל שרוף), אבל אחרי שראיתי את המחיר, נהייה לי כל כך רע שהחלטתי להישאר עם הפועל פ"ת... בסמוך עומד מרכז הקונגרסים של העיר, שחזיתו מעוטרת כולה בסגנון חואן מירו (צייר ספרדי ידוע נוסף).

הייתי כבר די רחוק מהבית והרגליים החלו להתעייף, אבל אם כבר הגעתי עד כאן, אני לא חוזר מבלי לראות את כיכר קסטיליה (Plaza de Castillia), בקצה השדרה. לבסוף באמת הגעתי, וכל מה שיכולתי לעשות היה להתיישב בכיכר ולבהות דקות ארוכות בשני המגדלים הענקיים הנוטים על צידם, זה לקראת זה, מעל הכיכר הסואנת, כמו נוגעים לא נוגעים. זה הזכיר לי את הציור המפורסם של מיכלאנג`לו בקפלה הסיסטינית ברומא, בו אצבעותיהם של אלוהים ואדם הראשון, כמעט נוגעות, אך רק כמעט... לאכזבתי הרבה, לא אהבו השומרים של הבנק הראשי של מדריד, השוכן בבניינים, את המצלמה שלי וביקשו ממני שלא לצלם במקום.

עייף מהמסע המפרך, החלטתי לנוח מעט, נכנסתי אל המטרו ויצאתי בקצה השני של השדרות, בדרומן, היישר אל פתחו של הפארק Bueno Retiro, שכשמו כן הוא - "הבריחה הטובה". בפארק הענקי, שפעם היה אזור בילוי אקסקלוסיבי של משפחת המלוכה ושאר אצילים ואנשים חשובים, אפשר למצוא ערב רב של אנשים שבאים לנוח ולהתרענן מההמולה של חיי העיר, בייחוד בימי ראשון. ראיתי כאן קבוצות של מתרגלי טאי צ`י בין העצים, תערוכה ענקית של תמונות של הפארק של ציירים חובבים, אינסוף אנשים על אופניים ורולר בליידס, אנשים שהתקבצו בחלק של הפארק ותופפו להנאתם. אנשים ששטו בסירות באגם או טיילו בארמון הקריסטל, ואפילו פסל השטן (זהו הפסל היחידי באירופה של השטן) בראש מזרקה מרשימה. לבסוף נותרנו רק אני והדשא הרך, שלא זזתי ממנו שעה ארוכה.

בדרך הביתה טיילתי קצת גם ברובע צ`ואקה (Chueca), שקרוי על שמו של המלחין הספרדי אשר חיבר יצירה מוסיקלית במיוחד עבור פתיחת רחוב Gran Via הגובל ברובע. מבלי לדעת, הדירה ששכרנו נמצאת ממש בלב הרובע, שמהווה גם (כך גילינו...) מרכז ההומוסקסואליים בעיר, מה שהופך אותו לצבעוני במיוחד. בעבר היה הרובע שכונת מצוקה מוזנחת וריכוז הצעירים שעבר אליו עזר בשיקומו. כיום הרובע עמוס חנויות ספרים, חנויות בגדים, בתי קפה ומועדונים של הקהילה. הרובע שוקק חיים, בעיקר בשעות הלילה, וזה לא נדיר לראות זוגות גברים (או נשים) פוסעים שלובי זרוע בנחת, או צובטים זה לזה ב... (הופתעתי לגלות שהם באמת עושים את זה).

ברחוב פואנקאראל (Fuencarral) הסמוך ישנו המגוון הגדול ביותר של חנויות סטייליסטיות נחשבות, ובמיוחד ב"שוק המרכזי" (Mercado Fuencarral), שהוא כמו רחוב שינקין בבניין אחד. זו חוויה כשלעצמה להסתובב בו או לשבת בבית הקפה בקומה התחתונה, ואם יש לכם עשרות עד מאות יורו מיותרים תוכלו גם לקנות איזה פריט אופנתי במיוחד. המקום אפוף עשן סיגריות ומוזיקה רועשת כמו מועדון, ועשרות צעירים גודשים אותו בכל שעות היום.

זהו, הטיול (הארוך) נגמר, אפשר לחזור לדירה ולהירגע. אני יושב עם עצמי וחושב על כמה דברים. נחמד לראות גם חיי עיר ולא רק פסלים ומוזיאונים (אחרי ארבעה חודשים כבר קצת יצא לי מהאף..). אני שמח שלא שירתתי בצבא הספרדי, הייתי מרגיש ממש מגוחך עם המדים האלה. יש להם אחלה מנטליות וקצב חיים. הם לא פחות אופנתיים ושמים דגש על עיצוב מאשר האיטלקים. אני בחיים לא אתרגל לשפה המשונה הזו! (כל מי שהיה בדרום אמריקה וקלט קצת ספרדית, תשכחו מזה, זה עולם אחר...).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×