מדריד 2019

תמונה ראשית עבור: מדריד 2019 - תמונת קאבר
טקס "יום מדריד" בפלאזה מאיור

ההחלטה לנסוע למדריד התחילה בתכנית לנסוע לאנדלוסיה. היות שטיסות ישירות למלגה יש רק בקיץ, ולא השתגעתי לנסוע לאנדלוסיה בשיא החום, נשארה רק האפשרות לטוס לשם עם נחיתת ביניים במדריד או ברצלונה. אבל אם כבר נחתנו במדריד, חבל לא לטייל בה. אז התחלתי לחשוב על כמה ימים במדריד ולאחריהם טיסה לאנדלוסיה וטיול מעגלי שם, עם רכב. ואז, נהיה לי כבד לתכנן גם טיול עיר וגם טיול עם רכב, לכן החלטתי להצטמצם לשבוע במדריד ובסביבתה מיד אחרי פסח, כשעוד לא ממש קיץ. התחלתי לקרוא, ולמדתי על ארבע אטרקציות תיירותיות שנהוג לשלב עם ביקור במדריד: טולדו, ארנחואז, אל אסקוריאל ועמק הנופלים. שלושה ימים במדריד, ועוד שלושה ימים באתרים מחוץ למדריד, יוצא לנו שבוע בסך הכל. צחוק הגורל הוא, שלמרות שנסענו באפריל, הזמן המושלם לטייל במדריד על פי אתרי הטיולים, עדיין היו לנו שם כמה ימים חמים מאד, בדיוק הדבר שממנו ניסיתי להימנע. וזה לא הדבר היחיד שלא יצא כמו בתכנון. היו כמה פיקשושים, ועוד כמה כמעט פיקשושים, שנחלצתי מהם בזכות הספרדית הבסיסית שלמדתי.

כשבניתי את התכנית, היה לי נח לדמיין את המרכז המתוייר של מדריד בתור האות Y שוכבת על צידה, הרגל במזרח ושתי הידיים במערב, כאשר לקצה הרגל מודבק מלבן. הרגל היא רחוב Calle de Alcala, הנמתח מכיכר סיבלס במזרח עד כיכר פוארטה דל סול, ומשם ממשיך מערבה בתור רחוב Calle Mayor, שהוא לצורך ענייננו היד הדרומית של ה Y, ובסמוך לו נמצאת כיכר מאיור הידועה. היד הצפונית היא רחובGran Via, המתפצל מרחוב Calle de Alcala ופונה צפונה, עד שמגיע לכיכר אספניה. שתי הידיים יוצרות משולש עם Calle de Bailen, רחוב שמתוח מצפון לדרום, מצידו המערבי ארמון המלך והקתדרלה המרכזית של מדריד, מצידו המזרחי כיכר דל אוריינטה. במשולש התחום בין שתי הידיים מתנהלים הסיורים הרגליים, שמיועדים להציג את מדריד למתחילים, וכן למי שנוחת בעיר רק למספר שעות. המשולש הגדול יותר, זה שקודקודיו הם שלושת קצותיה של האות Y, חופף פחות או יותר את רובע Sol ואת רובע Austrias, הרבעים שמהם החלה צמיחתה של מדריד.

המלבן נמצא ממזרח לרובע Sol, והוא כולל את מוזיאון Prado הידוע, את הגנים הבוטנים ואת פארק Buen Retiro. צלעו המערבית היא שדרתPaseo del Prado, וממערב לה נמצאים שני המוזיאונים החשובים האחרים של מדריד: מוזיאון Reina Sofia ומוזיאון Thyssen Bornemisza. בצלעו הדרומית נמצאת תחנת הרכבת Atocha, ממנה יוצאת הרכבת הבין-עירונית לטולדו. תיירים שבאים למדריד לסוף שבוע ארוך, שלושה ארבעה ימים, יגיעו גם למלבן הזה. אם הם חרוצים ומביני עניין, הם יגיעו גם לרובע צ'ואקה ולרובע מלסניה שמצפון למשולש, וכן לרובע לה-לטינה ולרובע לאבאפייס שמדרום למשולש וממערב למלבן. ארבעת הרבעים הללו הם שכונות פועלים שנבנו בזמן המהפכה התעשייתית, ועברו תהליך ג'נטריפיקציה, כמו שינקין ופלורנטין אצלנו.

זוג חברים של אהובה, מטיילים חרוצים ומביני עניין, בילו במדריד שלושה ארבעה ימים, והמליצו לנו על מלון "7 islas", מלון בוטיק בקצה הדרומי של רובע מלסניה, חמש דקות הליכה מתחנת המטרו Gran Via. לפיכך, הזמנו לנו לינה במלון הזה, ואין לי אלא להצטרף להמלצה. זה מלון נח, לא גדול מדי ולא מפואר מדי, הצוות צעיר וחביב, המזגן עובד כמו שצריך, והמיקום מעולה. אמנם תחנת Gran Via הייתה סגורה לשיפוצים בזמן ביקורנו, אבל גם תחנת Callao ותחנת Tribunal נמצאות במרחק הליכה סביר, אפילו עם מזוודות.

בתחומי המשולש הגדול והמלבן ניתן להתנייד ברגל, ולא להזדקק למטרו. גם אם מתעייפים בשעות הצהריים הלוהטות, ורוצים לחזור למלון, לא תמיד המטרו הוא חלופה מפתה. בתחומי מרכז העיר, הקרונות תמיד מלאים, והנסיעה בדרך כלל עוברת בעמידה. ברם, אם רוצים לעבור מקצה אחד של המרכז לקצהו השני, או להגיע לרבעים התוססים והעליזים שבשולי המרכז, התחבורה הציבורית בכל זאת מועילה, וכדאי ללמוד כיצד מתנהלים בה. יש 12 קווי מטרו, יש עוד שלושה קווים שנקראים "Metro Ligero", יש קווים מטרופוליטניים ברשת ששמה Madrid Cercania, יש Zones. לא פשוט, וכדאי ללמוד מראש איך זה עובד, כי בשטח לא תמיד יש מודיעין, ואם יש, לא תמיד הם מדברים אנגלית ולא תמיד הם נחמדים.

מי שכן הייתה נחמדה ודיברה אנגלית מצויינת היא טאטיאנה, המדריכה שהובילה אותנו בסיור החינמי שמצאנו לגמרי במקרה בכיכר כיכר פוארטה דל סול. חיפשנו שם סיור שאיתרנו באינטרנט, וכשהגענו לכיכר, התברר שיש יותר מאחד. טאטיאנה הייתה הראשונה שדיברנו איתה, נשבינו בקסמה והצטרפנו לטיול שלה. היא במקור מקירגיזסטאן, היא באה למדריד לפני שמונה שנים ונישאה לבחור מקומי, עכשיו היא מדריכה טיולים באנגלית והוא בספרדית. פגשנו את הקבוצה שלו בדרך, היה משעשע. כמה מהתובנות שאני פורש כאן, הן בעצם שלה. היא אמרה, שהאתר שהיא ובעלה קשורים אליו נקרא FreeWalkingToursByLocals.com, שם המבטא הסתייגות מהמסחור והגלובליזציה בתחום הסיורים החינמיים. קצת אירוני, שבחורה מקירגיזיסטן שעברה למדריד ומדריכה טיול באנגלית מדברת בגנות הגלובליזציה, לא? אפרופו מהגרים, הנה דבר שיכול לעניין הרבה ישראלים: לא שומעים כאן כמעט ערבית ברחובות, וכמעט שלא רואים נשים בלבוש מוסלמי דתי. שאלתי את טאטיאנה כיצד היא מסבירה את זה, מדוע בפאריס ובברלין כן ובמדריד לא. כמובן, ניסחתי את השאלה כך שלא ישתמע שיש לי משהו נגד מוסלמים. תשובתה הייתה, שיש הרבה הגירה אל מדריד מאמריקה הלטינית. המהגרים מאמריקה הלטינית מוכנים לעבוד בעבודות של מהגרים, אבל אינם בולטים ברחוב בלבוש שונה ובשפה זרה. בשובי ארצה, גלשתי לאתר הטיולים החינמיים באמצעות מקומיים, ותחת "מדריד" מצאתי את טאטיאנה וחאבייר מחייכים אלי, והפניה לאתר שהוא רק שלהם, לא יודע מדוע היא לא נקבה בשמו: ogotours.com. אני ממליץ עליהם בכל לבי, והחלטתי שגם כשניסע למלגה ולגרנדה, אלך ישר לאתר הזה לחפש סיורים חינמיים, ולא לאתרים של החברות הגדולות, אלה שעולות ראשונות בחיפוש.

גראן ויה

הארכיטקטורה במדריד נהדרת ומגוונת. טאטיאנה סיפרה לנו על האופן בו ההיסטוריה של ספרד השפיעה על הארכיטקטורה של העיר: המלכים מבית הבסבורג בנו בסגנון אוסטרי, המלכים מבית בורבון בנו בסגנון פריסאי, הבורגנות העולה בנתה בנייני מסחר ועסקים, הגנרליסימו פרנקו העמיד מונומנטים בסגנון פשיסטי ברובע מונקלואה-ארבקה, ועם בוא הדמוקרטיה, השכונות של מעמד הפועלים עברו ג'נטריפיקציה והפכו למוקד משיכה לצעירים מכל רחבי המדינה. במיוחד מצאו חן בעיניי הבניינים הלבנים הגבוהים והמצועצעים של גראן ויה, שבקומת הקרקע שלהם חנויות הומות אדם, ובראשיהם פסלי מתכת מאיימים, נשרים ועיטים ולוחמים שופעי טסטוסטרון מתכתי. הרחובות הראשיים מנוקדים כיכרות, וגם בהן ניצבים פסלים מרשימים של אבן ומתכת ומזרקות בסגנון קלאסי. ניכר בעיר הזו שהיא הייתה בירה מלכותית במשך מאות שנים, מאז העביר פליפה השני את חצר המלכות מטולדו למדריד בשנת 1561. רבים מן המלכים העסיקו אדריכלים ומתכנני ערים, שהעניקו לה הוד והדר. הגדיל מכולם לעשות קרלוס השלישי, שהשינויים שהכניס במדריד זיכו אותו בכינוי "מלך ראש עיר", Rey alcalde. גם כיום, נראה שיש מי שדואג שהבניינים הלבנים יישארו לבנים, לא יתכסו בפיח ובשלטי פרסומת מכוערים. אני לא יודע איך הם עושים את זה. כדאי מאד ללמוד מהם.

השווקים של מדריד נהדרים, כמעט כל יום פקדנו אחד מהם. שוק הפשפשים Rastro ברובע לה-לטינה פעיל רק בימי ראשון, לכן כדאי לתכנן את הביקור במדריד כך שיכלול יום ראשון. השוק עליז וססגוני. אמנם הוא מבולגן, אבל די קל להתמצא בו. הרחוב המרכזי שלו מוצל, לפחות בשעות הבוקר, עניין עקרוני בחום של מדריד. גם שוק La Cebada נמצא באותו רובע. זה שוק אוכל מקורה, נמכרים בו דגים ופירות ים. הוא אמנם פתוח בכל ימות השבוע, אך ראיתי המלצה לבקר בו בשבת, וכך אכן עשינו. מדריד אינה שוכנת לחוף ים, גם נהר המנסנראס שעובר בה איננו גוף מים מרשים במיוחד, יותר נחל מאשר נהר. אך בגלל מרכזיותה של מדריד בחצי האי האיברי, כל המסחר בדגים ובפירות ים מתנהל דרכה, ולכן השפע והטריות. שוק סן-אנטון נמצא בשכונת צ'ואקה, מצפון לגראן ויה. שוק סן-אנטון ממוקם במבנה חדיש יותר מאשר של שוק לה-סבאדה, פחות עממי ויותר מעוצב, כמצופה משכונה שהפכה למרכז הלהטבי של מדריד. גם בו אווירה עליזה, דברים קטנים וטעימים לאכול ולשתות, והרבה דברים מעניינים להתבונן בהם. בכל שוקי האוכל, משכו את עיניי שוקי החזירים, התלויות בכל איטליז בשורה ארוכה מאחורי גבו של הקצב, עם הפרסות עליהן, מחכות לתורן לרדת לדלפק ולהיחתך לפרוסות חאמון. דווקא שוק סן-מיגל המפורסם, ליד כיכר מאיור, אכזב אותי. המיסחור שם מוגזם, אפילו לא מנסים לשמור על שמץ אותנטיות, ונראה שרק תיירים מסתובבים שם. בשני הסיורים החינמיים שלקחנו, נתנו לנו רבע שעה להסתובב שם. זה הספיק. מה שכן יש בשוק סן-מיגל זה שירותים. בתשלום, אבל חינם למי שקנה משהו בשוק. זבן חביב נתן לי חשבונית שלקוח אחר השאיר, ואיתה נכנסתי לשירותים. כן, כן, הישראלי התחמן, זה אני. היינו גם בשוק Barcelo ליד תחנת Tribunal, לא רחוק מהמלון שלנו, שגם עליו היו המלצות. אבל, זה שוק מודרני לגמרי ודי סתמי. ואם באוכל עסקינן, דווקא מסצנת הטאפאס די התאכזבתי. ציפיתי להתענג על ארוחות עממיות, שכוללות הרבה צלוחיות עם קצת מכל דבר, מטעמים אפייניים לחצי האי האיברי. ברם, בכל טאפאס בר אליו נכנסתי, כולל כאלו שהומלצו באתרי התיירות, המנות היו בינוניות בגדלן, היה צריך להזמין כל אחת בנפרד, והן לא היו זולות.

הפארקים של מדריד, לא משהו. קראתי שמדריד היא העיר האירופית המובילה בשיעור השטחים הירוקים מכלל שטחה, ואמנם, הפארקים משתרעים על שטחים גדולים, אך האקלים היבש והחם ניכר בהם: העצים דלילים, הצל מועט, המדשאות מאובקות. המולת העיר נוכחת. אין מה להשוות עם השפע הירוק והלח ועם השלווה בפארקים של ברלין, וורשה וסנט פטרבורג. חשבתי שיהיה כייף לדווש באופניים בפארק Buen Retiro המפורסם, ואפילו המליצו לי במלון על חנות השכרת אופניים ליד הפארק. אבל לא, זה לא היה כייף. הפארק פרוש על גבעה, מה שמקשה על הדיווש. בשעות אחר הצהריים היה שם מלא וצפוף מאד, וגם היה חם. עוד פארק מלכותי בסגנון צרפתי הוא גני Sabatini, הצמוד לארמון המלך מצפון. גם שם שיחים מגולפים בצורות גיאומטריות, פסלים מצועצעים, ומעט מאד צל ותחושת שלווה. טיילנו גם בפארק Madrid Rio, המשתרע על גדת נהר המנסנראס, ממתחם מטאדרו בדרום מזרח עד גשר טולדו בצפון מערב. זה כבר לא גן מלכותי, אלא פארק עירוני, עם מתקני שעשועים וספורט ליחידים ולמשפחות, וכן, גם קצת דשא פה ושם. התמזל מזלנו, והשמיים התכסו עננים כשהגענו לשם, אפילו טפטף קצת, אפשר היה להרגיע עם בקבוקי המים וקרם ההגנה. למרות שהפארק אינו נמנה עם האטרקציות התיירותיות הידועות של מדריד, אני חושב שכדאי בכל זאת לבקר בו, לראות את נהר המנסנראס, לראות איך חיים המדריניילוס הרגילים, לא הבוהמיינים.

אכזבה מסוימת חוויתי גם ממגדל התצפית Faro de Madrid ברובע מונקלואה-ארבקה. היות שהוא ממוקם צפונית מערבית למרכז התיירותי של מדריד, מה שרואים ממנו זה בעיקר גגות של בנייני מגורים מצד אחד, ואת צמרות העצים של פארק Casa de Campo מצד שני. אני מאד אוהב מגדלי תצפית, אבל מה שאני אוהב בהם זה לזהות מלמעלה את האטרקציות הידועות, סוג של חידון בשבילי. לפחות לא עלה הרבה, ולא היה תור בכניסה.

הקתדרלה בטולדו

אתרי התיירות הישראלים ממליצים לקפוץ ממדריד לטיול יום בטולדו. טולדו הייתה בירת ממלכת קסטיליה ולאחר מכן בירת ממלכת ספרד, עד שהמלך פליפה השני העביר את הבירה למדריד. שלא כמו במדריד, בטולדו נותרו מספר שרידים מן העבר היהודי, דבר שמרגש ישראלים רבים. העיר העתיקה של טולדו בנויה על צוק, שמרגלותיו מוקפות חומה. סביב הצוק זורם באפיקו נהר הטאחו, וצפונה משם נמצאת העיר החדשה, וגם תחנת הרכבת החדשה והנאה. היות שהבנתי מאתרי התיירות שקל להגיע לטולדו בתחבורה ציבורית, ויתרנו על רכישת טיול מאורגן ממדריד לטולדו, נסענו לטולדו ברכבת בין עירונית רגילה. פקיד הקבלה במלון הזמין לנו כרטיסי רכבת יום מראש, כרטיס הלוך וחזור של חברת RENFEשמצויינות בו שעת הנסיעה ושעת החזרה. הוא גם הדפיס לנו את הכרטיסים, מה שחסך לנו אי נעימות בתחנת Atocha, שם נתקלנו בפקחית שלא הסתפקה בכרטיס שנשלח למייל, דרשה לראות דף נייר שעליו תוכל להעביר את הסורק שלה. הנסיעה הייתה שקטה ונוחה. הפתיע אותי לראות את הנוף המדברי הסובב את מדריד, מזכיר מאד את הנגב הצפוני. כבר ביקרתי בכמה מארצות דרום אירופה, ובאף אחת מהן לא היה הנוף שחון וטרשי כל כך. כשהתקרבנו לטולדו, הצוק שעליו בנויה העיר העתיקה הזדקר מעל המישור בו נסעה הרכבת – מרשים מאד.

יצאנו מתחנת הרכבת, ומיהרנו לחפש את אוטובוס התיירים המיוחד Toldeo city tour, שתמיד מחכה ליורדים מן הרכבת בדיוק כשהיא מגיעה. ממה שקראתי באתרי התיירות, הוא היה אמור להביא אותנו לעיר העתיקה. אך התברר שהכרטיס אליו יקר למדי, לכן פסענו לתחנת האוטובוסים הסמוכה, ולקחנו אוטובוס עירוני רגיל. בהמשך התברר לי, שלא הבנתי נכון מה שקראתי: אוטובוס התיירים פועל לפי עיקרון Hop-on/Hop-off, וניתן להגיע איתו לכל האטרקציות בעיר העתיקה. אז אולי המחיר בכל זאת סביר. מכל מקום, האוטובוס העירוני נתן לי תחושה יותר אותנטית, וגם הביא אותנו במהירות לכיכר Zocodover, מרכז העיר העתיקה. ירדנו מהכיכר ברחוב הראשי לכיוון הקתדרלה, שם קיווינו למצוא את לשכת המידע לתיירים. היות שעוד היה מוקדם, קירות האבן הגבוהים הטילו צל על הרחוב הצר, וההליכה הייתה נעימה. בלשכת המידע לתיירים פגשנו גברת נחמדה, שדברה אנגלית בסיסית ביותר, והתלהבה מזה שאנחנו מישראל – היו לה סנטימנטים ליהודים ולשפה העברית, כך התברר כשעברתי לדבר איתה ספרדית. היא הראתה לנו על מפה את האטרקציות המרכזיות של טולדו העתיקה, את המסלול שעושה אוטובוס התיירים, זה שלא לקחנו, ואת המסלול שעושה רכבת התיירים Toledo Tren Turistico, שאותה בהחלט התכוונו לקחת.

באתרי התיירות כתוב "רכבת תיירים", אבל בעצם מדובר ברכבת ילדים, טנדר שגורר אחריו עגלות משורשרות זו לזו, שהישיבה בהן אינן נוחה במיוחד. ברם, באתר כתוב שזו הדרך המומלצת להתחיל בה את הביקור בעיר, וגם הדרך הפשוטה להגיע לפאראדור – נקודת תצפית מעולה על טולדו העתיקה מהגבעה הסמוכה, מדרום לאפיק נהר הטאחו. אז הלכנו על זה, ואכן, המסלול שרכבת התיירים עושה אכן מציג נקודות מבט נהדרות על העיר העתיקה, מכל צדדיה. קונים את הכרטיסים בדוכן שעומד בכיכר Zocodover החל משעה מסוימת, והכרטיסים הם לשעה מסוימת. כשהגיעה השעה היעודה, טיפסנו מהכיכר לכיוון מבצר אלקזאר, שם עומדים בתור ועולים על ה"רכבת". כדאי להגיע מוקדם, ולתפוס מקום שרואים ממנו טוב. היות שהבאתי אתי את האזניות של הטלפון, לא נזקקתי לאזניות שחולקו עם הכרטיס, שהיו די מעאפנות. לאחר הסיור, החלטנו לוותר על המוזיאון הצבאי שבמבצר, אנחנו לא ממש בקטע של מוזיאונים ובטח לא של צבא. ירדנו חזרה לכיוון הקתדרלה. עכשיו כבר הייתה שעת צהריים, הכיכר הייתה מלאה באוטובוסים של תיירים, והרחובות הצרים של העיר העתיקה היו מלאים בנוסעיהם. שמחתי, שהגענו לכאן לפני הבום הגדול.

הקתדרלה של טולדו היא אחת הנהדרות שראיתי מימיי: גבוהה, מקושטת, מוארת. יש בה כניסה נפרדת למתפללים, שיש להם איזור מגודר בתוך הקתדרלה, וכניסה נפרדת לתיירים, בתשלום. מי שמסתפק במבט חטוף על חלק קטן מהקתדרלה, יכול להיכנס מכניסת המתפללים ולחסוך כסף וזמן. אבל ממש חבל, כי כאמור, זו קתדרלה מרשימה ביותר. מול הכניסה לתיירים יש חנות בה קונים כרטיסים. אולי משום שלקבוצות המאורגנות קונים כרטיסים מראש, התור ליחידים היה נסבל, אפילו יכולנו להינות מהמיזוג בחנות. אחרי הקתדרלה המשכנו לרדת, והגענו למה שמכונה באתרי הטיולים בשם "הרובע היהודי", ובעצם מדובר ברחוב אחד שיש בו שני אתרים – בית כנסת שהוסב למוזיאון יהדות ספרד, ובית כנסת שהוסב לכנסיה ונקרא Sinagoga Santa Maria La Blanka. לראשון נכנסנו, לשני לא. סוג של לסמן וי במשבצת. זה המקום לומר, שאיני נהנה במיוחד מאתרי מורשת יהודית באירופה, שכל תכליתם להראות אביזרי פולחן דתי שהיו בשימוש יהודי המקום עד שגורשו או נרצחו. לבי אינו מחסיר פעימה כשאומרים לי שהיי, פעם היו פה יהודים, ואפילו רב חשוב זה או אחר פעל כאן במשך תקופה מסוימת. המוזיאון היהודי של מוסקבה, ובמיוחד זה של וורשה, מספרים סיפור שלם ומעניין, לכן נהניתי בהם יותר.

בכך סיימנו את הביקור באתרי החובה של טולדו, ועדיין נותרו לנו כשלוש שעות עד שעת החזרה למדריד. היה חם מאד, והיינו עייפים מההליכה המרובה. המשכנו להסתובב בעיר העתיקה, שקצת התרוקנה בשעת הסייסטה, נכנסנו לעוד כמה כנסיות קטנות, התיישבנו לשתות משהו בכל מקום שהיה בו מזגן, בהינו בעוברים ובשבים, ושיחקנו בסמרטפונים. כשחזרנו לכיכר Zocodover כדי לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת, גיליתי שגם שם לשכת מידע לתיירים, רק שלא היה שילוט שמוליך אליה. לו ידעתי זאת מראש, הייתי חוסך לנו כיתות רגליים, אבל גם מפסיד את המפגש עם הגברת חובבת הישראלים.

Jardin de la Isla, Aranjuez

היות שאני מחובר לקבוצות וואטסאפ של לימוד שפות ושל טיולים, והיות שבקבוצות הללו יש גולשים ספרדים, העליתי בהן שאלה על יעדים לטיולי יום ממדריד שקל להגיע אליהם בתחבורה ציבורית. קיבלתי כמה תשובות מעניינות, ובאחת מהן גיליתי את העיירה ארנחואז, רק 45 ק"מ ממדריד, שניתן להגיע אליה ברכבת המטרופוליטנית Madrid Cercanias מתחנת Sol או מתחנת Atocha, אפילו יותר קל ופשוט מאשר לטולדו. גם זול יותר, רק 4 אירו לכל כיוון. קראתי שיש גם משהו בשם "רכבת התותים", Tren de frases, שמשחזר את הנסיעה של המלך ממדריד לארנחואז באביב, דרך שדות התות שמגדלים בסביבת העיירה, עם אטרקציות כמו דיילות שמתהלכות בקרונות ומציעות לנוסעים סלסילות תותים. אני לא אוהב את הדברים האלה, וזה גם יקר, 30 עד 35 אירו.

מימיי לא שמעתי על ארנחואז קודם לכן, שמעתי רק על "קונצ'רטו לארנחואז" מאת רודריגו, וחשבתי לתומי שזה שם של אדם, לא של מקום. מתברר שבארנחואז נמצא ארמון האביב של מלכי ספרד. בנה אותו פליפה השני במחצית השניה של המאה השש עשרה, ושיפץ פרננדו הששי באמצע המאה השמונה עשרה. הארמון בנוי על שפת נהר הטאחו – אותו אחד של טולדו – וסביבו גנים מלכותיים מפוארים: Jardin de la islaבסגנון צרפתי מעוצב, ולידו Jardin del principe בסגנון אנגלי כמו טבעי. קראתי שהארמון והגנים נמצאים במרחק 10 עד 15 דקות הליכה מתחנת הרכבת, כמה נח. קראתי שבתחנת הרכבת יש לשכת מידע לתיירים ומקום לשכירת אופניים. כבר דמיינתי איך אנחנו לוקחים מפה של הגנים, ויוצאים לדווש בהם להנאתנו.

אללי, לא בדיוק כך קרה. כשהגענו לארנחואז, התברר שאין בתחנת הרכבת לשכת מידע לתיירים, וגם לא שכירת אופניים. היות שסמכתי על מפת הנייר שאקבל, לא דאגתי להוריד מפה לטלפון. יצאנו מהתחנה והתחלנו ללכת במה שנראה כמו כיוון כללי לארמון, בשביל להולכי רגל, שרק מעטים הלכו בו. נעזרתי בהם, ובספרדית המאד בסיסית שלי, כדי להגיע. למזלנו, העצים לאורך השביל הטילו עליו צל, גוננו עלינו מעט מן השמש הקופחת. כשהגענו לארמון, בדיוק עמדה לצאת גם שם "רכבת תיירים" לסיבוב בעיירה ובגני הארמון. בדוכן מכירת הכרטיסים נאמר לנו, שהפעם הבאה תהיה בעוד שעה, כך שלא נותר זמן רב להתלבט, עלינו לסיבוב. הסברים באזניות לא היו, רק ברמקול צורמני שהיה מותקן בכל קרונית, ורק בספרדית. אבל, קיבלנו מפה של המסלול, אז אפשר היה לעקוב. בסיום הסיבוב, המשכנו לטייל ברגל בשני הגנים, שהיו יפים יותר מכל הפארקים שראינו במדריד, ועל גדת נהר הטאחו, שזורם כאן רחב ידיים ורב עצמה. בסביבות שלוש אחר הצהריים שמנו פעמינו בחזרה לתחנת הרכבת, ושם חיכתה לנו הפתעה נוספת: אין משרד למכירת כרטיסים, רק מכונות אוטומטיות, וזו שאפשר לתקשר איתה באנגלית – מקולקלת. שוב נעזרנו בטוב ליבם של בני המקום, ובספרדית הבסיסית שלי, וקנינו כרטיסים חזרה למדריד.

כניסה למנזר אל אסקוריאל דה סן לורנצו

כשמתחילים לתכנן טיול למדריד, לומדים שיש מדריד, יש סיודאד דה מדריד, כלומר העיר ופרבריה, ויש קומונידאד דה מדריד, כלומר המחוז של מדריד. המחוז כולל אטרקציות תיירותיות ראשונות במעלה, שכל אחת מהן יכולה להיות טיול יום ממדריד. מצפון ומצפון מערב נמצאות אל-אסקוריאל, סגוביה, אווילה וסלמנקה. מדרום נמצאות קואנקה, ארנחואז וטולדו. דא עקא, שרק לארנחואז ולטולדו קל להגיע בתחבורה ציבורית ולטייל בהן באופן עצמאי. החלטתי לדחות את הביקור בעיירות המרוחקות יותר לטיול עתידי שנערוך פעם עם רכב שכור, ולבוא אל אל-אסקוריאל ואל עמק הנופלים בסיור יום מאורגן.

כשתכננתי את הטיול למדריד, קראתי שבאפריל עוד אפשר ליפול על ימי גשם במדריד, ולא רציתי להתחייב על תאריך מסויים, שמא ייצא יום גשם. לכן, דחיתי את ההרשמה עד לשבוע של הטיול עצמו, כשכבר תהיה תחזית אמינה. בסופו של דבר, גם ביום הזה שרר חום כבד. היות שציפיותיי מהטיול המאורגן הצטמצמו לנושא התחבורה, לא עשיתי יותר מדי חקר שוק, רשמתי אותנו לסיור עם החברה שהמלון קשור אליה, חברה בשם VPT. בדיעבד, אינני ממליץ על החברה הזו, אך גם איני מזהיר מפניה. היא סיפקה את הסחורה, אבל גם התייחסה אלינו כאל סחורה, ואני דווקא מעדיף יחס אישי, או לפחות אשליה של יחס אישי.

הודיעו לנו שעלינו להתייצב בנקודת הכינוס בשמונה וחצי, אבל בשמונה ועשרה החריד אותנו טלפון בזמן ארוחת הבוקר במלון. זו הייתה פקידת הקבלה, והיא אמרה שנזדרז להגיע לנקודת הכינוס, מחכים רק לנו. תפסנו את התרמילים ורצנו לכיכר Callao, חמש דקות מהמלון. חיכה לנו שם בחור צעיר, שהעלה אותנו לאוטובוס מפואר ענק וכמעט ריק. חיכינו לעוד כמה לקוחות שיגיעו, ואז האוטובוס יצא לסיבוב במדריד, אסף עוד כמה לקוחות בדרך, והגיע לחניון ליד כיכר אספניה. שם כבר חיכו עוד כמה אוטובוסים, והחלה החלפת מקומות לפי יעדים, כל אוטובוס והיעד שהוא ייסע אליו. כשגם זה הסתיים, האוטובוס כבר היה חצי מלא, אולי קצת יותר מזה. את המיקרופון לקחה מייטה, אשה מבוגרת נאה וזעופה, והחלה מדברת אלינו בטון שמורים מזדקנים מדברים בו לתלמידים, ונגדים מדברים בו לחוגרים. היא דיברה ספרדית ואנגלית לסירוגין, ולמרות שהאנגלית שלה הייתה סבירה, לא הצלחתי להבין הכל. המעבר משפה לשפה בלבל אותי, וגם המבטא שלה לא עזר. התברר שמרבית חברינו למסע הם תיירי פנים דוברי ספרדית, ורבים מהנותרים דוברים אנגלית כשפת אם, אז היינו די לבדנו עם הבעיה. אבל, הזכרתי לעצמי שלקחתי את VPT בשביל התחבורה, וכל השאר זה בונוס. אחרי שעה נסיעה בערך הגענו לאל-אסקוריאל. האוטובוס עצר בחניון, ומייטה בישרה לנו שמכאן ממשיכים ברגל לארמון. לארמון אסור להכניס כמעט כלום, והנוהל לשימוש בשמירת חפצים הוא מורכב, בגלל המספר הרב של קבוצות במקום, לכן כדאי שנשאיר באוטובוס מה שאפשר. כמו כן אמרה, שבגלל גודל הקבוצה, נתחלק לשתי קבוצות כשנגיע לארמון, וחברתה איסאבל תיקח חלק מאיתנו. חשבתי, טוב שלא באתי לכאן לבד, בטח הייתי מסתבך עם כל הנהלים האלה, המיועדים לשמור על שכיית חמדה עתיקה מהמוני התיירים המסתערים עליה. הלכנו כעשר דקות מהחניון דרך מרכז העיירה, ועלינו למתחם הארמון והמנזר. ברחבת הכניסה פגשנו את איסאבל, והיא לקחה אליה את אלה שרצו סיור באנגלית, כולל אותנו. איסאבל הייתה אף היא אשה מבוגרת, אך רכה וחביבה יותר ממייטה, ועם אנגלית יותר טובה. הסיור איתה בארמון היה שיפור כל כך משמעותי בשבילי, בהשוואה למה שעבר עלינו מהבוקר, שתקעתי לה 20 אירו תשר על סיור של פחות משעה. לא הרבה פחות ממה שהשארתי לטאטיאנה, שעבדה הרבה יותר קשה והגיע לה יותר. ללמדנו, שגודל התשר אינו תלוי רק בטיב השירות, אלא גם במצבו הרגשי של הלקוח. ההגזמה שלי מקבלת מימד נוסף מכך שבמדריד וסביבתה לא מצפים בכלל מלקוחות להשאיר תשר, כך קראתי באחד ממדריכי הטיולים.

אל-אסקוריאל הוא שם העיירה, והארמון נקרא "המנזר המלכותי של סן לורנצו". פליפה השני, כן, שוב הוא, בנה את הארמון על רכס הרי גואדאראמה, כ-45 ק"מ צפונית מערבית למדריד, וייעד אותו לשמש למגורי המלך, למנזר על שם הקדוש לורנצו, ולפנתיאון המלכותי. כיום, חלק מהארמון משמש כמנזר, וסגור למבקרים. נכנסנו לבזיליקה המרשימה, טיפסנו במדרגות למגורי המלך, וירדנו לפנתיאון המלכותי, בו קבורים רוב מלכי ספרד. זהו מרתף מקאברי למדי, בו מסודרים על מדפים מכל העברים ארונות קבורה, ועל פאתם הקדמית שמות המלכים הקבורים בהם. יש עדיין מקום למלך הנוכחי, אבל במהלך המאה הקרובה יצטרכו לקבל כאן כמה החלטות, בהנחה שהמונרכיה בספרד תימשך. במפלס נמוך יותר נמצא פנתיאון הנסיכים, שם קבורים הנסיכים שלא היו בתור לרשת את הכתר, ואימותיהם המלכות. כמו כן מוצגים כאן חפצי פולחן וספרים עתיקים מאוצר המלך, ביניהם כמה כתובות בעברית. לא, הכתובות הללו אינן קשורות לתור הזהב של יהודי ספרד, יצרו אותן נזירים הבראיסטים שחיו כאן לאורך השנים. אולי משום כך לא מעיזים לכאן תיירים מישראל כמו שמעיזים אותם לטולדו. הייתי שמח לקבל כאן יותר זמן להסתובב בגנים, להשקיף על העמקים מסביב, לשמוע הסברים ולצלם. אבל זה היה סיור של חצי יום, עוד חיכה לנו בהמשך ביקור בעמק הנופלים, והתברר שחלק מחברינו לסיור ממשיכים לעוד חצי יום בטולדו אחר הצהריים, אז קיבלתי בהבנה את לוח הזמנים הצפוף.

עמק הנופלים במבט מכביש הגישה

עמק הנופלים הוא אתר הנצחה לחללי מלחמת האזרחים של ספרד, כ 15 ק"מ מאל-אסקוריאל וכ 50 ק"מ ממדריד. המלה "עמק" מטעה, כי האתר נמצא למעשה בנקודה גבוהה ברכס הרי גואדאראמה. הדרך אליו עוברת בנוף הררי מיוער ויפה מאד. האתר כולל צלב אבן בגובה של 152 מטר, ותחתיו בזיליקה חצובה בצלע ההר, בקצה פרוזדור גבוה ורחב שעומקו 262 מטר. הפרוזדור נקטע קצת לפני האמצע ע"י גדר משורגת, שמסמנת כי רק כאן מתחילה בעצם הבזיליקה. ומדוע? כי אורך בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן הוא 182 מטר, ואסור שתהיה בעולם בזיליקה ארוכה יותר. הגנרליסימו פרנקו, מנהיג קואליצית הימין הקתולי-פשיסטי-מלוכני שניצחה במלחמה, יזם את הקמת האתר. עבודת החציבה החלה בסיום המלחמה ונמשכה 18 שנים. לפי ויקיפדיה, אלפי אסירים פוליטיים משורות השמאל הרפובליקני גויסו לעבודת כפייה בהקמת האתר, ועשרות מהם נהרגו בה. אף שהאתר נועד להנציח את החללים משני הצדדים, התוכן הקתולי והעיצוב הפשיסטי גורמים לכך שהיא מזוהה בעיקר עם הצד המנצח, עם הימין. מה למרגלות המזבח נמצא קברו של אנטוניו פרימו דה ריברה, מייסד הפלנחה הפשיסטית שנהרג במלחמה, ומצידו השני נמצא קברו של הגנרליסימו פרנקו, שנקבר שם לאחר מותו בשנת 1975. באוגוסט 2018, הוציאה הממשלה הספרדית הסוציאליסטית צו להעברת שרידי גופתו של פרנקו מהמקום, בטיעון לפיו זהו אתר לחללי המלחמה, והרי פרנקו לא היה חלל מלחמה.

כשהאוטובוס פנה מהכביש הראשי אל כניסת האוטובוסים לכביש המוביל לאתר, ראינו תור ארוך של מכוניות משתרך לפני הכניסה לרכבים פרטיים. מייטה הסבירה, שספרדים רבים מאוהדי פרנקו מגיעים לאתר כדי לתת כבוד אחרון לגנרליסימו לפני שמעבירים אותו, ושיתפה בפרטי המחלוקת לגבי מקום קבורתו המיועד. היא דיברה בפתיחות על הרגשות שרווחים בציבור הספרדי ביחס למלחמה, ואמרה שבשבילם זו לא היסטוריה רחוקה, יש עדיין אנשים שזוכרים את המלחמה ואת הדיקטטורה, יש משפחות שעדיין קרועות אחרי כל השנים האלו סביב העמדה ביחס לפרנקו. התרשמתי שהיא עצמה מזדהה עם הצד שהפסיד במלחמה, לפי זה שלא זיהיתי אצלה שום סנטימנט דתי. באופן כללי, מייטה הייתה הרבה יותר נינוחה וקומוניקטיבית אחרי שיצאנו את אל-אסקוריאל, אולי הרגישה שהחלק הקשה של היום כבר מאחוריה. היא הורתה לאוטובוס לעצור על גשר קטן שממנו הייתה תצפית יפה על הצלב כדי שנוכל לצלם, ההסברים שלה בתוך הבזיליקה היו מפורטים ומעניינים, ובסיומם, היא השאירה לנו זמן חופשי להסתובב ברחבה הענקית שלפני הכניסה, הצופה אל העמק רחב הידיים שמתחת. אף שהיה חם מאד, הראות הייתה טובה למדי, תודות לאוויר היבש והנקי.

f4545e20366ff712e544c8ccb9cd0e47.jpg?l=6

וכהרגלי, אסיים בריכוז ההמלצות והאי-המלצות שפיזרתי עד כאן:

  • המלצה חמה על הטיול החינמי של טאטיאנה מטיולי Ogotours.
  • המלצה חמה על שוק לה-סבאדה בשבת, שוק ראסטרו ביום ראשון, ושוק סן אנטון.
  • המלצה על מלון 7islas (או "שבעת האיים"), ברחוב Valverde מספר 14.
  • כדאי לבקר במדריד לפני אפריל, אם אתם שונאים חום, אף שבאתרים למטיילים כותבים שבאפריל מזג האוויר הוא המתאים ביותר לביקור במדריד. כנראה לא שמעו באתרים הללו על ההתחממות הגלובלית.
  • בכלל, במה שנוגע למדריד וסביבתה, עדיף להתייחס במשנה זהירות למה שכתוב באתרים למטיילים. מה שכתוב בהם נכון באופן כללי, אבל בפרטים הקטנים תיתכנה הפתעות לא נעימות. לדוגמא, מבטיחים לכם השכרת אופניים בתחנת הרכבת, ואין. אולי היה פעם, מצטערים.
  • כדאי לתכנן את הטיול כך שלא יפול על תאריכים מיוחדים. איתרע מזלנו להיות במדריד באחד במאי, וזה כמו שבת בישראל: כל המוסדות הציבוריים סגורים, גם אלו המיועדים בעיקר לתיירים.
  • בשלושת המוזיאונים החשובים של מדריד יש כניסה חינם בשעתיים האחרונות של היום. ברם, התורים ארוכים, גם באמצע השבוע. אם קשה לכם עם עמידה ממושכת בשמש הקופחת, והיא עדיין קופחת בחמש אחר הצהריים, אולי בכל זאת כדאי לקנות כרטיסים.

ולעצמי אני ממליץ, אולי עוד כמה שנים, אינשאללה, אנדלוסיה.

8139f37cf750187dfaad91af56386557.jpg?l=6

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של yohai2004?

‹ הפוסט הקודם
פאפוס 2018
פאפוס 2018
מתוך הבלוג של yohai2004
14-02-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של yohai2004 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×