מהעיר הכחולה לעיר הקורסים

`` עניין הטעם הוא בהחלט סוגיה שיש לתת עליה את הדעת כשאתה נענה להזמנה מקומית. למשל, כאשר נילי טעמה את תבשיל התירס ביוגורט, העוותה את פניה קלות בשל החריפות הרבה. תנועה לא רצונית זו הספיקה כדי לגרום לדכדוך רב של בני הבית...``
משפחת תבל
|
תמונה ראשית עבור: מהעיר הכחולה לעיר הקורסים

סוף סוף פושקר

לג`ודפור הגענו לאחר נסיעה מתישה, ושוב ריטואל ההתארגנות הקבוע. המשכו של היום יועד למנוחה והאבסה. למחרת יצאנו לתור במבצר מהראנגאר (Meherangarh) האדיר. הדרך למבצר מתפתלת במעלה הגבעה, לאורך מספר קילומטרים. בכניסה מתקיים לו שוקון קטן, שביחס לגודלו זוכה לקרדיט גדול מאוד כאחד משווקי התבלינים הנחשבים ביותר. אחד הדוכנים מתמחה במכירת מגוון רב של פרי הקוקוס ומוצריו השונים, החלטנו לבחון מספר סוגים מקרוב ולא הצטערנו. בכניסה למבצר בעמדת התשלום ניתן לקבל, ללא תשלום נוסף, מכשיר שמע להדרכה מוקלטת. אגב, מחיר הכניסה יקר מאוד ביחס למקובל באתרים דומים אך לטעמנו בצדק רב- צורת התחזוקה, השימור והנקיון הם ברמה מערבית לחלוטין. המבצר עצמו הוא בהחלט המרשים והמרהיב ביותר בו ביקרנו בראג`אסטאן. שערים מאיימים וצריחים אדירים מקבלים את פניך, במבט מדוקדק ניתן להבחין בצד אחד של החומה כי היא חבוטה ומצולקת מפגיעת פגזים מאחת המלחמות. מלבד המוזיאון המציג את אורחות החיים, עם דגש על כלי הנשק והשריון שהיו נפוצים בימי המהרג`ות, גולת הכותרת של המקום היא האפשרות לתצפית מרהיבה על העיר.

ג`ודפור זכתה לכינוי העיר הכחולה ולא בכדי: מרבית בתי העיר צבועים כחול, והדבר משווה לעיר מראה פסטורלי, על גבול הרומנטי. מנקודות התצפית במרומי החומה אתה עשוי לשקוע בחלום הזוי. על רקע הבתים הכחולים הפזורים באי סדר מופתי, בולטים ארמונות ומקדשים מפוארים. מעלינו נערך מרדף מרהיב של עופות דורסים. בדרכנו למטה עצרנו ליד קבוצת נגנים, שאפשרו לנו לקחת חלק בחגיגה. הבכיר שבהם נשף לכל אחד מאתנו בקצה האצבע ועל ידי כך הכשיר אותנו להיות נגנים מדופלמים. היה שמח, אפילו זוג הסאדוהים שהיה בקרבת מקום הצטרף לחגיגה. כעבור יומיים בהם בקרנו במונומנטים נוספים אצה לנו דרכנו להגיעה לפושקר.

פושקר:
הוי פושקר פושקר, כמה חיכינו לך... לאחר התארגנות מהירה במלון "פושקר וילאס ריזורט", יצאנו בריצה למסעדה הסמוכה. עוד בדרך הבחנו בשלט הכתוב בעברית ומציע אוכל ישראלי מגוון בחסות "הנמר", שף המסעדה. לרוב אין אנו ששים לכתוביות בשפת הקודש, אך הניתוק הממושך מתיירים בכלל ומישראלים בפרט נתן בנו אותותיו. לזה יש להוסיף את הרעב המצטבר לאחר יום נסיעה ובכך שמדובר במשפחת תבל, ורק אז ניתן להבין את מבטי התדהמה של בעלי המסעדה לנוכח גודל ההזמנה (מבטים שהפכו אט אט למבטי הערצה, כאשר נוכחו כי ההזמנה הגדולה גם טופלה כראוי והמזון מצא את משכנו במקום הנכון). מאותו יום (לא לפני שנילי ערכה ביקורת מטבח קפדנית) כרתנו ברית חברות, אנחנו, בעלי המסעדה, האחים היקרים בני וויקי, והטבח המצוין טייגר, המכונה בפי החברה "הנמר". זאת יש לדעת, המקומיים מאמצים לעצמם שם ישראלי ועוסקים בשכנוע עצמי כי זהו שמם מלידה. רוב ארוחותינו העיקריות התקיימו בקביעות במקום, הילדים זכו לאווירה משפחתית, חמה ובטוחה. המסעדה ממוקמת על גג פתוח, מאובזרת מערכת שמע מצוינת ו-D.V.D שפעל שעות נוספות. לא נרחיב על התפריט המצוין והמגוון, נתעכב רק על המלבי המעולה, שהיה הטוב ביותר שאכלנו אי פעם ואכלנו כמה...

הדיוואלי:
לקראת חג הדיוואלי העוסק באיחוד המשפחה (או בחיסול מלאי הזיקוקים בעולם), שחררנו את סאנג`יי נהגנו הנאמן לחופשה בת שלושה ימים. מבחינתנו, השהות בפושקר לא חייבה רכב וכך נפלה בידנו ההזדמנות להודות לו על שירותו המצוין והוא מבחינתו השאיר לנו את מפתחות הרכב כך שיכולנו לשמור על כושר ניידות בעת הצורך. הידידות עם בני וויקי, בעלי המסעדה, הובילה אותנו לחגוג את הדיוואלי בחיק משפחתם. הוריהם של השניים גרים בעיר האג`מאר הסמוכה, בבית נאה ומטופח. ההורים, זן שונה וחריג משהו במציאות ההודית, שניהם עובדים בתפקידים בכירים במשטרה, בחרו להביא לעולם רק שני ילדים על מנת שיוכלו להעניק להם את התנאים הטובים ביותר לגדילה והתפתחות. בני, האח הגדול והנשוי שבחבורה, מתכנן כבר לבנו בן השלוש מסלול חינוכי ייחודי שיוביל אותו בסופו של דבר לאוקספורד. שאפתנים החבר`ה. ויקי, האח הצעיר, מתכונן בהתרגשות רבה לחתונתו הממשמשת ובאה. הכלה נבחרה על ידי אביו והוא יזכה לראותה לראשונה ביום האחרון של שלושת ימי חגיגות החתונה.

הגענו לבית המשפחה לבושים במיטב מחלצותינו וחמושים במגש מתוקים, המתנה המקובלת בחג הזה. ההכנות והבישולים לארוחת הערב היו בעיצומן, רעות ונילי הצטרפו לקדרות, אורי טיפל בלקסמי, בנו בן השלוש של בני ולביא, שנתקל בתלת אופן שהוזנח בגינה, דיווש באון. אריה ישב במרפסת עם הסבא על כוסית ויסקי (הנימוס מחייב). הריחות שעלו מן המטבח עוררו את בלוטות התיאבון. אשתו של בני, רעולת פנים, שלטה ביד רמה בכל עבודות הבית. זהו למעשה עיסוקה העיקרי- למרות כל ניסיונותיהם לאמץ את תרבות המערב ולמרות שאמם נוהגת באופן שונה, בחרה הרעיה (או שמא זו החלטה משותפת) שלא לקדם את עצמה ולדבוק במסורת העתיקה.

כשירדה החשיכה התכנסו לטקס פוג`ה קצר, שנערך בחדרון קטן המוקדש לטובת העניין. בתוך כוך קטן מונח פסלו של שיווה, הוגשו מנחות והודלקו קטורות, הפעמון שיגע את המוח ואנו מצדנו יזמנו מספר שירים. כל הטקס ארך לא יותר ממספר דקות במהלכו סומנו לנו טיקות על המצח וחוטים אדומים נקשרו על זרועותינו כאות לכך שמילאנו את חובתנו בחג זה. בסוף נאלצנו להתמודד עם סוגי מתוקים, משימה לא קלה כלל. זהו סוג מזון שהחיך הישראלי מתקשה מאוד לקבל, אך בשם כל האלים אין ברירה ורק משתדלים שארשת הפנים לא תסגיר אותנו, ותוהים מה עושים עם המנה הנוספת שהוגשה לכל אחד מאתנו (אורי, למשל, נצפה כשהוא מאכיל את העציץ הסמוך). עניין הטעם הוא בהחלט סוגיה שיש לתת עליה את הדעת כשאתה נענה להזמנה מקומית. למשל, כאשר נילי טעמה את תבשיל התירס ביוגורט, העוותה את פניה קלות בשל החריפות הרבה. תנועה לא רצונית זו הספיקה כדי לגרום לדכדוך רב של בני הבית ובעיקר של האמא, שטרחה להכין מיד תבשיל חדש ללא חריף. עכשיו לך תסביר לה שאתה בכלל לא מסוגל לנגוע ביוגורט המקומי... על מנת למנוע תקרית דיפלומטית בלענו, מבלי ללעוס... שאר המזון שהוגש לרצפה (אין דבר כזה פינת אוכל) היה מעולה. על הכל עלתה דייסת האורז שהוגשה לקינוח. נהנינו מכל רגע והרגשנו שהסיכון שאנו לוקחים בעניין האוכל בהחלט משתלם. פגשנו אנשים נפלאים, משפחה מדהימה ומרתקת.

לתחילת הכתבה

הכירו את עיר הקורסים

מספר מושגי יסוד פושקריים:

  • מסדר נכים: בכניסה לשוק מתקיים מסדר נכים יומי- שורה של מוכי גורל נלחמים ביניהם על חסדי לבו של התייר המצוי. המראות קשים ביותר, אך כמו לכל דבר גם לזה מסתגלים. האומללים הללו הביאו את נכותם היזומה לרמת אמנות ממש. תאור קצר של הדמויות המככבות מדי יום במסדר: ראשון מימין בחור צנום בעל מראה שגרתי, הגורר כף רגל בגודל תרמיל 75 ליטר לצדו על סקייט בורד. יושב נטול רגליים בחור מקומי עטוי זקן לבן ומטופח, חמוש במשקפי שמש סטייל ג`ון לנון, מעליו מסוככת מטריה צבעונית קטנה. הברנש נהנה מיכולת ניידות מרשימה, כאשר הוא דוחף את הסקייט בורד עם הידיים. במרכז, ללא ספק, נמצאת הדמות שלוקחת את כל הקופה: האיש מכונה בפינו "הראש" ואכן מדובר בראש בלבד- ראש בגודל סביר עטור זקן, יושב על מגש מתכת. חיפוש מדוקדק מעלה כי לראש ישנם איברים נוספים אך הם כל כך קטנים עד כמעט בלתי נראים.

    ככל שהתקרב הפסטיבל הלכו והתקבצו למקום נדכאים נוספים, שהצטרפו למסדר האומללים בתקווה לגרוף קופה נאה בימי הפסטיבל. הבולט שבהם התמקם סמוך ל"ראש" ואיים על מעמדו הבטוח. הברנש, נטול כל סימן המלמד היכן נמצאים פניו: קטום אוזניים, אף ופה עם סימנים קלים המצביעים על מיקום העיניים. בקיצור, הרי לא נוכל להאריך יותר בתאורי הזוועה אך זאת יש לדעת- נכויות אלו, לפחות רובן, אינן מעשה הטבע כי אם מעשה ידי אדם, שנעשים על מנת להפוך את האומלל לקבצן "איכותי" יותר, כזה שרחמי העוברים והשבים ימלאו את קופתו הדלילה. ה"ראש" למשל, כך אומרת הגרסה המקומית, שייך למה שנקרא "ילדי הצנצנת", ילדים שהוריהם בחרו לגדל בתוך צנצנות או חביות ועל ידי כך לעוות את גופם כך שעתידם הכלכלי כקבצנים מדופלמים מובטח.
  • השכונתית: בלבו של הבזאר נמצאים שני דוכנים סמוכים המגישים לאפות מקומיות עם לבנה בתוספות שונות, זיתים, נענע, שום וקציצות תפוחי אדמה, קפה תורכי איכותי שהוא מצרך נדיר בהודו ולקינוח לאפה עם שוקולד "השחר". מסביב לדוכנים פזורים כסאות פלסטיק ושרפרפים והאווירה היא בהחלט שכונתית, האוכל מצוין והמחיר עוד יותר (15 רופי ללאפה גדושת לבנה וירקות). הצגת המיומנות המקצועית בעניין המריחה יכולה להעמיד את בעל הדוכן בשורה אחת עם זורקי כדורי הפלאפל ברחוב בצלאל. אגב, המנה שאהבנו ביותר היא לבנה נענע בתוספת לביבות תפוחי אדמה והרבה ירקות. המחיר- 18 רופי במזומן ללא אפשרות לפריסת תשלומים...
     
  • דוכני מיצים: לאורך הבזאר ישנם מספר דוכני מיצים טבעיים, אנחנו אימצנו אחד שנמצא מיד לאחר השכונתית, כך שיכולנו להשלים את ארוחת הביניים ולהביא אותה לגבהים מדהימים. הברנש, שכל מהות קיומו אומרת פינוק, מגיש כל סוג מיץ שעולה בדמיון תוך שהוא ממליץ על גיוונים שונים ומשונים ומגיש טעימות אין סופיות. אנחנו אהבנו את ההרכב המנצח: תמרים, בננה, קוקוס ואגוזים, ללא חלב. אם זה גן עדן אנחנו נשארים... כל זאת תמורת 20 רופי לכוס גדולה. המלצה נוספת היא מיץ רימונים נקי. לא יאמן אבל גם בשעת כתיבת שורות אלו אנו מזילים ריר...
     
  • ביצים: פושקר, חשוב לדעת, היא מקום קדוש ולמקום שכזה אסורה הכניסה לאלכוהול, בשר והגרוע מכל- ביצים. נשמע נורא נכון? לא! זה רק הופך את הארוחה ליותר מעניינת. בעלי המסעדות המציאו שיטות שונות ומשונות על מנת לספק את רצון הלקוחות. עושה רושם שחוקי הדת אכן חשובים להם ביותר, כמעט כמו למשגיח הכשרות של "מזרע". בחדרי חדרים מגישים בעצם הכל, הביצים יכולות להגיע כשהן עטופות בנייר כסף או מוגשות בשעות בהן אין חשש לביקור של מקומיים. במסעדה בה אכלנו היה כתוב בתפריט Beyza kasha, כך שהמקומיים לא יוכלו להבין ועוד שיטות שונות ומשונות.
     
  • "ספיישל": בכל התפריטים, בכל המסעדות והדוכנים מגישים מנות "ספיישל". פעם אחת נילי ביקשה להזמין לקינוח מנת כדורי שוקולד ספיישל, והמלצר התעקש שלא לספק את הסחורה תוך אמירות כמו "את לא באמת רוצה את זה" או "זה לא בשבילך". לבסוף, לאחר שנשבר, סיפר לנו כי המונח "ספיישל" מתייחס לתוספת של סם כזה או אחר למנה הסטנדרטית. מנות אלו זוכות לביקוש רב אצל "מיטבנו".
     
  • האגם: על פי האמונה המקומית נוצר האגם הקדוש באותו המקום בו הפיל האל בראהמה פרח לוטוס מידיו. כשאתה מגיע לראשונה לעיירה מתלבשים עליך כוהנים בראהמינים, שותלים לך פרח ביד ומזמינים אותך להגישו לאגם. כולך שמחה וששון צועד במרץ לעבר האגם, שמח על ההזדמנות לחוויה אתנית ועל גדלות הנפש של המקומיים, ששמחים לחלוק אתך את אמונתם התמימה. מיד לאחר שזרקת את הפרח לאגם נמחק ממך החיוך לשבוע, כשאתה מבין שהכוהן התמים בסך הכל רוצה שתממן לו את שכר הדירה החודשי ואף מתעקש על כך. לא יאמן כמה אנשים נופלים בפח הזה, למרות שכולם אמורים לדעת על העניין. לאגם גם צדדים חיוביים: כל ערב מתכנסים ובאים המוני תיירים לצפות בשקיעה המדהימה, אחת היפות שראינו. לשפת האגם בנויות מדרגות ישיבה, מעליהן מספר בתי קפה שמגישים "בנופי לפנים" (הסבר בכתבה הבאה). במקום נערך כל ערב טקס פוג`ה צנוע, ובסיומו מופע מרהיב של ג`אגלינג באש בביצועו של סאני האגדי. על האוירה הקסומה מעיבים משהו אנשי בית חב"ד המקומי, הנוחתים עליך בבקשה/דרישה להניח תפילין, תמונה הזויה לחלוטין.

קורסים רבותיי, קורסים:
בפושקר ניתן להשתתף במגוון קורסים, אנו בחרנו רק בחלקם. אריה בחר ללמוד תיפוף בטאבלות אצל בירג`ו, מנהל בית הספר Saraswati. נגן מחונן, מורה קצת פחות. בבית הספר המשפחתי מלמדים תחומי מוסיקה נוספים: רעות למדה אצל האח הצעיר היימנט מחול הודי מסורתי, במקביל זכתה לטיפול קוסמטי מסור אצל דיפה האחות החביבה. אורי בחר ללמוד ג`אגלינג אצל סאני המדהים. הילדים התמידו, השקיעו ואפילו התאמנו באופן עצמאי. על הקורסים והחוויות הנלוות יפרטו הדרדקים:

אורי:
ערב אחד הלכנו לסאן סייט לצפות בשקיעה, ולפתע התחיל בחור מקומי לבצע תרגילי ג`אגלינג באש. התלהבתי למרות שלא בדיוק ידעתי מה זה ג`אגלינג. ביקשתי מההורים לשאול אותו אם הוא מלמד, ולמחרת בבוקר התחלתי את השיעור הראשון שלי אצל סאני. סאני הוא בחור חביב מאוד עם הרבה סבלנות, הוא יודע כמה מילים בעברית ואוהב לשבח ולצחוק, כל הזמן עודד אותי וקידם אותי. לאחר השיעור השלישי הוא אמר לי שהוא רוצה שאצטרף אליו לסאן סייט לפעלולים עם אש. מאוד התרגשתי וחיכיתי שיגיע הערב, בקהל ישבו הרבה ישראלים שעודדו אותי, ההורים ישבו עם בקבוקי מים פתוחים לכל מקרה... היה לי כיף לא נורמלי, הצלחתי לבצע את כל התרגילים שלמדתי. אני רוצה לומר שכל מי שמגיע לסאני מצליח בסוף לעשות את התרגילים, צריך רק סבלנות. יום אחד סיפר לי סאני כי לפני שנה למד אצלו נמרוד פלג ושהוא מאוד מתגעגע אליו. אבא הבטיח למסור לו ד"ש. אני מקווה שאני אפגוש את סאני בהמשך הטיול, כי אני ממש מתגעגע אליו.להיימנט, המורה לריקוד, הגעתי כשהצטרפתי לאבא לשיעור טאבלה.

במהלך השיעור של אבא נכנס היימנט לחדר ובריג`ו הציג אותו בפנינו וציין כי הוא מורה לריקוד הודי מסורתי. אבא שאל אם אני מעונינת ללמוד ואני קפצתי על המציאה, תמיד חלמתי ללמוד מחול הודי. למחרת התייצבתי לשיעור הראשון. היה כיף ומצחיק- התנועות מאוד מוזרות ומשונות, לפעמים הייתי מקבלת סחרחורת מהסיבובים המהירים עד שלמדתי (כשעושים את התנועות כמו שצריך, הראש נשאר במקום...). בכל שיעור היינו חוזרים על השיעורים הקודמים ומוסיפים מספר תנועות חדשות בדרגת קושי גבוהה יותר. בשיעורים האחרונים כבר למדתי ריקודים שלמים. היימנט הוא בחור צעיר וביישן, אבל מורה מצויין. בשיעור האחרון היימנט ואחותו דיפה, קוסמטיקאית ורוקחת תכשירי יופי מהטבע, איתה יצרתי קשרים חמים, החליטו להפתיע אותי. השיעור הזה היה ארוך במיוחד, במהלכו עברתי טיפול פנים, איפור הודי וזכיתי ללבוש בגדי ריקוד מסורתיים ומפוארים מאוד. השיעור עצמו היה ארוך וחזרנו על כל התרגילים, כשאמא מצלמת הכל בוידאו כדי שלא נשכח חלילה (ההורים עשו לי "בוק" ממש). הפרידה מהיימנט, משפחתו ובעיקר מדיפה היתה קשה, הרבה דמעות. בשבועיים האינטנסיביים האלה עברנו חוויות משותפות, אמא ואני. אכלנו אתם כמעט כל יום, זכינו לאירוח נפלא ואני יודעת שזכיתי לחוויה לכל החיים והלוואי ויום אחד אוכל לחזור וללמוד שם.

בכתבה הבאה- על פסטיבל הגמלים המפורסם של פושקר.

לתחילת הכתבה

רוצים עוד מאריה תבל? בדקו את סדנאות הצחוק שלו.

יעדי הכתבה

סגור
×