מוסקבה - סיור ברובע שמעבר לנהר

העיר מוסקבה מלאה באתרים היסטוריים ומפורסמים בכל העולם. אם כבר ראיתם הכל או שמתחשק לכם לראות פינות נסתרות יותר בעיר, הנה מסלול ברובע Zamoskvorechie, אשר מעבר לנהר מוסקבה - מטיילים בין כיכר פריזאית נעימה, מתוודעים למנהגי החתונה המקומיים ומקנחים על אי ירוק קטן.
אלונה גולדנברג
|
תמונה ראשית עבור: מוסקבה - סיור ברובע שמעבר לנהר
Thinkstock Imagebank ©

כנסיית מרתה-מריה

בתחילת מסלולנו במוסקבה, נגיע לתחנת מטרו Tretyakovskaya, בקו הכתום, מספר 6. ביציאה היחידה מתוך המטרו נפנה שמאלה, נעבור דרך פסאג' החנויות ונצא אל רחוב Bolshaya Ordinka. נפנה שוב שמאלה ונמשיך ברחוב לכיוון דרום עד מספר 34, כ-5 דקות הליכה. כאן תהיה התחנה הראשונה בסיור: כנסיה ומנזר החסד מרתה-מריה (Marfo-Mariinskaya Obitel), הנמצאים מעבר לחומת לבנים מסוידת. הכניסה נעשית דרך פשפש קטן בחומה. הכנסייה פעילה ומתוחזקת על ידי נזירות, לכן יש לכבד את המקום באופן מיוחד. רצוי שלא לדבר בטלפונים ניידים ואסור לצלם במקום. בתוך הכנסייה גברים חייבים להסיר כובעים ונשים צריכות לעטות כיסוי ראש (יש מטפחות בכניסה).

כנסיית מרתה-מריה היא מיוחדת במינה במוסקבה. היא נבנתה על ידי האדריכל שוסב (Shusev) בשנת 1912, בסגנון בנייתן של הכנסיות העתיקות ב"טבעת הזהב" (קבוצת ערים סמוכות למוסקבה, בעלות חשיבות בכנסיה הרוסית ובהיסטוריה של רוסיה בכלל). אדריכל זה גם בנה את המאוזוליאום של לנין, את תחנת המטרו המרהיבה Komunisticheskaya ופרויקטים אחרים במוסקבה. את הכנסייה ובית החסד הזה ייסדה הדוכסית הגדולה אליזבטה בת פיודור, נכדתה של ויקטוריה מלכת אנגליה ואשתו של הדוכס מבית רומנוב (משפחת הצאר), דודו של הצאר ניקולאי השני. בשנת 1905, חדר מהפכן קומוניסטי אל הקרמלין והטיל פצצה. הדוכס הגדול, שהיה גם מושל מוסקבה, נהרג באירוע. הדוכסית אליזבטה מיהרה אל בעלה, אך ללא הואיל... המחבל נתפס ונידון למוות. הדוכסית ביקרה אותו בכלא ואף הגישה בקשה לחנינתו של רוצח בעלה. על המצבה של בעלה היא רשמה "סילחו להם כי אין הם מבינים מה עושים" - מילותיו האחרונות של ישו.

לאחר שהפכה לאלמנה, מכרה הדוכסית את כל תכשיטיה, רכשה חלקת אדמה ובנתה עליה מנזר, כנסיה ומתחם חסד, שהיו בו בית יתומים, בית חולים לעניים, חדר ניתוח ומטבח חסד. הדוכסית הפכה לנזירה, אך הנהיגה תקנון, שהיה יוצא דופן לאותם ימים והממסד הדתי אף קיבל אותו. אל המסדר התקבלו נשים מכל המעמדות. חברות המסדר לא חויבו להתנזרות לכל חייהן. הן הורשו לעזוב את המנזר על פי בחירתן, אך בתקופת השירות טיפלו בחולים, עניים ויתומים. אחיות המנזר נחשבו לאחיות המיומנות והמסורות ביותר בכל מוסקבה.

לאחר מהפיכת אוקטובר, באביב 1918, הדוכסית נעצרה ונשלחה עם כל משפחתה לסיביר, שם הקומוניסטים השליכו את הרומנובים אל פיר מכרה והטילו פנימה רימוני יד. הדוכסית לא נהרגה מיד ועדים סיפרו שהם שמעו את קולה בתפילות ושירי הרגעה לפצועים. בשנת 1921 גופתה הוברחה לירושלים והיא נקברה במתחם כנסיית מריה, בגת שמנים. ב-1992 הדוכסית אליזבטה הוכרזה על ידי הכנסייה האורתודוכסית כקדושה מעונה. בחצר הכנסייה ניצב פסל אבן צנוע, בדמותה האצילית של הדוכסית אליזבטה, ונזירות החולפות על פניה מצטלבות ביראת קודש.

בחזרה אל המבנה עצמו - אם לא הספקתם לנסוע לטיול בערי "טבעת הזהב" – לא נורא. כאן תוכלו לראות דוגמה דומה מאוד לסגנון פסקוב-וולדימיר. הכנסייה הלבנה והצנועה מאותרת בתחריטי אבן מרהיבים, דוגמת כנסיות רוסיות אותנטיות מן המאה ה-13. על לוח "אפוקליפסיס" גדול ניתן לראות בעלי חיים דמיוניים וצמחים, הכול בחריטת אבן יפהפייה! בפנים ניתן למצוא הפתעות נוספות. במשך כ-60 שנה עמדה הכנסייה סגורה ומוזנחת. למזלנו, בתקופה הסובייטית שימשה הכנסייה כמחסן של אמני שחזור, שדאגו לכסות את הקירות בלוחות עץ, על מנת להגן על ציורי הקיר מהרס מוחלט. באביב 2009 הסתיימה מלאכת השחזור והכנסייה נפתחה לקהל הרחב. כל הכנסייה מאותרת בציורי קיר של הצייר הרוסי Michail Nesterov. סגנונו הושפע מתנועת התחייה הלאומית באמנות. בניגוד לסגנון האיקונות החמוּר, המאפיין את הכנסיות הפרבוסלביות, הציור שלו חי ואנושי. הקדושים ממוקמים על רקע נוף רוסי פסטוראלי והדמויות נראות כמו עוברי אורח ברחוב של המאה ה-19. שימו לב לציור הקיר הגדול בחזית, שם ישו הנצרתי עומד בין עצי ליבנה, על רקע נהר בדמדומי ערב ובני העם הפשוטים ניגש אליו לקבלת ברכה. אם ציורי הקיר נגעו ללבכם, תוכלו ליהנות מאולם שלם של תמונותיו בגלריית טרייטיאקוב, הנמצאת במרחק 5 דקות הליכה מפה.

לתחילת הכתבה

כיכר פריזאית במוסקבה

לאחר סיור בגינת הוורדים של הכנסייה, ניפרד מן המפלט הרגוע ונחזור לרחוב. נשוב על עקבותינו וברחוב Tolmachovsky Per נפנה שמאלה. כאן, בכיכר המזרקה של המוזיאון, יש בית קפה ציורי, המזכיר קצת את פריז. מומלץ לשבת בחוץ, אך אם יורד גשם או שלג, עלו לקומה השנייה של בית הקפה, משם נשקף נוף יפה על הכיכר. משמאל לכיכר, שימו לב לבית האחוזה היפה של דמידוב (מן המאה ה-18) - תעשיין ובעל מכרות בהרי אורל. מרשים במיוחד הוא שער יציקת הברזל, הנראה כמלאכת תחרה עדינה. במאה ה-19, בעלת הבית, מריה סולוגוב קיימה באחוזה סלון ספרותי ידוע, בו התארחו מיטב הסופרים והוגי הדעות של התקופה. היום הבניין משמש כספריה פדגוגית-מחקרית.

נפנה את גבינו אל השער וניכנס למדרחוב Lavrushenski Per. נחלוף על פני גלריית טרייטיאקוב משמאלנו, המציגה אוסף יפה של האמנות הרוסית. פסלו של מייסד המוזיאון ופטרון נדיב של ציירים רוסים במאה ה-19, פאוול טרייטיאקוב, ניצב בחזית המצועצעת (אתר אינטרנט של הגלריה: www.tretyakovgallery.ru/en). אנחנו נמשיך לכיוון הנהר או, ליתר דיוק, לכיוון תעלת הניקוז המלאכותית של הגדה הדרומית. 

לתחילת הכתבה

מה הקשר בין חתונה, גשר, מנעול וקבר החייל האלמוני?

גשר לוג'קוב, על שמו של ראש העיר של מוסקבה (יורי כץ, בשמו המקורי), מחבר בין הגדה הדרומית הנמוכה עם האי המלאכותי, הנוצר כתוצאה מחפירת התעלה במאה ה-18. זהו גשר חדש יחסית וכך גם המסורות והטקסים שנקשרו בו, ממש בשנים האחרונות. "גשר החתונות" הוא אתר עלייה לרגל של זוגות צעירים, המגיעים לכאן ישירות לאחר הטקס. כמה מילים על טקס חתונה ברוסיה: בנצרות הפרבוסלאבית, חתן וכלה משולים למלך ומלכה. לכן, במהלך הטקס מקדשים את בני הזוג ו"ממליכים" אותם בכתרי חתונה מיוחדים בטקס ארוך ורציני. למרות שפע הכנסיות היפות, הפזורות ברחבי רוסיה, רוב הזוגות בוחרים בטקס אזרחי בהיכל החתונות. ברוסית זה לנקרא "לחתום", כיוון שהחתימה המשותפת על מסמך הנישואין היא לב הטקס. כך, קדושת הזוגיות הפכה בתקופה הסובייטית לטקס קידוש הבירוקרטיה.

על גשר החתונות פורחת, בינתיים, מסורת חדשה. יש פה ספסל יצוק ברזל עם כנפיים, "ספסל התפייסות" ועצי מנעולי נישואין - בני הזוג רוכשים מנעול יפה, נועלים אותו על עץ מברזל, הניצב על הגשר ואת המפתח זורקים לנהר, לקול מצהלות החברים. כאן, על הגשר, נפתחים בקבוקי שמפניה וכולם שותים מכוסות פלסטיק. למרות השמחה העממית ואדי האלכוהול, הרוסים שקטים ומאופקים. הצעקות היחידות הנשמעות למרחוק הן: "גורקו, גורקו, גורקו!" - כך נוהגים לשדל ברוסיה את הזוג הטרי לנשיקות לוהטות...

אקט מסורתי נוסף - ביום חתונתם, זוגות צעירים מניחים פרחים על קבר החייל האלמוני, שעל יד חומת הקרמלין. המסורת לחלוק כבוד באתרי זיכרון של מלחמת העולם השנייה החלה בתקופה הסובייטית והיא נמשכת עד ימינו. 

לתחילת הכתבה

אי ירוק בעיר

נחצה את גשר לוג'קוב אל עבר אי מלאכותי יפה. במאות ה-16 וה-17 שימש האזור לצורך גידולים חקלאיים של הצאר ובמאה ה-18 נחפרה בו תעלת ניקוז, שיצרה את האי המלאכותי הזה. מיד לאחר שתחצו את הגשר, שימו לב לפסל הניצב למרגלותיו ומנציח את הצייר הרוסי הנערץ איליה רפין (Iliya Repin). כעת, משהגעתם אל האי, תבחינו בפארק, המצוין במפות ככיכר בולוטנאייה (Bolotnaya). בכניסה אל הפארק נפנה ימינה - כאן ניצב פסל מעניין של האמן הרוסי מיכאיל חמיאקין (Mihail Chemiakin) בשם "ילדים, קורבנות של חטאי הוריהם" וזה יהיה סיום סמלי נאות למסלול שעשינו, דרך עברו ועתידו של העם הרוסי. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×