מחוץ למסלול הקבוע

לאחר שעזב את הפנטנאל ממשיך ענבל צפונה לכיוון הג'ונגלים. הוא לא פוסח על מקומות מעניינים בדרך: ביקור בשמורת צ'פדה דוס גמראיש, אכזבה מהעלמותם של כפרים אינדיאנים ועיירות ברונדוניה ממלאים את זמנו בדרך למנאוס.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מחוץ למסלול הקבוע
Thinkstock Imagebank ©

קוויאבה, צ'פדה דוס גימראיש וכפרים אינדיאנים נידחים

"The world is a book and those who do not travel read only one page"
St. Augustine

08:00 בבוקר, Cuiaba. הרגע ירדנו מאוטובוס לילה שהביא אותנו מכיוון הפנטנל. הנהג הקפיא לנו את הנשמה במשך הלילה, ולכן שמחנו לרדת, גם אם זה בעיר הידועה כאחת החמות בברזיל. זו גם הסיבה שהחלטנו לא להישאר כאן. פנינו מועדות ל-Chapada dos Guimaraes, או בקיצורה הידוע Chapada על שם העיירה בעלת השם הזהה שנמצאת במרכזה. זוהי רמה בגובה 800 מטר ובמרחק של 64 ק"מ מ-Cuiaba, משופעת בנחלים, מפלים, נקודות תצפית והכי חשוב, מזג אויר נוח. חוץ מזה היא גם הנקודה הגיאוגרפית שמציינת את מרכז דרום אמריקה. אחרי הפנטנל זהו המקום הכי מתוייר ב-Mato Grosso.

מאחר וכל האטרקציות נמצאות מחוץ לעיר או ששוכרים רכב, (אין בנמצא ב-Chapada לכן צריך להשכיר ב-Cuiaba) או שיוצאים בטיול מאורגן ולכן אחרי התארגנות באכסניה יצאנו לבדוק את ההיצע. על מנת להוזיל עלויות כדאי להתארגן כמה שיותר אנשים כי העלות קבועה, משתנה לפי סוג המסלול, ומתחלקת במספר האנשים שיוצאים. כך מצאנו את עצמנו למחרת בתוך קומבי מקטעת בדרכי עפר עם זוג איטלקי נחמד. המסלול שלנו כלל סיור בעיר האבן Cidade da pedra, ביקור בכמה מפלים, כניסה לפארק הלאומי וכן רחצה באחד הנחלים. למזלנו הרע, היה זה יום ראשון וכל עמך בית ברזיל יצאו לטבע, כמו אצלנו, לעשות מנגל. על מנת למצוא לנו חלקת נחל פרטית נאלצנו לצעוד דיי הרבה לאורכו של הנחל אולם הנקודה שמצאנו היתה שווה את המאמץ.

על מנת לחסוך זמן, כשחזרנו התקלחנו ויצאנו מיידית לאוטובוס, חזרה ל-Cuiaba. פתאום, בזמן ההמתנה לאוטובוס, בא לי על ארטיק. התחלתי לחפש מכולת ואחרי כמה דקות ראיתי אישה מבוגרת יושבת על גדר אבן ואוכלת ארטיק. כמובן ששאלתי אותה היכן ניתן לקנות ובחיוך רחב היא השיבה שאין באזור מכולת ואת הארטיק היא הביאה מהבית. מידית היא הציעה לי את חצי הארטיק הנותר. בסירוב עדין הודיתי לה על נדיבותה וחזרתי אבל וחפויי ראש לתחנת האוטובוס. לא עברו דקות מועטות ובחור נושא חצי ארטיק ניגש אלי ואמר שהזקנה "הורישה" לי את הארטיק. מרחוק ראיתי אותה מחייכת אלי, הפרחתי לה נשיקה באוויר וישר נתתי ביס. איזה טעים...
 
תחנה מרכזית, 09:00 בערב, Cuiaba, איך שנפתחה דלת האוטובוס כמעט התעלפנו. 37 מעלות צלסיוס ישר בפנים. ב- 9:00 בערב? לרגע חשבתי שזה בגלל שה-Rodoviaria (תחנה מרכזית) היא מבנה בטון ולכן החום שנקלט במשך היום נפלט עכשיו. גיחה קצרה לרחוב, לבדיקת התיאוריה, גילתה שהכבשן זהה גם בחוץ. הכי עצוב הוא שיש לנו 3 שעות המתנה לאוטובוס ל-Padronal בחום הזה. מיותר לציין כשהאוטובוס הגיע, כמעט בחצות, כבר היינו סמרטוטים למרות שהתקרר טיפה וכעת היה רק 34 מעלות.

למה Padronal- שאלה טובה. זוכרים את וואלדסי, הנהג מהפנטנל? ובכן, באחד הלילות, לפני שהשתכר, ישבתי איתו עם מפה ומלא שאלות. בין יתר השאלות רציתי לדעת היכן ניתן למצוא ישובים של אינדיאנים. כמובן שלא ציפיתי למצוא אינדיאנים בלבוש שבטי, חצי ערומים וכו`- כאלו יש רק עמוק בתוך האמזונס. רציתי רק לראות כיצד הם חיים היום וההסתגלות לתרבות המערבית שנגזרה עליהם. Padronal היתה אחד המקומות שוואלדסי המליץ ומאחר והיא היתה בדרכנו ל-Porto Velho גם התאימה מאוד מבחינת המסלול. וכך, כש-12 שעות נסיעה לפנינו, ויום ארוך באמתחתנו, שקענו בשינה עמוקה. בסביבות השעה 04:00 התעוררתי ומאחר ולא הצלחתי להירדם שוב, החלטתי ללכת לבקש מהנהג שלא ישכח לעצור לנו ב-Padronal כי אין לנו מושג היכן זה. דפקתי קלות על הדלת (בברזיל, תא הנהג מופרד בדלת משאר הנוסעים) וכשביקשתי ממנו להזכיר לנו לרדת הוא החל לצחוק. לא הבנתי מה כ"כ מצחיק, אולי המבטא שלי? סגור את הדלת ושב, הוא אמר לי. התיישבתי על המדרגה לידו.

Padronal כבר לא קיימת יותר, הוא אמר, התושבים החלו לעזוב לאט לאט עד שלפני שנתיים-שלוש לא נשאר כלום, רק בתים נטושים. אבל מכרו לי כרטיסים עד לשם? מה הקופאי לא יודע שאין כבר מקום כזה? שוב הוא צחק. הקופאי ימכור לך גם כרטיס לירח אם תרצה. וכך ישבו לנו כל הלילה משוחחים על דא ועל הא ובעיקר על המצב בישראל. משום מה לא עניין אותו הסיכסוך עם הפלסטינאים. יותר חשוב לו היה לדעת איך הנשים שלנו נראות. ברזילאי או לא ברזילאי. כשסיפרתי לו שהם יותר יפות הוא התעניין איך עושים עלייה...בעצירה הקרובה ירדתי מהאוטובוס וקניתי כרטיסי המשך מ- Padronal ל-Riozinho (נהר קטן), עיירה קטנטנה שהנהג המליץ עליה אחרי שניסה חצי שעה לשכנע אותי שאין שם כלום.

כשעברנו ליד Padronal הנהג האט את האוטובוס לכמעט עצירה ונתן לי הסבר מקיף מה היה כל מבנה ומבנה, כאילו אני בסיור פרטי. מזל שלא ירדנו. לא שב-Riozinho היה לנו יותר מזל. כשהגענו ראיתי שאכן המקום קטנצ`יק, שלושה מבנים שאף אחד מהם הוא לא אכסניה או מסעדה. חוץ מזה שהאנשים ניראו מפחידים, אז בהחלטה ספונטנית הוחלט להמשיך. אבל לאן? מוקדם יותר סיפר לי הנהג שליד Ariquemes, עיר שנמצאת כשלוש שעות נסיעה לפני Porto Velho, ישנו מכרה מתכות ו-Pavelas (שכונות עוני) של העובדים והחלטנו שלשם מועדות פנינו. אולם בינתיים צצה בעיה קטנה. מאחר ולא ירדנו ב-Riozinho, אנחנו למעשה נמצאים על האוטובוס ללא כרטיס נסיעה תקף. אל דאגה, אמר הנהג, למרות שאני מתחלף עם נהג אחר בדרך, אל תקנו כרטיסים ואני כבר אדבר עם הנהג הבא וכל זה בתנאי שלא תהיה ביקורת בתחנה הבאה, וסביר להניח שלא תהיה, אחרת תאלצו לקנות כרטיס.

לתחילת הכתבה

עיירות ברונדוניה

את מרפי אתם מכירים? כמובן שבתחנה חיכתה הביקורת. הנהג סימן לנו בידו לכיוון קופת הכרטיסים. בקופה טענו שהם לא יכולים למכור לנו כרטיסים ל-Ariquemes לאוטובוס שאתו באנו, שגם הוא מגיע לשם, אלא שנצטרך לחכות לאוטובוס הבא בעוד 6 שעות, שהוא אוטובוס מאסף. מה רע באוטובוס שבאנו איתו, שאלנו? לא בדיוק הבנו את התשובה אבל מזל שיש נהגוס ששוב הציל את המצב והלך להביא את מנהל התחנה שאישר לנו לעלות שוב על האוטובוס שזה הרגע ירדנו ממנו. הבנת את זה ברוך? אני לא. Ariquemes העיר השלישית בגודלה במחוז Rondonia, היא למעשה לא כ"כ גדולה, אפילו קטנטנה במונחים ברזילאים. כ-150,000 תושבים שרובם ככולם על אופניים וטוסטוסים ואין לי מושג למה.

למחרת ב-7:00 בבוקר כבר היינו על הגרוטאה, שמשום מה האנשים מסביב התייחסו אליה בשם אוטובוס, בדרך למכרה. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה בדרכי עפר, כפרים קטנים, אנשים שתופסים טרמפ עם האוטובוס (באמת, לא משלמים) ושכולם מכירים את כולם, עשרות נחלים שגשר עץ קטן, בקושי ברוחב האוטובוס, משמש לחצייתם והרבה הרבה אבק, הגענו למכרה. רק בשביל הדרך והטיפוסים שהיו על האוטובוס היה שווה להגיע עד לכאן.

ירדנו בתחנה האחרונה. האוטובוס יוצא בחזרה עוד שלוש שעות אמר הנהג. הסתכלנו מסביב וישר נכנסנו לכוננות ספיגה. פחונים עלובים שבתוכם גרים אנשים שיושבים בחוץ מסביב לשולחנות שעמוסים בבקבוקי בירה. להזכירכם השעה היא רק 9:30. התחלנו להסתובב בסמטאות, להציץ לאנשים בבתים, לנדנד בראש לשלום לכל מי שרק הסתכל לכיוונו, וזה היה בערך כולם. אחרי שיצאנו מהשכונה הלכנו לכיוון המכרה. לא שישנו מכרה וישנה שכונה וההבדלים בניהם ברורים. הבתים מסביב לבורות הכרייה והבורות מסביב לבתים. באחד מהבורות ישב כושי מבוגר עם פטיש ענק והרביץ לאבנים עד שהם נשברו. אחרי בדיקה מהירה הכניס חלק מהשברים לשק ואת חלקם האחר זרק הצידה. בבור אחר, מוצף במים ירוקים (אני חושב שהירוק בגלל מינרליים טבעיים), עמדה אישה וסיננה עפר במה שניראה כמו חיפוש אחר זהב (כשפתחו את המכרה לפני כ-40-50 שנה כרו שם זהב).

חום אימים. אבק דק דק בשיכבה עבה עבה מכסה את השביל וכל פסיעה מפריחה ענן לאוויר. מחצר אחד הפחונים, עם צלחת לווין (!?), הסתכל עלינו כושי ענק. מרוב פחד מלמלתי "בוקר טוב, יופי של צלחת יש לך". חיוך אדיר של גאווה הציף את פניו ומיד הציע לנו להיכנס לראות איזה יופי הצלחת שלו קולטת. כשמקומי מזמין אותי להיכנס לביתו אני לא חושב פעמיים וכך מצאנו את עצמנו עושים סיור בביתו של קורנליוס. אחרי שהצגנו את עצמנו (את השם של דניז הוא עוד זכר אבל עם שלי התבלבל לחלוטין ולכן ויתרתי לו) סיפרתי לו שאני מישראל. זה לא עשה עליו שום רושם, ציפיתי שלכל הפחות יפרוץ בבכי התרגשות היסטרי, ולא נראה לי שאפילו ידע היכן או מה זה. הבחור התגלה כחברותי מאוד ולאחר הסיור הקצר בביתו, כי הבית קטן, ובו אכן שוכנענו שהתמונה שהלויין משדר אכן חדה ביותר התישבנו בחוץ ליד השולחן שותים גווארנה קר (שלי). שאלתי אותו כיצד זה שבאמצע היום הוא בבית ולא עובד? מה בדיוק הם חוצבים? כמה משלמים לו? ועוד הרבה שאלות.

קורנליוס סיפר לנו שהגיע למכרה ב-7.1.88, שלוש פעמים חזר על התאריך שכנראה חשוב לו מאוד, ומאז הינו חי לבדו בבקתה שבנה לבד. כל העובדים במכרה הינם למעשה free lancers, עובדים מתי שבא להם ומקבלים תשלום לפי משקל המתכת אותה הם כורים. 3R$ לקילו (כ-1.5$). "רואים את ערמת השקים פה בחוץ, זאת תוכנית החיסכון שלי. כל פעם שאני צריך כסף אני מוכר שק. פעם עבדתי המון ומאחר ולא הייתי צריך את כל הכסף, אגרתי לי שקים והיום אני כמעט ולא עובד. יש לי בתוך הבית 3 בקבוקי שמן, 6 שקי אורז ו- 4 חבילות סוכר. אני מסודר בחיים", אמר בגאווה.

חוץ מזה, אני מוכר כאן לילדים Chupa-Chupa (מיץ ממותק, בשקיות פלסטיק צרות וארוכות, קפוא, והינו הארטיק של העניים. Chupa Chupa פירושו למצוץ למצוץ) ומיד נתן לי אחד. וכך ישבנו שנינו, מוצצים, (דניז לא רצתה כי פחדה מהמים שהם משתמשים להכנת הארטיק) ומדברים על החיים במחצבה. אני מאושר פה, לא רוצה לעזוב לעולם, אמר לי קורנליוס. דונה רוזה, השכנה שהצטרפה אלינו בינתיים, אישרה את דבריו ואמרה שטוב לה במכרה. כשהגיע הזמן לעזוב לקחתי את הכתובת של קורנליוס על מנת לשלוח לו את התמונות שצילמתי אותו, ליד הטלויזיה וביחד איתנו. מאז, כל פעם שרע לי או שאני נתקף ברחמים עצמיים אני נזכר בקורנליוס ודונה רוזה שאין להם כלום אבל הם מאושרים ומיד מתעודד. במחשבה שניה, אם הם מאושרים אז בעצם יש להם הכל!

בכתבה הבאה אני מבטיח שסוף סוף נגיע לאמזונס...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×