מטיילים בלה פז

אודי ומירית נחים בגבול בוליביה-ברזיל. לאחר מכן הם יוצאים לנסיעה חוויתית עד לה פז. בעיר הם מתעמקים במוזיאונים, בכלא סאן פדרו ומשתתפים בחגיגות יום העצמאות של בוליביה.

אודי ומירית
תמונה ראשית עבור: מטיילים בלה פז - תמונת קאבר

בכתבה זו:

ריברלטה

היום שלנו בגוירה-מרין (Guayaramerin) נפתח, איך לא, בביקור בברזיל. בתור סיבה/תירוץ משמש לנו מוזיאון ה- natural history שנמצא בגואחרה-מירים (Guajara Mirim), העיירה המקבילה בצד הברזילאי של הנהר. תוך 5 דקות מרגע ההגעה לנמל על הנהר אנחנו כבר מתייצבים בברזיל, ולאחר שאנחנו מצהירים שאין לנו כוונת לחלות בקדחת צהובה אנחנו בפנים.

ההבדל התרבותי הראשון שאנחנו מגלים הוא בתחום רוכבי הטוסטוסים. פתאום כולם חובשים קסדות, שנראה שבצד הבוליביאני לא ממש מודעים לקיומן. אנחנו כמובן עוסקים בהשוואות. המסקנות הן שבצד הצפוני של הנהר הבתים יותר מפוארים, השיער יותר מסולסל, הנשים יותר רזות, השפה פחות מובנת, והמחירים יותר גבוהים (חציית הנהר מברזיל לבוליביה עולה פי פעם וחצי מחצייתו מבוליביה לברזיל!). המוזיאון דווקא סגור, ואנחנו נאלצים להסתפק בצפייה במוצגים (שבראשם פוחלץ ענקי של אנקונדה) מבעד לסורגים. שותים חלב קוקוס בדוכן ליד הנהר, וחוזרים (לבוליביה, זאת אומרת). מונית מדהירה אותנו לריברלטה, ולנהג אפילו יש את החוצפה לדרוש פתאום תוספת מחיר עבור רכבת שדים שאנחנו בהחלט לא בחרנו בה. ריברלטה (Riberalta) עצמה נראית לנו קצת כמו גופה מתפוררת משהו של טרינידד. גם כאן יש נהר, אפילו שניים - העיר יושבת ממש על חיבור הנהרות: בני ומאמורה. אנחנו שוכרים טוסטוס לפי שעה ויוצאים לגלות את העיר. תרבות הטוסטוסים כאן מפותחת במיוחד ויש אפילו פסל של שני אנשי-תיל חייכנים שרוכבים על טוסטוס באחת הכיכרות.

אנחנו יוצאים לפרברי העיר לחפש את המפעל שמקלף אגוזי ברזיל. במהלך החיפושים אנחנו נתקלים בדמויות יוצאות דופן בנוף המקומי. שני צעירים בהירים ולבושים בגדים אלגנטיים. כשאנחנו שואלים אותם איך להגיע למפעל אנחנו מופתעים לקבל תשובה באנגלית שוטפת. הו, צליל השפה האנגלית מצלצל באוזנינו כפעמונים אחרי 9 ימים של שיחות עילגות על הספינה. מסתבר שהם נמצאים כאן כמסיונרים, וכבר כמה חודשים מסתובבים בין ערים שונות בבוליביה, ו- "We preach the gospel". טוב, המפעל, בכל מקרה, סגור, יום ראשון. אופס. היעד הבא שלנו הוא מפעל גומי ישן. לפי הספרים, הכלכלה של העיר היתה מבוססת פעם על ייצור גומי, וכשמחירי הגומי בעולם ירדו היא הלכה והתדרדרה למצבה הנוכחי. את המצב הכלכלי העגום הנוכחי של העיר אנחנו עוד נחוש על בשרינו יום למחרת, אבל בל נקדים את המאוחר. את מפעל הגומי, בכל מקרה, אנחנו לא מוצאים. אך תוך כדי החיפושים אנחנו מגיעים כבר לקצה העיר ולג`ונגלים המקיפים אותה ועושים סיור רגלי קצר בפאתיו של מה שנראה כיער גשם עבות. השמש שמתחילה לשקוע והיתושים שלא מאחרים לתקוף מחזירים אותנו העירה ואנחנו מספיקים עוד לעשות תצפית-של-שקיעה על נקודת המפגש של הנהרות וספינת הקיטור הראשונה והאחרונה ששטה על נהרות האמזנוס (וכרגע נמצאת על היבשה, כלומר).

בינתיים הכסף שלנו מתחיל לאזול ומסתבר שאין בעיר כספומט אחד לרפואה. גרוע מזה, גם אף אחד מהבנקים הפועלים בעיר לא מתעסק בכרטיסי אשראי בינלאומיים וגרוע אף מזה, אין אף מקום בעיר שמוכן לפדות המחאות נוסעים. כל זאת, מן הסתם, לא מתברר לנו אלא אחרי שעות של כיתותי רגליים מתסכלים (אפילו לאדם בשם "האח קסימורי", שמוזכר ב- lonely planet כפודה המחאות נוסעים הגענו בסוף, אך לשווא). בסוף רק החלפת הדולרים שהשארנו לעת חירום מצילה אותנו מחרפת-הצורך-לבקש-שישלחו-לנו-כסף-מהארץ.

לתחילת הכתבה

הדרך ללה פז


בשלב זה אנחנו מתחילים לחוש צורך בציוויליזציה אמיתית ויוצאים בנסיעה מטורפת של 32 שעות מריברלטה היישר ללה פז. הנסיעה אכן מתבררת כחוויה שהוצאה מתוך סיוט. הכביש לא סלול והאוטובוס מקפץ עליו כארנב, וכל רכב חולף מעלה ענן אבק חונק לאוויר. האוטובוס מלא בתינוקות, גורי כלבים, תרנגולות ואפרוחים. שמח ומבדח. הספסלים צפופים, והנהגים ממהרים כל כך, שאנחנו בקושי מקבלים הפסקות-פיפי (האמא שלפנינו פותרת את הבעיה באופן מקורי כשהיא "מחזיקה שקית" עבור הבן הקטן שלה...). אנחנו מברכים את עצמנו על מאגרי האוכל שקנינו מבעוד מועד (כי במהלך 24 השעות הראשונות לא היתה הפסקה ארוכה מספיק לאכילה) אבל אנחנו מקבלים מכה נוספת כאשר אנחנו קמים מהמושב לכמה דקות וכשחוזרים, שקית האוכל שלנו נעלמת באופן מיסתורי. את רורנבקה (Rurrenabaque) אנחנו רואים באמצע הלילה, ולבסוף, בצהרי היום השני מתחילה העלייה ללה פז.

למרות העייפות והמחנק אנחנו מצליחים להנות מהנוף. בתחילה הכל ירוק ומפלים קטנים מחכים בכל עיקול. לאט לאט מתחילים לראות את העמק הירוק מתחתינו. ככל שעולים, הנוף נעשה יותר יבש, ובמקביל, הכביש נעשה יותר צר. מגיעים לקטע הכביש הידוע לשמצה בין Coroico לבין La-Cumbre. רוחב הכביש כרוחב האוטובוס, העיקולים חדים, ושום גדר לא מפרידה בינינו לבין התהום שמתחת. כל זה לא היה כל כך נורא, אלמלא בנוסף לכל, הכביש הוא דו-סטרי עם תנועה ערה של אוטובוסים ומשאיות בשני הכיוונים. הנוהל הוא כזה - לפני כל עיקול הנהג שלנו (אנחנו העולים) צופר בכל כוחו לרכב הבלתי נראה שנמצא אולי מעבר לעיקול. הרכב היורד שמעבר לעיקול אמור לשמוע ולעצור או לחזור אחורה למקום של התרחבות בכביש, ולפנות לרכב העולה את הצד שקרוב לקיר (ורחוק מהתהום). כלומר בכל מקרה חיינו תלויים במיומנות ובריכוז של הנהגים בשני הצדדים. ובכל זאת, בנסיבות הקיימות, נראה שעדיף בהרבה להימצא ברכב העולה מאשר היורד. באוטובוס משתררת שתיקה שמופרת רק על ידי הצפירות החזקות. הנוסעים שלא מצליחים להירדם בוהים מבעד לחלון (מתפללים?...). את המתח מפר טססס... ארוך. פנצ`ר. זה כבר הפנצ`ר השני שלנו בנסיעה זו, והתיקון הפעם אורך יותר זמן, כי הצמיג הרזרבי כבר נוצל. הנוסעים אינם מראים שום סימן של עצבנות ומרמור. כולם יורדים ועומדים בחוץ ומפטפטים או הולכים להתרענן במפל הסמוך. אנחנו לפחות מקבלים הזדמנות לצלם את הנוף ההררי.

בקטע האחרון של הדרך אחרי La Cumbere יש הפתעה - הכביש סלול, אנחנו כבר ממש גבוהים, מעל גובה העיר, והכל מכוסה שלג. לבסוף העיר מתגלה במרחק - רואים בניינים חומים-אדומים שמכסים את השקע שבתוך מעגל של רכסים. בהחלט מרשים. עוד תקלה קטנה במנוע לקינוח, ואנחנו מגיעים. תודה לאל. הימים הבאים מוקדשים להתרגלות לגובה ולסידורים (בסדר זה. הגובה בהחלט מהווה את הנושא העיקרי על סדר היום והאקמולים זורמים כמים). תוך כדי הסיורים אנחנו מגלים עיר מלאת חיים ומעניינת יותר מכל הערים שראינו עד כה בבוליביה. אולי בגלל שהמלון שלנו קרוב למרכז העיר, אנחנו מקבלים את הרושם שכל העיר היא שוק אחד גדול. חלק הוא שוק "רשמי" עם דוכנים מסודרים, חלק סתם צ`ולות שיושבות באמצע המדרכה עם הסחורה לידן. ואנשים, המוני אנשים. כדי להתקדם צריך ממש לפלס דרך בתוך ההמון. ומכוניות. הרחובות הראשיים עמוסים במוניות ואוטובוסים זעירים. באוטובוסים יש בנוסף לנהג גם "צועק" שבמשך כל הנסיעה מוציא את ראשו החוצה וצועק בקולי קולות את היעד של האוטובוס ואת המחיר. בצמתים המרכזיים הצעקות מכל האוטובוסים מתערבבות למקהלה מוזרה. נראה שהסכנות של הכביש שעולה לעיר מתגמדות לעומת הסכנות שבחציית כביש בתוכה. כלי הרכב מגיחים מכל עבר, והנהגים חסרי רחמים לחלוטין. לכל היותר הם יטרחו לתת להולך הרגל שהם עומדים לדרוס צפירת אזהרה, אבל לא יאטו כלל.

בשלב התחלתי זה של הטיול שלנו אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לשפר קצת את הספרדית שלנו. השילוב של המחיר הנמוך יחסית, גם של מגורים וגם של הלימוד, והמקום המעניין, משכנעים אותנו שזהו המקום. כך יוצא שאנחנו מקבלים 5 אחרי-צהריימים שלמים לסריקות נרחבות של העיר (טוב נו, וגם לשיעורי בית). אנחנו עדיין מחפשים את המחליף של מדריך הטיולים שנגנב מאיתנו (בקוצ`במבה, כזכור בוודאי לקוראינו הנאמנים). בשווקים וברחובות אפשר למצוא הכל, החל מצנצנות ריבה ריקות וכלה בעוברי אלפקה מיובשים (בשביל המזל), אבל מדריכי טיולים שבארץ קונים קומפלט, קשה מאד להשיג אותם כעת. אולם אנו יגעים ומוצאים, ומתפנים סוף סוף לחזור להיות תיירים אמיתיים.

לתחילת הכתבה

חוויות תרבות בעיר


תיירים, למשל, הם דבר שלא חסר בעיר. במשך היום נראה שכולם מרוכזים ברחוב אחד, הלא הוא רחוב ה- shopping (רחוב Sagarnaga) של הסריגים והמזכרות. כל מה שאינו חנות מזכרות כאן הוא סוכנות נסיעות או בית קפה. כיוון שחזרנו להיות תיירים אמיתיים, גם אנחנו חורשים את הרחוב ומודדים פונצ`ואים מ- 100% צמר אלפקה, ומנסים למצוא את הגבול הדק בין הקיט`שי לבין היפה באמת, ובין מה שאנחנו באמת צריכים לבין מה שמפתה לקנות רק כי הוא זול (מישהו צריך פליז ?...)ואיפה שיש תיירים יש גם כייסים, והגורל מחליט ששוב הגיע תורנו. אנחנו מגלים חתך גדול בתיק הגב של מירית שנעשה בזמן שהיה על גבה, ברחוב. אולם הפעם אנחנו לא מאבדים דבר. מקללים קצת, מלקקים את הפצעים, תופרים את התיק (לאודי יש הזדמנות נוספת לתרגל את תחביב התפירה שלו) וממשיכים.

יוצאים לציד מוזיאונים. האקזוטי ביותר נשמע מוזיאון הקוקה, ומשם אנחנו מתחילים. מסתבר שהעלה שבו הבוליביאנים ממלאים את פיותיהם הוא בשימוש בתרבויות האנדיות כבר אלפי שנים, אבל במשך רוב השנים האלו הוא שימש בעיקר בטקסים דתיים, כדי להתקרב לאלים, וכן שימש את האצולה. רק כשהגיעו הספרדים, ואיתם העבדות, והמוני העבדים נזקקו למשהו שיקהה את רגשותיהם, החל העלה להיכנס לשימוש עממי. הספרדים אסרו תחילה את השימוש בו וטענו שהוא בניגוד לרוח הנצרות (ומפריע לתהליך ההתנצרות...) אבל כשנפתחו המכרות בפוטוסי והספרדים ראו שהעבדים המשתמשים בקוקה הם יותר יעילים וממושמעים ואינם נזקקים להפסקות, הם שכחו את האיסור הקודם שלהם, והקוקה הפך לחלק מחיי העם הבוליביאני. כל זאת ועוד מסופר בחוברת ההסברים שמלווה את הביקור במוזיאון (יש גם עותק בעברית!). המוזיאון עצמו, יש לציין, לא מוסיף הרבה על הכתוב בחוברת... קצת תמונות של טקסים דתיים הקשורים בקוקה ושל שדות הקוקה הנצחיים וכדומה. בנוסף מתוארת בפרוטרוט השפעת הקוקה על הגוף - הקהיית הרגשות והגברת קצב הנשימה והוויכוח האם הוא מועיל או מזיק לפעילות שכלית. החלק השני של המוזיאון מוקדש לתמצית הסם המופק מהקוקה (בתהליך כימי מסובך) - הקוקאין. והחוברת מכילה הטפה (צדקנית משהו) נגד מה שמתואר כאויב מספר 1 של האנושות. בחלק השלישי מוסבר כל מה שרצית לדעת על הקשר בין הקוקה לקוקה-קולה. מעניין.

אנחנו ממשיכים לכלא סן פדרו המוזר. זהו בית כלא שבו האסירים גרים עם משפחותיהם ומפרנסים את עצמם. ובהתאם לכך יש אסירים שחיים על סף רעב וכאלה שחיים כמו מלכים, כמו בחוץ... מסתבר שעד שנת 2003 הכלא היה פתוח לביקורי תיירים, אבל היום אפשר להיכנס רק כדי לבקר אסיר ספציפי. לכן הדרך היחידה להיכנס היא למצוא אסיר שמוכן להיות "מבוקר" על ידיך. לשם כך צריך איכשהו ליצור קשר עם אסיר ואז להציע לו מספיק "מתנות" בשביל הטרחה. אנחנו שומעים זוג ישראלים שמספרים שהאסיר "שלהם" ביקש עוד ועוד עד שהם התייאשו והחליטו לוותר על הרעיון, ומחליטים ללמוד מנסיונם. אי לכך אנחנו מסתפקים בלהסתכל מבחוץ בחומות הכלא. אנחנו מוצאים רובע שלם באמצע העיר שמוקף בחומות אבן בגובה 5 מטרים. יש רק פתח אחד שבו נראים נשים וילדים (כפי הנראה משפחות האסירים) נכנסים ויוצאים. עומדים ותוהים מעט על האירוניה בכך שיש אנשים שכל רצונם הוא לצאת מתוך החומות בעוד אנחנו עומדים בחוץ וחושבים איך להיכנס, וממשיכים הלאה.

מעמקי עולם הפשע, אנחנו יוצאים לחפש קצת תרבות ומגיעים למוזיאון האומנות המודרנית. בדרך כלל אנחנו מקפידים להדיר את רגלינו ממוזיאונים לאומנות, אבל אחרי חודשיים בבוליביה דווקא מעניין אותנו לראות קצת גם את הפן הזה של העם הבוליביאני. אנחנו רואים הרבה צ`ולות מצויירות (תמיד עם השק הצבעוני על הגב) במידה זו או אחרת של סוריאליזם (עד לכדי ביצים צבעוניות אצל אחד הציירים) וציור לפי תמונה של צ`ה גווארה שבו, כמוסבר: "הוא מביט אל העתיד במבט של זעם על אי צדק חברתי". אחר כך נתאמן מול המראה כדי שנוכל גם אנחנו לעשות מבט כזה. כל זאת ועוד במוזיאון שהוא דווקא עשיר ושובה לב.

בינתיים המורה שלנו לספרדית (שאנחנו מבלים איתה 4 שעות מתישות מדי יום) מתגלה כמקור טוב למידע, לא רק על אינסוף הזמנים יוצאי הדופן שיש בשפה, אלא גם על העיר ועל בוליביה. מסתבר שחלק מהמהומה שאנחנו רואים בכיכר המרכזית אינו סתמי, ושאנחנו נמצאים דווקא בזמן מיוחד בחייה של העיר. אנחנו כרגע לקראת אמצע יולי וב- 16 ביולי צפויות החגיגות לזכר יום השחרור של לה-פז (מה שמסביר את האנשים שמתאמנים בנגינה וריקודים) ויומיים אחר כך צפוי משאל העם בשאלה האם בוליביה צריכה או לא צריכה לייצא גז (זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בנושא הגז שמעורר כאן הרבה עניין ציבורי. הדילמה שלהם היא שאם בוליביה תייצא גז, לא יישאר מספיק לצריכה פנימית, לפי מיטב הבנתנו) וזה מסביר את ריבוי ההפגנות והנואמים בכיכר.

אבל לא פחות מכך אפשר ללמוד על העם הבוליביאני ממה שמספרת המורה על עצמה. כבר מקטעי הקריאה שהיא מביאה אפשר לראות שנושא שחרור האישה מעסיק אותה לא מעט. היא עצמה נראית לנו כאישה מודרנית ועצמאית לכל דבר, אבל היא מספרת שהיא גרה עם הוריה, ותמשיך לגור איתם עד שתינשא. לטענתה, אין כמעט שחורגים מכך בבוליביה, על הצ`ולות והכפריים היא מסתכלת בשעשוע מהול בזלזול ובין המשפטים שהיא מביאה בתור דוגמאות, מתגנבים מדי פעם משפטים כגון "המצב בבוליביה הוא חסר תקנה" בתדירות שנראית גבוהה מכדי להיות מקרית... למחרת אנחנו עולים (בעזרתה האדיבה של מונית) לפארק שיש ממנו תצפית על העיר. בכניסה לפארק גובים דמי כניסה סמליים, שנראה שנועדו בעיקר לשמש "דמי הרתעה" נגד קבצנים ומצחצחי נעליים ודומיהם. קצת לא נעים לומר, אבל זה אכן הופך את הביקור שם לנחמד יותר. העיר עצמה בנויה פחות או יותר בתוך קערה שיוצרים ההרים והתצפית נמצאת על אחת משפות הקערה ולכן העיר כולה נפרשת שם לעיני התייר הסקרן.

ממשיכים היישר לרחוב המוזיאונים (calle jean) מסתבר שלא מדובר ממש ברחוב אלא יותר בסמטה צרה, מרוצפת אבן, וגם הבניינים ממש מזכירים עיר אירופאית עתיקה. אחרי שאנחנו מסיימים להתלהב מהסמטה ולהנציח אותה בשחור לבן, בסגנון אומנותי, אנחנו מנסים להיכנס רק למוזיאון המתכות היקרות שבשבילו הגענו לכאן. אבל מסתבר שחייבים לקנות כרטיס שמאפשר כניסה לכל ארבעת המוזיאונים (כרטיס ל-4 המוזיאונים עולה 4 בוליביאן). כמובן שבהתאם לכך, כמו ישראלים טובים, אנחנו מתעקשים לבקר בכולם. המוזיאון הראשון, שמתאר את ההיסטוריה של לה-פז נראה בעיקר כמו בית בובות ענק. רוב המוצגים מורכבים מתפאורה של בובות ומיניאטורות שאמורות לייצג סצנות שונות מחיי העיר בעבר ובהווה. יש גם כמה תמונות ישנות, ואותנו מרשימה תמונה של צ`ולה לבושה בבגדים בסגנון המאה ה-19.המוזיאון השני הוא מוזיאון המלחמה. בניגוד לצפוי, מסתבר ש"המלחמה" אינה מלחמת השחרור מול הספרדים, אלא דווקא המלחמה מול צ`ילה שבה הפסידה בוליביה את רצועת Atacama שהיוותה את המוצא היחיד שלה לים (בסוף המאה ה-19). יש כאן תמונות של גנרלים מכובדים, חנוטים במדים הדוקים, חרבות ומדים, עיתונים ומכתבים מהתקופה, ובעיקר מפות ישנות שבהן רואים את בוליביה הגדולה. הו הנוסטלגיה.

אנחנו תוהים לעצמנו איך בוליביה היתה נראית היום אילו הספרדים היו ממשיכים לשלוט באזור והמדינות השכנות לא היו "נוגסות" ממנה נתחים מכל צד. ממרומי ההתנשאות אנחנו עוברים להרהר איך ישראל היתה נראית היום לו האנגלים היו נשארים לשלוט במזרח התיכון. האם היינו מסתובבים עכשיו כשדרכון אנגלי בידנו? לא נשמע כל כך גרוע. המוזיאון הבא בסדרה הוא מוזיאון הכסף והזהב המיוחל. המוזיאון נמצא בתוך חדר שנראה כמו כספת גדולה, והוא מכיל תכשיטי זהב של תרבויות פרה-קולומביאניות שונות. האמת, שלבורים שכמונו הריקועים בדפי הזהב הדקים מזכירים קצת עטיפות של מטבעות שוקולד... חדרים אחרים במוזיאון מכילים חרסים וכלי כסף. בשלב זה אנחנו כבר שבעי מוזיאונים, ובכל זאת נשרכים גם למוזיאון הרביעי שמכיל את הרהיטים הכבדים של מי שהיה גר באותו בית, גיבור כלשהו בחייה של בוליביה.

לתחילת הכתבה

נפרדים מבוליביה ביום העצמאות


ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחרון ללימודי ספרדית. לפני הפרידה אנחנו מספיקים לחקור את המורה עוד קצת על החברה הבוליביאנית. מסתבר, למשל, שכרגע המדינה אינה גובה בכלל מס הכנסה, אלא רק מס על רכוש. בהחלט נשמע מפתה... בנוסף מתברר שגם כאן יש שירות צבאי חובה, של שנה, אם כי רק לגברים. אולם אנשים ממעד בינוני ומעלה בדרך כלל "קונים" את השנה שלהם. בצבא בדרך כלל התנאי ללהיות קצין הוא לדעת קרוא וכתוב, והאנאלפבתים הם החיילים הפשוטים...אצל הכפריים, לדבריה, השירות הצבאי מהווה מקור לגאווה והוא אפילו משמש מעין טקס התבגרות. רק בחור לאחר צבא נחשב "גבר" שיכול לשאת אישה. כשחושבים על זה, נראה שגם בארץ זה כך במידה מסוימת.

בינתיים, הקור התמידי מתחיל לתת את אותותיו (כמובן שבהוסטל אין חימום) ושנינו מצטננים, מי יותר ומי פחות. אולם למחרת, ה-15 ביולי, ערב יום העצמאות של לה-פז (השחרור מהספרדים), והמוזיקה וקולות החגיגה ששומעים בבירור מהמלון מפתים אותנו בכל זאת לצאת החוצה לראות מה קורה. נראה שכל העיר יצאה לרחובות. אזור פלאזת סן-פרנסיסקו ששם ממוקמת הבימה, מלא באנשים עד שבקושי אפשר לעבור. על הבימה יש להקה ששרה שירים מסורתיים, נואמים וריקודים. המוני אנשים עומדים וצופים, אבל משום מה נראה שאינם משתפים פעולה. גם במוזיקה המקפיצה ביותר כמעט אף אחד לא רוקד, וגם כשהזמר כמעט ומתחנן, מעטים מצטרפים לשירה. מוזר, שנינו מרגישים כמעט כאילו אנחנו מתלהבים מהחגיגות יותר מהמקומיים עצמם... הרחובות שליד הכיכר סגורים למכוניות, ודומה שהם התמלאו בין רגע בשולחנות ובכיסאות שבהם מציעים משקאות אלכוהוליים מוזרים, שלא נתקלנו בהם עד כה, ומזון מהיר.

למחרת בבוקר החגיגות נפסקות ומתחיל העוצר לקראת יום-משאל העם. יום המשאל עצמו הוא גם היום האחרון שלנו בבוליביה. אנחנו יוצאים לרחוב ומתקשים להאמין למראה עינינו: הכל ריק. אותם רחובות שעד אתמול בקושי פילסנו בהם את דרכינו, פתאום אפשר ללכת בהם חופשי. אין אוטובוסים, אין צעקות, הכל סגור. בקושי ניתן למצוא אפילו צ`ולה שמוכרת קלמנטינות. התיירים כולם מתקהלים בבית קפה אחד שפתוח ויש תור ענקי למקום ישיבה. מזכיר ולא מזכיר יום בחירות בארץ. משפחות הולכות לקלפי, אנשים רגועים, עם הכלבים, אבל משהו בכמות החיילים והשוטרים החמושים ליד הקלפי מרמז שמתחת לפני השטח העניינים פחות רגועים. אנחנו מתקשים מעט אפילו למצוא מונית לשדה התעופה. הנהג מספר לנו שבעקרון זהו יום שאסור לעבוד בו ורק מעטים מקבלים הרשאה לעבוד.

מאוחר יותר נלמד מקנדי צעיר שנפגוש בטיסה, שחוזר משנה של עבודה בבוליביה, שאסורות גם התקהלויות של יותר מ- 3 אנשים. הוא גם מספר שההצבעה אינה זכות, אלא חובה, ומי שלא הצביע, לא יוכל מאוחר יותר לנסוע בין הערים השונות...בשדה התעופה כולם מרותקים למדגם הראשוני שמתפרסם בטלוויזיה. אנחנו לומדים שיש רוב סוחף לתשובה "כן"! לרוב השאלות, אבל איננו מצליחים להבין "כן" למה...

עולים על המטוס בדרך לברזיל...

לתחילת הכתבה

טיפים

  1. הכי חשוב בהתחלה - אוכל - מסעדת יוסף ברח` Sogarnaga מס` 380 מגישה חומוס, ממולאים, פיתות, וכל מה שהיה חסר מהבית.
    עוד קצת על אוכל, שוקולד למריחה מסוג nutella מצאנו בחנות בשר Indwstria coqucabora שנמצאת ברח` AV.16 de Jolio מס` 1844.
     
  2. מכבסות ניתן למצוא ברח` Illampu הסמוך למרכז העיר (Plaza San Francisco).
    במס` 869 מכבסת Aroma היתה יעילה, זולה והכביסה בריח אמיתי של כביסה.
    (בניגוד למכבסות בבית בהן אחרי "כביסה" הריח היה גרוע יותר מהלפני).
     
  3. מדריך טיולים - אלה העוקבים אחרינו יודעים שה-HandBook שלנו נגנב. חשבנו שהיה פשוט להשיג מדריך ב- La Paz אך לא כך היה. בחנויות הספרים המומלצת לא היו מדריכים (ואם היו, אז מ-1998). למרות זאת, לאחר יומיים של חיפושים, הגענו לסוכנות בשם Grarity Assistel Mountain Biking, שם מלבד היחס המעולה, והאנגלית השוטפת, נמצאו מדריכי lonely planet מעודכנים ובכמות מכובדת.
    הסוכנות נמצאת ב- AV.16 de Jolio מס` 1490, בניין בשם edificio Avenida בקומת הקרקע.
     
  4. בהקשר הנ"ל, לא פסחנו על ביקור באכסניית הישראלים el lobo שבה מענו שיש ספרים להחלפה ורכישה, לרבות מדריכי טיולים. נודה כי במהלך 3 חודשי הטיול עד כה, שמענו דעות שליליות יותר מחיוביות על המקום (ולכן לא היתה זו האופציה הראשונה ללינה!) ולצערנו אנו בדעה השלילית. לא הצלחנו כלל להביט בספריה שכן בעלי המקום פועלים לפי מערכת חוקים קשיחה (אחד מהם קובע שספרים ניתן לראות רק אחרי 11 בלילה) ובין השאר, שאם אינך מתאכסן במקום, אין לך מה לחפש שם. למען ההגינות נציין כי חדר זוגי עולה 40 בוליביאן שזה מעט זול יותר מהמקום בו אנו התאכסנו בעלות של 50 בוליביאן בשם EL SOLARIO ברח` Morillo מס` 776.
     
  5. שיחות לישראל מצאנו במקום בשם The Best Call Center במפגש הכתובות Sagarnaga ו-Murillo בעלות של 1.20 בוליביאן לדקה (או 2.40 לסלולארי). רק חשוב לא להתרגז יותר מדי מכך שישראל מבחינתם היא... Palestine.
     
  6. המורה שלנו לספרדית, תמרה, גובה 4$ לשעה לשני אנשים ומשרדה ממוקם מול כיכר סן פרנסיסקו. 2732651 או 2409445
    ונייד: 72512798
    ומייל: tam_elizabeth@hotmail.com

לתחילת הכתבה

קצת השראה לטיולים שלך

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

דילים למלונות פופולרים ברורנבקה

בשיתוף בוטלס קומביינד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

I love your reports

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לרורנבקה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×