מסלול טיול של שבוע במערב ובדרום אירלנד

אירלנד... הדבר הראשון שעולה בדמיון הם המרחבים הירוקים, האגמים הצלולים, הפאבים העליזים והרועשים, המוזיקה האירית המדליקה והריקודים שמותירים את הצופים בהם חסרי פעימה. והכי חשוב - האנשים החמים והנהדרים שפוגשים לאורך הדרך.
דרורה מחלב
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסלול טיול של שבוע במערב ובדרום אירלנד
© איתמר ברק

ההכנות לטיול

זה היה בדיוק לפני שנה. אני וחברתי אפרת החלטנו לנסוע לאירלנד. כיון שאפרת עצמאית ועובדת עד שעות מאוחרות, מלאכת התכנון נפלה עלי. מה שבסופו של דבר עלה לנו ביוקר. תכננתי את המסלול על פי מדריך אירופה שנשאר אצלי עוד מהתקופה שטיילתי בלונדון ופריז. את מקומות הלינה קבעתי מראש במסגרת הדיל שהיה לנו כרטיס טיסה+רכב+לינה כפרית. בסוכנות הנסיעות הזהירו אותנו שלא נמצא מקומות לינה בעונה, מה שהתברר כקונספירציה אחת גדולה.

לתחילת הכתבה

מפגש ראשון - דבלין ו-מית'

ביום רביעי נחתנו באירלנד בשעות הערב. תור ענק השתרך בדוכנים של חברת השכרת הרכב הרץ (Hertz). בסופו של דבר יצאנו עם מכונית פג`ו 206. הרבה יותר טוב ממה שהציעו לנו משרד הנסיעות. לקחנו את הדברים ויצאנו לדרך. השעה הייתה 21:30 ואני נהגתי. הנסיעה מצד שמאל של הכביש הייתה מפחידה מאוד. בכיכרות, ויש הרבה כיכרות בדבלין, לא ידעתי איזו יציאה לקחת ונהגים צפרו לי בלי הפסקה. מקום הלינה הראשון שלנו היה בכפר ששמו Meath , המרוחק חצי שעת נסיעה מדבלין. כלל מספר 1: לעולם אל תשכיר חדר בכפר מרוחק בלילה הראשון לשהייתך בארץ זרה. לקח לנו 3 שעות להגיע לשם. הסתבכנו בלי סוף בהתחלה בכבישים ואח"כ במבוך השבילים הכפריים עד שכמעט יצאנו מדעתנו.

בסוף עצרנו באיזה פאב נידח יצאתי מהמכונית ושאלתי איזה אירי מבוגר, אדום מאלכוהול, איך מגיעים לעזאזל ל - B&B (=צימר) שלנו. הוא דווקא היה נחמד וניסה להסביר לנו כמיטב יכולתו. ירדנו מהכביש הראשי ונכנסנו לשבילים הכפריים שהיו חשוכים לגמרי. לפעמים יש קצת פסי האטה זוהרים אבל חוץ מזה שום דבר. כל הדרך נסענו עם אורות גבוהים ועד שראינו שלט יצאה נשמתנו. כמו כן הייתה לנו תחושה חוזרת ונשנית שבמקום הזה כבר עברנו. (שימו לב: השילוט הוא לא הצד החזק של האירים). בסוף הגענו ל-B&B שלנו, Flemington House שמו, הבעלים פתחו את דלתות ה - B&B בפנינו והיו מאוד נחמדים ואדיבים כלפינו. הם סיפרו לנו שהייתה עוד משפחה ישראלית שהסתבכה בדרך אליהם. באמת? מעניין למה? החדר היה יפהפה: סדינים עם מלמלות ווילונות מתחרה. מנורות עם אהילים יפהפיים. והריהוט בסגנון עתיק. אבל למי יש חשק להתפעל מכל זה כשאתה עצבני ועייף מהדרך הארוכה שנכפתה עליך על לא עוול בכפך. התקלחנו והלכנו לישון.

לתחילת הכתבה

יום עמוס בדבלין

ביום חמישי קמנו מוקדם בבוקר על מנת להספיק לבקר בדבלין. מצב הרוח השתפר. אין כמו שינה טובה לשיפור מצב הרוח. ישבנו ואכלנו ארוחת בוקר טעימה מאוד: קורנפלקס, חלב, ביצים מקושקשות, חמאה, ריבת אוכמניות ביתית (Yami, Yami), לחם כפרי ושוקו/קפה. היו גם קותלי חזיר למי שאוהב.  בעלת ה-B&B, גברת קיי מקמהון, הייתה מאוד נחמדה אלינו ואפילו הסבירה לנו איך להגיע לדבלין בדרך הכי מהירה. מיותר לציין שזה לא ממש עזר כשחזרנו בלילה ושוב הסתבכנו בשבילים החשוכים. כשיצאנו מה - B&B התגלה בפנינו נוף ירוק מדהים ביופיו. מזג האוויר היה קריר מעט אבל נעים. כבשים הסתובבו להם חופשי בשדות וליחכו עשב. הכל היה כל-כך נעים ומבטיח. קשה להאמין שזה המקום שלילה קודם קיללתי שהגעתי אליו בכלל.

הגענו לדבלין ונכנסנו לפקקים בלתי נגמרים. בסוף חנינו בחניון ושילמנו מחיר מופקע. 18 יורו. כלל מספר 2: לעולם אל תכנסו לדבלין או לכל עיר מרכזית אחרת עם רכב. הלכנו לעבר רחוב אוקונל (=Oconnell St), לא לפני ששאלנו איזה מליון אנשים איך מגיעים לשם. אני חייבת לציין את האירים כעם מאוד מסביר פנים. לא ראיתי אנשים שכל-כך נלהבים לעזור. לא היה מזיק שגם אנחנו כישראלים היינו מאמצים גישה זו. הגענו לרחוב אוקונל ומשם לקחנו את אחד מהאוטובוסים האדומים האלה, שלוקח אותך לסיבוב מקיף בעיר. שילמנו 12 יורו ועלינו לאוטובוס ששמו: "The Dublin Tour". קיבלנו גם מפה עם הסברים לגבי המסלול של האוטובוס. המפה הייתה מפורטת ועזרה לנו הרבה בהמשך. נסענו לאורך רחוב אוקונל כשברקע הסביר לנו מדריך מבוגר עם מבטא אירי כבד מה אנחנו רואים או עומדים לראות. הבן אדם לא הפסיק לצחוק ולהתבדח כל הדרך. באוקונל ראינו את האנדרטה של אוקונל, אנדרטה אפרורית, גבוהה מאוד עם קימורים. האנדרטה לא מרשימה במיוחד לדעתי. מה גם שמחרבנות עליה ציפורים בלי סוף.

ירדנו לעבר רחוב קולג` (.College St) שם ראינו את הבנק של אירלנד הגענו עד לטריניטי קולג` (Trinity College), אוניברסיטה ענקית שנוסדה על ידי המלכה אליזבת בסוף המאה ה-14. ירדנו והלכנו לעבר הספרייה על מנת לראות את הספר המפורסם של האירים: Book of Kells. אחד הספרים העתיקים בעולם עם איורים יפהפיים שאוירו בסביבות שנת 800. המשכנו הלאה לעבר כיכר מריון (Merion Squre), שם ראינו כיכרות עם סוסים חונות ליד הגנים במרכז הכיכר. עצרנו ליד פיסלה השחור של מריון והעגלה שלידה. הפסל נוסד ב-1762 עבור לורד Fitzwilliam. בהמשך ראינו עוד כל מיני אנדרטות ביניהם האנדרטה של אוסקר ווילד (שלא היה לי מושג שהוא אירי בכלל). נכנסנו לגלריה הלאומית (National Gallery) שנוסדה באמצע המאה ה-19. שם ראינו אוסף ענק של יצירות: ציורים, פסלים וחפצים מהמאה ה-14 עד היום, ציורי דת (ישו וקדושים שונים), ציורי דיוקן של אומנים, סופרים ופילוסופים ידועים, וציורים על אורח החיים האירי במאות הקודמות. הגלריה פתוחה כל יום בין השעות 17:30-9:30 והכניסה לשם חופשית.

המשכנו לעבר St.Stephens Green - גנים ירוקים בלתי נגמרים, עצרנו לעשות פיקניק קטן. אח"כ שוב עלינו ו בדרך את הקתדרלה של פטריק הקדוש אבל לא נכנסנו אליה. (ראיתי מספיק קתדרלות בחיי). המשכנו לעבר מבשלות הבירה של גינס (Guinness Brewery) שנמצאות באזור הכי מכוער של דבלין. שילמנו 13 יורו ונכנסנו. עלינו במעלית 5 קומות שם הסבירו לנו באמצעות מצגות שונות את תולדות הבירה האירית. בסוף שתינו קצת בירה שהייתה מרירה מאוד לטעמי. קינחנו במוזיאון האירי לאומנות מודרנית, (אני חובבת אומנות, אפרת סתם השתעממה), וחזרנו שוב לכיכר מריון כדי לאכול. היה כבר אחרי חמש בערב, התחיל לרדת גשם זלעפות ואני התעקשתי לאכול בבורגר קינג ובגלל זה נרטבנו שתינו עד לשד עצמותינו. ישבנו לאכול רטובות עם עוד כל מיני בני עשרה רעשניים, אבל כשיצאנו משם הגשם כבר הפסיק ועצרנו לראות הופעת רחוב של להקה אירית מקומית.

אחרי זה קפצנו לרחוב גרפטון (Grafton st.) ונכנסנו לחנות דיסקים גדולה HMV. קניתי שם דיסק של מוזיקה אירית מקורית. אח"כ נכנסנו לגן שבמרכז כיכר מריון וביקשתי מאפרת שתצלם אותי כשלפתע גיליתי שהמצלמה שלי לא נמצאת איתי. שכחתי אותה באחד מהאוטובוסים האדומים. כל-כך התעצבנתי כי ידעתי שהמשרדים נסגרים בחמש ואין סיכוי שמחר אני חוזרת לדבלין כי כבר השכרתי חדר ליד גלאווי (Galway). אז החלטנו שמעתה נשתמש רק במצלמה של אפרת. הסתובבנו ברחובות Abbey & Talbot שם מצאנו חנויות בגדים במחירים סבירים בהחלט. חזרנו לקחת את הרכב כיון שהחניון נסגר ב 21:00 בערב בדיוק. להפתעתנו מצאנו חניה בלי בעיות. אולי בגלל השעה המאוחרת. בערב קפצנו ל-Squre Temple Bar. הלכנו לאורך הרחוב, שם ראינו הופעות ג`ז ליד רחבת הבנק. אח"כ הלכנו לבר בשם Fitsimons, שתינו קצת גינס (1/3 פיינט עולה 2.5 יורו) וראינו הופעה מדליקה של רקדנים ורקדניות אירים. האווירה הייתה חמימה ועליזה במיוחד.

יצאנו משם והלכנו לדיסקוטק ענק ברחוב Temple Bar. הכרתי שם בחור דני נחמד ורקדתי אתו עד חצות. אפרת שהרגישה קצת זנוחה הזכירה לי שאנחנו צריכות לחזור לB&B שלנו. אמרתי לבחור שלום יפה ויצאנו לקחת את רכבנו חזרה לB&B הנחמדה שלנו. מצאנו את הכפר מהר אבל שוב הסתבכנו בשבילים האינסופיים בדרך ל-B&B. הגענו לבסוף בשתיים בלילה עייפות אך מרוצות.

לתחילת הכתבה

נסיעה לגאלווי ולקינברה

למחרת יצאנו מערבה לעבר גלאווי (Galway). אמרנו יפה שלום לבעלי ה-B&B, העמסנו את התיקים שלנו על הרכב ויצאנו. הדרך הייתה יפה. הכל ירוק. בחיים שלי לא ראיתי כל-כך הרבה ירוק. הכבישים הראשיים של אירלנד עוברים בתוך הערים. הם לא שמעו כנראה על דרך מהירה (Highway). ולמה להם? גם ככה אין להם הרבה תנועה בדרכים. נורית האזהרה של המכונית שלנו הבהבה מידי פעם, אז החלטנו שצריך לעשות משהו בנידון. עצרנו ב-Athlone, עיירה קטנה ציורית כזאת, מזכירה קצת את העיירות האלה בסגנון בית קטן בערבה. ברקע נשמעים פעמוני הכנסייה המקומית ובמרכז העירה יש נהר שבו אנשים שטים להנאתם. חיפשנו את מוסך הרץ (Hertz). לקח לנו קצת זמן אבל בסוף מצאנו. סוכן של הרץ לקח את המכונית שלנו לסיבוב בדיקה. קיוויתי שנקבל את ה-BMW היפהפייה שעמדה במרכז החנות במקום הפג`ו שלנו,  אבל הסוכן חזר ואמר את מה שכבר ידעתי שיאמר: הכל בסדר הנורית מקולקלת. היא סתם מהבהבת. כלל מספר 3: אם משהו לא בסדר במכונית, אם היא עדיין נוסעת, אין סיכוי שיחליפו לכם אותה.

נסענו משם לעבר גאלווי. הייתה כבר שעת צהרים מאוחרת, קיוויתי שנגיע ולפחות נספיק לעשות סיבוב קטן בעיר. ברדיו לא היה שום דבר מעניין לשמוע. לעזאזל, הם לא שמעו על מוזיקה אירית? כל הזמן דיבורים ודיבורים, בלה בלה בלה. כלל מספר 4: אל תסתמכו על הרדיו האירי, תצטיידו במיני דיסק מבעוד מועד. בגאלווי עצרנו בחנות מזכרות וחברתי אפרת קנתה כל מיני פסלים כאלה וחולצות עם תמונות של אירלנד וגאלווי. מאוד יקר שם לדעתי. (פסל קטן עם משפט אירי עתיק עולה 10 יורו). הלכנו למרכז העיר והסתובבנו קצת במדרחוב שהיה מאוד סואן ועליז. רוכלים הציגו את מרכולתם, אומני רחוב רבים הציגו שם: ליצנים, אקרובטים, נגנים, להקות, תיאטרון רחוב ועוד. אפרת צילמה אותי עם ליצן שהתנפל עלי וחיבק אותי. עשינו סיור קצר אבל מעבר למדרחוב העליז אין הרבה מה לראות בגאלווי חוץ מקתדרלת ניקולאס הקדוש (Saint Nicolas Cathedral), וכבר אמרתי לכם שקתדרלות יצאו לי כבר מהאף. התיישבנו לאכול באחד מהפאבים הרבים הפזורים במרכז העיר.

בסביבות השעה 18:00 יצאנו לעבר הB&B שלנו בקינברה (Kinvara) שהייתה מרוחקת חצי שעת נסיעה מגאלווי. החלטנו לעצור ולצלם קצת, מה שהתברר כטעות כי בגללי נהרס לחברתי אפרת סרט הצילום כולו. כלל מספר 5: אם סרט הצילום נתקע, לא לפתוח את המצלמה באמצע.  המשכנו הלאה. אפרת כעסה מאוד ובצדק. סיכמנו שנלך מחר בבוקר לגאלווי לנסות לתקן אותה. הגענו לקינברה יחסית בלי בעיות. קינברה עיר נחמדה. במרכז העיר יש מצודה בשם: Dunguire Castle, אבל לא יכולנו לצלם אותה כי לא הייתה לנו מצלמה.
שוב נכנסנו לשבילים הכפריים הצרים שאלוהים יודע איך שתי מכוניות יכולות להיכנס לשם. הגענו ל-B&B, Burren View, בית כפרי לכל דבר. בעלת ה-B&B, גברת אוקונור, קתולית אדוקה, הראתה לנו את חדרנו שהיה מלא פסלים ותמונות של מריה הקדושה. אפילו ליד מתג האור היה פסלון קטן של מריה. במרכז החדר היה צלב קטן אומנם אך בולט של ישו הצלוב. הרגשתי כופרת, ממש כמו בסיפור "האדונית והרוכל" של ביאליק. התרחצנו והתכוננו ליציאה.

יצאנו בסביבות 21:00 בערב. היה חושך מצרים (או שמא חושך אירלנד) בחוץ. ירדנו עם המכונית לעבר מרכז הכפר. שם חנינו, הסתובבנו קצל ליד המזח הקטן. שני אירים שיכורים הציעו לנו טרמפ על הסירה המקרטעת שלהם. ויתרנו. הלכנו לעבר אחד הפאבים שנראה לנו הכי עליז ורועש. נכנסנו והתיישבנו ליד הבר. על שולחן קטן במרכז הפאב התיישבו חבורת נגנים והתחילו לנגן. מהר מאוד הרחבה הקטנה התמלאה בזוגות אירים צעירים ומבוגרים כאחד שהתחילו לרקוד ריקודים אירים מסורתיים במעגל מסודר על פי הקצב. זקן אירי הציע לחברתי אפרת לרקוד והיא הסכימה. לפאב הגיעו משפחות שלמות. הורים ילדים ופעוטים קטנטנים. שולחן לידי ראיתי אימא ואבא שותים בירה וילדים קטנים שותים קולה. הזקן שרקד עם אפרת רקד טוב, איזה מרץ היה לו אפילו אפרת התחילה להתעייף. חזרנו בסביבות 12:00 זאת השעה שבה בערך נגמרת החגיגה.

לתחילת הכתבה

שייט לאיי אראן והלאה לקליפדן

בשבת קמנו בבוקר. ישו הצלוב על הקיר מעל נראה סובל מתמיד. ירדנו למטה ושתינו קפה עם עוד זוג גרמני צעיר. האוכל היה דל יחסית. מה גם ששתינו שומרות כשרות כך שהמבחר די קטן: לחם, חמאה וביצים - ממש כלום לעומת ה-B&B הקודם. דיברנו קצת עם הזוג שישב לידינו. הם סיפרו לנו על היערות הירוקים בגרמניה ואנחנו סיפרנו קצת על ישראל. נסענו לעבר העיר גאלווי. עצרנו בכיכר אייר (Eyre Squere) וקנינו כרטיס חניה במרכז המידע לתיירים (Tourist Information) שברחוב פוסטר. הלכנו לסדר את המצלמה של אפרת שאותה הרסתי יום קודם. המוכרת הצעירה סידרה לנו את המצלמה בקלות ובתמורה קנינו 2 פילמים. הבעיה הייתה שכל הפילם הקודם נשרף כמעט בכללותו. כולל התמונה שלי עם ליצן הרחוב. איזה באסה.

נכנסנו למרכז מידע לתיירים שבו ביקרנו קודם. לקחנו דפי מידע לגבי טיולי האוטובוס היומיים שלהם ולקחנו אותם. השתמשנו בהם בהמשך. במקביל הזמנו לנו מקום במעבורת לעבר איי אראן (Aran Islands). יצאנו משם ונסענו. עברנו את גאלווי וראינו בדרך המון B&B שבהם מקומות פנויים. התעצבנו על משרד הנסיעות שתיחמן אותנו, והתנחמנו שלפחות בקינברה נהנינו. עברנו בתי חוף נאים עם נוף מדהים לים, והגענו לבסוף למעבורת שחנתה ברציף רוזאוויל (Rossaveal). רצנו כמו מטורפות מהחניה כדי להספיק לעלות למעבורת שחנתה שם אבל בסוף פספסנו אותה. חיכינו למעבורת (The Queen of Aran) של השעה 13:00 לאי אינישמור (Inishmore), האי הכי גדול מקבוצת איי אראן שבו יש כמעט 1000 תושבים. לא נראה לי שהייתה מעבורת לאיים האחרים. הנסיעה במעבורת ארכה כ-40 דקות והייתה לי בחילה. זוג אירי מבוגר התיישב לידינו והגבר התחיל לדבר בלי סוף. מזל שאפרת דיברה אתם, אחרת אני הייתי מקיאה על בטוח.

הגענו לאי אינישמור. האי נראה פראי, מסולע, מצולק ולא ידידותי בעליל. מצד שני הוא נראה מאוד מסתורי. תפסנו לנו מונית שירות עם נהג אירי מקומי, שילמנו לו 10 יורו עבור "התענוג" ויצאנו. הנהג היה מבוגר בשנות ה - 50 לחייו זרועותיו היו מקועקעות, נראה כמו פיראט לשעבר והמבטא שלו היה נוראי, הכי נוראי ששמעתי עד עתה. ישבתי מקדימה עם הנהג ואפרת ישבה מאחור. במונית ישבו עוד 3 חברה אירים צעירים מקורק - Cork (העיר השניה בגודלה אחרי דבלין). הנהג האירי דיבר אתנו כל הזמן אבל אני לא הבנתי מילה. הוא הסביר לאן אנחנו נוסעים אבל לי לא היה מושג. היו הרבה רוכבי אופניים בדרך שהנהג השתדל לא לדרוס. לא בהצלחה יתרה. הנוף היה פראי. בתים נראו מידי פעם כאשר גדרות אבן א-סימטריות מפרידות בין חלקה לחלקה. הגדרות השתרעו לאורכו ולרוחבו של האי. הים היה סוער וקודר והרוח הייתה חזקה.

הגענו לשבע הכנסיות (Seven Churches), מבנה צלבני עם מספר קפלות חרבות שמסמלות את הקשר העמוק של העם האירי לדת. משם נסענו ל-Don Angues, מבצר עתיק שיושב בקצה הצוק במבנה חצי מעגלי. הנוף הנשקף מהצוק הגבוה מרשים ממש. ישבנו על קצה הצוק עם הבחורים מקורק והצטלמנו אתם. הם היו פועלי בניין וסיפרו בדיחות כאלה שלא הבנו. אפרת אפילו ניסתה לשכנע אותם לבוא לבקר בישראל למרות המצב המחורבן בארצנו. בדרך חזרה לרציף עצרנו בפאב מקומי: Joe Wattys Bar שבו ניגנה להקה מקומית שירים מוכרים של U2 ,Doors, לד זפלין ועוד. שתיתי בירה והתיישבתי על הדשא ממש קרוב ללהקה. רציתי להישאר כי היה כל-כך כיף שם, אבל נאלצנו לחזור לנמל ולנסוע לעבר קליפדן (Clifden), שם היינו אמורות ללון.

חזרנו לרציף קילרונאן (Kilronan) ונסענו במעבורת חזרה לרוזאוויל, ביציאה מהרציף ראינו דולפינים קופצים מעל הגלים, מתחרים עם מנועי המעבורת. לא הצלחתי לצלם אף אחד מהם. כשהגענו לרוזאוויל לקחנו את מכוניתנו ונהגנו לעבר קליפדן. הדרך עברה בנופיה הפראיים המקסימים של קונאמרה. אחד האזורים הכי יפים של אירלנד. לאורך כל הדרך רואים אגמים עם שלל חיות בר. הצבע הירוק השתנה מידי פעם: צבעו הפך מירוק בהיר לירוק כהה וחוזר חלילה. כשהגענו לקליפדן השעה הייתה כבר 21:30 בערב. קבענו אני ואפרת שנתעורר ב-23:00 אבל לצערנו התעוררנו רק בבוקר.

לתחילת הכתבה

טיול באיזור קונאמרה ונסיעה לדולין

התעוררנו בבוקר יום ראשון. השמש הייתה נהדרת. קת`רין, בעלת ה-B&B אמרה לנו שאנחנו ברות מזל שיצא לנו שבוע כזה חמים ואביבי כי רוב הקיץ שלהם היה מחורבן. ארוחת הבוקר הייתה טעימה, התרגלנו לאכול ביצה כל בוקר, כיון שחוץ מבשר ובירה אין לאירים הרבה מה להציע בתחום. קת`רין הציעה לנו לנסוע ל-Connemara National Park וכך עשינו. בתחילה עשינו סיבוב בקליפדן. קליפדן היא עיר ציורית ושאננה כזאת. כאילו יצאה מאיזה מאה אחרת ונשתלה פה במקרה. במרכז העיר יש מגדל עם שעון שמזכיר לי את הסרט בחזרה לעתיד עם מרטי מקפליי (מייקל ג`י פוקס). חזרנו לרכב והתנענו לעבר קונאמרה נשיונל פארק. בכניסה לפארק שילמנו 2.5 יורו.

ראינו סרט משעמם על הפארק. בסרט הסבירו בעיקר על החי והצומח באיזור הביצות של הפארק. לקחנו מפה והתחלנו לנווט. לקחנו את המסלול המקוצר כמובן והצטלמנו באחת הפסגות. הפארק משתרע על שטח ענק וכולל בתוכו ביצות יערות וחיות בר כמו סוסים, אווזים ובעלי כנף שונים. ירדנו חזרה ונסענו לעבר מנזר קיילמור (Kylemore Abbey). ראינו סרט על המנזר ואז הלכנו לסייר בו. המנזר והטירה שלידו ממוקמים על גדות אגם צלול. צלול עד כדי כך שרואים את השתקפות הטירה בבירור. הטירה עצמה נבנתה ע"י לורד מיטשל הנרי בשנת 1860 בזכות אשתו הצעירה מרגרט שהתלהבה מנופי קונאמרה המדהימים. לאחר מכן הוסבה הטירה למנזר בנדיקטי ופנימייה לבנות. מי שבעצם מנהלות את הטירה הן נזירות בנדיקטיות.

הטירה מאוד יפה. הריהוט העתיק נשמר היטב ומזכיר את הטירות שרואים בסרטים האנגלים התקופתיים. גם הגנים המובילים לטירה יפהפיים. פרחים מכל הסוגים והצבעים, עצים עם צמרות כבדות, ציפורים מצייצות ושוב הירוק ירוק הזה שהלוואי שהיה ממנו קצת יותר בארץ. במקום יש גם חנות מזכרות שם קניתי פסלון מקרמיקה שבו כתוב המשפט המפורסם: "שתשוט על גלי השאיפה ותנחת על חוף ההצלחה", באנגלית זה נשמע יותר טוב: "May you sail on the sea of ambition & land on the shore of Success". לאחר שעזבנו את הטירה החלטנו להאריך קצת את הדרך ונסענו לעבר ליניין (Lenane) בדרך שוב ראינו את נופיה המדהימים של קונאמרה. עצרנו ליד אגם רחב שוליים עם מצופים לכל אורכו. באגם עגנו סירות שיועדו כנראה לתחרויות שייט. ראינו גם הרבה רוכבי אופניים שפניהם היו חרושות ממאמץ כי הדרך כלל לא סימטרית ועוברת דרך הרים וגבעות. עצרנו ב-Linane וישבנו לאכול ארוחת ערב קלה. פגשנו משפחה אירית שגרה ליד רציף רוזאוויל משם יוצאת המעבורת לאיי אראן. הרגשנו מוזר שבדיוק משם הגענו יום לפני. יצאנו משם בסביבות 19:00 בערב. השמש שוקעת ב-21:00 בערב.

היינו צריכים להגיע במהירות לכפר דולין (Doolin). נסענו חזרה דרך Maam Cross וירדנו לעבר Galway. מגאלווי המשכנו לרדת עם הכביש דרך קינברה. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת השעה הייתה כבר 20:00 בערב והשמש החלה לרדת באיטיות. עברנו בדרך הררית, הנוף היה מדהים אבל הדרך מבהילה ממש. שבילים צרים ומפותלים שאתה לא יכול לדעת מה יבוא מולך. השמש ירדה לבסוף והשאירה הילה אדמדמה יפהפייה באופק. בסוף אחרי נסיעה מורטת עצבים הגענו לדולין אבל שוב לא מצאנו את ה - B&B שלנו. עשינו סיבובים הלוך וחזור בכביש המוביל למרכז הכפר וחזרה. שאלנו אנשים שבאמת רצו לעזור. בסוף מצאנו מישהו שבמקרה מכיר את ה - B&B שלנו והוא כיוון אותנו. בדרך עברנו בשביל עפר ופגשנו בחור חמוד ביותר ששאל דווקא אותנו איפה דולין. הסברנו לו כמיטב יכולתנו (מקווה שלא סיבכנו אותו יותר) והמשכנו לעבר ה-B&B. ב-B&B התרחצנו והתלבשנו במהרה ויצאנו לדולין. דולין ידועה בפאבים העליזים עם המוזיקה האירית הנהדרת שלהם. השעה הייתה כבר 23:30, שעה מאוד מאוחרת לבילוי אצל האירים. התיישבנו בפאב Oconnors שהיה הכי עליז בהתחשב בשעה המאוחרת. בפאב היו נגנים ואת מי אנחנו רואים מנגן על כינור: את הבחור החמוד ששאל אותנו איך מגיעים לדולין.

בפאב הייתה קבוצה של סטודנטים מאירופה. הם באו דרך תוכנית כזאת של חילופי סטודנטים. ישבתי ושוחחתי עם אחד מהם. חשבתי לעצמי שהיה יכול להיות מגניב לאללה עם היו חילופי סטודנטים בין ישראלים לתושבי הכפר דולין. חוץ מזה היו הרבה אנשים נחמדים שהציעו לי שתייה והרגשתי מצוין.

לתחילת הכתבה

צוקי מוהר והבארן

יצאנו מהאכסניה שהייתה דלה ומשעממת למדי. ביתה הקטנה של בעלת האכסניה הסתובבה כל היום עם רולרבליידס במסדרון ולי נראה שהיינו האורחים היחידים שם. נסענו לעבר צוקי מוהר (Clifs of Moher) צוקים מדהימים בגודלם ובגובהם. 210 מטר מעל הים. המקום מלא בדוכנים שונים שמוכרים כל מיני מזכרות מהצוקים והמגדל שנמצא בהמשך מגדל אובריאן (Obriens Tower). על המגדל החלטנו לוותר. נסענו שוב וירדנו להצטלם על האדמה הסלעית שנראית כאילו עברה התפרצות געשית.

המשכנו הלאה נזהרים לא לדרוס רוכבי אופניים אמיצים. הגענו שוב לקינברה שם הצטלמנו ב-Dunguire Castle המשקיפה לביצה ענקית. (בסוף הצלחנו לצלם אותה). במצודה עצמה אין הרבה לראות חוץ מנוף הביצה מלמעלה. משם המשכנו לעבר מערת הדובים (Aillwee Cave) שם ערכנו סיור שבדיעבד הייתי מוותרת עליו בהחלט. מה שבטוח לא היו שם לא דובים ולא יער. מערת הנטיפים שלנו אוכלת את המערה הזאת בלי מלח. משם מיהרנו לעבר ה-B&B שלנו. עברנו דרך לימריק (Limerik) שנראתה מבטיחה מאוד, אבל פשוט לא היה לנו זמן להיתקע שם. היינו צריכים להגיע לכפר גלנקר (Glencar) שם נמצא מקום לינתנו. אך, שוב שוד ושבר, לא מצאנו את ה-B&B, כיוןן ש-Glencar זה כפר שבכלל לא נמצא על המפה. עצרתי בכפר Kilorglin ונכנסתי לפאב. שאלתי בחור אירי חמוד איך מגיעים לחור הזה Glencar אבל הוא לא ידע והציע לי שתייה במקום. הייתי נשארת בכיף אבל התחיל להיות מאוחר ופחדנו לחפש את הדרך בלילה. בסוף בחורה אירית מתוקה שעברה עם הכלב שלה עזרה לנו והסבירה לנו איך מגיעים לשם בדיוק. הגענו למרות השילוט הגרוע והחלפת האשמות הדדיות ביני לבין אפרת ולבסוף הלקאה עצמית שלי. כלל מספר 6:  אל תשכירו חדרים מראש, זה רק מסבך את העניינים ומגביל מאוד. ה - B&B היה יפהפה. Blackstone House שמו. ממוקם על צלע הר, למרגלותיו אגם צלול ויפה והכל ירוק.

החדר היה ענק והמיטות אקסטרה לארג`. בעלת ה - B&B גב` ברדה ברין, הייתה קטנטנה וחמודה. הביאה לנו קומקום קטן של תה עם עוגיות וזה היה שווה הכל. בלילה קפצנו לפאב המקומי, נכנסנו והרגשנו שכל העיניים של האירים המעטים שישבו בבאר הופנו אלינו. כאילו לא ראו בחורות מעולם. האוכלוסייה הייתה מבוגרת ביותר ובטלוויזיה הוקרנה תחרות Rose of Chelly. שזאת תחרות כזאת שמשלבת יופי וכשרון. המתחרות הן בחורות איריות מכל העולם. היו שם שילובים מעניינים, בחורות מוצא אירי-דרום אפריקאי, אירי-מצרי, אירי-צרפתי, אירי-סקנדינבי רק אירי-ישראלי לא היה, עוד פעם דופקים אותנו. בפאב נדבק אלי איזה אירי זקן ודוחה והציע לי להופיע בתחרות.

אני ואפרת ברחנו לצד השני של הפאב והתיישבנו ליד שולחן הפול. הכרנו שם שני בחורים שנראו לנו הכי צעירים שם. אני דיברתי עם ג`ימי, שוטר מקורק - Cork. הוא בא לחופשה בכפר שלו. מתברר שרוב האירים הצעירים עובדים בערים הגדולות ובאים לעושים את החופשות שלהם בכפר ילדותם. הוא הסביר לנו שאין הרבה בחורות צעירות שגרות בכפר, רובן בורחות לדבלין, קורק או לימריק. לכן כשנכנסנו הסתכלו עלינו כאילו נפלנו משמיים. (כל קוץ הוא פרח שם, למרות שלא הייתי מגדירה את עצמי קוץ). שיחקתי עם ג`ימי פול / סנוקר וכמעט ניצחתי אותו, אבל בסוף הכנסתי את הכדור השחור בטעות לחור הלא נכון והפסדתי טכנית. ישבנו ושתינו בירה. לידי התיישב גם פאדי חברו המסטול של ג`ימי. הפאדי הזה לא הפסיק להטריד אותי. והוא כל הזמן בלבל את המוח על זה שישראל זו מדינה כובשת ולמה לעזאזל אנחנו לא עוזבים את הפלשתינים בשקט. אני לא הגבתי בתחילה, כי הבנתי שהוא סתם מחפש תשומת לב וזאת הדרך שלו להתחיל איתי בעצם. אבל באיזשהו שלב זה התחיל להרגיז ואז אמרתי לו: "תראה מיסטר, אני לא יודעת מי אתה ומה אתה אבל בטח שאתה לא יודע כלום על הסכסוך הערבי ישראלי". זה לא עיצבן את פאדי הוא רק צחק עלי שאני מקללת. ג`ימי ניסה כל הזמן להרגיע את הרוחות אבל מצד שני לא רצה לפגוע בפאדי. פאדי נרגע לבסוף וג`ימי הציע לי להישאר אתו אבל אני רציתי ללכת לישון כי הייתי עייפה מידי.

כשחזרנו ל-B&B כמעט דרסתי פרות. אחת מהן אפילו עיקמה לי את המראה. זה היה פחד אלוהים. אפילו שנסעתי עם אורות גבוהים לא ראיתי אותן כי הן היו שחורות. היה לנו ממש מזל. כלל מספר 7: כשנוסעים בדרך כפרית בלילה יש להדליק אורות גבוהים ולהאט 20 מייל לשעה ואפילו פחות.

לתחילת הכתבה

טבעת קרי והעיר קורק

ביום שלישי יצאנו שוב בבוקר, אמרנו יפה שלום לגברת ברדה, בעלת ה - B&B הצטלמנו ויצאנו לדרך. נסענו קצת כשלפתע מכונית באה ממול. חברתי אפרת ניסתה לעבור למרות שהכביש היה צר מאוד ונכנסה בתוך בור בצד הדרך. כלל מספר 8:  אם אתם בדרך כפרית ומכונית באה ממול, רדו מהכביש ותנו לה לעבור. בעלי המכונית, שבגללה חברתי סטתה, ניסו לעזור, אך ללא הועיל. עלינו במעלה ההר כדי למצוא בית עם טלפון. דפקנו על אחת הדלתות, גברת מרת`ה פתחה את הדלת בפנינו. היא כמובן נתנה לנו להיכנס והייתה כל-כך מתוקה וניסתה לעזור כמיטב יכולתה, אפילו הציעה לנו תה. היא התקשרה לבעלת ה-B&B הקודם כדי לברר מה אפשר לעשות ובסוף התקשרה לג`ון אובראין המכונאי המקומי שיבוא לעזור. מרת`ה היא מורה שעובדת בדבלין ובאה לבלות את חופשתה בביתה בכפר. הנוף מביתה של מרת`ה היה מדהים ביופיו. ג`ון המכונאי הגיע די מהר וקשר את מכוניתו לשלנו וחילץ אותנו בלי שום בעיה. זה עלה לנו כמעט 50 יורו, בשביל כלום - ממש 10 דקות עבודה מקסימום.

שוב יצאנו לדרך, מקוות שהפעם שום דבר לא ישתבש. הגענו לתחילת Ring Of Kerry. זהו מסלול בן 180 קילומטר בערך ונסענו נגד כיוון השעון. לאורך כל הדרך ראינו מפרצים יפהפיים. ונוף ירוק פראי. השמיים היו קצת ערפיליים אבל בכל זאת הנוף היה מדהים.
עצרנו בבית דריניין (Derrynane House) בית אחוזה עתיק שבו התגוררה משפחתו של דניאל אוקונל, לוחם חופש אירי ידוע שנלחם לזכויות הקתולים במאה ה-19. לא השלמנו את ה-Ring וחתכנו לעבר קנמר (Kenmar) המשכנו ל-Macroon שם עצרנו בשוק העירוני התקשרנו הביתה ואכלנו קצת. המשכנו לעבר קורק (Cork) שם עצרנו לאכול ארוחת צהרים. Cork היא העיר השניה בגודלה באירלנד והיא נראית עיר תעשייתית לכל דבר, כמו בקליפ של U2 (לשיר In the name of Love). עשן קיטור יוצא מארובות המפעלים והעיר נראית אפורה מאוד. יש שם גם הרבה מיעוטים שחורים וזרים אחרים. (מה שלא ראיתי בערים אחרות).

הגענו למרכז וחיפשנו מסעדה איטלקית. זאת הייתה משימה קשה. בסוף מצאנו מסעדה איטלקית והתיישבנו. הזמנו לזניה וזה היה טעים מאוד. דיברנו קצת בנינו ואז הטבח הישראלי זיהה אותנו ניגש אלינו ושוחח אתנו. הוא ברח מהצבא וגר כבר 4 שנים ב-Cork. הוא התלונן שכל הזמן יורד גשם שם וזה מבאס לו את הנשמה. מדהים איך ישראלים ישר מתקשרים אחד עם השני. עזבנו את Cork והמשכנו לעבר עיר נמל בשם Youghal שם היה ה-B&B שלנו. העיר הייתה משעממת ביותר, לא היה הרבה מה לעשות בה. מה גם שהיה איזה משחק כדורגל משעמם ששודר בכל הפאבים במקביל. כשהגענו ל-B&B נחנו ושוב ראינו בטלוויזיה את התחרות Rose of Chelly. ה-B&B היה מאוד ביתי, עם תמונות משפחתיות בכל פינה.

לתחילת הכתבה

בחזרה לדבלין והביתה

קמנו בבוקר. מזג האויר היה קצת סגרירי. ביקשתי מאפרת שתצלם אותי עם המרחבים הירוקים. הרמתי את רגלי מעל חוט התיל ונכנסתי למרעה הפרות שליד ה-B&B. כשרציתי לצאת ניסיתי להרים את חוט התיל והתחשמלתי בידי.  כלל מספר 9:  לא להתעסק בחוטי תיל לא מזוהים במיוחד כשהם בכניסה לשדה מרעה. איכר אירי חביב בא לעזרתי והרים את חוט התיל עם הכפפה שלו ואני יצאתי לחופשי. יצאנו לדרך לעבר דבלין. עצרנו בווטרפורד (Waterford) ונכנסנו למפעל הבדולח בעיר (Waterford Crystal). עשינו סיור מודרך במפעל בו למדנו איך מייצרים את הקריסטל. מהשלב בו הזכוכית המותכת יוצאת מהתנור והופכת לכדור קריסטל מותך ע"י הפועלים במפעל ועד השלב בו מבקר האיכות בודק את הקריסטל. היו שם כל מיני חפצי אומנות, מיניאטורות, תכשיטים וגם בובות ושעונים עשויים קריסטל.

משם נסענו לקילקני (Kilkenny) ונכנסנו לטירת קילקני (Kilkenny Castle). הטירה נבנתה לראשונה במאה ה-12 ועוצבה מחדש בתקופה הויקטוריאנית. היא נבנתה עבור משפחת באטלר. המרקיזים והדוכסים של אורמונד. מה שהפליא אותי מעבר לחפצי האומנות והתמונות המרשימות הן המיטות המיניאטוריות של המרקיז והדוכסית. הסבירו לנו שאלו היו מידות האנשים באותה תקופה. ממש גמדים. חוץ מזה הייתה עליה נפרדת למשרתים ולאדונים וההסבר היה מאוד מעניין. כשהגענו לדבלין התקשרתי למשרד של האוטובוס האדום,  האוטובוס שבו איבדתי את המצלמה שלי. הם הסבירו לי איפה הם נמצאים ואני לקחתי את המצלמה והודיתי להם. שוב ירד גשם בדבלין. עצרנו בחנות מזכרות ברחוב אוקונל וקנינו כל מיני שטויות.

לתחילת הכתבה

סיכום

מאוד נהניתי והספקנו לראות המון, למרות שלדעתי המסלול שלקחנו על עצמנו קצת ארוך בשביל שבוע ימים. עדיף לעשות זאת בשבועיים-שלושה לפחות. הייתי מוותרת על כל העצבים שהוצאתי לשווא ובזבוז הזמן על מציאת הדרך ל- B&B. בסה"כ הלינה הכפרית הייתה בהחלט שווה, מרווחת, עם נופים מדהימים. האוכל לא משהו (במיוחד למי ששומר כשרות) אבל אפשר להסתדר. אבל מה שהכי שווה זה האנשים הנהדרים שפגשנו בדרך. אני לא אשכח את הקטעים המצחיקים שקרו לי ואת האנשים המדהימים שפגשתי. כי מה שקובע לדעתי, זה לא כמות הנופים והמקומות שראית אלא מה שנחרט לבסוף בלבך.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×