מסע בארץ המהרג`ה - חלק ב`

``הגמל שאליו היתה מחוברת העגלה סבל מבעיות תזמון בהצתה והשמיע קולות נפיחה רמים מדי כמה דקות. בהתחשב בעובדה שהמרחק בין קצה התחת שלו לתחילת העגלה היה פחות מחצי מטר והיקפו של הענן הגיע לשיאו בדיוק נמרץ במרכז העגלה, ניתן לומר שהריח היה קשה מנשוא...``
משפחת עדוי
|
תמונה ראשית עבור: מסע בארץ המהרג`ה - חלק ב`

הדרך לפושקר

כל חובבי פושקר מוזמנים להמנע מקריאת שורות אלה. כמה שירי הלל שרו לפושקר... קראנו בהתלהבות את הכתבה של משפחת פלג ואת שלל הטיפים במדור 1001 טיפים, "המקום נשמע מבטיח" אמרנו לעצמנו והחלטנו לנסוע לשם.

הדרך חלפה במהירות ולעת צהרים הגענו לפושקר. היינו עליזים וטובי לב וחשבנו שהנה צ`יק צ`ק נמצא מלון, נתמקם ונכבוש את פושקר בסערה. 4 שעות תמימות סיירנו עם הג`יפ בחיפוש אחר מקום מגורים הולם. לא הסכמנו להתפשר על לינה בחדר אחד (אנחנו נוהגים לישון ביחד בחדר גדול ולא בשני חדרים קטנים), לא הסכמנו לישון בחדר מעופש או טחוב ולא באמצע אתר בניה (מכיוון שזה אוף-סיזן, המלונות בשיפוצים מאסיביים לקראת פתיחת העונה). ההיצע היה עלוב ביותר. בסופו של דבר הגענו למלון חביב בשם. חדר גדול, מקלחת ענקית, מזגן, ובריכה. מכיוון שהיינו רעבים, הילדים זינקו למי הבריכה ורמי הזמין ארוחת צהרים לכולנו. האוכל היה מזעזע. יעלה היתה הראשונה שנפלה קורבן: היא חטפה הרעלת מזון ושכבה חולה למחרת. החלטנו לא לאכול יותר במסעדת המלון. אבל בפושקר, כמו שהסביר לנו אחד הישראלים, חוטפים את הדרעק מכל דבר ובכל מקום. לא חלפו יומיים וגם אני התפתלתי במיטה עם כאבי בטן מחורבנים.

לתחילת הכתבה

מה עושים בפושקר

אפשר לבקר באגם ולהתבונן בהודים הטובלים במים. בקרנו, הצצנו, המים נראו סמיכים כאילו ניתן לצעוד עליהם (ישו היה פה בזמן האחרון?). הבטנו בהשתאות בהודים הטובלים בדיסה הסמיכה, כשסביבם צפים דגים ז"ל, סיכמנו לעצמנו שאהבנו יותר את הפוג`ה ברישיקש ואת האגם בנייניטל והלכנו משם. אפשר ללמוד קורסים שונים. אנחנו תיכננו על ג`אגלינג, אבל האדם שמעביר את הקורס לא היה. התאכזבנו. ניתן להנות משלל הקבצנים המשסים בכם את ילדיהם זבי החוטם בבקשה של "פאנץ` רופי" (5 רופי) עם מבט אומלל בעיניים שכל שחקן מקצועי היה מתקנא בו. רותם הבטיח לנו שבפעם הבאה שהם מבקשים פאנץ` רופי הוא נותן להם כזה פאנץ` שהם לא ישכחו...

אפשר גם לצאת לטיול גמלים וסוסים. החלטנו ויצאנו. רמי ורותם רכבו על גמל, יעלה רכבה על סוס (כמובן) ואני בחרתי לרבוץ עם אילאיל בעגלה הרתומה לגמל. הבטן הציקה לי עדין והטלטולים על גב הגמל לא קרצו לי. אילאיל אמרה שהיא המהראני (המלכה) ורבצה בכיף נשענת על כרית. הבטתי סביב- נוף מדברי, ילדים קטנים לבושי סחבות רצו אלינו, לא מפחדים להכנס תחת רגלי הגמל, ובקשו בקשיש. האבק היתמר, הגמלים צעדו בנדנוד איטי, משמיעים קולות חרחור וחושפים שיניים צהובות. הגמל שאליו היתה מחוברת העגלה סבל מבעיות תזמון בהצתה והשמיע קולות נפיחה רמים מדי כמה דקות. בהתחשב בעובדה שהמרחק בין קצה התחת שלו לתחילת העגלה היה פחות מחצי מטר והיקפו של הענן הגיע לשיאו בדיוק נמרץ במרכז העגלה, ניתן לומר שהריח היה קשה מנשוא. אילאיל ואני תהינו מה הוא אכל, ואיפה. אילאיל אמרה שהוא אכל חומוס או שעועית, ואני טענתי שהוא אכל במסעדת המלון שלנו...

לקראת שקיעה הגענו למקום תצפית. לא רחוק מאיתנו היתה חבורה גדולה של אנשים שיצאו לאותה תכלית בדיוק. הנצחנו את השקיעה וחזרנו לפושקר, חולפים בשדות בוטנים. מדי כמה דקות רץ לעברנו נגן עם כלי נגינה כשהוא מצרצר בעוז על המיתרים. שילמנו לו רק כדי שילך משם ולא ינגן... עבורי היתה החוויה מטלטלת בטן. אילאיל היתה מבסוטה למהדרין מפוזיציית המהראני וסיפרה בדיחות כל הדרך. רמי ורותם נשברו בשלב מסוים ודאובי ישבן עברו לשבת בעגלה. יעלה רכבה באומץ עד סוף הדרך (למעלה משלוש שעות) אבל לא היתה מרוצה. הבחור הקנדי, שהיה בעל הסוס שעליו רכבה, יצא ללוות אותה רכוב על סוס לא מאולף ועצבני ביותר. הסוס קפץ כל הזמן ורצה לרוץ והקנדי השתלט עליו בקושי רב, וכל הזמן צעק לעבר יעלה שתשמור ממנו מרחק, מה שהותיר אותה כמאספת של הטיול.
 
הפולניות שלי לא הניחה לי לרגע. ביצענו "בדיקות קשר" אין-סופיות: אנחנו צועקים: "יעלה השמיעי קול!" והיא עונה. באחת העצירות ראיתי שיעלה מעוצבנת ביותר. הקנדי לא הבין באיזה סגנון היא רוכבת ואיך היא מחזיקה את המושכות. יעלה בוגרת 3 שנות לימוד באורוות "הזורע" והיא רוכבת בסגנון "ווסטרן", ובכל המקומות בהם רכבה בהודו דהרה על סוסים במיומנות ובהנאה. "היא קטנה מדי, והיא רוכבת לא נכון" אמר הקנדי, שמכיר רק את סגנון ה"אינגליש". "אני לא מסכים שתדהר על הסוס". יעלה נעלבה. הסברתי לה שהוא פשוט לא מכיר את סגנון הרכיבה שלה והוא טועה לגביה. יעלה התגברה על הרכיבה באוכף בסגנון אחר (אוכפי ה"אינגליש" קטנים יותר), על העובדה שהיא צריכה לרכב במאסף הרחק מאיתנו ובריחוק מהסוס הפראי, אבל לא התגברה על העלבון ועל היחס שקבלה.

את ראש השנה בחרנו לעשות במסעדה בקרבת המלון. הזמנו מקומות וחגגנו יחד כ-20 איש את החג. האווירה היתה נינוחה, החברה היתה נעימה. שוחחנו, שרנו ושמחנו. האוכל היה טעים והיתה תחושת חג, שונה לחלוטין מהחגים שאנחנו חוגגים אצל הסבים באשדות-יעקב או בדליה, אבל בהחלט תחושת חג. הילדים, כל אחד בתורו, הביעו את געגועיהם לראש השנה בארץ. לכן עשינו סבב שיחות טלפוני לסבים ולדודים, והחיוך חזר אלינו. לאחר ראש השנה עזבנו את פושקר בשמחה כשפנינו אל אודייפור.

לתחילת הכתבה

ממשיכים לאודייפור

כשהיעד הכללי הוא אודייפור (Udaipur), העמסנו את הציוד על הג`יפון והתחלנו לנוע לכיוון אג`מר (Ajmer). כבר בתחילת הנסיעה אני שומע את הזמבורה מתחילה לחרוק. חשבתי לעצמי שאנחנו נסתדר גם עם צפצפה חורקת ונחליף אותה בהזדמנות. אוי כמה טעיתי. המשפט "אם אין לך צפצפה אתה לא קיים" הוכיח לי את נכונותו בתוספת כמה פרפורי לב... את ההוכחה סיפקו כמה נהגי ווספה נועזים. זה המקום להסבר נוסף על כללי ההתנהגות בכביש ההודי: הווספות והאופנועים למיניהם מסופקים עם מראות, אבל לרוב הן מקופלות פנימה מעל הכידון על מנת שלא יפגעו חלילה, כך שאם יש מראות הן בלתי שמישות. רוכבי ה-2 גלגלים מקפידים על כבוד ונימוס כלפי ה-4 גלגלים, עד כאן הכל נהיר, אלא שאם אתה לא צופר כשאתה מתקרב אתה כאילו לא שם ואז הם נוסעים כאוות נפשם, שזה מתבטא בסלאלומים, בסטיות חדות מפאת בורות, עקיפות של ריקשות או בעלי חיים וכל זה ללא פסיק אחד קטן של התראה מצידם. לא שהם מזלזלים בחייהם, פשוט אף אחד לא צפר להודיע שהוא שם לכן הדרך פנויה וניתן לבצע פעלולים.

אנחנו נוסעים לנו לתומנו בכביש, משמאלנו נהג ווספה. אני צופר לו אבל הזמבורה חורקת והוא לא שומע ואז מלאך הגיהנום הזה חותך ימינה חזק ישר מתחת לגלגל הקדמי שלי, אני בולם בלימת חירום, הילדים עפים מאחורה וענת הופכת לבנה. אני מביט בה ובליבי גומלת ההחלטה לקנות צפצפה חדשה בהזדמנות הראשונה, ולא סתם צפצפה אלא אחולשלוקי צפצפה אני אקנה. ביציאה מאג`מר, אחרי עוד כמה נהגי ווספות משושלת של ראג`פוטים מתאבדים, מצאתי חנות עם צפצפות. הן מגיעות בסט של שתים, אדומות, עם קימור כמו של צופר אויר. ליטפתי אותן במבטי וחיברתי למתח על מנת לשזוף אזני בצלילן. לקח לי דקה לחזור ולשמוע... אם קודם היתה לי צפצפה מכובדת, עכשיו יש לי ליגה ארצית! אפילו נהגי משאיות לא יוכלו להתעלם ממני ולא הפריעה לי העובדה שהייתי צריך לעשות פחחות ברכב כדי ששתי המפלצות האלו יכנסו מתחת למכסה המנוע. העיקר צליל הבאס מלא העוצמה, המרעיד את מכסה המנוע ומחמם לי את הלב. לצערי הרב, ההודים לא ממש יוצאים מעורם לשמע הצליל הנהדר של צמד האדומות שלי, בשבילם זה כלום מול שביעיות צופרי האויר שנהגי המשאיות נוהגים להשוויץ בעוצמתן בדיוק לתוך האוזן.

כמה מילים על בגדים ועגילים:
רמי היה עסוק בדרך הארוכה לאודייפור בצלילי הזמבורה. אני לעומת זאת הייתי עסוקה בהתבוננות בנשים הראג`פוטיות. והן השיבו לי מבט כהה ונועז- להבדיל מחברותיהן הצפוניות המשפילות את מבטן בבושה, הנשים הראג`פוטיות גאות מבט. ראיתי אותן עובדות בצידי הכביש, סוחבות אבנים או מנפצות אותן לחצץ. נשים כהות עור העוטות על עצמן סארי בגווני האש- אדום, כתום וצהוב. חלק מהבדים בגוונים זרחניים לוכדי עין. אופן כריכת הסארי על הגוף גם הוא שונה וחושפני יותר וכמות התכשיטים שעל גופן רבה מהמקובל. הגברים גם הם כהים יותר בחבל ארץ זה ולרובם עגילים בשני תנוכי האוזן. בדקתי את רפרטואר העגילים- עגילי פנינה, חישוקים ועגילי פרחים. האחרונים מצאו חן בעיניי במיוחד. ביררתי למה משמשים העגילים. כל אחד ששאלתי אמר שזהו סימן ההיכר של הראג`פוט. רק אחד מהם סיפר לי בסוד שכל עגיל מסמל קאסטה שונה. "אני אוהבת במיוחד את עגילי הפרחים", אמרתי בהתלהבות. "הם שייכים לקאסטה הכי נמוכה", אמר הראג`פוט בבוז קל.

לתחילת הכתבה

מגיעים לאודייפור

עוד בפושקר סיפרו לנו על גסט-האוס נהדר בשם אודיו ניווס, לכן כשהגענו לפאתי אודייפור שכרנו נהג ריקשה שיקח אותנו לגסט האוס, כדי לחסוך את מאמץ החיפוש. היינו עייפים ולא התחשק לנו להתברבר ברחובות אודייפור עד שנמצא את המקום. הבעיה היתה שלנהג הריקשה היתה בעית שמיעה קלה ובמקום לקחת אותנו לאודיו ניווס הוא לקח אותנו למקום בשם אודיו וילס. רמי נהג אחרי הריקשה דרך שכונות הפאר של אודייפור, שבהן וילות ענקיות ויפות שסביבן גנים מטופחים. "כל כך יפה פה" אמרתי לרמי, "אמנם נראה לי שנהג הריקשה מוביל אותנו בכיוון הלא נכון, אבל זו בהחלט חוויה לנסוע פה". ואז ראיתי אותו: ארמון זהוב בעל כיפות קמורות, צריחים חטובי קיר, מזרקות מפוארות וגנים מטופחים. התנשמתי בכבדות, המראה היה מושלם. "עצור!" צעקתי לרמי. רמי עצר את הרכב בחריקה. "מה קרה?!" הוא שאל אותי נבהל. "זה המקום שאני רוצה להקבר בו" צרחתי באושר. "על מה את מדברת?" שאל אותי רמי בהפתעה. "פה אני רוצה להקבר!" חזרתי וצעקתי כשחיוך מרוח על פני. "איבדת את שפיות דעתך?" שאל רמי בעדינות אופיינית. "לא", עניתי, "אבל אם לאמא של ג`ראלד דארל מותר לבחור את מקומות הקבורה שלה, גם לי מותר", ופרצתי בצחוק מתגלגל. רק אז רמי הבין את הבדיחה: ג`ראלד דארל, סופר מפורסם, הנציח את אהבתו לחיות בספרים רבים. באחד מהם, "משפחתי וחיות אחרות", הוא כותב על תחביבה המשעשע של אימו לבחור לעצמה מקומות קבורה. מאז בכל פעם שאנחנו עוברים ליד גל אשפה או חורבה עזובה שואלים אותי הילדים אם אני רוצה להקבר שם. את חוש ההומור המזעזע הזה הם לא קבלו מהצד של המשפחה שלי...

אחרי שהעמדנו את נהג הריקשה על טעותו הוא לקח אותנו לכיוון הגסט האוס הנכון. לצערנו גילינו שאין שם מקום חניה. רמי בחר את המלון הכי גבוה ברחוב ונכנס לברר האם נוכל להתאכסן בו. הוא חזר כשחיוך מרוח על שפתיו. "חבל"ז" הוא אמר לי, ואכן המלון היה נפלא. שמו Baba Palace והוא ניצב במקום הכי טוב בעיר, ממש מול מקדש Jagdish ולא רחוק מארמון העיר המרשים. שוב ניצלנו את העובדה שעונת התיירות טרם החלה וקבלנו מחיר טוב. בעל המלון גם הבטיח הנחה לכל מי שנשלח אליו. למשפחות מומלצים החדרים מספר 203 ו-303 ואל תשכחו למסור לו ד"ש ממשפחת עדוי. לכל שוחרי האינטרנט- במלון יש שפע עמדות, האינטרנט מהיר ומצויד במצלמות, אוזניות ומיקרופונים. אחרי שבקשנו הותקנה עברית במחשבים וכמה ימים לאחר שנסענו החל שם שירות שיחות לוויניות. כל דקת שיחה- כ-5 רופי. על גג המלון נמצאת מסעדה טובה עם מחירים סבירים בהחלט. הנוף הנשקף ממנה מרהיב ביופיו. שמה- Mayur cafe.

לשוחרי הקניות נמליץ על חנות קטנה ומטריפה בשם Krishna Handicrafts. ניתן למצוא בה יומנים, פנקסים ואלבומים מנייר ממוחזר במחירים הכי זולים שראינו בראג`סטאן והיא ממוקמת ממש מול המלון. "אתם יודעים מה שונה באודייפור?" שאל אותנו רמי. "אין פה כמעט קבצנים, לא רודפים אחריך ברחוב בהצעות שונות וכשאתה אומר לא, מכבדים אותך ועוזבים אותך לנפשך". הסכמנו. באודייפור יש שלווה אותה לא פגשנו במקומות אחרים. ראג`סטאן המתוירת עד כלות הפכה למקום מעיק גדוש בקבצנים וסוחרים. בג`איפור רדפו אחרינו שלל קבצנים. בפושקר היו אלה נגני הרחוב שצרצרו לנו שירים ונשות ג`איסלמר הפתייניות שלפתו את ידינו בכוח וניסו לצייר עליהן מהנדי (ציורי חינה) תמורת סכומי עתק. ואילו באודייפור הסתובבנו בשקט ברחוב בלי להרגיש מוקפים ומותקפים.

אהבנו את אודייפור והיא אהבה אותנו. נהנינו לבקר בארמון העיר ששם בכיס הקטן את המקביל שלו מג`איפור. זהו מתחם הארמונות הגדול ביותר בראג`סטאן. הוא הוקם על ידי מהראג`ות שונים ששמרו על אחידות סגנונית. יש בו שפע של אולמות ומבוכים, ובהם חדרים מעוטרים בפסיפסים, בעבודות זכוכית, באריחים מאוירים ובשיבוצי מראות. החדרים המדהימים הותירו אותנו פעורי פה. שילוט מצחיק שלח אותנו לחפש את גאנש, אל הפיל, ברחבי הארמון. חיפשנו אחריו ובסוף מצאנו אותו, לא נגלה לכם היכן. למה לקלקל את ההפתעה? בילינו במקום למעלה משלוש וחצי שעות ונאלצנו לצאת כי הגיעה שעת הסגירה. הילדים רצו לחזור לשם שוב אולם לא הספקנו. אגב, דמי הכניסה לארמון העיר באודייפור שווים להודים ולזרים- 35 רופי למבוגר. שעות הפתיחה 09:30 - 16:30 .

לקינוח צפינו במופע מחול ראג`סטאני בבאגור קי האבלי (Bagor ki Haveli) שבו היו 138 חדרים, שקירותיהם מצוירים בסגנון ראג`סטאני. היום אי אפשר לשוטט בהאבלי, כיוון שחדריו הפכו למשרדים, אך כמה מחדריו שייכים למוזיאון ולגלריה לאומנות. בכל יום בשעה 19.00 ניתן לצפות במקום במופע מחול ראג`סטאני. המופע היה לטעמנו ססגוני ומרשים. צפינו בריקודי נשים המסמלים שמחה, ובריקוד מצילות בו הרקדנית הניפה מצילה קטנה והכתה בדייקנות על מצילות רבות שהיו צמודות לאיברים שונים בגופה- המרפק, כף הרגל, לאורך השוק ועוד.

הריקוד המרשים מכולם היה ריקוד של רקדנית קשישה, שרקדה עם כדים על ראשה את ריקוד שואבות המים. בעבר נאלצו הנשים הראג`סטניות ללכת ימים ארוכים במדבר כדי להביא מים לביתן. הריקוד סימל את הדרך הקשה בה צעדו: בכל שלב בריקוד נוסף כד נוסף לראשה של הרקדנית והיא רקדה על חפצים שונים שסימלו את המכשולים בדרך- כוסות זכוכית, קערת פליז, שברי זכוכית וחרבות. הקהל הגיב בקריאות תדהמה למראה החפצים השונים ולמראה הכדים שהלכו ונערמו על ראשה. מחיאות הכפיים של הקהל הביעו את התרשמותם הרבה מהריקוד. במופע יש גם מופע חביב של מפעיל בובות (אומנות ראג`סטנית נפוצה). נהנינו מאוד. המלצה חשובה- כדאי להמרח מראש בחומר דוחה יתושים!

בכתבה הבאה: התאונה!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×