מסע בן שבועיים לקובה

הוואנה, טרינידד, חופים, צלילות במפרץ החזירים ועוד חוויות מטיול בן שבועיים בקובה...אורי אפרסמון נפרד מהמשפחה ומבלה שבועיים בארצם של פידל, צ'ה והמינגווי.
אורי אפרסמון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסע בן שבועיים לקובה

נחיתה בהוואנה

השבוע הראשון  - יום ב` 16.04.01

אין אפשרות לטוס ישירות מארצות הברית לקובה ולכן נאלצים לטוס דרך מקסיקו או ארץ שלשית אחרת. החמצתי את הטיסה המיועדת ממקסיקו סיטי , דרך קאנקון (בחצי האי יוקטן) להוואנה, קובה. הצלחתי להתברג לטיסה השניה שיצאה באותו היום ששעת ההמראה בה נקבעה לשעה 16:00. המטוס נוחת נחיתת ביניים בקנקון וממשיך ליעד.

הכרטיס נרכש בחברה המקסיקנית "מחיקנה דה אוויאסיון" אבל המטוס שייך לחברת בת הקרויה "אייר קאריביין". המטוס ישן מסוג DC-9. מעט מאוד נוסעים נשארו לאחר הנחיתה וההמראה מקאנקון. תא הטייס פתוח כל הזמן והטייס משוחח בחביבות של הזמן עם הדיילות. (נזכרתי בכל הסיפורים על החטיפות לקובה- איפה זה?) לארוחה קיבלנו סוכרייה על מקל בנוסף לסנדביץ הארוז שקיבלנו בטיסה ממקסיקו סיטי. השתייה רק קרה, אין אפשרות לשתייה חמה. נוחתים ב- 10 בלילה בהוואנה. איך אמצא משהו בשעה כזו. עם הירידה מהמטוס אני שואל את הנוסעת העומדת לפני אם היא קובנית. התשובה שלילית היא מקסיקנית וכבר יש לה חדר מוזמן במלון "ריביירה" בהוואנה. ממליצה לי לקחת חדר באותו מלון וכך נוכל לחלוק את הוצאות הנסיעה במונית (18 ק"מ). עוד זוג צעיר ממקסיקו שהזמינו חדר באותו מלון מצטרף ואנחנו מגיעים לביקורת דרכונים.

עד רגע זה ידעתי שקשה לצאת מקובה אבל עכשיו מתברר שגם קשה להיכנס. הפקידה התורנית מתעכבת על כל אחד, חוקרת ושואלת כל אחד לסיבת בואו ואיפה הוא מתכוון לשהות ומה הוא מתכוון לעשות ועוד שאלות רבות.למקסיקנית שלפני יש סיפור על כל שאלה מה שמעורר אולי את חשדה של הפקידה והיא לא מרפה ממנה ולבסוף חותמת לה על ספח הויזה, כך שבדרכון לא מוטבעת אף חותמת ואין כל רישום המעיד על הביקור בקובה מחשש לעין לא אוהדת מצד האחות הגדולה בצפון. אני מגיש את הדרכון מצהיר שבאתי לביקור ולהפתעתי החותמת כבר על הויזה והלאה. מעניין.

יוצאים משער השדה ונחיל של נהגי מוניות, סבלים, מתווכים למיניהם וסתם מבקשי נדבות עוטף אותנו מכל צד אפשרי. המקסיקנית שזה ביקורה השני בקובה, מנוסה כבר עם אותו ערב רב, לוקחת יוזמה, מנהלת מכרז קצר בין הנהגים, מסכמת מחיר ויוצאים בדרך למלון.

התרשמות ראשונה על קובה כבר יש לי והיא מתחזקת מדי יום: קובה עשויה בתכנון ובבניה ראשונה טובה, ממש א` א` אבל אין תחזוקה כלל. דוגמא ראשונה כבר בשדה התעופה. יש בשדה שרוולי גישה לדלתות המטוס לעליה ולירידה של נוסעים אבל הם לא פעלו ולכן ירדנו במדרגות ממש כמו כאן בבן גוריון. כך גם כל הבניינים באזור העיר הישנה והחדשה, בנייני ציבור ובתי מגורים, כולם בנויים לתפארת אבל נראים כמו תפאורה של הצגת תיאטרון בהופעה ה- 2000. הטיילת בהוואנה יפה ונהדרת, משוכה לאורך קילומטרים ליד ים שקט וגועש חליפות, אבל היא מתפוררת וחלקים ממנה חסרים או שבורים.

הבנייה הקולוניאלית בעיר היא יפה ומעוצבת להפליא אבל מוזנחת בצורה קורעת לב. בכלל קובה נידמית בעיני לאישה בוגרת שרואים בה בבירור את יופי נעוריה אבל איך שהוא היא מזניחה את עצמה ואתה אומר לעצמך אילו הייתה מתרחצת, שמה מעט איפור ובגדים נקיים היא הייתה נוראית ודאי 10. וחבל.

יום ג` 17.04.01 גרי ואליושה

קם בבוקר, קונה (3 $) מפה של העיר הוואנה, מתמקם במפה ולוקח קורס אל העיר הישנה. בדרך אני מיד מגלה שוק רוכלים המכיל סחורות המיועדות לתיירים המתגוררים בבתי המלון הגדולים שבאזור זה של העיר. המלון "ריביירה" כמו רוב בתי המלון ה"חדשים" ממוקמים באזור הזה של העיר הנקרא "ודאדו". זה אזור שנבנה ע"י המאפיה האמריקאית בראשות המאפיונר היהודי הידוע מאיר לנסקי (שגורש מישראל כאשר ביקש בה מקלט מהמשפט האמריקאי שרדף אחריו) . בשוק גם ביתן להחלפת כסף שמור ע"י שני שוטרים. מחוסר ידיעה החלפתי רק 40 $ לכסף מקומי שתרמו לי 840 פסו קובני. רק יותר מאוחר התברר לי שאין לי מה לעשות עם הכסף הזה כי בכל מקום שרציתי לקנות משהו היו מוכנים לקבל ממני רק דולרים. חזרתי לאותו ביתן וביקשתי להמיר חזרה לדולרים (בהפסד בשער) אבל לא היו מוכנים.

המשכתי בדרכי ועל מנת להזדהות על המפה שאלתי רוכב אופנוע שחנה שם מה שם הרחוב, שכן לא מצאתי כל ציון או שלט על הבתים או בקרן הרחובות. התשובה הייתה פשוטה. בכל פינת רחובות ישנה אבן מרובעת ובשתי הפיאות הפונות לרחובות מצוינים שמות הרחובות. מעתה אל תסתכל למעלה אלא השפל מבטך ותמצא את מבוקשך. בהזדמנות זו שאלתי אותו איפה ניתן לשכור אופנוע. הוא המליץ לי על בתי המלון כמקום המהימן ביותר לשכירת אופנועים.

המשכתי בדרכי אל העיר הישנה ("הוואנה וויאחה") ולאחר כחצי שעה עוצר לידי אותו בחור ומציע להשכיר לי את אופנועו. שאל אותי לאן פני מועדות. ציינתי שם של אכסניה הנמצאת בלב העיר הישנה והוא הציע לי לקחת אותי. עליתי אחריו והוא לקח אותי היישר למקום המבוקש. הצעתי לו תמורה, הוא סרב לקחת. מאוחר יותר הבנתי שאין שואלים אלא נותנים ללא כל שאלה.

לאחר סיור קצר בכמה אתרים ניגשתי לכיכר הנשק ("פלסה דה ארמס") אומר שלום ליושבים לידי ומתחילים לדבר. הקובנים אוהבים לדבר וניראה שזו הדרך הטובה והמקובלת ביותר להעביר את הזמן. יושב לו זוג צעיר של בחור שחור כבן 20 ולידו שחורה צעירה ממנו. לאחר דברי פתיחה רגילים הוא מספר לי שהוא סטודנט שנה רביעית בפקולטה לכימיה במגמת מחקר והוראה. בת הלוויה שלו היא אחות של חברה ללימודים. הוא מבהיר כי הם אינם זוג כי הוא "גאי" ושמו ג`רי (שם אמריקאי טיפוסי) ולה קוראים אליושה (שם רוסי מצוי).

הציעו ללוות אותי בסיור בעיר ונעניתי. מניסיון קודם במקסיקו למדתי כי את ההסבר הטוב והאותנטי ביותר אשמע מפי אנשים מזדמנים ולא מפי מדריכים מוסמכים. הלכנו למוזיאון העיר השוכן באחת מפאות הכיכר ואחר כך למוזיאון הצבא המציג את כלי המלחמה שעמדו לרשות הלוחמים בזמן המהפכה. בין היתר מוצגת שם הסירה שבה פלשו לראשונה קאסטרו וחבריו וכן טרקטור מחופה בלוחות פלדה, כעין טנק ועוד.

הבעתי את רצוני לשמוע מוסיקה אפרו קובנית אותנטית והם לקחו אותי לבר סגור ברחוב אוביספו- הרחוב ההומה ביותר בהוואנה הישנה, שם מנגנת להקה מקומית בסגנון האפרו קובני. הם שרים את שיריהם ובהפסקה מנהל הלהקה שואל אותי מאין אני ומה אני רוצה לשמוע. ביקשתי לשמוע כמה מהשירים הנשמעים בסרט "בואינה ויסטה" וללא היסוס החלו בסדרת השירים המבוקשת (כניראה לא רק על ידי) המלווים הנחמדים שלי מזמינים לי ולעצמם משקה אלכוהולי בשם "מוחיטו" שעיקרו מים קרים, רום, נענע ופלח לימון. משקה נעים המחלחל לראש ללא התרעה מוקדמת ועושה שמח...... שני המלווים שלי ציירו את חייהם כעניים ביותר מבחינה כלכלית. חוסר אמצעים לרכישת דברים מינימליים אך עם זאת גאווה רבה במה שיש.

הגיעה העת לאכול משהו והצעתי שנלך לאכול באחת המסעדות הביתיות אך המיועדות לתיירים בלבד.  בספרי ההדרכה על קובה מוזהר התייר מפני אותם "מלווים" הנדבקים ונצמדים אליך כדי "להסביר" לך דברים ואשר מטרתם העיקרית היא לסחוט טובות הנאה אישיות כמו כסף, סיגריות, משקאות וארוחת חינם. היה ניראה לי כי נפלתי לאותה מלכודת אבל מיד שמתי על הכף השניה את טובות ההנאה שאני קיבלתי:
1. הסבר ונקודת המבט של תושבים מקומיים על מה שאני רואה בעיניים זרות.
2. את הכיף להאכיל שני קובנים שארוחה מלאה אינה עולה על שולחנם מדי יום.
3. את ההנאה להיות בחברת שני סטודנטים צעירים ומשכילים ולקבל מהם את מה שרק הם יכולים להעניק לך הזר.

אני נהנה לציין שעל אף שיכלו להזמין במסעדה ארוחה יקרה (שכן בכל מקרה אני המשלם) הם בחרו מנות זולות ולא ניצלו את המצב. ההתרשמות הכללית היא שהאדם ברחוב הוא אדם פשוט, ישר, טוב לב, שמח ואוהב לעזור. לאחר הארוחה הלכנו למצוא הסעה חזרה למלון. מצאתי "פרסונל" (הסבר יבוא) ובמחיר של 3 דולר הייתי בחזרה במלון.

לתחילת הכתבה

המינגווי ועיר המתים

יום ד` 18.04.01 שכיות החמדה של הוואנה.

הבית של המינגווי  - האזרח הכי מפורסם בקובה (פרט לפידל, צ`ה גוארה וקמילו סיינפואגוס) אינו קובני וקוראים לו ארנסט המינגווי. כתב צבאי שהתפתח והתפרסם הודות לספרו "הזקן והים" התיישב בקובה למשך 20 שנה. בשכנות להוואנה במקום הנקרא "סאן פרנסיסקו דה פאולה", הוא קנה חווה ובנה בה את ביתו. בכפר לא רחוק בשם קוחימאר, השוכן לחוף הים הוא עיגן את סירתו האהובה "פילאר" וחי באושר וגם כניראה בעושר. עם המהפכה הוא התיידד עם פידל וגם הפסיד לו פעם בתחרות סירות. כאשר חלה והחליט לחזור לארצות הברית הוריש את כל רכושו, לא לבנו, אלא לרפובליקה של קובה. הוא הוריש את החווה היפה, את ביתו הגדול ואת סירתו האהובה ובכך קנה לו שם עולם.

המינגווי שהיה צייד ידוע קישט את כל ביתו בראשים מפוחלצים של חיות בר שונות מכל רחבי העולם. בספרייה הגדולה מוצב לו ראש של ביזון ענק המאיים לנחות על כל מי שיעז לרכון על שולחנו ולקחת משם מזכרת. מדהימה הכמות הענקית של ספרים המפוזרים בכל חלקי הבית מחדר המיטות דרך המטבח ,חדר האורחים וכלה בחדר הקריאה המועדף (בית השימוש) סה"כ כ- 20,000 כרכים. הרושם שלי מהבית היפה בראש הגבעה הוא ספרים וראשים מפוחלצים. אני לא הייתי יכול להסתכל לחיות האלה בעיניים ולאומר להם:"היי אני הכרתי אתכם עוד כשהראש הזה היה מחובר לגוף ובקצהו השני התנפנף זנב".

עיר המתים  - לפני כ- 600 שנה עגנה בנמל הוואנה אוניה מספרד ומתוכה הורד ארון ובו שרידים של כריטובל קולון הלא הוא קולומבוס. עד היום יש עדיין ויכוח אם אלה השרידים של כריסטובל או של בנו דייגו. מכל מקום הארון מוצב בקתדרלה הגדולה שבהוואנה הישנה. לא רק קולון אלא גם כל גדולי ומכובדי הכובשים הספרדים בקשו להיקבר בהוואנה ולכבודם הוקמה עיר המתים- "נקרו פוליס" או אולי בפשטות בית קברות. אלא שאין זה סתם בית קברות אלא מוזיאון מפואר ובו פסלים ויצירות אומנות עשויות שיש קררה איטלקי. בין הפסלים נמצאים גם העתקים מדויקים של יצירות אומנות ידועות כמו ה"פייטה" מהוותיקן ברומא ועוד.

לא רחוק מהפסל הזה נמצא קבר מפורסם של ה"מילגרוסה"- הפלאית. אשר הוכרזה ע"י הכנסייה כקדושה 16 שנים אחרי מותה. במו עיני ראיתי נשים העולות לרגל עם פרחים ומקשטות את הקבר ושוטחות את בקשותיהן בע"פ ובכתב. מאות פיסות אבן כתובות מפוזרות מסביב לקבר ולידו. מצבה נוספת המתנוססת בקטע אחר של "העיר". זו מצבה לזכר קדושי המהפכה (מה שקרוי אצלנו הרוגי מלכות). המצבה עשויה כולה נירוסטה ומתנוססת, כעין דגלים, בגובה של כמה מטרים מעל כמה גבעות קטנות מלאכותיות. סגנון אומנות סוציאליסטי בטעם הרע ביותר. הפסלים עם מריה הקדושה ובנה היהודי (ישו) קסמו לי הרבה יותר. "העיר" מאורגנת ברחובות ושדרות יפים ומסודרים וקל מאוד להתמצא בה.

רגלה  - מעבר למפרץ של הוואנה הישנה נמצאת הוואנה החדשה. עולים על מעבורת ברזל המוגבלת ל- 90 נוסעים ו- 30 זוגות אופניים. לא ספרתי כמה עלו אבל מה שקבע את מספר העולים הוא אורך התור. נגמר התור ויוצאים לדרך. עומדים צפופים בתוך חלל המעבורת כמו אסירים אבל האווירה כרגיל נוחה, אין דחיפות, אין כעס, אין מתח הכל בשלווה וברוגע.  הוואנה החדשה נראית יותר ישנה מ"הישנה". אזור של בתים חד קומתיים, אזור של עוני בולט. רבים מהתושבים שחורים ושם גם ערש התרבות האפרו קובנית. במקום מוזיאון אתנוגרפי האמור להסביר את המיזוג המעניין הזה של אפריקה וקובה של שחור וספרדי. במקום מוצגים כלי פולחן, חלקי לבוש, תרפים וכלי כישוף ועוד. החדר הראשון מוקדש כולו לנושא מאוד רלבנטי- המהפכה עם תמונות וציטטות של פידל וצ`ה.

לתחילת הכתבה

עצרת זיכרון קובנית

יום ה` 19.04.01 ההסתדרות של קובה

פלאז`ה חירון רשומה בספרי התיירות כאחד מאתרי הצלילה היפים בקובה. נרשמתי ביום שלישי לנסיעה שתצא ביום חמישי בבוקר שכן יש נסיעות כאלה רק פעמיים בשבוע. ביום חמישי בבוקר התייצבתי לנסיעה. הגיע וואן גדול ומפואר מתוצרת פורד (האמריקאית) הייתי הנוסע היחיד לפלאז`ה חירון. מיד כשעליתי אמר לי הנהג שהיום תהייה בעיה להגיע לפאז`ה חירון כי היום מציינים 40 שנה להטבעת אוניית המלחמה האמריקאית "יוסטון" ע"י לוחמי הצבא הקובני. והמקום אינו אלא פלאז`ה חירון. והוא צדק. באותו היום בשעות הבוקר התקיימה במקום עצרת המונים בהשתתפות פידל.

כאשר עזבנו את ה"אוטופיסטה" כבר נעצרנו ע"י המשטרה שהורתה לנו לרדת לצד הדרך ולאפשר לשיירות האוטובוסים המחזירות את ההמונים מהעצרת. השיירות מנו מאות כלי רכב ובהם פועלים ותלמידים שהוסעו למקום בצורה מאורגנת מכל קצוות קובה גם ממרחק של מאות קילומטרים. עברו גם כמה מכוניות שרד אבל אי אפשר היה להבחין ביושבים בהן (אולי היה באחת מהן פידל).  המחזה הזה הזכיר לי את העצרות שארגנה ההסתדרות והאוטובוסים המאורגנים של אגד. ממש אותו סיפור. הנהג שהסיע אותי ממש כעס על הבזבוז של מכוניות ודלק. הוא אמר שהממשלה טוענת שאין מספיק דלק והנה כאן איזה כמות של דלק מוצאים.

לאורך הדרך בואך פלאז`ה חירון נהרגו כ- 50 לוחמים קובנים. בכל מקום בו נהרג לוחם הוקמה מין אנדרטה ורחבה קטנה. בכל מקום כזה ניצבה משמרת כבוד של נערים ונערות לבושים במדי בית הספר ממש כמו אצלנו ביום הזיכרון. ריגש אותי לראות את הכבוד והכיבוד שהממשלה נותנת ללוחמים הללו שנפלו לפני יותר מארבעים שנה ועדיין מכבדים את זכרם בצורה יפה ומכובדת.  הגעתי, סוף-סוף, למקום העצרת אחרי שרוב המשתתפים כבר התפזרו. לא להפתעתי ראיתי איך בצדי הדרך המובילה לרחבת העצרת שתלו ולפעמים רק תקעו שתילים ובהרבה מקומות רק עלי דקלים כדי לקשט את הכניסה (מעין סלאח שבתי בגרסה קובנית) אחרי הטקס כל השתילים והענפים הללו נשארו כתפאורה עלובה שהתייבשה כעבור יום.

נכנסתי לסוכנות הדואר שהייתה "שדודה" ע"י אלפי המשתתפים ושלחתי גלויות לשתי בנותיי הבכורות שהיום חל יום הולדתן. איזה חגיגה ערכו כאן לכבודן והן לא ידעו. 

לתחילת הכתבה

צלילה ונסיעה לסיין פואגוס

יום ו` צלילת יום במפרץ החזירים

צלילות במפרץ החזירים. הים מקסים, מים חמימים, צלולים עד להתקנא, ראות טובה אבל הנוף שונה ביותר ממה שמכירים מצלילות באזור שלנו. יש מגוון של אלמוגים אבל רובם בצבע אפור, כמה אלמוגים צינוריים כחולים (כאשר הם מזריעים עולה מהארובה כעין עשן לבן ) גם הדגה די מועטה ובצבעים לא בולטים במיוחד, כרישים באורכים עד מטר מסתובבים מבלי לפחד או להפחיד. על החוף ובמים הרדודים המוני סרטנים גדולים עם צבתות מאיימים. הסרטנים עולים בלילה ליבשה ואף על הכביש וגורמים לא פעם לתקרים. זכיתי לראות גם לובסטרים גדולים במקום הגידול הטבעי שלהם (לא בצלחת).

לאחר כ- 50 עד 100 מטרים של סלעים, אלמוגים, חול לבן מאוד, מעט דגים וסרטנים מגיעים לריף האלמוגים היורד עד אין סוף. בעומק של כ- 40 מטרים האור כבר חלש אבל לא ניתן אפילו לדמיין עד איזה עומק הריף מגיע. לדברי המדריך העומק באותו מקום מגיע לכדי 600 מטר.  לאורך החוף מספר אתרי צלילה. הצלילה היפה ביותר בשבילי הייתה במקום הנקרא "פונטה פרדיס". באתר אחר הנקרא "פלאז`ה לארגה" צללנו גם לספינה המונחת על סף הריף. משהו בגודל של הסטיל באילת אבל כאן הטביעה היה טבעית והיא מונחת על צידה. בין הצוללים נמצאו אנשים מאיטליה, גרמניה, דניה וישראל (אני) ומעניין היה לשמוע על אתרי צלילה אחרים בעולם.

לסיכום הצלילות במפרץ החזירים: ים משגע, מים צלולים צלולים, ראות נהדרת, מעט דגים עם מגוון קטן, כרישים (על מי שזה עושה רושם) אלמוגים יפים אבל נעדרי צבעים מרהיבים, הציוד ישן והיו תקלות, אמצעי ונוהלי בטיחות ברמה נמוכה ביותר (אפילו לא נדרש להציג דרגת צולל או מתי הייתה הצלילה האחרונה) המדריכים מנוסים ומכירים טוב את האתרים. העומק יהווה אתגר לצוללי ניטרוקס.

יום שבת 21.04.01 דרך הבורות מפלאז`ה חירון לכיוון סיין פואגוס

אל ה"צימר" שבו לנתי באו בערב שתי מורות גרמניות שהיו בחופשת הפסחא שלהן ושכרו חדר לידי. שוחחתי איתן בגרמנית, שחזרה אלי באורח לא מובן. התברר כי למחרת הן נוסעות לאותה עיר שבדעתי היה לנסוע אליה. הן שכרו מכונית "פיאט אונו" בהוואנה. למרות שלמדו שנה שלמה ספרדית הן יכלו רק לחזור על המשפטים שהיו בספר הלימוד. העובדה שהספרדית שלי שוטפת עשתה את שלה והן שמחו לצרף אותי לקטע הזה של הדרך. לאחר פרידה מהמארח שלנו והצטיידות בכתובות של צימרים במקומות הבאים יצאנו לדרך.

לאחר מספר קטן של קילומטרים הדרך נעשתה בלתי אפשרית. בורות עמוקים באמצע הדרך לא מאפשרים נסיעה רצופה ומחייבים תמרון בין הבורות במהירות של 20 קמ"ש. הדרך עצמה רחבה עם שוליים רחבים ובעבר היה זה בוודאי כביש טוב אבל ללא תחזוקה הולמת ובשל הגשמים הכביש נהרס ונעשה ממש קשה למעבר רכב נורמלי. נסעו כ- 50 ק"מ מבלי שאף מכונית תבוא מולנו ואף מכונית תעקוף אותנו, ללא ישוב או סימן לישוב ורק ג`ונגל משני צדי הדרך. אחת הבנות נהגה ואני חשבתי מה נעשה אם תקרה לנו תקלה כלשהי ברכב. האם אשאיר אותן לבד ואלך להזעיק עזרה. באיזה כיוון הלך ? האם אחזור לאחור או אלך קדימה? האם אשאר אני ואשלח את שתיהן ללא שפה לחפש מושיע? לשמחתי עברנו את הדרך בשלום, הגענו לפאתי כפר ומשם כבר נעשתה הדרך טובה יותר ואחרי כמה זמן עלינו על כביש טוב ונרגעתי.

סיין פואגוס (מאה אש-ים) היא עיר יפה ומטופחת. ממש תענוג לראות שאפשר גם אחרת. השדרה הראשית ה"פראדו", עם עצים ומשני צדדיה הבתים כאשר המדרכה מקורה בחלק הבניין הבולט לכביש והולכי הרגל מוגנים מהשמש החזקה ומהגשם. החלק המקורה נתמך בעמודים עם ראשים יווניים/רומיים או בסגנון הברוק. יפה ומטופח. את סוף השדרה היפה מחליפה טיילת מרהיבה ביופייה, ה"מלקון". מצד אחד מפרץ יפה עם מים רגועים, ברקע אוניות וסירות, וממול משטח רחב ובו מפוזרים בתי קפה ומסעדות קטנות ובכל אחת המוזיקה הקובנית הקיצבית הגורמת לכל אחד להתחיל להניע את ישבנו. בקצה המלקון מרינה קטנה עם יאכטות ממקומות שונים בעולם ושני בתי מלון גדולים ויפים לתיירים ולבעלי מטבע זר. לעת ערב מתמלאים בתי הקפה והריקודים נמשכים עד לשעות הקטנות של הבוקר. עם עני ושמח בחלקו.

ממרכז שדרת ה"פראדו" יוצא מדרחוב הקרוי על שמו של חוסה מרטי- משורר ומדינאי דגול הנחשב להרצל של הקובנים. הפרק- כך נקרא המדרחוב- יפה, נקי ומסודר ובצדדיו מגוון יפה של חנויות. סוף הפרק נפתח לכיכר ענקית ובה (כרגיל) הכנסייה, העירייה, בתי הממשלה, התיאטרון, הקולג`, המוזיאון (מלא ענתיקות וחפצי אומנות הנמכרים בדולרים כמובן) ועוד- הכל מתוחזק יפה, צבוע בצבעים יפים ומהנה את העין ואת הלב.

במרכז הכיכר מבנה עם גג עגול ובתוכו מצאתי להפתעתי ולשמחתי, להקה מקומית של שחורים אשר הציגה מיצג על חיי השחורים בתקופת העבדות. ילדים/ות ונערים/ות בגילאי 7 עד 15 בתלבושות של הזמן ההוא הפליאו בתנועותיהם האופייניות וסיפרו בריקוד את מה שלא קשה היה לנחש, את חיי העבדים בתקופה ההיא. להקה של חמישה גברים עם תופים גבוהים ליוותה אותם בקצב ובשירה. לא היו אלה מילים בספרדית אלא קריאות גרוניות שבוודאי יש להן מובן אבל כששאלתי את שכני מה מובן המילים הוא לא יכול היה להסביר לי.
ימים מאוחר יותר יצא לי לחזות במועדון פולקלורי מופע דומה. הקצב היה שונה, הקריאות היו דומות אבל מה שהדהים אותי הדמויות והתלבושות היו ממש זהות למופע הראשון. כנראה זהו חלק ממסורת של השחורים בקובה הנמסרת מדור לדור בבחינת "כל שחור חייב לראות את עצמו כאילו הוא היה בעבדות".

לתחילת הכתבה

בטרינידד

השבוע השני  - יום א` 22.04.01 הירדן וטרינידד

העולם הנוצרי כולו מתאר לו את נהר הירדן כנהר גדול וקסום וכשמגיעים לארץ ורואים את הירדן בגודל טבעי, יש איזו שהיא אכזבה שהרי אין הוא אלא נחל קטן וצנוע בהשוואה לעולם. העיר טרינידד בקובה הייתה בעבר מרכז תעשיית הסוכר ובזמן אחר מרכז ההברחות הגדול באזור הקריבי. גם השם טרינידד (השילוש הקדוש) נשמע מוכר ומגרה. מגיעים למקום ומוצאים בסך הכל כפר קטן. בכל זאת המיוחד בטרינידד הוא השימור של המקום שנשאר כפי שהיה לפני 500 שנה. הכבישים בעיר עשויים חלוקי אבן טבעיים, הכיכר המרכזית- פלסה מיור- בנויה ונשמרה כמו שנבנתה לפני מאות שנים, הבתים אותם הבתים והשקט מקסים. ברחובות ניתן לראות את הסורגים המיוחדים לעיר המאפשרים לתושבים להשאיר את החלונות פתוחים לרוחה גם בלילה. במקום מפעל גדול ליצור סיגרים וגם כמה מועדוני פולקלור עם להקות ברמה גבוהה ביותר.

כ-12 ק"מ מטרינידד נמצאת ה"פנינסולה אנקון". על חצי אי יפה משתרע חוף מרהיב עם חול המזכיר את הזיפזיף שלנו אבל הרבה יותר לבן ונקי. במקום שני בתי מלון גדולים לתיירים עם מגוון רחב של בילויי ים לתייר, סירות, גלשנים, סירות חתירה, סירות עם דוושות ומועדון צלילה והשכרת ציוד צלילה ושנירקול. מבחר מסעדות בטעמים וסגנונות שונים ובהן מופיעות מדי פעם להקות פולקלור מקומיות ברמה טובה.

יום ב` 23.04.01 מפל המים

במרחק לא גדול מטרינידד נמצאים הרי האיסקמברי. אחת האטרקציות הם מפלי המים ב"לאס פונטס דה קויאחס". עולים לגובה של כ- 900 מטר מעל לפני הים ומגיעים לקומפלקס תיירותי ענק וריק. מבנה ענק ששימש בעבר סנטוריום לחולי ריאה הוסב למלון גדול אך מחסר תיירים הוא ריק. גם קומפלקס של בתים יפים דו משפחתיים עם כל הנוחיות כולל חנייה למכוניות עומד ריק. במקום גם מרכז מבקרים המשרת את התיירים המגיעים אליו ובו הסבר על מה שניתן לראות ולחוות באזור. במרכז מדריכים המדברים בשפות רבות דבר די רגיל בקובה (בה ההשכלה היא בחינם וניתן ללמוד כל דבר ללא תשלום- הלוואי עלינו).

מהמרכז ניתן לצאת לשני מפלי מים גדולים. הכניסה בתשלום. לשניהן הגישה היא רגלית ומחייבת הליכה די ארוכה, ירידה של כ- 500 מטר בגובה ואחר כך טיפוס לא קל. בקצה הירידה מחכה בריכה טבעית מקסימה עם מים צלולים להתקנא ומספר מפלי מים. אחרי הליכה מייגעת באזור טרופי חם ולח אין דבר נחמד יותר מאשר לצלול במים הקרירים ולגמוע מהם בכל פה שכן המים ראויים לשתיה.
טיול שווה.

יום ג` 24.04.01 פלאז`ה אנקון

בבוקר צלילה בחצי האי אנקון. המחירים בשמיים. 30 $ לצלילה ועוד 15 $ להשכרת הציוד. גם כאן אין נוהלי בטיחות והציוד ישן ולא מתוחזק. יוצאים בסירת מנוע למרחק לא קטן מהחוף ויורדים לעומקים שונים. נוף לא מעניין אבל לראות שתי אוניות גדולות טבועות זו חוויה. האוניות הטבועות שפגשתי הן על סף הריף ויתכן שהן פשוט נסחפו אל הריף והתנפצו אליו שכן אלה שטבעו מעבר לריף הן כבר עניין לציוד צלילה לעומק רב ובהן אולי אוצרות האינקה שטבעו בדרך ממקסיקו לקובה ומשם לספרד.

חוזרים לטרנידד ומשם ל"ואלליה דה לוס אינגניוס", עמק בתי הזיקוק (של סוכר), שהיה מרכז גידולי הסוכר במאה ה- 19. כ- 50 מפעלים כאלה היו מרוכזים בעמק הזה. במרכז העמק מתנוסס מגדל גבוה בצורת טיל הקרוי על שם משפחת איסנגה, המשפחה ששלטה באזור. ממרומי המגדל היו משגיחים על העבדים שעבדו בשדות מסביב וכשראו עבד בטל מיד הזניקו אליו רוכבים שטיפלו בו. כך שבכל פינה בעמק מסביב ידעו העבדים כי עין צופה עליהם. האגדה על בנית המגדל המשונה הזה מספרת על תחרות בין שני אחים על מי יעשה את המעשה הנשגב ביותר. האחד חפר בור לעומק של 60 מטר (הנמצא גם הוא המקום) והאח השני בנה מגדל.  בדרך ישנו מצפה, "מירדור" המשקיף על הרי האיסקמברי, על העמק ועל הים. המראה בשעת השקיעה מרהיב.

בערב ב"קסה דה לה טרובה" הופעות של להקות פולקלור מקומיות בסגנון אפרו-קובני.. להקות כאלו היו ממלאות אולמות בארץ אבל שם היינו אולי 10 תיירים ועוד מספר כזה של מקומיים, בעיקר קרובים ומלווים של חברי הלהקות.

לתחילת הכתבה

ב-קאיו קוקו

יום ד` 25.04.01 סבלנות עם חיוך.

נסיעה מטרינידד כשהיעד הוא "Cayo Coco בחוף הצפוני של האי (הצר והארוך). ב"סנקטי ספיריטוס" עשינו הפסקה לשתיה ואז המכונית התחילה לגמגם ולאחר זמן נדמה לגמרי. מנסים לברר אצל המרכזנית את מספר הטלפון של נציגי החברה הממשלתית המשכירה של המכונית. המרכזנית מנסה לברר. הסבלנות שלנו לא עומדת בקצב שלה אבל למרבה הפלא אלה הממתינים לטלפון אחרינו מגלים אורך רוח, סבלנות והבנה הרבה יותר מאתנו. טוב, המספר נמצא. רושמים אותו ומצלצלים. אין תשובה מנסים עוד כ- 5 פעמים ,ואין תשובה. מתקשרים למרכז ההשכרה בהוואנה. יש תשובה. מבטיחים להתקשר למכונאי המתגורר באזור (7 ק"מ מהעיר) ולהזניק אותו אלינו. מחכים שעתיים ואין מכונאי. מתקשרים שנית. המכונאי נמצא אבל אין לו איך להגיע אלינו. הם מזעיקים עכשיו מכונאי מ"סנטה קלרה" או מ"סייגו דה אווילה" הנמצאים כל אחת במרחק של כ- 100 ק"מ מאתנו.

פרקתי את מסננת הדלק ולאחר כמה נשיפות ומציצות רציניות הדלק עובר והמנוע מסכים לפעול. נסענו ל"סייגו דה אווילה", תחנתנו המתוכננת הבאה, ושם במלון מצאנו את נציג החברה. הוא קרא למכונאי שגרר את המכונית למוסך, ניקוי קרבורטור, החלפת מסנן וגם מצת אחד. שעתיים המתנה וממשיכים ליעד. בחנייה הראשונה שעשינו המנוע שוב מסרב. הפעם נשיפה טובה בצינור הדלק ליד המסנן פותרת את הבעיה. קצת מכונאות והרבה סבלנות.

הנסיעה ל"Cayo Coco " היא חוויה מיוחדת. נוסעים כ- 40 ק"מ בתוך הים (בחורבה, כמו שנאמר בהגדה של פסח) על גבי דייק ברוחב של 20 מטר. כך נוסעים ונוסעים עד שמגיעים ל"קיו" הראשון וממנו הלאה לאחר עד שמגיעים ל"Cayo Coco " (בפלורידה קוראים להם ה"קייס" כאילו מפתחות). במקום פיתוח מרשים של דרכים ובתי מלון מהודרים חדישים ויקרים ביותר. לילה ב"מליה" 252 דולר ליחיד במלון סמוך, "סול קלוב", צנוע יותר 200 דולר לשניים בחדר זוגי ו- 150 דולר ליחיד, "אול אינקלוסיב". לשלושה בחדר תינתן הנחה כוללת של 5%. במלון המיועד לעובדים מקומיים והמאפשר לינה גם לתיירים (לאס קוקוס) לא היה מקום.

בסוף מצאתי לעצמי מקום בשם "סיטיו לה גואירה" = המקום של העץ הקרוי גואירה. זה מרכז לבילוי יום משפחתי עם חווה קטנה של בעלי חיים ביתיים, רכיבה על סוסים, מגרש משחקים, מסעדה ובר וגם שתי סוכות/חדרים. 25$ לא כולל כלום אבל כולל ענני יתושים וחדוות קריאות הטבע בלילה. עם דוחה יתושים טוב, כמו שהיה לי, מאוד נהניתי להיות ממש בחיק הטבע. כדאי לזכור את שמו של הבחור המנהל את המקום. גם מנהל, גם מלצר, גם מארגן את החדר וגם ארגן לי את ההסעה למחרת היום והכל בחיוך וברצון טוב - שמו חוסה - עם דגש על החולם.

באותו ערב היה נאום של פידל בטלביזיה. הוא דיבר בפשטות ובבהירות על הגינוי שקובה ספגה במליאת עצרת האו"ם בג`נבה. הוא כבר בן 73 ונראה עייף למדי. להפתעתי מצאתי שללא הזקן הוא מזכיר מאוד את שמעון פרס. ימים לאחר מכן ביקר אותו שר המשפטים, שטרית, מעניין אם גם הוא מצא דמיון כזה.

יום ו` - סנטה לוסיה.

לישראלי זו בודאי חוויה לראות את השמש זורחת ועולה מן הים ככדור אדום ענק ומתחילה את דרכה אל השמיים. הים שקט כמו בריכה. שפל של כמעט מטר גובה. כל החוף מלא זרעי כנפונים היוצרים כעין קווי גובה במקביל לקו המים. מעבר למים השקטים ריף האלמוגים הבולט מעל המים ומאחוריו רעשי הגלים הנשמעים היטב בשקט התהומי של הבוקר. צלילה ראשונה ב- 9:30 בבוקר במועדון "שארקס פרנדס" לעומק של 34 מטר ושהייה של 38 דקות. הים חמים ונעים כמו בדרום אבל הראות פחות טובה וגם כאן הדגה מועטה.
צלילה שניה ב- 13:30 לגוררת טבועה. יוצאים שוב בסירת מנוע ומתרחקים מהחוף כ- 4 ק"מ יורדים אל הגוררת, הרבה יותר דגים מהבוקר גם הצבעים יותר יפים. הרבה פלנקטון מקשה על הראות הטובה.

כתוב שהריף של סנטה לוסיה הוא השני בגודלו בעולם אחרי זה של אוסטרליה. כנראה שבנוף אלמוגים הגודל לא משנה. המועדון "שרקס פרנדס" מצויד בציוד חדש וחדיש מתוצרת "מרס". המועדון היחיד שדרש לקבל את תעודת הצולל שלי יחד עם הביטוח וכן הוכחה על צלילה אחרונה. הייתה לי הרגשה יותר טובה ובטוחה במועדון הזה. גם המחירים יותר נורמליים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×