מסע לברזיל

רכיבה על סוסים, שייט בין איים בתוליים, ריקודי קפוארה סוערים, שנירקול בין שוניות פראיות ולקינוח... קצת תנינים. שבועיים של שכרון חושים בברזיל.
מאיר פינטו
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסע לברזיל
Thinkstock Imagebank ©

מתחילים בסאו פאולו

11.12.2005 - תחילת המסע- פרידה מהמשפחה בשדה התעופה מבשרת על תחילתו של מסע להתנתקות מכל סממני השיגרה האפרוריים. טסים למדריד כשבדרך עוצרים בברצלונה להורדה והעלאת נוסעים. במדריד אנו מחליפים למטוס איירבוס ענק. אנו נכנסים למטוס ומתפעלים מהגודל המפלצתי. ממריאים בצורה חלקה ומצפים לטיסה שקטה. מספרד ממשיכים דרומה דרך מייצרי ג`יברלטר לאורך חופי מרוקו. הטיסה אורכת כשתים עשרה שעות באפלה מוחלטת. מעל האוקינוס האטלנטי מתחילות טלטלות עזות המדירות שינה מעיני ומותירות אותי דרוך וקשוב לרחשי המנועים. כל שינוי בשאון המנועים יזקור אותי ממקומי ויעורר בי גל של חרדה בלתי נשלטת. נוסעים רבים מסביבי ישנים, אך אני לא מעלה על דעתי כלל להותיר את המטוס ללא פיקוח צמוד מצידי. זו עלולה להיות ממש הפקרות וחוסר אחריות מבחינתי.

עשרות פעמים אני פותח וסוגר את תריס החלון במטוס ומייחל בכיליון עיניים לשחר העצל שכבר יפציע ויגאל אותי מעונשה של טיסה זו. בחוץ אני מבחין בירח תלוי ממעל, מטיל אלומת אור רכה על פני מימי האוקינוס. טילטולי המטוס מרעידים את הטלוויזיה התלויה בריפיון במרכז המטוס ואת המזוודות האישיות המונחות בתוך תאי האיחסון. הדיילים והדיילות נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. רק דייל אחד המרכיב משקפיים אינטלקטואלים שכאלו, מסתובב בין המושבים כעכבר מורעל. נראה שהוא כאילו עורך איזה מחקר מדעי סביב מושבי הנוסעים. הלילה הארוך ביותר מסתיים בתום מסע אווירי האורך שבע עשרה וחצי שעות.

11.12.2005 - סאו פאולו- דוד של פרדי, ויקטור, ממתין לנו יחד עם נהג פרטי באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה. נסיעה של כשעה עד לביתו. הוא גר בשכונה של יהודים אמידים הנקראת Heijiyopolis . מדובר באדם קשיש הנראה צעיר מכפי גילו. גנדרן ונהנתן המגלה גאווה גדולה ביחס לעושרו ולמצבו הכלכלי המזהיר של בנו. בהמשך מסתבר שויקטור סוגד לא רק לעושרו שלו, אלא לעושר בכלל. אחר הצהריים הוא לוקח אותנו להסתובב ברחובותיה המסחריים של סאו פאולו. ביקרנו בקניון יוקרתי מאוד בלב העיר. המון חנויות מקושטות בעצי אשוח מוארים לכבוד חג המולד. במקצתן אף הונחו בובות נעות של סנטה קלאוס וחברותו.

בערב אנו מוזמנים לארוחת ערב אצל בנו דויד ואישתו Edir . זוג מאוד נחמד בני שלושים ומשהו. דויד מנהל את עסקיו המסועפים בתחום הציוד המשרדי. עסק משגשג החולש על פני כל רחבי ברזיל. דירתם המפוארת בגודל 580 מ"ר ממוקמת באחד הבניינים הכי מפוארים בסאו פאולו. הדירה כוללת דירה נוספת עבור שלוש משרתות. אנו מתכבדים ביין מרלו צרפתי משובח מבציר 1998. אישתו של דויד, היא רופאת שיניים במקצועה. כמו הרבה יהודים כאן, מסתבר ש- Edir היא לא יהודייה. ארוחת הערב הייתה טעימה. בהמשך עברנו לצפות בחדר ההקרנה על גבי מסך ענק בהופעות חיות של מוסיקאים ברזילאים. הערב במחיצת דויד ואדיר הייתה נעימה ולבבית. השיחה התנהלה בצורה קולחת למדי.

13.12.2005 - סאו פאולו- הבוקר אנו יוצאים יחד עם דוד של פרדי לכוון השוק הסמוך לביתו. מדובר בשוק של פירות, ירקות ודגים. שפע של פירות טרופיים אקזוטיים כמו מרקושה, פפאיה, אננס, אומבו, קז`ו, קוקוס, מנגו, מלונים מסוגים שונים ועוד רבים אחרים שמעולם לא ראיתי ולא טעמתי, והכל מאוד בזול. הריחות העומדים פה באוויר הם חגיגה אחת גדולה. ויקטור מתנהג פה כמו מוכתר השוק. הוא מוסר את מפתחות המכונית לאחד האנשים בשוק וזה מחנה לו אותה. אחר כך הוא קורא לאחד הנערים שיתלווה אליו לאורך מסע הקניות ויאסוף את הפירות שהוא בוחר ויניח אותם בתא המטען של המכונית. הוא עובר מדוכן לדוכן ומרעיף את ברכותיו לבסטאים השחומים והחייכנים. אלו מצידם מבקשים לכבדו בטעימות של פירות עסיסיים ומשובחים, מתחרים ביניהם על מוצא פיו כבר סמכא בתחום. גם אנחנו משתתפים בחגיגת הטעימות עד שאנו מרגישים שאנו עומדים להתפוצץ מרוב פירות.

אנו שותים לראשונה בהנאה רבה מיץ קוקוס המוגש לנו צונן. בהמשך אנו נוסעים להברייקה. מדובר במועדון אקסקלוסיבי של ספורט תרבות וקהילה. מבריכות ומגרשי טניס ועד סיפרייה גדולה ובית כנסת.לאחר מכן נסענו למרכז העיר והסתובבנו בין החנויות עם המותגים המוכרים אצלינו וודאי מאירופה. הפערים בין המעמדות במקומות רבים בברזיל הם עצומים, מה שמעורר מתחים חברתיים קשים המביאים לרמת פשיעה גבוהה. כל הבתים כאן מבוצרים בצורה הרמטית. שערים כפולים ומאבטחים בכניסה לכל בית ובית עסק. לא לוקחים פה סיכונים מיותרים. מדובר בעיר הסובלת מרמת פשיעה ואלימות גבוהים במיוחד. אני אישית לא נתקלתי כאן באלימות כלשהיא, כך שאני נאלץ להשען בעניין זה רק על מה שמספרים. אין פה משטרה. עד עכשיו עדיין לא ראיתי ולו שוטר אחד לרפואה. מספרים לי שהמשטרה כאן זו פיקציה. היא אינה מתפקדת ואינה אוכפת את החוק כמתבקש. המשטרה בברזיל נגועה בשחיתות. בצהריים אנו סועדים במסעדה נהדרת Paulista gril - אכול כפי יכולתך. בשרים איכותיים ביותר על האש. ויקטור לפתע מרגיש לא טוב. ואנו מזדרזים לסיים את הארוחה במהירות ולעזוב את המקום. בדרך הבייתה אני נוהג את המכונית.

הנהגים פה נוהגים כמו משוגעים. חותכים ללא הרף מימין ומשמאל. הרישיון נהיגה שלי בחדר, אך אין ברירה, אני חייב לנהוג את המכונית. מסתבר שרמת הסוכר של ויקטור ירדה. אנו מגיעים הבייתה ושם המטפלת שלו כבר דואגת להסדיר לו את רמת הסוכר. היא אחות במקצועה. עובדת אצלו בבית מסביב לשעון שישה ימים בשבוע ומקבלת מאתיים דולר לחודש. אנו נחים ובערב יוצאים לטקס סיום שנת הלימודים של הבת של הבת דודה של פרדי. מדובר בבית הספר יהודי בשם RENESENCA המון אורחים עטויי כיפות.צמד ילדים שרים בעברית במבטא פורטוגזי כבד - "אתה עוד תשנה את העולם אם תרצה או לא תרצה, זה הזמן להשתנות מן הקצה עד הקצה." אני מתמלא בהתרגשות ומצטרף לשירה. הטקס עצמו מזכיר לי טקסים מקבילים המתקיימים במעמד שכזה גם בארץ.

14.12.2005 - סאו פאולו- בבוקר אנו נוסעים עם ויקטור לבקר בחברה של דויד. מדובר בחברה גדולה המעסיקה כ-250 עובדים והמשווקת בסיטונאות ציוד משרדי היקפי. דויד עשה לנו סיור מודרך בחברה. מדלג מחדר לחדר ומציג בפנינו את עובדיו.ניכר שהוא מלא גאווה על כך שהצליח להקים חברה משגשגת שהפכה לאימפריה.משם נסענו לעיר קמפינס - מרחק כשמונים ק"מ מערבית לסאו פאולו. בת דודה של פרדי, אנדריאה, שהיא רופאת שיניים, עושה הגנה על עבודה אקדמית שהיא עמלה עליה במשך ארבע שנים.

דויד מסיע אותנו בג`יפ BMW x5 שלו. רכב ממש מדהים, רק שההנאה מהנסיעה נפגמה קמעה לאור הנהיגה הפרועה שלו. דויד נוהג כמו טייס קרב. כל מכונית הוא מעיף מהכביש כשהוא נצמד עם מכוניתו למכונית שמלפנים.אנדריאה הציגה את עקרי עבודתה בלויווי מצגת pw בפורטוגזית מן הסתם.לא רק שהנושא רחוק מאיתנו ואנו לא מבינים בו מאומה, גם השפה אינה מוכרת לנו. לאחר ההרצאה התנהלה הגנה על העבודה שלה מול צוות של שלושה פרופסורים. היה משהו מעט הזוי ואף מרגש בכל המעמד הזה. רחוק שנות אור ממראות שתייר מן המניין עשוי להחשף להם.

לאחר מכן הלכנו לאכול צהריים במסעדת בשרים ליד האוניברסיטה. משם קפצנו הבייתה לכמה דקות ואז יצאנו עם אנדריאה לסיור עם מונית ברחבי העיר. עברנו דרך פרסה דה סה ופרסה דה רפובליקה - הלו הם האזורים העתיקים של סאו פאולו שנוסדה בסביבות 1540 והתפתחה מאותו מקום עד שצמחה לעיר מיפלצתית המונה כשמונה עשרה מיליון תושבים. הרבה מבנים עתיקים לא נותרו על תילם. החל משנות השישים החלו להקים כאן גורדי שחקים בקצב מואץ. סיירנו מעט בשוק וקנינו קישוטים העשויים מכל מני צמחים כמו קפה, פאו דה ברזיל, קינמון ועוד. משם נסענו למגדל איטליה לקומה 43 שם ישנו מיצפור שממנו ניתן להשקיף לעבר העיר. הנוף משם הוא בהחלט מרהיב ועוצר נשימה. אלפי גורדי שחקים צפופים פזורים עד לקו האופק. עיר ענקית בגודלה, גדולה אפילו יותר מניו יורק מבחינת שטח.

בערב התארחנו למסיבת קוקטייל מפוארת בבייתה של אימא של אנדריאה. הייתה לי שיחה קולחת ומעניינת עם סילביה, חברה של אנדריאה ועם עוד כמה מן המוזמנים. כולם כאן רופאי שיניים. זה פשוט לא יאומן עד כמה פופולארי המקצוע הזה בקרב יהודים. אחרי המסיבה יצאנו פרדי ואני יחד עם אנדריאה וסילביה לסיבוב פאבים ובתי קפה. הן מנסות לשכנע אותנו להאריך את שהותנו בברזיל על מנת שנבלה יחד שבוע נוסף על חוף הים. היה ערב מאוד מפרה ומשעשע. בתום יום מתיש שבנו הבייתה בשתיים וחצי לפנות בוקר כשבשש היינו אמורים לקום ולהתארגן ליציאה. בבוקר אנו טסים לקוייאבה ומשם לפאנטנאל.

לתחילת הכתבה 

ספארי בפאנטנאל


16.12.2005 - פאנטנאל (המשך)- פרדי ואני, האורחים היחידים בלודג` Mato Groso. צוות שלם עומד לרשותנו: טבחים, מלצר, חדרנית, פקיד קבלה, עובד תחזוקה. כולם עומלים עבורנו בלבד. פקיד הקבלה, הרובץ כל היום לצד הדלפק המיותם ומנסה לסלק יתושים טורדניים מקרבו, נראה משועמם ומחוסר עבודה . הוא מתאווה כפי הנראה לסייע למישהו ואין לו למי. איש אינו מזיזו ממרבצו. איש אינו מתכוון לחנות פה היום.השמש נעורה מוקדם מאוד משנתה. בתום ארוחת הבוקר אנו יוצאים לסיור רכוב בסביבה. בדרך אנו מבחינים מקרוב בתנינים (קיימנים) ובקפיברות. ציפורים מסוגים שונים חולפים כל העת. הטויויו הוא עוף גדול מימדים עם גוף לבן, מקור שחור וצוואר אדום. רבים מהם משוטטים כאן. בשעות הבוקר יוצאים הציפורים לחפש מזון ולקראת ערב הן שבות אל הקינים.

עושה רושם שהולך להיות פה היום חם מאוד. בשלב מסויים אנו נוטשים את הרכב ויוצאים למסע רגלי במעבה החורש לצד הביצות. אוי כמה חיכיתי לטיול רגלי פה באזור. מפאת החום הכבד אנו שבים ללודג` מוקדם מן המתוכנן לנוח ולאכול ארוחת צהרים ואז יוצאים שוב לשטח. אנו נוסעים לחווה גדולה באזור, משם אנו יוצאים עם סירה לשייט פסטורלי ורגוע בינות סבכים מוריקים לאורך שלוחה של נהר המחבר בין נהר פרגואי ונהר הקויאבה. משני עברי הנהר אנו מבחינים בשחפים, אנפות וחסידות. האזור כולו שורץ תנינים. בתום השייט אנו מגיעים לחווה ומשם אני יוצא לטיול סוסים יחד עם מלווה מקומי והמדריך שלנו אלברט. אנו רוכבים עמוק בתוך השטח הביצתי. הסוסים עושים את דרכם כשהם צולחים בגבורה ביצות בינות תנינים רעבים. היו מצבים שהרגלים של הסוס לכל אורכן טבלו עמוק בתוך מימי הביצה. היו רגעים שחששתי שהסוס תכף יתחיל לשחות במימי הביצה כשאני רכוב על גבו.

כגיבור מערבון חשתי התעלות והתרוממות מעצם הרכיבה על סוס בנוף פראי שכזה. שעת בין ערביים מתקרבת והנוף כולו מתחיל להצבע בגוונים של וורוד וזהב. עושה רושם שהולכים לנחות עלינו בקרוב ממטרים עזים. ברקים נראים ממרחקים והשמיים הולכים ומתכסים מקצה לקצה בנשיאים קודרים המסתדרים בטקסטורות דרמטיות יחודיות. אני לא מוותר על הנצחת המחזה, ופותח בסידרת צילומים ידניים עם חשיפה גבוהה. אנו עושים את דרכנו חזרה ללודג` מול שמש אדומה המבצבצת לה בין גזרי עננים, שולחת את חסדייה האחרונים על פני המרחבים המוריקים ונחפזת לעלות על יצועה מעבר לאופק. הטיסה עוברת בשלום ללא טלטלות חריגות. נראה לי שאני מתחיל להתחסן מפני חרדות טיסה. אני עושה מאמצים להסיח את דעתי בקריאה בספר שהבאתי עמי, הנשים של אבא - מאת סביון ליבריכט, ודי מצליח. הספר הוא פשוט נפלא. אני גם מפעיל אוטוסוגסטיה כשאני מנסה לשכנע את עצמי שאפשר בשקט לסמוך על ההסתברות הנמוכה להיות מעורב בהתרסקות מטוס. למען האמת הרבה פחות סיכוי מאשר להיות מעורב בתאונת דרכים לא עלינו.

כעבור כארבע וחצי שעות עם נחיתת ביניים בדרך, אנו נוחתים בשדה התעופה של קויאבה, שם ממתין לנו כמצופה עם שלט קטן שעליו כתובים שמותינו, מדריך צעיר בעל מראה מולטי, יחד עם נהג בעל חזות ארית. הם מסיעים אותנו במכונית בגודל מיניאטורי. בתחילה חשבנו שמדובר במתיחה. התקשנו להאמין שאפשר יהיה להכניס את כל הכבודה שלנו לתוך הפיאט הקטנטונת, אך תוך רגעים ספורים חששותינו התבדו. פרדי ואני תהינו היכן הג`יפ ספארי שהובטח לנו, אך בירור קצר עם המדריך העלה שעלינו להגיע לעיירה בשם פוקונה, מרחק של כמה עשרות קילומטרים, שם ימתין לנו הג`יפ המובטח. אנו חולפים כשעתיים על פני אזורים מוריקים אך שוממים לחלוטין, עד שמגיעים לפוקונה שנראית כמו עיירה במקסיקו או בקובה. הבתים כולם נמוכים, צבועים בצבעים שונים, כשצבע הטורקיז הוא הדומיננטי. הרחובות נראים מוזנחים. רוב האנשים המסתובבים פה הם כהי עור, מקצתם בעלי חזות אינדיאנית.

אנו אוכלים ארוחת צהריים דשנה במסעדה הממוקמת בתוך גן עצים יפיפה, וחוברים לג`יפ ספארי שנראה יותר כמו קומנדקר צבאי בעל מושבים לרוחב. פרדי ואני יושבים מאחור והמדריך ששמו אלברט לצד הנהג. אלברט הוא דובר אנגלית ברמה טובה. זו פעם ראשונה בברזיל שאנו נתקלים במישהו עם אנגלית כל כך טובה. אנו מתחילים לנוע לכוון הפנטנל דרך כביש (דרך עפר) מספר שישים החוצה את הפנטנל לאורכו. משני צידי הדרך פרופרושות להן ביצות. עונת הגשמים החלה כאן לפני כחודש וחצי. בעוד כחודשיים הכל פה יהיה מוצף ואז החיות יתרכזו באיי יבשה שיעמדו לרשותם. המראה יהיה אולי קצת יותר מרשים אך אז ניתן יהיה להבחין מקרוב בהרבה פחות חיות.אנו נתקלים בתנינים המכונים קיימנים. בקפיברות שהם המכרסמים הגדולים בעולם. מדובר בחיה בגודל של חזירון עם פנים של מכרסם. הם צמחוניים ומתקיימים בלהקות. אנו נתקלים בהרבה צבאים המגיחים מדי פעם מעבר לשיחים. אפילו קוף עצל מסוג קפוצ`ין ישוב לו בנחת על צמרת אחד העצים. הפנטנל הוא גן עדן לציפורים. אנו מבחינים במגוון אדיר של ציפורים מכל הסוגים המינים. סמל הפנטנל הוא עוף הטויויו בעל גוף לבן, מקור שחור וצוואר אדום.המוני בתי קינון נראים פה על העצים.

אזור הפנטנל מרהיב ביופיו . מרחבים אינסופיים של נופי סבנה מוריקים. ישנם פה עצים מכל מני סוגים. פריחה צבעונית וססגונית מקדמת את פנינו לכל אורך הדרך. על פני הביצות צפות להן נימפאות יפייפיות. הטקסטורה של העננים כאן במרחבי הפנטנל היא מרהיבה ומדהימה ביופייה. פשוט מרחיבה דעתו של אדם. כל מבט לעבר עץ על רקע נשיאים כמוהו כמבט בתמונת נוף מרשימה הראויה להנצחה. הדילמה הקשה ברגעים כאלו נתונה בין האפשרות להינות ברוגע מהנוף באמצעות החושים ולהתמזג עם הטבע, לבין ההיתאוות והרצון העז ללכוד את המראות ולהנציח אותם מבעד לעדשת המצלמה, כאילו שהיינו צלמים בשליחות הנשיונל ג`אוגרפיק המבקשים למלא את משימתם כהלכה. על דרך הפשרה המוזהבת אני משתדל לצלם במשורה למרות הצורך העז לעשות זאת במינון גבוה יותר. מדי פעם אנו עוצרים את הרכב ומדממים מנוע ואז משתרר שקט שיש בו כדי להפגיש אותנו עם יותר ויותר חיות המרגישות פחות מאויימות.

אחר הצהריים אנו מגיעים ללודג` מדהים הממוקם בינות עצים על גדות הנהר. המראה נראה כלקוח מתוך חלום. זולה אמיתית. מסתבר שאנחנו האורחים היחידים פה היום. במרכז המלון גינה צבעונית מרהיבה, בריכת שחייה וכיסאות נדנדה המקנות תחושה של שאנטי טוטאלי. בערב משתלטת על המקום סימפוניה של צלילי חיות הפזורות בכל פינה. היתושים כאן אינם יודעים מנוח. הם מציקים יום ולילה. הבאנו איתנו חומר דוחה יתושים ובנוסף לכך אנו נוטלים מדי יום באדיקות, כמצוות אנדריאה וסילביה הרופאות, כדורי B12 הגורמים כנראה לעליית רמת ה-PH בעור ובכך לדחיית היתושים. 

בתום ארוחת הערב שהייתה טעימה למדי אנו יוצאים לסיור לילי. אלברט המדריך מטפס על גג הג`יפ ומאיר בדרך על חיות מעניניות הראויות לתשומת לב. הנהג שלנו בעל החזות הארית הוא אכן גרמני מפורטו אלגרה בדרום ברזיל. יש שם מסתבר קהילה גדולה מאוד של גרמנים שהחלוצים שבהם הגיעו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ושימשו מאוחר יותר כראש גשר לקליטת הנאצים הפליטים. אני מחליף איתו כמה מילים בגרמנית. הוא עושה רושם של אדם מאוד חביב. במהלך הסיור הלילי אנו נתקלים בצבאים, קיימנים, ינשופים, אואחים, עטלפים, טרנטולה ועוד. המוני תנינים שורצים כאן בשעה זו בתוך הביצות. אנו מאתרים אותם באמצעות הזרקור המכוון כלפי העיניים הבורקות שלהם. בתום הסיור הליילי המרתק אנו שבים למלון ונופלים למיטות רצוצים אך עמוסי חוויות.

17.12.2005 - מפנטנל לאיגוואסו- אנו מתעוררים לשימחתנו לבוקר שטוף שמש. אין זכר לסערת הברקים שנראתה אמש באופק. אנו יוצאים לשייט לאורך הנהר הסמוך ללודג` המקשר בין הנהרות - קויאבה ופרגאואי. משיט הסירה הגיע מצוייד בדגים קטנטנים. במהלך השייט הוא עוצר לפתע את הסירה, משמיע קריאה משונה ומייד מעיף גבוה באוויר דג כשהוא מפתה בכך שלדגים האורבים לאורך גדות הנהר לדגים, לצלול במהירות אדירה היישר אל עבר המטרה ולשלות את הדג עוד לפני שהוא מגיע למים. מחזה מרשים ביותר. אנו מסיימים את השייט בנקודה מסויימת שממנה אנו מתחילים לצעוד ברגל לכוון הלודג`. במהלך הדרך אנו נפעמים מהפריחה הססגונית והמרהיבה.

על אחד העצים אנו מגלים להפתעתינו קן מסוגנן העשוי מטיט. לדברי המדריך, מדובר בסוג של קינים הנבנים על ידי ציפורים מסויימות מבוץ. תופעה מפליאה לנוכח העובדה שהקן בנוי בצורה כל כך סימטרית ומדוייקת. עם שובנו למלון אני עוטה על עצמי בגד ים ומתרענן לי קלות במימי הבריכה. בתום ארוחת הצהרים אנו אורזים את חפצינו ומתכוננים לעזוב את הלודג`.למזלנו, השמים מתחילים להתקדר רק כעת כשאנו בדרכנו אל מחוץ לפנטנל. בדרך החל לרדת גשם זלעפות ואנו נוסעים לאורך חוצה הפנטננל המבוצבץ. הנוף פה נצבע בגוון אפרורי וקודר. מראה שלא הכרנו עד כה. אנו מתקשים להפרד מחבל ארץ מרתק וקסום שכזה. אין ספק כי המקום בהחלט ראוי לשהייה ממושכת יותר. הוקל לנו קמעה כשאנו נזכרים שהחלטנו מלכתחילה רק על טיול של טעימות. בתום מסע של כשלוש וחצי שעות אנו מגיעים לשדה התעופה של קויאבה ונפרדים מהמדריך והנהג ומתגמלים אותם בתשר.באולם היוצאים אנו פוגשים את איפנמה ונטליה מטהיטי שפגשנו לפני יומיים. הן טסות לברזיליה ואנחנו לפוז ד` איגוואסו.

לתחילת הכתבה

מפלי האיגוואסו וסלבדור

18.12.2005 - איגוואסו- סמוך לחצות אנו נוחתים בפוז ד` איגאואסו (foz do iguacu) בתום טיסה ארוכה ומתישה עם שתי נחיתות ביניים בדרך, לוקחים מונית ומגיעים למלון שהזמנו מבעוד מועד. מלון קרימה הממוקם קרוב מאוד לשמורה מעוצב להפליא והוא נראה כמו מוזיאון או גלרייה לאמנות המשמש גם כמלון. ניכר שבעלי המקום השקיעו משאבים רבים לעיצוב פנים ראוותני. נברשות פוסט מודרניסטיות, תמונות מקוריות, פסלים ומייצגים אמנותיים פזורים בכל מתחם המלון. בלילה אני נתקף בגירודים היסטריים. אני תוהה אם מדובר בעקיצות של יתושים מהפנטנל או שמא מדובר במזון הגורם לי לאורטיקריה. אני נוטל כדור נגד אלרגיה ונרדם.

בבוקר אני קם הרבה יותר טוב רק מעט עייף ומותש. לאחר ארוחת הבוקר שהייתה עשירה וטעימה במיוחד, אנו יוצאים לטייל בשמורת מפלי האיגאוסו בצד הברזילאי. בתחנת האוטובוס אנו פוגשים שתי בחורות ישראליות אחרי צבא, שרית ויסמין ממושב מנות בגוש שגב. הן הגיעו לפני כמה ימים לטיול ממושך של כמה חודשים בכל דרום אמריקה. הן מתגוררות בצד הארגנטינאי של השמורה. אנו נוסעים ונכנסים יחד לשמורה, אך הן ממשיכות לתצפית על המפלים ואילו אנחנו מבכרים קודם כל שייט נועז עם סירת זודיאק רבת עוצמה המתקרבת ממש עד למפלים.אנחנו נוסעים באוטובוס פנימי המוביל לנקודה שבה נכנסים לתוך יער טרופי באמצעות רכבת קטנה המונעת על ידי כוהל.

בסוף הסיור אנו מגיעים לנקודה על הנהר שממנה נעלה על סירה שתקח אותנו למפלים. אני נאלץ לקחת איתי את התיק והמצלמה למרות חששותי שהדברים ירטבו. בדרך אנו מתקבים לצד הארגנטינאי (אי סן מרטין) שלא נראה מרשים במיוחד מבחינת עוצמת המפלים. סך הכל קיימים בשמורה כמאתיים שבעים מפלים. כשהסירה מתקרבת למפלים הגדולים יותר, הנהר מתחיל להיות סוער וסוחף ואנו לא רק נרטבים עד לשד עצמותינו אלא עושים ממש מקלחת מסג` מתחת לאחד המפלים. אני נתקף בחששות כבדים ומצמיד אינסטנקטיבית את התיק לגופי על מנת להגן עליו. המפלים מקרוב נראים מדהימים בעוצמתם. קשה מאוד להעביר את גודל החוויה. שאון האשדים. קצב נחיתת המים מגובה של כשמונים מטרים. 

אנו מבחינים בציפורים נועזות ומיומנות הנכנסות לתוך המפלים ולמרבית הפלא גם מוצאות את הדרך לצאת מהם בשלום. אני חושב לעצמי איזה כמויות אדירות של מים יש פה לעומת המחסור והאזורים השכונים והחרבים אצלנו. אני נזכר במפלים הגדולים שלנו כמו התנור ונחל דוד ותוגה קלה נכנסת בי. על רקע המפלים האיימתניים האלו, המפלים שלנו הם ממש מגוחכים, למרות שהם מושכים אליהם לא מעט תיירים. בתום השייט אנו מתקדמים לעבר אזורי התצפית העיליים. המראה מכאן עוצר נשימה. כל כך עוצמתי ומרגש שאנו נתקפים בבולמוס של צילומים מכל זווית אפשרית על מנת להנציח כל פיסת נוף עד כמה שניתן. אחר הצהריים אנו שבים למלון והולכים להתרענן בבריכה. מזמינים קייפיריניה ויושבים לקרוא בניחותה עד שיורד הערב.

19.12.2005 - איגאוסו - המשך- בבוקר אנו לוקחים מונית ונוסעים לעבר השמורה בצד הארגנטינאי. בתחנת הגבול מחתימים לנו את הדרכון, עדות לכך שגם בארגנטינה היינו. ההבדל בין המדינות ניכר מייד עם חציית הגבול. הכל פה מוזנח יותר. עלוב יותר. צנוע יותר. שימוש בריאלים (כסף ברזיל) מתקבל פה בברכה. אנו צועדים בחום כבד של כארבעים מעלות בצל על פני שביל בתוך יער קסום, עד שמגיעים לתחנת רכבת. מכאן אנו נוסעים ברכבת בתוך השמורה עד למפל הגדול. Diabolo cataratas - מפלי השטן. אנו צופים ממרפסת הממוקמת בדיוק אל מול המפל הגדול וסמוך מאוד אליו. איזו עוצמה אדירה. אלוהים. כל כך הרבה מים. איזו ברכה. אם ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש אז מה זה פה? התשובה לכך היא חד משמעית. המקום עלי אדמות שהכי קרוב לגן עדן. 

המראה מכאן הוא אפילו יותר מרשים מאשר מהצד הברזילאי. הרוח נושאת איתה רסיסים של מים ואני מתקשה לפתוח את המצלמה ולצלם. העדשה מייד נרטבת. כמה חבל. אנו מטיילים בשמורה כארבע שעות, אך אין לנו מספיק זמן על מנת לשוט בסירה לאי סן מרטין. בצהרים אנו עוזבים את השמורה ושבים למלון. סמוך לחמש אחר הצהריים אנו עולים על מטוס לכוון סלבדור דה בהייה. אני סורק את אולם הנכנסים אך אף אחד אינו נושא שלט עם שמי. יש לי מספר טלפון להתקשר. אני מדבר בעברית עם אחת בשם קרן שאומרת לי שאמא שלהבדרך לשדה התעופה לאסוף אותנו.

אנו נרגעים וממתינים בסבלנות עד שמגיעה גברת בשם יולנדה. היא מתנצלת על האיחור. אנו שואלים אותה לגבי ברים ופאבים ברובע פלוריניו בעיר העתיקה, והיא מספרת לנו שיש הערב מופע של שתי להקות א לטיניות שאמורות להופיע בקרנבל הקרוב במועדון ה-Olodum . הצענו לה לצאת איתנו לשם והיא נענתה להזמנה בחיוב. בדרך עברנו דרך הפוזדה שלה ברובע בהאה ומשם למלון שלנו. קיבלנו חדר, הנחנו את המזוודות ויצאנו לבלות עם יולנדה. אנו מתמרנים בין סמטאות אפלות כמו בהארלם. רבים פה כושים. הומלסים, מקבצי נדבות וסתם יושבי קרנות. ממש מפחיד להסתובב פה, אך יולנדה אינה חוששת כלל. היא מכירה הייטב את הסביבה.

התפלגות האוכלוסיה בסלבדור היא - כתשעים אחוזים כהי עור ורק עשרה אחוזים לבנים.אנו נכנסים למועדון ונתקפים בהלם. מדובר במקום ענק, דחוס ומפוצץ בהמוני צעירים שהרבה מהם כושים הרוקדים בצפיפות לצלילי שתי להקות הממוקמות זו מול זו. הסגנון המוסיקלי נע בין רייגה דרך מקצבים אפריקניים מסעירים ועד לסמבה. חם פה מאוד, והאווירה פה חושנית ומחשמלת. אנו מתמרנים בין המוני הרוקדים עד לבר ונתקלים בטיפוסים משונים והזויים. ריח הגראס עומד באוויר. מהר מאוד אנו משתלבים, נטמעים ולוקחים חלק פעיל בבכייאדה הבהיינית הזו. בתום המופע יוצאת להקת המתופפים הלבושים בבגדי קרנבל ססגוניים לתהלוכה בין סמטאות פלוריניו ואנחנו כמו רבים מן הקהל צועדים מאחור תוך כדי ריקוד. אפשר לאמר שטעמנו ולו במעט מאווירת הקרנבל המטריפה.

20.12.2005 - מסלבדור למורו דה סאו פאולו- הבוקר אנו מטיילים עם יולנדה ברחבי סלבדור דה בהייה. היעד הראשון הוא הטיילת על חוף הים המשתרעת על פני קילומטרים רבים. החום והלחות פה היום מעיקים ואנו מתענגים על איזה מיץ קוקוס צונן ומרענן בסמוך לחוף. המחשבה הבלתי נמנעת שיתכן כי בארצנו הרחוקה שוררת כעת קרה, ואולי פוקדת אותה איזו סערה, מנביטה בנו פיסות של געגוע לימים קרירים של חורף. אנו ממשיכים לעיר העתיקה, לרובע פלוריניו. עושים סיור רגלי בין הסימטאות. רבים מן המיבנים פה שמורים ומשופצים להפליא. הארכיטקטורה האופיינית למירב המיבנים כאן היא קולוניאלית. עדות מן העבר הרחוק לקיומו של שילטון פורטוגלי במקום.

אנו חולפים על פני ביתו של הסופר הברזילאי ג`ורג` אמאדו שהלך לעולמו לפני שנתיים. יש פה כנסיות המקושטות בחגיגיות לכבוד חג המולד. רבים פה בסלבדור לבושים בבגדים בצבעים פוספורים עזים, מה שיוצר מראה אנושי ססגוני. לא קיים פה צבע אופנתי שולט. כל צבעי הקשת מתקבלים פה בברכה. מוסיקה אפרוברזילאית קיצבית בוקעת פה מכל עבר. אנו יושבים בבית קפה ושותים קייפירוסקה העשוי מקשסה ומפרי המרקוז`ה החמצמץ הידוע כמפיג ומסלק עייפות. אני מנסה לצלם מרחוק חבורה של צעירים המבצעים תרגילי קפאורה. תוך כמה שניות מגיע אלי אחד המתאמנים - שחור בעל גוף, ומבקש שאשלם לו על כך שצילמתי אותם. טענתי שטרם הספיקותי לצלם, אך הסברי לא הועילו. הוא המשיך לתבוע ממני בנחרצות את מבוקשו. נתתי לו חצי ריאל והוא ביקש שאגדיל את גובה התשר. הוספתי עוד חצי ריאל והסתלקתי מהמקום.

לתחילת הכתבה

מורו דה סאו פאולו וסלבדור

אנו חוזרים למלון לאסוף את הכבודה ומשם לנמל. ההפלגה עם הקטמרה (סירה מהירה) לאי מורו דה סאו פאולו אורכת כשעתיים בים הפתוח ולשימחתנו היא עוברת ללא אירועים חריגים. יולנדה הדאיגה אותנו כשאמרה לנו שיתכנו טלטלות במהלך ההפלגה שאפשר שיגרמו לנו לסחרחורות ולהקאות. מרחוק אנו מבחינים באי מורו (morro) שנראה כמקום מושבו של רובינזון קרוזו או, לחילופין כמו האיים האלו בסרטים שניצולים נסחפים אליהם בעקבות ספינתם הנטרפת למצולות הים. חופים לבנים וצמחייה טרופית צפופה המגיעה עד לקו המים. אנו מגיעים למעגן ומייד מתנפלים עלינו בני נוער המציעים שרותי TAXI מריצות עד למלון, מה שמעורר בנו גלי צחוק עזים.

המראה הוא סוריאליסטי קמעה. אין פה כבישים. ולא כלי רכב. רק דרך אחת של חול ים ומשני עבריה מבני עץ של מסעדות ברים, פאבים וחנויות מזכרות. המראה הוא כל כך הזוי ובלתי שיגרתי, שאפשר היה לחשוב שמדובר באתר עם תפאורה לצילומים של איזה סרט. אנו מגיעים למלון Ferol הבנוי במפלסים המקושרים באמצעות מעלית עץ חיצונית. הנוף הנשקף מהחדר שלנו עוצר נשימה. במרפסת מוצב ערסל ואנו מייד עושים בו שימוש. אחחחח. איזו שלווה. כמה כיף פה. רק המחשבה שמחרתיים כבר נצטרך לעזוב פה כבר מנביטה בנו זרעים של תוגה. בריכת המלון ממוקמת במפלס העליון אל מול פני הנוף. מבני המלון מעט מוזנחים , אך את מי זה מעניין כשמדובר בנופים שכאלו ובאווירה כל כך פסטוראלית.

אנו יוצאים לטייל לאורך חוף הים וצועדים לעבר חוף מספר שתיים, הנחשב ליפה מבין שלושת החופים פה. בחוף מספר שתיים יש חצי אי ירוק המשתרע לתוך הים. יש פה תופעה של גאות ושפל. במשך היום הים מעט נסוג, ואילו לקראת ערב מתחילה גאות. אנו יושבים במסעדה על החוף ואוכלים קציצות דגים נהדרות לצד סלט מרענן. לאחר התארגנות ומנוחה קצרה במלון אנו יוצאים שוב לטייל. רבים מסתובבים פה גם בשעות הערב עם מכנסיים קצרים או בגד ים, מקצתם יחפים ואחרים עם קבקבי אצבע, שעושה רושם שהם פופלארים כאן מאוד. אנו יושבים במסעדה ואוכלים פרוסות דג מקומי על הגריל לצד שילוב מעניין של סלט טרופי המכיל עלי חסה ופלחים של פירות טרופיים. אנו שבים למלון רצוצים ומרוצים ונשפכים למיטות. 

21.12.2005 - מורו דה סאו פאולו- בתום ארוחת בוקר בהיינית במלון, אנו שמים פעמינו לכיוון חוף הים, אך כאן מסתבר, אתה לא בדיוק קובע מה אתה הולך לעשות. למישהו אחר יש כבר תוכניות בשבילך ואתה אפילו לא יודע על כך מראש. בדרכנו לחוף, מגיח לפתע מאחת הסימטאות בחור צעיר המדבר אך ורק פורטוגזית אך יודע לתקשר יפה באמצעות שפת הגוף. הוא מציע לנו שיט עם סירה למשך כל היום . הוא מבטיח לנו הרים וגבעות. צלילה, סיור באיים נוספים, ארוחת צהרים, ביקור באתר spa טבעי ועוד. מרגע זה אנו היינו לבשר הצייד של הבחור הזה. הפכנו להיות לארוחת הערב הדשנה שלו. יחד איתנו על הסירה עוד חמישה זוגות. מסתבר שכל תפקידו של הבחור הז מסתכם בצייד תיירים. ארשת פניו של הבחור משדרת מידה של ערמומיות, ואנו מסרבים בנימוס ונפרדים ממנו לשלום.

יצאנו להפלגה קצרה עד לאתר שוניות. שם קפצנו מהסירה לשנירקול קצר בינות אלמוגים ודגים צבעוניים. משם המשכנו לשייט מסביב לאי שמעתה נחשפים צידיו האחרים שטרם ראינו. הנוף טרופי ואקזוטי מרהיב ביופיו. כל פינה פה יותר מרשימה מהשניה. חופים לבנים ועצי קוקוס המגיעים עד לקו המים. אנו עוגנים באחד החופים ויורדים למים. יש פה סלע חול ורוד המתפורר לתוך החוף ומשמש כקרם טבעי המכיל מינרל לשימון הגוף ולפתיחת הנקבוביות. אנו נמרחים בבוץ הטבעי וחיש הופכים ל-"פנתרים וורודים". לאחר שנישטפנו במי הים, אנו מגלים שאכן גופנו הפך לשמנוני. 

משם ממשיכים לשוט לעבר הכפר גמבואה. עושה רושם שהוא לא ממש מתוייר. אנחנו אוכלים ארוחת צהרים טובה וממשיכים בשייט. בדרך אנו עוגנים סמוך לקרחת חוף שנוצרה כתוצאה מתופעת השפל. מי הים בכל האזור פה רדודים. משם שטים לאי טרופי קטן ובלתי מיושב שיש עליו עצי קוקוס ועצי קז`ו - (פרי אדמדם מלא במיץ מתקתק אך עפיץ). אנו חשים כמו ניצולים שנסחפו לכאן. אחר הצהריים אנו שבים למלון נרגשים לנוכח הטיול המקסים שעשינו באקראי. לאחר מנוחה קצרה אנו יוצאים למסעדה ומשם לאזור הפאבים על החוף. יש פה כמה וכמה דוכנים מוארים הייטב, עמוסי פירות טרופיים ובקבוקי קשסה ווודקה שמכינים שם תמורת סכום סימלי קייפירנייה וקייפירוסקה בשיטת ה-take away. אנו מעדיפים לשבת בפאב ולהזמין משקה שעלותו ודאי יקרה יותר.

22.12.2005 - ממורו לסלבדור- הבוקר, ניכר שהשמים נעצבים מכך שאנו כבר עוזבים את מורו והם מתקדרים בנשיאים ומזילים דמעות של גשם. את הדרך מהמלון לרציף ההפלגה אנו עושים תחת מטר, תוך דילוג זהיר בינות שלוליות של בוץ. המזוודות "המפונקות" שלנו לפחות מקבלות יחס מועדף והן מוסעות על גבי taxi מריצה. למזלינו, הים היום אינו גבה גלי, והספינה לסלבדור עושה את דרכה ללא טלטלות מעיקות. בסלבדור אנו שבים לאותו מלון ששהינו בו לפני הנסיעה למורו. לא נשאר זכר לגשם של הבוקר. חם פה היום בסלבדור, ואנו מתרעננים קמעה בבריכת המלון.

בארבע אחר הצהריים מגיעה יולנדה לקחת אותנו לסיור בעיר כפי שקבענו איתה מראש. היא לוקחת אותנו לשוק - Marcado הסמוך לנמל. מאוד ססגוני פה. אנו יורדים מתחת לשוק למקום שנפתח לאחרונה ולא הרבה מכירים. מדובר במרתף תת קרקעי בו היו מרכזים בזמנו את העבדים האסירים. הצעידה במקום היא מעל גישרוני אבן כשהכל מסביב מלא במים המגיעים כנראה מהים.פרדי ויולנדה קונים באחד הדוכנים מאכל שהוא התשובה הבהיינית לפלאפל הישראלי. לי המאכל הזה נראה דוחה ואני נמנע מלאוכלו. אני חייב להודות שהמטבח הבהייני לא כבש את ליבי וזו בלשון המעטה. נראה לי קצת משונה ודי דוחה. משם אנו עולים במעלית חיצונית לחלק העילי של העיר. אנו מגיעים למבנה שפעם שימש כארמון וכיום הפך למוזיאון ומשקיפים משם לעבר הים, המתכסה בשעה זו בגוונים של אדום.

משם אנו ממשיכים לרובע פלוריניו המקסים. מקור השם פלוריניו מעורר שאט נפש. מדובר במקום בו נהגו להלקות את העבדים הסוררים. אנו מטיילים בין הסימטאות. רוב המיבנים פה הם מהמאה השבע עשר והשמונה עשרה. מבנה בית הספר לרפואה הראשון של ברזיל משנת 1620 עומד עדיין על תילו. שתי קתדרלות מקושטות לכבוד חג המולד, מרהיבות בחזותן. רוב המיבנים פה מוארים, מה שמוסיף מידה רבה של חן למקום. אנו הולכים לצפות במופע מחול פולקלוריסטי ולמופע קפאורה ספקטקולרי במרכז המתנס המקומי. מדובר בצעירים הלומדים בחוגי מחול וקפאורה ומופיעים בפני קהל תמורת סכום סימלי. בסופו של דבר ניהננו ממופע מרשים ביותר. משם המשכנו לטיייל. האווירה מאוד חגיגית ועליזה כאן הערב. בכל פינת רחוב יש איזשהו הרכב מוסיקלי, ואנשים רוקדים. איזור הכניסה למועדון האולודום צפוף ומפוצץ בהמוני צעירים. אני ניזכר ששמעתי פעם כי לעיתים בזמן הקרנבל נדחקים ונרמסים אנשים למוות מפאת הצפיפות, ואני קצת נלחץ מהסיטואציה המאיימת ומציע להימלט מייד מהסבך האנושי הזה. 

אנו ממשיכים הלאה ונכנסים למסעדה איטלקית (לא כדאי להסתכן באוכל בהייני בלתי מזוהה) ואוכלים פיצה נהדרת וסלט מרענן. לאחר מכן אנו ממשיכים לשוטט ומגיעים למתחם של ריקודים. כולם רוקדים פה עם כולם. אני אפילו רוקד עם איזו כושית צעירה ויפה שנעתרת בשימחה מופגנת להזמנתי. איזה יופי של אווירה. פשוט כיף פה ושמח. המונים יושבים בבתי קפה ואחרים רוקדים. מיני קרנבל פה הערב.אנו שבים למלון מרוצים אך רצוצים. אין לנו הרבה זמן לישון. בארבע וחצי לפנות בוקר אנו צריכים להתעורר ולצאת לשדה התעופה. הטיסה לריו יוצאת בשבע בבוקר.

לתחילת הכתבה

ריו

23.12.2005- ריו דה ז`אנרו- אנו מגיעים לריו לקראת הצהרים והולכים קצת לנוח במלון הממוקם בקופקבנה. חסרות לנו קצת שעות שינה. אנו מקבלים חדר בקומה השלוש עשרה. מגובה שכזה אנו מצפים לנוף עוצר נשימה אך מגלים לצערנו חצר אחורית עלובה להחריד. אחר הצהריים אנו יוצאים קצת לשפת הים. החוף פה מעיק ביותר. גם אם מדובר רק בשלושים וארבע מעלות בצל, עדיין עומס החום הוא כבד וקשה מנשוא. למרות זאת, חוף הים הומה מתרחצים הניהנים כפי הנראה להיצלות תחת חסותה של שמש יוקדת. אנו יוצאים לטיול קצר ברחובות הפנימיים, ומגלים קווי דימיון עם רחובות אלנבי ולוינסקי בתל אביב. מאוד לא נקי פה וזו בלשון המעטה. אנו אוכלים צהרים במסעדה מסוג Tudo au kilo. מעמיסים על הצלחת שפע של מטעמים ובסוף מישהי שוקלת את הצלחת ומחייבת אותנו לפי תעריף של 2.71 ריאל לקילו. מעניין אם השיטה הזו הייתה זוכה אצלנו להצלחה. האוכל פה במסעדה בהחלט טעים.

בערב אנו נוסעים לקניון לקניות. בכל חנות שאנו נכנסים מייד מתנפלים עלינו בו זמנית כמה וכמה מוכרים. כולם רוצים למכור לנו. כנראה שחלק הארי משכר העובדים בחנויות מבוסס על אחוזים מהמכירות. וזו כפי הנראה פישרה של התופעה שיש פה לעיתים בחנויות יותר מוכרים מקונים. בהמלצת פקידת הקבלה במלון אנו יוצאים למועדון ג`אז ברובע איפנמה. יש כאן הופעה של מתופף, בסיסט וגיטריסט יחד עם זמרת ג`אז ברזילאית הנראית כבת שבעים. הסגנון המוסיקלי הוא בעיקר בוסה נובה. את רוב החומרים אנו לא מכירים, אך בשלב מסויים בהופעה, היא שרה את The girl from Ipanema של אנטוניו קרלוס ג`ובים. אוי כמה סימלי לשמוע את השיר הזה כאן. בסך הכל היה לנו ערב מהנה מאוד.

24.12.2005 - ריו דה ז`אנרו- בסביבות שש וחצי בבוקר אני מתעורר ויוצא לריצת בוקר בת ארבעה וחצי קילומטרים על טיילת הקופקבנה. כבר בשעה כה מוקדמת חם פה ולח. צג הטמפרטורה מורה על 32 מעלות. השעה אמנם מוקדמת אך המוני רצים וצועדים משכימים קום והם כבר מתרוצצים פה הלוך ושוב לאורך הטיילת. התחושה היא שיש בעיר הזו מודעות גבוהה לספורט. לאחר ארוחת הבוקר אנו יוצאים לטיול מאורגן דרך המלון עד אחר הצהריים. אוספים אותנו במיניבוס יחד עם עוד כעשרה תיירים נוספים ממלונות אחרים. ההרכב האתני בהחלט מגוון. זוג עם ילדה קטנה מסנגל. (הבחורה צרפתיה). משפחה שוויצרית מלוגנו דוברי איטלקית. זוג צ`יליאנים דוברי ספרדית כמובן. זוגברזילאים ובחור אוסטרלי.

אנו מתחילים את הסיור בהר הסוכר. העלייה לאתר נעשית באמצעות רכבלים. בדרך אנו ניתקלים במטפסי הרים נועזים המנסים להעפיל אל פיסגת ההר התלול. הנוף הנישקף מלמעלה פשוט עוצר נשימה. המבנה הטופוגרפי של העיר הזו הוא מרהיב ויוצא דופן. שילוב של הרים תלולים, מפרצים, שלוחות חופים ויערות טרופיים. מתת שמיים ייחודית ונדירה. אומרים שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, אך ביום השביעי הוא לא שבת ממלאכתו אשר עשה, אלא השקיע את כל כוחו ומירצו לברוא את מה שלימים תהפוך להיות לריו דה ז`אנרו. הנוף האורבני לעומת זאת ראוי לגנאי. רבים מן הבתים פה נראים מוזנחים ומקצתם מטים לנפול, טינופת אופפת את הרחובות וכתובות גרפיטי מכוערות "מקשטות" כל פינה. דרי רחוב ומקבצי נדבות הרעבים ללחם יש פה למכביר. הפאבלות (משכנות העוני) מזכירות בצפיפותן את מחנות הפליטים בעזה.

מהר הסוכר אנו נוסעים לקורקובדו (הר הגיבן) בו מוצב פיסלו של ישו המתנשא לגובה של שלושים ושמונה מטרים. הפסל האימתני הזה נבנה לפני כארבעים וחמש שנים לציון מאה שנות שיחרור ועצמאות מהשילטון הפורטוגלי. מימון בניית הפסל נתמך על ידי הוואתיקן. כמעט מכל מקום בעיר ניתן להבחין בו. בדרך לקורקובדו אנו עוברים דרך כביש המתפתל לאורך הטוז`אקו, שהוא יער טרופי עבות. היום השמים בהירים ובזכות זאת הנוף הנשקף מהקורקובדו הוא נפלא. משם אנו נוסעים לראות את אצטדיון המרקנה מקרוב. לצערינו המקום סגור לרגל שיפוצים לקראת משחקי הפאן אמריקן.

המבנה מבחוץ הוא די מוזנח ובהחלט ראוי לשיפוץ. האיצטדיון מסוגל להכיל כ- 220.000 צופים. משם אנו ממשיכים לקתדרלה מרשימה המכונה מטרופוליטנה. מיימדיה קולוסאליים. משם אנו נוסעים למסעדה לארוחת צהרים הכלולה במחיר הטיול. לאישה השוויצרית יש היום יום הולדת ובעלה מפתיע אותה בעוגה, וכולנו נוטלים חלק בחגיגה. משם אנו נוסעים לביקור במפעל תכשיטים שאינו מעורר בנו עניין מיוחד. אנו שבים למלון דרך סיור בחופי איפנמה ולבלון. בתום מנוחה קצרה במלון, אנו יוצאים לצעידה לאורך טיילת הקופקנה הנקראת Atlantic Avenue . מאוד נעים להתהלך כאן לעת ערב. אנו עוצרים באחד הדוכנים, מתיישבים לשתות מיץ קוקוס ולאחר מכן שבים למלון.

25.12.2005 - ריו דה ז`אנרו- את הבוקר אני פותח כמו אתמול בריצה לאורך טיילת הקופקבנה. מזג האוויר היום קריר יחסית לאתמול. 21 מעלות צלסיוס. אני מתרענן לי תוך כדי ריצה עם זרזיפי רביבים הנוחתים ברכות על גופי. בתום ארוחת הבוקר אנו נוסעים לגנים הבוטניים. הכניסה היום אינה כרוכה בתשלום. השעה עדיין מוקדמת ונראה שאנו בין המבקרים היחידים פה. עצים טרופים מכל קצוות תבל מקדמים את פנינו. כל כך נעים לטייל היום בינות פינות החמד הפזורות פה, בפרט כשמזג האוויר כל כך נעים בהשוואה לחום המעיק של אתמול. האווירה כאן פסטוראלית. גן עדן אמיתי.

אני מחפש בקדחתנות את עץ הברזיל המפורסם - Pau Brazil ולקראת סוף הסיור לשימחתי אני מוצא אותו. יש פה שני עצים מסוג זה. אחד העצים הוא בעל גזע פעור וחשוף, על מנת שאפשר יהיה להבחין בצבע האדום המצוי בתוכו. הצבע משמש לטקסטיל. לפני שברזיל קיבלה את שמה הנוכחי, שמה היה Terra de vera cruse . כלומר - "אדמת הצלב האמיתי". לימים שונה השם לברזיל בעקבות השימוש הנרחב שנעשה באותם ימים במסחר בצבע המופק מעץ הברזיל. כיום העץ הזה מצוי בסכנת הכחדה, וזאת עקב השימוש המסיבי שעושים בו לצרכים שונים. אפילו כינורות מכינים ממנו. לקראת סוף הסיור השמיים מתקדרים, וממטרים מתחילים לרדת ללא הרף.

הבוקר תיכננו להגיע לאחר הסיור בגנים, לרובע Lapa, אך הגשם הטורדני אינו מאפשר לנו לדבוק בתוכנית המקורית ואנחנו נאלצים להכריז על בלתי מתוכנן. אנו צועדים בגשם לכיוון האגם שנמצא לא רחוק מכאן. על גדות האגם אנו יושבים ללגום קפה ומתרפקים על הנוף שמסביב. הקורקובדו היום נעלם מן האופק. הוא התכסה כליל בענני גשם כבדים. אנו ממשיכים משם במונית לרובע איפנמה. יש שם היום במקרה יריד אמנים. הגשם דעך קמעה והאווירה כאן חגיגית ועליזה. עשרות אמנים מציגים את עבודותיהם למכירה, ואנו רוכשים כמה דברים ושבים למלון. בערב אנו יוצאים למועדון ג`אז ברובע Lapa הנקרא Scinarum Rio, יחד עם עוד שלושה ישראלים שאנו פוגשים במלון. זו הפעם הראשונה בטיול שאנו פוגשים ישראלים. המועדון נראה הזוי לחלוטין. יש פה שלוש קומות עם אוסף של תפאורה עתיקה וחזות מסתורית. מזכיר לי משום מה את "מופע הקולנוע של רוקי". יש פה הערב מופע של הרכב ג`אזברזילאי המונה שישה נגנים וזמרת. הם מנגנים יופי של מוסיקה. תענוג אמיתי. לזמרת יש קול נמוך והיא מזכירה מעט בקולה ובחזותה את דפנה ערמוני. מאוד נהננו מהערב ג`אז. תענוג אמיתי. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×