מסע של חוויות בקצ`קר - חלק ראשון

על סבתא תורכית, 2 בעקבות גזיה, הילד עם התירס, מקלחת אינטימית עם תורכי, נסיעת תענוגות במשאית ועל מוסר ההשכל שיש להפיק מכל זה.. סיפורו של טיול בתורכיה - חלק ראשון.
איתמר לזרסון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסע של חוויות בקצ`קר - חלק ראשון
© איתמר ברק

נחיתה באיסטנבול

הטיול למזרח תורכיה: חוויה של תרבויות עתיקות, נופים מרהיבים וחרא..
אפתח בהקדמה קצרה. הסיפור שלהלן, הוא מעין יומן מסע שנכתב רטרו אקטיבית מנקודת מבטי. זהו בעצם תיאור חוויתי אישי של טיול שעשיתי בין 5 באוגוסט ל- 19 באוגוסט 2004 לאיזור הקצ`קר, במזרח תורכיה, עם חבר. אלון ואני לא טרקרים מנוסים. זהו הטרק הרציני הראשון אליו יצאנו. במהלך הטיול פגשנו בישראלים נוספים, חלקם אף יצאו איתנו לטרק. שמם לא מוזכר כאן כי אני לא בטוח שיש לי את אישורם לכך. לא תמצאו כאן סיפור דרך של הטרק. סיפורי דרך, כבר קיימים בשפע באתר "למטייל" והם טובים ומפורטים יותר ממה שאני אוכל אי פעם לכתוב. מי שיקרא סיפור זה יקבל מושג על אופי הטיול למזרח תורכיה, הדינמיקה שלו, על תרבות המקומיים ועל הטבע והנופים שיש לו להציע. כמו כן, מאחר שזה הטרק הראשון שלנו, עשינו כמה וכמה טעויות של מתחילים, טעויות שטרקרים מתחילים אחרים יוכלו ללמוד מהן. לפיכך, הוספתי כמה טיפים ומוסרי השכל אותם הסקנו במהלך הטיול למען הדורות הבאים. אני מקווה שיומן זה יעודד את אלו ששוקלים לעשות טיול לאזור וישכנע אותם לצאת ליעד המדהים הזה. מעל לכל, אני מאחל לקוראים קריאה נעימה.

ובכן...
לאור המיתון בשוק העולמי, האינתיפאדה וחריגות התקציב של הטיול הקודם, יצא הטיול לדרך עם תקציב מקוצץ, מספר משתתפים קטן ויעד שנוי במחלוקת. תחום התחבורה זכה לקיצוצים הגדולים ביותר ולפיכך המשתתפים נאלצו לעשות את דרכם ברוב המקרים, ברגל, תוך סחיבת כל הציוד על גביהם. לעיתים נאלצו הם לחצות רכסי הרים גבוהים ותלולים בתנאי מזג אויר קשים ביותר. לעיתים, נאלצו הם אף לשוט בנהרות אימתניים באמצעות ציוד שייט לקוי והדרכה לוקה בחסר. תחום המגורים זכה, אף הוא, לקיצוץ משמעותי ולאור כך נאלצו המשתתפים, לעתים קרובות, ללון באוהל או בלובי של פנסיונים מפוקפקים. בתחום המזון, נאלצו המשתתפים, להסתפק באוכל שהביאו מהבית ואף לבשל אותו בעצמם. למרות כל הקשיים והסכנות יצאו המשתתפים האמיצים לטיול ושרדו כדי לספר על כך.

היום הראשון: נפרדים מהורים פולנים או מסעדה אותנטית באיסטנבול
הטיסה המריאה ב-5 בערב מתל-אביב, כך שזה לא היה יום ארוך במיוחד. את השעות שלפני הטיסה אלון בילה בצבא ואני ביליתי במרוץ מטורף אחר כל מיני אביזרים הכרחיים לטרק. לאחר דחיסת כל 50 הקילוגרמים של חפצים בשני התיקים היינו מוכנים לצאת לדרך ולהיפרד מההורים הפולניים שלנו. המקרה של אלון היה אקוטי יותר שכן לאמו לא היה ספק שניפול בשבי על ידי מחבלים מאל קאעדה אשר ידרשו את שחרורו של מרוואן ברגותי מהכלא תמורת גופתו של אלון, דבר שהיקשה אף יותר על הפרידה. כאשר עלינו על המטוס של חברת Turkish Airlines קיבלנו את הסימן הראשון שאנו כבר בשטח תורכי. הטיסה התאחרה בשעה ונאלצנו להמתין את אותה שעה בחום אימים במטוס לא ממוזג.

שוב, עלי להשלים קצת רקע למי שלא בקיא. תורכיה היא מדינה מוסלמית השוכנת על הגבול שבין אסיה ואירופה. לאחרונה, תורכיה, מרכזת מאמצים כבירים בכדי להצטרף לאיחוד האירופי. האיחוד האירופי הנוצרי והלבן אינו מעוניין באומה של מוסלמים על סף ביתו ולכן הוא מערים עליהם קשיים בדמות חוקים סוציאליים והומאניים אשר הוא מחייב את ממשלת תורכיה להעביר כתנאי מקדים לפתיחת הדיונים על צירופה של לאיחוד. מתוך מאמצים לעזור לאיחוד האירופי להכשיל את רעיון ההצטרפות התורכי אמליץ לו על כמה קווים מנחים שעליהם להציב כתנאי להצטרפות תורכיה לאיחוד.

תנאים בהם ממשלת תורכיה לעולם לא תוכל לעמוד:

  • מי קולון הם לא תחליף למזגן ברכב (גם אם הם בניחוח הדרים).
     
  • רחצה בחמאם פעם בשבוע הוא לא תחליף למקלחת יומית (גם אם הוא מאוד מגניב).
     
  • שקע ברצפה עם חור באמצע הוא לא תחליף לאסלה (גם אם זה עוזר מאוד לפיתוח שרירי הרגליים).
     
  • צינור מים הוא לא תחליף לניאגרה בשירותים (גם אם הוא זורם כל הזמן).
     
  • כפכפים שבאים יחד עם חדר המלון הם לא תחליף לניקוי חדר האמבטיה (גם אם הם במידה המתאימה).
     
  • צופר חזק לרכב הוא לא תחליף לעצירה במעבר חצייה (גם אם הוא עושה מוזיקה מגניבה).
     
  • יכולות פנטומימה מצוינת היא לא תחליף לידיעת השפה האנגלית (גם אם זה מאוד עוזר במשחק- pictionary).
    לחם זה לא תחליף לאוכל אמיתי (גם אם הוא מאוד טעים).
     

טוב, נראה לי שקצת סטינו מהנושא. בכל אופן, נחתנו באיסטנבול לקראת הערב ומהרנו למלון אשר הזמנו מראש, השוכן במרכז איסטנבול. עם קבלת שובר ההזמנה, פקיד הקבלה של המלון אמר: "we have no room for you, go to another hotel". לאחר פאניקה זמנית, התברר שהיתה זו, בסך הכל, בדיחה אכזרית והסבל ליווה אותנו אל חדרינו במבט משועשע. החדר צפה אל המסגד הכחול המפורסם של איסטנבול והנוף ממנו היה שווה ביותר. לאחר התאקלמות קלה בחדרים יצאנו לאכול ארוחת ערב תורכית אותנטית באיסטנבול.. הרחובות בדרך למסעדה בלילה, היו קצת נטושים ומפחידים, הם הזכירו לי במידת מה את משחק המחשב המיתולוגי: "Prince of Persia".

לאחר טיול קצר מצאנו מסעדה אותנטית תורכית אמיתית. ולראייה, ראינו בין הסועדים אנשים עם חזות תורכית. שמחים ומרוצים הזמנו ממבחר המטעמים התורכים האותנטיים. תוך כדי הארוחה שמנו לב שאחת הילדות התורכיות (האותנטיות) בשולחן לידינו שאלה את אמה (האותנטית גם כן) באנגלית, במבטא בריטי כבד (ואותנטי) "Mom, may I have some tissue please?". לא נתנו לפרט קטן זה להרוס את החוויה האותנטית שלנו. יצאנו מהמסעדה ובדרך חזרה למלון אף עצרנו בחנות בקלווה (אותנטית). כך הגיע היום הראשון לסיומו. למחרת מצפה לנו יום ארוך הכולל טיסת בוקר למזרח תורכיה.

 לתחילת הכתבה

מגיעים למזרח

היום השני: המסע אל הגזייה האבודה או הילד עם התירס חייב למות!
התעוררנו מוקדם בבוקר ומיהרנו לקחת מונית (דולמוש בתורכית) לשדה התעופה. בשדה התעופה כנראה שמאוד עוררתי את חשדם של אנשי הביטחון ועל כן הם עכבו אותי שוב ושוב בבדיקה הביטחונית. זה התחיל בחיפוש מאוד פולשני של גלאי המתכות, המשיך בפקודה להוריד את הנעליים והסתיים בריקון כל תיק הגב שלי מתוכן בחיפוש אחר איזשהו חפץ מתכתי שבאמצעותו אני אמור לחטוף את המטוס ולרסקו בארמון דולמבחצ`ה. כעבור דקות ארוכות התברר שלא האולר רב הלהבים הוא זה שעורר את חשדם של אנשי הביטחון, ואף לא המזלג הדוקרני הוא זה שנטל את תשומת ליבם אלא, היו אלה ארבע קופסאות מתכתיות של תירס משומר שעליהן מתנוססת תמונת ילד ג`ינג`י חייכני ומעצבן עד כדי כאב. זה היה רק הפרק הראשון של הסאגה שלנו עם אותו ילדון ארור.

לאחר טיסה של כשעתיים נחתנו בעיר הגדולה ארזורום אשר שוכנת במזרח תורכיה. התכנית המקורית היתה לצאת משדה התעופה היישר אל מרכז קניות גדול ומודרני, ולהיכנס לאחת ממבחר חנויות הגז במקום. שם, מוכר תורכי ימליץ לנו באנגלית רהוטה על אחת מהגזיות שחנותו מציעה, אשר, כמובן, מותאמת בגודל ובמשקל לטרקרים שכמותינו. משם, על פי התכנית, עלינו להמשיך, חיש מהר, אל תחנת האוטובוס ולקחת דולמוש לכפר יוסופלי אשר שוכן בסמוך לאזור הטרקים במזרח תורכיה.

לצערנו, זה לא היה כל כך פשוט...
נחתנו בשדה התעופה המרוחק במקצת ממרכז העיר. נכנסנו למונית בה קיבל את פנינו נהג משופם אשר לא הבין מילה באנגלית. במהלך הנסיעה ניסינו להסביר לו בשפת הסימנים ובציורים מה בדיוק אנחנו מחפשים. הנהג עשה רושם שהוא מבין בדיוק מה אנחנו רוצים ושידר ביטחון עצמי רב. הרגשנו שמחים וחכמים בעת שהוביל אותנו לאחת מסמטאות ארזרום שם שכנה חנות למוצרי בניין של חברו.
בחנות, ישבו מספר רב של גברים תורכים משופמים ושתו תה. נהג המונית הסביר להם מה אנחנו צריכים וחיש מהר, אחד מהם הלך למחסן וחזר כשבידו מצית משוכלל. לשווא ניסינו להסביר בשפת הסימנים ובציורים מה אנחנו צריכים. אי אפשר להאשים את המוכרים שלא ניסו לעזור לנו. היו להם, דווקא, כמה ניחושים טובים. בין המוצרים שהציגו לנו היו: מציתים למיניהם, לפידים, כיריים, מנורות גז, נרות, פנסים ואף בלוני גז עצומים בנפח של כ-10 ליטר. החוויה היתה מתסכלת, זה היה כמו לשחק pictionary עם שחקן בעל עולם אסוציאציות שונה לחלוטין.

המשכנו בדרכנו עם נהג המונית בידיים ריקות אך נחושים למצוא את הפריט החשוב. לאחר התברברות דומה בכמה חנויות אחרות הגענו לסופרמרקט גדול ומודרני בו פגשנו את מנהל המקום: זאפר. זאפר דיבר אנגלית רהוטה כך שיכולנו לגולל בפניו את סיפורינו. זאפר היה מאוד נחמד וסבלני והסביר לנו שאין לו בסופר את מה שאנחנו צריכים אבל הוא מכיר חנות לתרמילאים שם נוכל למצוא את הגזייה שאנו מחפשים. הוא אף הסביר לנו איך אומרים גזייה ובלון גז בתורכית (ucak ve tup) והסביר לנהג המונית (המופתע) מה אנחנו מחפשים.

זהו, חשבנו שהסיפור נגמר. היה קצת קשה אבל לא נורא, כך חשבנו. אך לא חנות תרמילאים ולא נעליים. נהג המונית הוביל אותנו לחנות גז אחרת אשר בה לא מצאנו את מבוקשנו. מאחר שכבר היינו במרכז העיר החלטנו להיפרד מנהג המונית חסר התועלת ולהתחיל להסתובב בעיר ולחפש את הגזייה בעצמנו, כאשר אנו חמושים במידע שקיבלנו מזאפר, אך נושאים כ- 50 קילו על גבינו. לאחר כשעה של התברברות חסרת טעם, הגענו לחנות בה ראינו דרך חלון הראווה בדיוק את הגזייה עליה חלמנו. אך, כמובן, על פי חוקי מרפי החנות היתה סגורה. לאחר בירור הבנו שבעל החנות ישן או מתפלל (או משהו בסגנון) ושהוא יחזור עוד כ-3 שעות. החלטנו לשנות אסטרטגיה. הלכנו לגינה קרובה והנחנו את התיקים. אני נשארתי שם לשמור על התיקים ואלון פחות 25 קילו יצא לחפש אחר הגזייה. בזמן שחיכיתי התחילה לדבר איתי קבוצת צעירים מוסלמים אשר נראתה לי קצת חשודה. כאשר שאלו אותי מאיפה אני בא לא התבלבלתי ואמרתי את האמת: "אמסטרדם". המצב נהיה קצת לא נוח כאשר בחור נוסף הצטרף אליהם והוא ידע כמה מילים בהולנדית... בינתיים אלון מצא מקום אשר בעליו הבטיח שתוך שעה יגיע מבוקשנו.
 
ניצלנו את השעה לארוחת צהריים בשווארמיה מקומית (דונר, בשפת המקומיים). מיד כשהגיעה הגזייה ביקשנו (באמצעות מתורגמן מקומי בעל הרבה זמן פנוי) מבעל החנות להרכיב עליה את בלון הגז. אך, משהו היה שם לא בסדר ובלון הגז החל לדלוף בקצב מסוכן כך שכל הנוזל הדחוס השפריץ החוצה ויצר שלולית גדולה שהתאדתה תוך שניות.. אני חייב להודות שזה היה יותר מקצת מפחיד. בעל החנות שאף הוא היה קצת נסער מלמל משהו בסגנון: "אנשים שמפחדים מכאלה דברים לא צריכים לטפס על הקצ`קר". התעלמנו מהעצה הידידותית. בעל החנות הבטיח שתוך 20 דקות תגיע גזייה תקינה, אז נשארתי בחנות בזמן שאלון חזר לחנות שהיתה סגורה קודם, בתקווה שנפתחה בינתיים, וזו אכן היתה פתוחה. המסע לחיפוש הגזייה נסתיים בהצלחה, אם כי באיחור קל. בסך הכל בזבזנו על חיפוש הגזייה כ-6 שעות. אבל לפחות יצא לנו לתור את ארזורום לאורכה ולרוחבה.

מוסר השכל לדור הבא:

  • להביא את הגזיה מהבית ולהצטייד רק בבלונים בתורכיה. קיימים בלונים קטנים (190 גרם) בכפרים: ברהל, יוקרי קברון, איידר ויוסופלי.
     
  • כדאי לעבור על השיחון התורכי לפני המסע, ולהתאמן על יכולות הציור והפנטומימה שלכם.

מארזורום לקחנו דולמוש לכפר יוסופלי, שם תכננו לבלות את הלילה. במהלך אותו יום בו נסחבנו עם כל הציוד על הגב הגענו למסקנה שאנחנו חייבים להוריד חלק גדול מהציוד שלנו לפני היציאה לטרק כי פשוט לקחנו יותר מדי ציוד. אחד מהמועמדים העיקריים לזריקה היה אוסף קופסאות התירס המשומר ששקל כ- 1.5 קילו ונשא בחובו ערך תזונתי מועט. כמו כן החלטנו שאנחנו שונאים שנאה תהומית את הילד הג`ינג`י שעל חבילת התירס ושהעולם יהיה מקום יותר טוב בלעדיו.

מוסר השכל לדור הבא:

  • לא להביא תירס, או קופסאות שימורים בכלל לטרק! (במיוחד אם מתנוסס עליהן ילד ג`ינג`י מעצבן).

הדרך ליוסופלי עברה בעמק הטורטום רצוף הצמחייה ואגמים. הדרך היתה מדהימה ביופיה. באמצע הדרך, עצר הדולמוש בכפר עם מאפייה מקומית בה ניתן היה לקנות פיתות עבות וטעימות. הכפר יוסופלי נמצא באזור יחסית יבש בעל צמחייה לא סבוכה ורצופה בעצי פרי (תפוחים, אגסים, תאנים ודובדבנים) במרכזו עובר נהר צר וסביבו הרים חומים וצחיחים. ממש חזות של כפר מהמערב הפרוע.

כאשר הגענו ליוסופלי היינו עייפים ורצוצים. באותו ערב עוד לא ממש הכרנו את הכפר המדהים הזה ולכן החלטנו ללון בבית מלון אשר הומלץ ע"י מדריך ה- lonely planet. המלון (hotel kusk) שוכן על צוק גבוה מעל הכפר. חוקי מרפי פעלו גם כאן, וכמובן, שהיינו צריכים לטפס על הצוק עם התיקים ברגל. כמו כן, ברור הדבר שבדיוק כשהתחלנו לטפס החל לרדת גשם זלעפות...

בערב, תכננו לרדת לכפר, אך בדיוק שהתחלנו לרדת מהצוק פקדה את הכפר הפסקת חשמל אשר הפכה את הדרך לחשוכה ומסוכנת. התפשרנו, לבסוף, על ארוחת ערב חשוכה במרפסת המלון שצפתה לכפר. המחזה בחושך היה מדהים. חלק מהבתים בכפר היו מוארים קלות באור עמום של נרות. בחוץ, התרחשה סופת ברקים אשר גרמה להבזקי אור קצרים שהאירו את כל הכפר לשבריר שנייה. התחלנו לתהות מה יעלה בגורלנו אם סופת ברקים כזו תפקוד אותנו במהלך הטרק. ישבנו שם כשעה ארוכה עם כמה כוסות בירה מקומית וחזרנו לחדר שפוכים ועייפים.

 לתחילת הכתבה

יציאה לטרק מאולגונלר

היום השלישי: צ`יף
התכנית להיום: להשלים קצת שעות שינה בבוקר, לארוז תיקים בצורה נוחה וחכמה. להוריד חלק מהציוד הלא הכרחי ולמצוא מקום בטוח ביוסופלי בו ניתן להשאיר את הציוד הזה. לאחר מכן עלינו לתפוס דולמוש שיסיע אותנו לכפר הנידח אולגונלר ממנו נצא לטרק. בין לבין גם רצינו להתעניין בטיול רפטינג באחת מהחברות הרבות המצויות ביוסופלי. הכוונה היא לחזור ליוסופלי לקראת סוף הטיול ולצאת למסע רפטינג. באותה הזדמנות תכננו גם לקחת את הציוד שהשארנו חזרה.

ובכן, מלאכת האריזה היתה קשה במיוחד. עבור כל חפץ התלבטנו קשות האם הוא באמת נחוץ למסע. לבסוף ארזנו רק את הדברים החשובים באמת: סט בגדים, סט בגדים להחלפה, חלק מהאוכל, תיק עזרה ראשונה, פריזבי, תיק רחצה מצומצם, אוהל, גזייה וסק"שים. ההקלה היתה משמעותית אך התיקים עדיין היו מאוד כבדים. ארוחת הבוקר במלון היתה מיוחדת. זו היתה הפעם הראשונה שאכלנו ארוחת בוקר תורכית מסורתית בטיול. והיא כללה ביצה קשה, ירקות, זיתים, מעט גבינה, דבש והמון לחם (אקמק בשפת המקומיים). כמובן שהיא לוותה בהרבה צ`אי תורכי (תה בשפת המקומיים). המלצר מהמלון דיווח לנו שהדולמוש לאולגונלר יוצא בצהריים כך שנותרו לנו כמה שעות להסתובב בעיר. ניצלנו את הזמן הפנוי לטיול בעיר וחיפוש אחר חברת רפטינג מתאימה. התושבים (הידידותיים להפליא) בכפר הובילו אותנו אל אתר קמפינג בשם green peace או green piece (תלוי באיזה שלט מסתכלים).

האתר הורכב מלובי מרכזי שהוא מעין מרפסת חצי מקורה מלאה בשולחנות פלסטיק היושבת על גדת הנהר. סביבה משטחי דשא ירוקים בין עצי פרי, שם יכולים האורחים לפרוש את אוהליהם. על כמה מן העצים (כן! על העצים!) בנויים בתי עץ אשר מכילים שתי מיטות כל אחד. במקום ישב אדם מזוקן ודובר אנגלית טובה העונה, אך ורק, לשם "צ`יף". צ`יף הוא מדריך רפטינג מקצועי אשר מארגן טיולי רפטינג יומיים הכוללים אוכל ושתייה ב- 20$ בלבד. רוב הלקוחות שלו (כמו בכל מזרח תורכיה) הם ישראליים ולאור זאת הוא למד להגיד את כל פקודות הרפטינג המקצועיות ("ימינה קדימה!", "שמאלה אחורה!", "ישר בסבבה!") בעברית תקנית. כאשר שמע שאנחנו מאזור תל-אביב הוא התרברב בחברתו הישראלית שעובדת כמעודדת של קבוצת הפועל תל-אביב בכדורגל. סיפרנו לו על תוכניותינו והוא הסכים לשמור לנו על הציוד ואף נתן לנו טיפים חשובים לקראת הטרק. כמו כן, הוא עזר לנו למצוא מקום להחלפת דולרים בתעריף מעולה וכששמע שאנו רוצים לנסוע לאולגונלר הוא חייג מיידית לחברו, נהג הדולמוש, ודאג שזה יבוא לאסוף אותנו עם התיקים מהמלון. הבנו מיידית שצ`יף הוא כנראה, אחד ממכובדי הכפר ולכן בפעם הבאה שנבוא ליוסופלי כדאי לנו ללון במועדון שלו.

מי שמעוניין אף הוא לפגוש את צ`יף, שפשוט ילך למועדון גרין פיס. חוצים את אחד משני הגשרים בכפר ופונים ימינה, הולכים לאורך הנהר עד שמגיעים. בצהריים יצאנו מיוסופלי על גבי דולמוש עמוס ישראלים בדרך לאולגונלר. הדרך לאולגונלר מדהימה ביופיה, היא עוברת לאורך נהר ברהל ומספקת נופים מרהיבים. זה היה כביש עפר ולכן הנסיעה היתה מאוד איטית. בדרך, עצרנו בכפר ברהל והשתכשכנו במי הנהר. לפי המידע באתר "למטייל" קיימים שני כפרים סמוכים אשר מהם ניתן לצאת לטרק. האחד הוא יעדנו- אולגונלר והשני הוא כפר בשם יאיללאר. בשני הכפרים קיים פנסיון ושני הפנסיונים מנוהלים על ידי אנשים בשם איסמעיל. ככל הנראה צירוף מקרים, למרות שלדעתי, כל תורכי מהאזור יסכים לענות לשם איסמעיל ואף לקרוא לסבתא שלו איסמעיל תמורת 10$ ללילה. במשך הנסיעה התברר שנהג הדולמוש הוא אותו איסמעיל מפורסם מיאיללאר ולכן, כמובן, הדולמוש עצר עצירה ממושכת לשם ארוחת צהריים בפנסיון שלו.

לקראת ערב הגענו לאולגונלר ולפנסיון של איסמעיל השני. בפנסיון ניתן למצוא חדרי עץ גדולים יחסית ומרווחים, אם כי יקרים (10$ לאדם ללילה). המקום כולו שורץ ישראלים ואף השלטים, כולם בעברית.

הכפר, אולגונלר הוא כפר נידח ביותר המכיל 2 פנסיונים מכולת וזהו. הוא מהווה אתר יציאה לטרקים לפסגת הקצ`קר. כל תושבי הכפר פרט לאיסמעיל וחמולתו עוסקים ברעיית צאן. הכפר ממוקם בגובה 2200 מטר מעל פני הים והבתים בו יחסית פשוטים ועשויים אבן. המשאב הטבעי העיקרי של הכפר, כפי ששמנו לב, הוא חרא של פרות. ואכן, בכפר יש ערימות של חרא לרוב. החרא משמש לבערה, לדישון ואף כטיט לבתים. תשתיות תקשורת לא קיימות בכפר. הטלפון היחידי ממנו ניתן להתקשר אל מחוץ לכפר היה מקולקל כאשר הגענו. כפי שציינתי קודם, המקום מלא בישראלים צעירים בדרכם לטרק.

לאחר משחק פריזבי קצר ליד הנהר חזרנו לפנסיון והחלטנו לנסות את הגזייה החדשה שלנו ולהכין תה ליד הכניסה לפנסיון. אט אט התאספו סביבנו עוד ועוד ישראלים, רובם נמצאים באזור כבר הרבה זמן. הישראלים נתנו לנו המון טיפים ותיקונים לסיפורי דרך שהיו בידנו. האווירה היתה שמחה. ארוחת הערב שהכין איסמעיל היתה טובה (אם כי יקרה, כפי שהתברר לנו למחרת). לפני שיצאנו לארוחת הערב עשינו את הטעות האולטימטיבית והשארנו את החלון והאור פתוח. אין צורך לציין שחדרנו נתמלא במינים רבים של יתושים וחרקים מעופפים. כעבור כשעה של מלחמה עיקשת הוכרעו המועפפים והשקט הושב על כנו, אם כי אני לא מרחם על זה שיצטרך לנקות את החדר למחרת.

 לתחילת הכתבה

קלקול קיבה בהרים

היום הרביעי: קלקול קיבה בשחקים או מרק תירס בוגדני
זה היה היום הקשה ביותר בטיול. לאחר ההתארגנות הארוכה עם התיקים יצאנו לארוחת הבוקר בפנסיון של איסמעיל. כבר אז הרגשתי שאין לי תיאבון. למרות זאת, אכלתי קצת כי הבנתי שאם אני יוצא לטרק אני חייב לאכול משהו לפני כן. קנינו לחם (אקמק) במכולת של איסמעיל ויצאנו לדרך. יעדנו הוא מקום שנקרא דילבר דוזו, וידוע גם בשם Basecamp, ומהווה בסיס יציאה נוח לטיפוס לפסגת הקצ`קר. המקום הוא אזור מצוין להקמת אוהלים (משטחי דשא ירוקים ומישוריים, מים זמינים). הטיפוס לדילבר דוזו אמור לקחת כ-4 שעות בעלייה מתונה.

אחת הדילמות העיקריות בטיול, אשר המטיילים די חלוקים בדעותיהם לגביה היא שאלת נחיצות טיהור המים. אזור הטיול משופע במים. לכן, אין צורך לסחוב יותר מבקבוק מים אחד אותו ממלאים מהנהרות והאגמים מדי פעם. הזהירים יותר יגידו שחובה לטהר את המים לפני ששותים אותם. ב"לטהר" אני מתכוון: להכניס לבקבוק קפסולה קטנה של כלור אשר תהרוג את כל החיידקים. הבעיה: כלור זה לא טעים. המים, לאחר הטיהור בעלי טעם של מי בריכה, בעוד שללא הטיהור המים צלולים וטעימים להפליא. ביום היציאה החלטנו שאנו נהיה זהירים ונטהר את המים.. הרעיון החזיק מעמד בערך יומיים. שכן מהר מאוד הגענו למסקנה שאנחנו מעדיפים את החיידקים הצואתיים על פני הכלור.

כבר כ-20 דקות לאחר היציאה הגיעו הסימנים הראשונים של מה שעתיד לבוא. הטיפוס בעלייה המתונה היה לי מאוד קשה. הרגליים לא סחבו, הבטן התחילה לכאוב וההרגשה הכללית היתה על הפנים. בהתחלה לא הבנתי מה קורה והתחלתי לחשוש שאולי אני פשוט לא בנוי לטרקים. המחשבה על כך גרמה לי לנסות, בכל זאת, לדחוף קדימה. כי הרי, אם אני לא מצליח לעלות את העלייה המתונה אז אין לי ממש מה לחפש פה בתורכיה. כעבור זמן מה הגיעה הבחילה. עשינו הפסקה כל כמה דקות ועלינו בקצב מאוד אטי. אלון, שהבין שמשהו לא בסדר הציע שנחזור חזרה לכפר אבל אני סירבתי. באותו זמן באמת האמנתי שכל מה שאני צריך זה מנוחה וארוחה טובה בדילבר דוזו ולמחרת אני אהיה כמו חדש. החלטתי שאני רוצה לנסות ולסחוב עד לשם. במהלך הדרך הקשה, הדהד בראשי קולו המתרברב של צ`יף בתארו את המסלול: "It`s too easy!". באמצע הדרך שכן כפר קיץ לרועי צאן בשם נצף. האזור מלא בכפרים כאלה המכונים יאילה. הכפרים האלה משמשים את רועי הצאן אשר באים לאזורים האלו בקיץ (בחורף קר שם מדי). הכפרים מתאפיינים בבתי אבן פשוטים. פרט לבתים אין שום דבר מעניין בכפרים הללו.

קצת אחרי היאילה נצף, מצבי החמיר עוד יותר והקאתי את המעט שאכלתי לארוחת הבוקר.. למזלנו עברה באזור קבוצה של ישראליים לפני גיוס והם הסכימו לעזור לי לסחוב חלק מהציוד שכן המעמסה של התיק היתה כבדה מנשוא. ההמשך היה קשה יותר. העלייה הפכה לתלולה יותר והזמנים בין ההפסקות הלכו והתקצרו. לקראת הסוף כבר היתי ממש גמור ואלון הסכים לקחת ממני חלק נכבד מהציוד. כרבע שעה לפני ההגעה ראינו תורכי מוביל פרדה בדרך חזרה מדילבר דוזו. תמורת תשלום זעום הוא הסכים לקחת לנו את התיקים בשארית הדרך שנותרה. כאשר הגענו, המקום כבר היה מלא וגדוש באוהלים. רובם ככולם של ישראלים. המקום היה ממש קולוניה ישראלית עם כ-30-40 ישראלים שהתמקמו שם. חלק מהמטיילים במקום שמעו מקבוצת הדתיים שמישהו חולה אמור להגיע והם היו מאוד נחמדים והציעו עזרה בבניית האוהל ומתן תרופות. אני, בשלב זה, עוד קיוויתי שאם אנוח ואוכל ארוחה קלה, אהיה כשיר להמשיך בטרק למחרת.
 
הגענו למקום בשעת אחר צהריים מוקדמת. את השעות הראשונות ביליתי במנוחה בשמש החמימה. לאחר מכן, אכלתי מרק תירס וקצת אגוזים והלכתי לישון. לאחר האוכל, האופטימיות עלתה כי הרגשתי הרבה יותר טוב. אך, לרוע המזל, כעבור כמה שעות שינה שוב חשתי ברע. הוצאתי את ראשי מהאוהל ובכוחותי האחרונים ביקשתי מאלון שיזיז את התיקים מפתח האוהל. שניות אחר כך, הקאתי את כל מרק התירס על הדשא שמחוץ לאוהל. למזלנו, אלון הספיק להזיז את התיקים ושום דבר לא התלכלך, אם כי נאלצנו להזיז את האוהל למיקום אחר. כל התקוות לטיפוס הקצ`קר למחרת נגוזו. היה לי ברור כי חטפתי קלקול קיבה ושהדבר הנכון ביותר לעשות כרגע הוא לנוח, לא לאכול כלום ומחר בבוקר למהר ולהשיג פרדה חזרה אל הכפר. הלכנו לישון ב-8 בערב והלילה עבר ללא תקלות מיוחדות.

מוסר השכל:

  • אין לצאת לטרק אם את/ה לא מרגיש/ה 100% בקו הבריאות.
     
  • כדאי להקפיד על משקל תיק קטן ככל האפשר. להתקמצן על כל גרם!
     
  • בעלי קיבה רגישה, היזהרו! החשד שלי שחטפתי את הווירוס מהירקות.

היום החמישי: שינוי תכניות או באולגונלר יש הרבה מאוד חרא
כאשר קמנו בבוקר המחנה היה די נטוש. רוב המטיילים יצאו כבר ב- 4 לפנות בוקר לפסגה. היה לי חום בבוקר, ולכן הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש פרדה שתסחב לנו את הציוד לכפר. למזלנו, לא עבר הרבה זמן עד שמצאנו. לאחר שהסברתי לו את המצב, הסכים בעל הפרדה לצאת לעזרתנו תמורת מחיר מופקע, כמובן. ארזנו את התיקים בחפזון ומהרנו לשלוח אותם, עם הפרדה, לאולגונלר. אחרי שלקחתי אקמול הרגשתי הרבה יותר טוב, אם כי קצת חלש, שכן לא אכלתי כלום כבר יום שלם. הדרך לכפר, ללא התיקים, בירידה מתונה, היתה קלילה יחסית ולא נאלצנו לעשות הפסקות רבות. כעבור כ-3 שעות כבר היינו אצל איסמעיל באולגונלר. לאחר מנוחה קצרה בחדר החלטתי להעז ולהכין קצת פסטה במטבח של האורחים. גודל המנה שאכלתי אפילו לא היתה ראויה לתואר "מתאבן" ביום רגיל, אבל היא מילאה אותי לחלוטין. חזרתי לחדר והלכתי לישון. אלון כבר היה במצב של שינה מתקדמת כשחזרתי.

כעבור כ-5 שעות של שינה עמוקה יצאנו לטייל בכפר השלו. מצאנו מקום ישיבה נוח ליד הנהר. אלון אף קנה קצת אוכל שאני לא העזתי, אפילו, לטעום באותו זמן. לאחר מכן עשינו סיור בכפר. הסיור לימד אותנו עד כמה חיוני יכול להיות משאב החרא. אנשי אולגונלר משתמשים בחרא לבעירה, בנייה, דישון ועוד. יכולנו למצוא ליד הבתים ערימות של חרא גולמי שפשוט יושבות שם, מצפות שאנשי הכפר ימצאו להן שימוש.. התחלתי לחשוב שאולי אנו, הישראלים, עושים טעות בכך שאנו משליכים את כל החרא שלנו לים.
לאחר הסיור הלימודי חזרנו לפנסיון שם העזתי אף יותר והכנתי כמות גדולה יותר של פסטה, עם מעט צנוברים.

החלטנו לשנות את התכניות, ולאחר התייעצות עם איסמעיל קבענו שניקח דולמוש למחרת בבוקר בחזרה ליוסופלי, נשאיר אצל צ`יף ציוד נוסף ומשם נמשיך בנסיעה ארוכה לכפר איידר. איידר ידוע ככפר מעניין הרבה יותר מאולגונלר וניתן אף לצאת ממנו לטרקים יומיים. אני עוד הייתי צריך יום או יומיים להתאושש מהמחלה והחלטנו שיהיה יותר מעניין לבלות אותם באיידר מאשר באולגונלר. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלנו כל הטיול. לאחר 2 משחקי שש-בש במרפסת של איסמעיל פרשנו לחדרנו לישון.

  לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×