מעבר לזריחה או החיים בקופסא

לאחר קניית הקרוואן (סוף סוף) מתחילה החבורה להתקדם לעבר בריסביין. בין לבין הם מגלים שבית על גלגלים זה גם אומר בית צפוף ולא כל כך נוח ופארקי קרוואן שונים ומשונים. השבלולאים מתקדמים לעבר הזריחה, שם השמש לעולם לא שוקעת.
oshik12345
|
תמונה ראשית עבור: מעבר לזריחה או החיים בקופסא
© מאורי הירש

מתכוננים לנסיעה

מחר הוא היום! כבר התלבטנו והתפלספנו עם הגיל. הכנו את כל מה שנראה שדורש הכנה. בדרך נחנו באיים, התמזמזנו בסידני, קנינו קרוואן ועתה אנו בעלים של בית עם גלגלים. אנו, כשבלולאים, מתקדמים לעבר הזריחה, שם השמש לעולם לא שוקעת. זה ממש הפוך לפרפראזה של נשיא ארה"ב לשעבר, רונלד ריגן, שאמר על סף דעיכתו כתוצאה ממחלתו (אלצהיימר) "אני צועד לכיוון השקיעה". מחר נאמר שלום לסטלה בעלת המלון, נפרד מערב רב של טיפוסים שיצאו כאילו מסיפוריו של דיימון רניון: המסוממים, השתיינים, ארוכי השיער ואדומי החוטם, הזונות, שומרי הסף , מועדוני הלילה וצוותי השוטרים הרבים. כולם חיים בהרמוניה זה לצד זה, כל שלל האדם הססגוני, כולם, מתחת אפינו. מחר, נותיר את סידני מאחורינו ונתחיל את המסע. כל מה שהיה עד כה היה רק ההקדמה.

להזכירכם, בפרק הקודם התמסרנו לחיפושים אחר קרוואן מתאים. בסופם של חיפושים העדפנו את חברת "Kea" מחברות אחרות משום שהם יחד עם נורמן, מנהל המכירות הארצי שידרו אמינות. תמורת 53,000$ לרכב קיבלנו מוטורהום, פורד טרנזיט 2003 לאחר השכרה (95,000 ק"מ). קיבלנו מהחברה 7 חודשי אחריות כוללת. הרכב מיועד ל-2 אנשים (ראה תמונות) אורכו: 5.70, רוחבו: 2.10, גובה חיצוני: 2.70, גובה פנימי: 1.84. מהלכים רגילים עם מנוע דיזל 3,500 סמ"ק. הרכב צורך כ-10 ליטר ל-100 ק"מ.

במפרט הפנימי, אנו מקבלים מעבר למיטות, פינת ישיבה, מקרר, שירותים, מקלחת עם מים חמים, מיזוג אוויר, מיקרו, כיריים גז, ותמורת תוספת כספית לא גבוהה, טלביזיה 17 אינ`ץ LCD+ אנטנה עם די.וי.די, האפלת השמשות, טוסטר, קומקום חשמלי ,סוכך, כסאות ושולחן פיקניק ועוד. בעוד שעה קלה אנו יוצאים עם כל ציודנו ל-Milperra, פרבר דרומי של סידני, שם מחכה לנו ביתנו החדש. אנו דרוכים לקראת המפגש. האם הבית יהיה מרווח דיו האם יהיה מספיק מקום לכל? האם נבין ונזכור איך להפעיל מה? איך לחבר? לרוקן? האם הנהיגה בצד שמאל לא תכביד? מה עם המהלכים שנצטרך להשתמש בידינו השמאלית הלא מורגלת? כל השאלות האלו מכניסות אותנו למתח. מתח טוב. מתח לקראת החיים שחלמנו עליהם חודשים ארוכים ועתה עומד בתחילת דרכו להתגשם.

המכוניות מחכות במוסך החברה. סיור מסביב ובפנים מוכיח כי המכוניות, למרות שהן מהשכרה נראות חדשות, כאילו רק עתה ירדו מפס הייצור. הכל מבריק, חדש וללא שריטה אחת. נורמן קיבל את כספו, לחץ את ידינו בהצלחה, ומיהר לדרכו. ג`ורג` העובד הסבלני עבר אתנו על כל פרט טכני הן של הרכב והן של הבית והסביר לנו בפרוטרוט מה ואיך. בנוסף צייד אותנו בדף הסבר. לפני שיוצאים, מבחן נהיגה ליד שטח המפעל. נהיגה בצד שמאל, מהלכים ידניים בצד שמאל, והכל ברכב גדול וארוך. מתחת להגה שלט אדום באותיות גדולות "Keep Left"- מיועד לכל הקונים הבאים מאירופה. אני דרוך לקראת נסיעת המבחן, כל הגוף מתוח. כל עת הטסט אני ממלמל לעצמי "Keep Left". ו... לא נורא. ערנות ומתרגלים. לקראת היציאה ג`ורג` הטוב מצייד אותנו במטר מתנות אחרונות: שואב אבק, שמיכה נוספת, מפות אוסטרליה, חוברת מפורטת על חניוני קרואנים... ולדרך.

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך

השעה 4 אחה"צ. אנו נוסעים לכיוון צפון. יום נהיגה ראשון, חששות להספיק להגיע לחניון לקראת חושך. מומלץ פה לא לנהוג בשעות החשיכה. הקנגורו עלול לקפץ אל עבר הכביש. אורות המכונית מסנוורות, ותוקעות אותו במקום. אבל כפי שקורה בחיים, בדיוק אז, זה הזמן לטעות בניווט ולהתבלבל ביציאה הנכונה ובכניסה הבאה וזה הזמן להטיל את האשם הן על הנווט והן על המוביל. כולם מאשימים את כולם. העצבים מרוטים. הגענו בשעת ערב די מאוחרת לחניון, כאשר הכל כבר חשוך מסביב. החניון בשם "וימוניג" ממוקם ממש בלב העיירה גוספורד וממש מול המגרש של מיודענו אלן גרהם. החניון, רובו מאוכלס באנשים המתגוררים דרך קבע בקרוואנים ישנים. הדיירים, כך נראה, הם משולי החברה. האתר חשוך, ללא תאורת שטח, ממוקם ממש ליד פסי הרכבת. רעש שקשוק הרכבות העוברות כל מספר דקות מטלטלות את הרכבים על יושביהן.

הערב היה קר. קור של 6 מעלות. אנו צריכים גורם כח חיצוני על מנת להפעיל את כל מערכות ה"בית". מזגן דורש חשמל חיצוני. קיבל אותנו בעל המקום עם פנס בידו, מכוון אותנו ל-"Site" בחושך מוחלט, בין קרוואנים חונים, ובין עצים זה ה-"Site " שלנו, המקום המסומן. היות והגענו מאוחר ואנו יושבים ממש על פסי הרכבת הוא ביקש 20$ (במקום 25$). התחברנו, דבר ראשון לחשמל חיצוני, אור, המזגן מתחיל לחמם. אשתי מיכל בטראומה. אני נאלץ להסכים איתה. המקום, המיקום, הסביבה, התנאים, כל זה לא היה החלום שלנו. היום הראשון לא היה מעודד.

לתחילת הכתבה

הסל של מיכל

כל הדרך, לשבת ליד בעלי, המתוח כמו קפיץ, אני לידו, מזכירה לו כל הזמן "לא לסטות מהמסלול" "להצמד לשמאל", להסתכל על המפה בעין אחת ובעין שנייה לחפש את השילוט המתאים... זה המתח הראשוני, צריך להיות זהיר, האחריות עלי. הגענו לחניון, מה אני אגיד לכם? מקום עלוב, רעש בלתי נסבל. קבלת פנים ליום ראשון בחיינו? מילא, אבל כאשר התחלנו לפרק את המזוודות, ולהכין את המקום לשינה, אז... זה היה השיא. לא הייתי רחוקה מלפרוץ בבכי. הבית החדש קטן וצפוף ביחס למה שהייתי רגילה. מספר ארונות תלויים וצרים, מגירות מפוזרות פה ושם. שאר מקומות האחסון הן מתחת לספות. על מנת להכניס את התכולה למקום, יש להזיז את מזרוני הספות. בכדי להזיז את מזרוני הספות יש לצאת מהבית, החוצה. בחוץ חושך, קור, רעש.

"על הפנים", אני אומרת. "זה לא בשבילי וזה לא לגילי", אני מסתכלת ומרחמת על עצמי, כאילו אני במחנה צופים. בעלי קורא אותי בזוית עינו ויודע כי הדרך הטובה ביותר עתה היא ליזום, להזיז, לא להוציא מילה מיותרת ובעיקר לא להתבדח. זה בדיוק מה שאנו עושים, בדומייה אנו מורידים, מזיזים, מוציאים ממזוודות, מסדרים בארונות. ומתיישבים לקחת אוויר. "המקלחת ממש טובה, מים זורמים וחמים, הפתעה לטובה", אני אומרת. בעלי, לוקח מגבת ויוצא לכפור, להתקלח במקלחות החניון. הוא זקוק למקלחת אמיתית של מים זורמים בחוזקה, פרי חינוך אומנת אוסטרית קפדנית. עד יום זה הוא בודק את באופן כפייתי את אחורי אוזניו.

חוזר מהמקלחת ואז "סיפור סידור המיטה". להוריד את פלאטת השולחן ממקומה.. יש להוסיף לו עוד משטח עץ המקופל מתחת לספה ושניהם משמשים כבסיס למיטה. המיטה היא גדולה (2 מטר על 2 מטר) מקיר לקיר. חצי מהבית מיטה. "הכל חארטה" אני נזכרת בביטוי השגור דרך קבע בפי אחד מחברינו הותיקים. "חלומות לחוד ומציאות לחוד" ברצינות, "אנו עושים הכל כמקודם בדיוק! אבל מה? הפעם בתוך "קופסא". זאת קופסת משחקים כמו שהיתה לנו פעם עם בובות קטנות ואנשים קטנים. יש מקלחת, בית שימוש, תנור, מזגן, טלוויזיה, מיטות, חלונות עם וילונות מלמלה, שטיח, גם שואב אבק, אבל כ ו ל ו "קופסא". קופסא ללא סלון. למעשה יש סלון בן 2 כורסאות, מקדימה. אנחנו מבלים שעות בלראות "National Geogrophic", רואים כחול של הים רואים ירוק של העצים ומדברים אל עצמנו. אנו נשארנו אותו דבר, כל אחד עם השריטות שלו. האופי שלו, ההרגלים שלו אבל עלאק "חלום חדש, חיים חדשים" ולחשוב שהנכד מקנא בנו "בית על גלגלים".

לתחילת הכתבה

לטייל בארבעה

החיים החדשים רק מתחילים ולפתע מתברר כי, הזוג השני "מעצבן" נורא. כאילו תכנתו אותם לטיול מסוג זה. דובי, איש מעשי עם ראש טכני, לא כמוני, עם ראש בעננים. שנינו מקבלים הסברים על כל הכפתורים והכבלים ברכב. אצלי, בעת ביצוע, הכל נשכח כאילו לא היה ולא נאמר. דובי "מדקלם" את מה שהוסבר ומתרגם זאת באופן מעשי. איזה באסה, איזה עלבון, איזה עצבים. איפה הברז? דובי, איך מחברים טלוויזיה? דובי. דובי פה ודובי שם. אני נתקף ברחמים עצמיים- "דה ז`ה וו". הלא קיבלתי ציון כמעט טוב בשיעורי מלאכה אך ורק כי היתה לי מחברת מסודרת. מתבייש מאשתי הרואה אותי פתאום חסר ישע, ושלומיאל שכזה. יושב לו ברגע זה, חבר ילדות "טכני" כמו דובי ומגחך לעצמו "וואללה,יש מישהו שמחליף אותי אחרי שנות דור וחצי", (אחי, תרגע, קבל זאת רק כחופשה, אתה נשאר מספר אחד!). ועוד בכדי להוסיף שמן למדורה דובי מוסיף ומקניט "מה קורה אתך? לא היית בצופים?". לך תסביר לו שהייתי חניך "השומר הצעיר". כאשר ב"צופים" למדו קשר צופי וכיבוי צופי מהו, אנו היינו עסוקים בשיחות וויכוחים נוקבים בנושאים העומדים ברומו של עולם, למשל איך לבנות עולם חדש על הריסות עולם ישן. לא היה לנו זמן להתעסק ב"שטויות".

שוש, עם חושים חדים ועיני נץ, כמו בוגרת סיירת "מטכ"ל", מנווטת אותנו בכל כביש ועיירה בשעות היום והליל. שאלוהים יברך אותה, כמה שעות עצבים וחיפושים היא חוסכת מאתנו כל יום. פעם, להסביר לכם, כל הטיולים שיצאנו, היו שונים. הטיפים היו במקום דובי והנהג הפרטי במקום שוש. אבל כאמור, אנו היום, בחיים חדשים, מנגינה אחרת, קצב שונה. למחרת אחר הצהריים, נוסעים לכיוון פורט סטפנס Shoal Bay, שם ישנם מספר Caravan Parks, נוכל לבחור את הזול שבהם. תשאלו למה אחר הצהריים, למה לא בבוקר? ובכן, שוש ודובי, הזכורים לטוב, יש להם קצב חיים שונה משלנו. אנו מקפידים על סדר יום קבוע, לחוצים יותר, מוכנים ליום החדש ולתזוזה כבר בבוקר. הזוג השני רגוע מאתנו, מנהלים את היום לאיטם, קמים מאוחר בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר בשעה 12:00 ואז מוכנים ליציאה אחר הצהריים.

ברור לי כי הכפייתיות שלי לסדר יום קבוע נובעת בעיקרה מהחינוך האוסטרי. חשבתי כי אוכל להסיר כל זאת מאחורי אבל, זה לא פשוט ובינתיים אני סובל מכך שזמן זה לא זמן ותכניות לא על פי תכנון. הגענו לאתר "Shoal Bay", עולה 27$ ליום. המקום תחת שמירה, אתרי שעשועים לילדים, טניס, בריכת שחייה. מקום מטופח ונקי. אבל זה יקררר! להכפיל את הסכום הזה ב-30 ימים בחודש. זה נורא! רכב חונה צמוד למשטח בטון שנועד לפרוש את סוכך המכונית ולפתוח שולחן וכיסאות פיקניק מתחתיו. יש עמוד לחיבור חשמל, ברז מים וצינור ביוב לניקוז מי שפכין. חשוב להחנות את הרכב ישר, אחרת, המים במקלחת לא מתנקזים ליציאה ונותרים עומדים באגנית.

בכלל, הרכב נראה מצדדיו, כגבינה שוויצרית, כל כך הרבה חורים, כניסות, יציאות. בצד ימין: שקע חשמלי לכבל מאריך, לידו בלון גז, למטה צינור לניקוז מי קלחין ואחרון חביב "קסטות הקקי". לקסטה זו "נשלחום" כל ההפרשות הנוזליות והמוצקות. הכל תלוי בטיב המילוי (כל מספר ימים). במרכז, בכיכר החניון, מתנוסס שלט גדול המודיע כי פה, זה המקום לכל הקקות בכפר! זה לאחר זה, בחשכת הליל, כמו גנבים, מגיעים המטיילים, כל אחד וקקתו בידו, עטוף בחושך מנסה להסתיר את החרפה. מול עיניהם החטטניות של כל באי החניון הוא שופך את התוכן לבור. עם הצינור במקום, שוטף את הקסטה במים מספר פעמים, כל אדם על פי מידת הייגינותו. ולסיום, 2 פקקים מלאים של חומר חיטוי המנטרלות את הריחות בקסטה. במטבחון, למחרת בצהריים, כשנכנסנו להכין משהו לקראת היציאה פגשנו את המשפחה, שהשתרכה אל הבור אתמול מעט לפנינו. אלו שהרחנו אותם חזק אתמול. היום, כמו לא קרה דבר, המשפחה, משפחת הדובונים, אב, אם ושתי בנותיהם בגיל העשרה, כולם עבי גיזרה ומיטיבי לסת. לפני כל אחד מהארבעה צלחת מלאה עד אפס מקום. יושב כל אחד מהם, אינו מסתפק בצלחתו ובמזלגו מנקר מצלחת שכנו. מחזה סוריאליסטי כזה הצחיק אותנו עד כדי דמעות. שכחנו את מה שרצינו ואת מה שהרחנו ויצאנו לקראת היום החדש בגיל ובששון.

הגענו שוב לקראת ערב לעיר "Taree" ולאתר בשם "Twilight Caravan Park" המחיר גם יקר: 23$. בניגוד למחזה מאתמול, היום התגלה לפנינו סרט אימים! בעלת המקום כנראה סובלת מפחדים. משרד החניון מוקף ב-3 מצלמות, כלב אמסטף אימתני מתרוצץ חסר מנוחה בחצר. הכל נעול כולל שירותים, (מפתח לכל זוג), מנעולים על נייר הטואלט. נייר טואלט מאפשר "שחרור" רק של שני בתים במשיכה. הריכוז ומתח העצבים לשחרור עוד מספר בתים גורם לעצירות מיותרת. המקלחת נקייה למשעי אבל שלט גדול מודיע שאין להתקלח יותר מ-5 דקות תמימות. והדוש? נושרים ממנו טיפות בגודל טל בוקר ממש. מים בברז הכיור זורמים רק כאשר אתה לוחץ עליו באצבעך.

פראוליין קתי זורקת ביבושת לעברנו את המחיר ובאותה עת דוחפת מול אפנו טפסים למלא. מצרפת עם המפתח דף ובו רשימת איסורים קפדנית במחנה. זכותה בין השאר, כך רשום, לפנותנו תוך שעה מכל סיבה שהיא. דובי מציע לישון בפארק ציבורי: "היא מפחידה אותי" אומר, גם לא קר ונוכל להסתדר ללא חיבור חשמל חיצוני. אני, כאדם מסודר, לא יכול להעלות בדעתי שינוי ספונטני ללא דיון מוקדם. ביקשתי רשות ל"Check Out" בשעה 12 במקום 10 (אני הלא מכיר את צאן מרעיתי). פראוליין דורשת ממני להציג בפניה סיבה טובה והסבר משכנע. כילד מבוייש לפני מורתו אני מסביר לה בדחילו ורחימו כי הגענו זה עתה מסידני, ואנו עייפים. הגברת הרימה גבתה בתמיהה, נזפה בי וביישה אותי לפני כל הכיתה: "סידני רחוקה רק 3 שעות ואין סיבה שתתעייפו". עם זאת באופן יוצא מן הכלל הסכימה להעניק לנו שעה נוספת, רק אחת! ובאצבעה המזדקרת ממחישה את כוונתה.

וכך מדי יום ביומו אנו מתקדמים עוד מספר קילומטרים לקראת בריסביין. עוד חניון ועוד מקום. בבריסביין נעבור את רישום הרכב, נתקן את הליקויים שהתגלו בביתנו ונסדר את כל הסידורים אחרונים לפני יציאתנו לגאולה. נתרגל, זו התקווה, חייבים להתרגל. לא ניתן לצפיפות ולשריטות להרוס את החלום. המסקנה המעשית המיידית אצלי היתה להוסיף מקום ולהפטר ממזוודות קשיחות. רוקנתי תכולה של 2 מזוודות והותרתי אותן ריקות בחניון. אצל בעלי, המסקנה הראשונית לחיים חדשים: הם כובע קסקט שאינו מש מראשו וגידול שפם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×