מקווה ישראל, שרונה, מושבה אמריקאית-גרמנית - סיפורי סתרים

תמונה ראשית עבור: מקווה ישראל, שרונה, מושבה אמריקאית-גרמנית - סיפורי סתרים - תמונת קאבר
הפיקוס הבנגלי הראשון בארץ ישראל - רחל לבון

בסופ”ש האחרון השתתפתי בסיורים מרשימים במסגרת “בתים מבפנים" שהתקיימו באיזור תל אביב , שנבחרו על ידי באקראי, אך לבסוף גם מצאתי מכנה משותף ביניהם שהפתיע גם אותי, כי בעת בחירת מקומות הביקור לא הייתי מודעת לכך כלל ועיקר.

תתרווחו בכורסא שבו והסכיתו.

מקווה ישראל

מקווה ישראל הינו בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ ישראל בשנת 1870 הרבה לפני שמישהו חשב להכריז כאן על מדינה. דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, העריך את החשיבות העצומה שהייתה למקווה ישראל כמוסד חלוצי, ראשון מסוגו בהגשמת הציונות ובפיתוח ההתיישבות העברית בארץ ישראל: "אלמלא הוקם מקווה ישראל – ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל" אמר דוד בן גוריון והוסיף: "הכול התחיל מאז [מקווה ישראל], ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית."

תחילתו של בית הספר בתלמיד אחד ספרדי שמשפחתו נאותה שילך ללמוד במקווה ישראל. הוא למד במערה הקיימת בתחומי בית הספר. מייסד בית הספר ומנהלה הראשון היה קרל נטר, אשר נולד בשטראסבורג בצרפת, שהיה, איש הארגון היהודי-צרפתי Alliance Israite Universelle, “כל ישראל חברים”. משנת1863 ועד 1880עמד בראש הארגון אדולף כרמיה, מדינאי צרפתי שכיהן פעמיים כשר המשפטים בצרפת. המזכיר הכללי הראשון של הארגון היה קרל נטר, אשר הוביל את הקמת ביה"ס החקלאי הראשון בארץ, מקווה ישראל.

נטר נמנה עם מייסדי "כל ישראל חברים", ארגון שמטרתו הייתה הגנה על זכויות היהודים, הנהגת תרבות מערבית, לימוד מקצועות מודרניים ושיפור המעמד החברתי והפוליטי של היהודים. ביתו של נטר שימש לאסיפות ראשונות של ועד החברה. נטר היה הרוח החיה בפעולות החברה, הוא פעל במסירות ובהתמכרות. ביקר בארצות שונות וספג את כאב היהודים הנרדפים. נטר תמך בשיטות חינוך מתקדמות ללימוד חקלאות ואורחות חיים חדשניים, לחקלאים העתידיים של הארץ. באותה עת היו בארץ רק 13,000 יהודים, שרובם התרכזו בערים המסורתיות הישנות: ירושלים, טבריה, צפת וחברון. קרל נטר ביקר בא”י בשנת 1868 שמע על מצוקות היהודים והבין שיש להכשיר את היהודים החיים כאן לעבודות החקלאות ועבודת האדמה כדי שיוכלו להתפרנס ולשם כך הגה את הקמתו של בית הספר מקווה ישראל.חניכת בית הספר התרחשה באמצע הקיץ. באותו זמן, הפטרת השבוע הייתה מתוך ספר ירמיהו ומתוכה הפסוק: "מקווה ישראל ה' עזביך יבושו". ר' גרשון הגדול בתורה והמפורסם הציע לקרוא למקום: "מקוה ישראל" ונטר קיבל את הצעתו.

הטורקים, ששלטו אז בארץ, הקצו 3,000 דונם לפרויקט של נטר.

במהלך השנים, בי”ס מקווה ישראל לא עסק רק בחינוך של עשרות אלפי ילדים, הוא גם נטל חלק בפרקים הדרמטיים ביותר של ההיסטוריה של מדינת ישראל – כבסיס של כוח ההגנה בתקופת טרום-המדינה, וכבית לילדיהם של עולים חדשים.

ומה גיליתי כאן?

בתחומו של מקווה ישראל קרוב לבית הכנסת ניטע עץ הפיקוס הבנגלי הראשון בשנת 1888. גובהו 15 מ' קוטר צמרתו 30 מ' וקוטר הגזע המרכזי כ-2 מ'. הוא בעל שורשי אויר רבים מהם צמחו גזעים נוספים. שנים הילכה אגדה שקרל נטר נטע את העץ . אין ספק שזהו עץ מרשים ביותר שהיה נעים לנוח בצלו ולהאזין לסיפורים על המקום.

המדריך בצל עץ הפיקוס הבנגלי

הפיקוס הזה היה מקור רבוי לעצים נוספים בארץ ישראל ובהמשך הסיור אכן פגשנו

“צאצא” שלו ביפו למחרת היום.

כאן הומצאה הדוידקה

ממציא הדוידקה היה דוד לִיבּוֹבִיץ (1969-1904).הוא נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1927 והתקבל לעבודה בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שם שימש תחילה מכונאי ובהמשך מורה למכונות חקלאיות ומנהל הענף הטכני בשנות ה-40. הוא הצטרף ל'הגנה' בתל אביב.אחד המבנים הראשונים שנבנו בבית הספר היה האגף הטכני בשנת 1872.

במבנה זה פעלה סדנת המכניקה והנפחייה של בית הספר.מקוה שימשה בסיס להתארגנות ויציאה של כוחות ההגנה והפלמ"ח במאבק מול הבריטים ובמלחמת השחרור. במסגריה של דוד ליבוביץ' במקוה ישראל הייתה סדנת הייצור והתיקונים של ההגנה, וליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות
דָוִידְקָה היא מרגמה בקוטר 3 אינץ' , ששימשה את "ההגנה" וצה"ל במלחמת העצמאות. הדוידקה היתה נשק של "ההגנה" בחזית הדרום, והיא קרויה על שמו. בסך הכל יוצרו שש יחידות בלבד של מרגמה זו.

הפגז של הדוידקה, ששקל כ-40 ק"ג, היה בקוטר גדול מזה של הקנה, והוא "הולבש" עליו. טווח הדוידקה היה 300 מטרים לכל היותר.הוא עשה יותר רעש והפחיד מאשר פגע ודייק.

שימוש הבכורה נעשה על ידי ההגנה ב-13 במרץ 1948, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו. שתי מרגמות נמסרו לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח. (מתוך ויקיפדיה)

בית המלאכה הטכני שבו הומצאה הדוידקה

תבינו שאני גרה מול מקווה משנת 1988 והסיפור הזה מעולם לא הודלף לי.

הסליק

עוד סוד כמוס היה הסליק שמייחסים אותו למבנה מכורכר עם תקרה קמורה שמשמש היום לאולם הרצאות :ארגון ההגנה הוקם בשנת 1920 במהלך מאורעות תרפ"א , אז הוחלט כי בסיס האימונים והמודיעין של הארגון ישכון בשטח בית הספר מקוה ישראל. במשך שנים רבות פעל בסתר הארגון מתחת לאדמת בית הספר, תוך שימוש במערת כורכר טבעית אשר שימשה כאתר אימונים בנשק חי לחברי הארגון. מכיוון שהמערה היתה חלקה בעומקי האדמה, קולות הירי נבלעו בקירות ולא נשמעו מחוצה לה.

המצאת כובע הטמבל במקווה ישראל

יום אחד כ-350 ילדים אסופים / עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון, כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים. אנשי המוסד גילחו את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה, לכן נתפרו עבורם כובעים אחידים.הכובעים היו עשויים מארבע חתיכות בד חאקי. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" של תל אביב ואמרו: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".

וישנן סברות נוספות:

המלה טמבל חדרה לשפה העברית מן הטורקית TEMBEL משמעותה המקורית בשפה זו היא עצלן. המלה חדרה גם לשפה הערבית באותה משמעות אך מבוטאת אחרת. תמבל – (פתח מתחת לת' ולב').

המלה חדרה לשפה העברית לפני שנים רבות, אולי מן התקופה שהטורקים שלטו בארץ. היו שהביעו את הסברה כי מקור השם טמבל הוא מן הטמפלרים – כובע טמפל הפך לכובע טמבל. אך זו דעה לא מתקבלת על הדעת שכן הטמפלרים, לפי תמונות שנותרו מתקופתם, לא חבשו כובעי טמבל.

בעברית המדוברת קיבלה המלה מגוון של משמעויות שליליות. טמבל הוא טיפש שאינו מבין כלום ("טמבל תסתכל לאן אתה הולך"), מטומטם, אידיוט, אוויל, וכו'

מתוך הטור ישראל גלילי:

האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש.
דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.

ישראיק של דוש ויקיפדיה עברית צלם י ש שיחה Creative Commons

ישראליק של דוש צילום: י.ש.ויקיפדיה העברית

בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.

ברוב הקריקטורות שלו ככב ישראליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

פגישה הסטורית בשער ירושלים

השער ההיסטורי של מקוה ישראל, השער בנוי על הדרך לירושלים במאה ה-19. בשנת 1898 התייקמה ליד שער ירושלים הפגישה ההיסטורית בין בנימין זאב הרצל וקיסר גרמניה וילהלם ה-2 על סוס לבן.
באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. .לאכזבתו, הובהר להרצל כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות להתישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטן. התמונה המתעדת מאורע זה, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומביט על הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטאג', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל. אני מניחה שזה קרה לצלם -דוד וולפסון מרוב התרגשות בהנצחת המאורע.הצלם לא היה צלם מקצועי והוא לא הצליח לקלוט בתמונה אחת גם את הקיסר וגם את הרצל. התמונה שקיבל הייתה של הקיסר יושב על סוס לבן, ומביט לעבר קצה רגלו של הרצל. רוב דמותו של הרצל עצמו לא נמצאת בתמונה.

עם פיתוח התצלום התגלתה התקלה, ולכן הוחלט להשתמש בטכניקת הפוטומונטז' על מנת ליצור תמונה טובה יותר. לטובת העניין, נלקח הרצל ליפו, וצולם על גג אחד הבתים שם, כשהוא מחזיק את כובעו בידו (במעין מחוות כבוד). וולפסון חיבר את שתי התמונות על ידי "שתילת" תמונתו של הרצל בתמונה המקורית, העברת הקיסר אל הסוס השחור שהיה מאחוריו, וחיתוך כמעט מוחלט של הסוס הלבן מן התמונה. התמונה המעובדת היא התמונה שפורסמה מאוחר יותר כהנצחת המאורע החגיגי.

פסל פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם במקווה ישראל

הניצב בחזית שער ירושלים.

בית הכנסת

כיאה לארמונות מפוארים שנבנו מאירופה, גם בית הכנסת נבנה בסגנון כזה. משער ירושלים הובילה שדרת עצים לכיוון בית הכנסת. העצים שעומדים בה היום נטעו רק ב-1921 אחרי שמנהל בית הספר דאז קראוזה הורה על עקירת העצים המקוריים שהיו שם – עצי התות, שנטעו במחשבה לפיתות תעשיית משי, דבר שלא צלח. היום ניצבים עצי דקל ועצי דקל מסוג וושינגטוניה. לפני מבנה בית הכנסת ניצבת גם בריכה קטנה-מזרקה.

כיון שהישוב בעת הקמת מקווה ישראל היה דל באמצעים כספיים הקימו בתחילה את מבנה בית הכנסת כאשר משמאלו היה ביתו של קרל נטר ומימינו ביתה של הנריאטה סאלד.

השדרה המובילה משער ירושלים לבית הכנסת למעלה והבריכה בחזית בית הכנסת מטה

מבנה בית הכנסת המפואר מטה

המוטיב השולט בעיטורים של הויטראז'ים ופתחי האיוורור בבית הכנסת הם מוטיבים

מהטבע של צמחים וענפים משתרגים כפי שתראו בתמונה מטה

.בכניסה לבית הכנסת מעל הדלת ניצב גמלון בו לוחות הברית ,סמל של כל ישראל חברים, כיתוב השנה בערבית רק לא ברור איזו שנה זו.

'יכין ובועז' הם שני עמודי תמך שמזכירים את עמודי ההיכל בבית המקדש.

קוריוז: עד שנת 1941 לא היתה בבית הכנסת עזרת נשים, מכיוון שב'מקווה ישראל' עדיין לא למדו בנות. הנערות שהגיעו בעליית הנוער גרמו למנהל אליהו קראוזה, להוסיף גם עזרת נשים.

אם מביטים במבנה בית הכנסת מהעורף רואים את העלייה לקומה השניה. זו חזית שאף היא מזכירה מבני ארמון באירופה עם גרם מדרגות מרשים. בסוף גרם המדרגות נמצאת אבן הראשה. אבן הראשה היא הלבנה המונחת אחרונה ונועלת את הקשת. בלעדיה הקשת לא תישאר יציבה.

מה קורה היום: פנים בית הכנסת מרשים, תקרת העץ המקורית שופצה בשנת 1970,

וחלק מהרצפה עדיין מרוצפת בשיש המקורי.

היקב

היקב נחצב בסלע הכורכר ב-1877.ירדתי במדרגות עץ תלולות עמוק מתחת לאדמה והגעתי לאולם המבוא בו נמצאים שרידים לפעילות שהייתה במקום. המשכתי דרך מסדרון צר החצוב באבן והגעתי למרתף המרכזי הענקי. עמדתי מופתעת מגודלו של היקב , עצמתי עיני לרגע וניסיתי לדמיין איך היו נראים הרבה יקבים בישראל עם מרתפים ענקיים כאלה באדמה.כבר ביקרתי ביקר בראשל”צ ובזכרון יעקב. במרתף רחב ידיים כזה הטמפרטורה נמוכה והלחות גבוהה, ממש כפי שצריך להיות במרתף יין אופטימלי את תוויות בקבוקי היין עיצב הפסל הנודע יגאל תומרקין.בין המרתף לחדר העליון יש פיר רחב דרכו הורדו חביות העץ באמצעות מנוף מיוחד שנבנה במקום ושרידיו עדיין נמצאים שם. על קיר הפיר מקובע סולם ברזל חלוד.

החל משנת 1928 שימש המרתף בסיס לפעילות מחתרתית של ה"הגנה". המקום נבחר על ידי מוסה ברנר, מפקד ההגנה במקום, שבחר את מרתפי היקב לאימונים ובניית סליקים לנשק בגלל היותו נסתר ובלתי מוכר. הירידה לאולמות התת קרקעיים היתה באמצעות סולם ברזל שקובע על קיר הפיר דרכו הורדו החביות בעבר.

בתקופת מלחמת השחרור הופצץ חלקו המערבי של מבנה היקב ואז פסק השימוש באולמות הייצור.
בשנת 1964 שכרה את המבנה קבוצה של ארבעה יזמים שבראשם הכורם אלכס טל, איש רחובות, שהיה מפקד חיל הים. אלכס האמין שיצליח לייצר במקום יין איכותי משובח.
יקב מקוה ישראל יצר 150,000 בקבוקים בשנה והצטיינו בהם יינות הברנדי והליקרים. ליקב קראו "יקב כרמיה" על שם המדינאי הצרפתי אדולף כרמיה מראשי חברת "כל ישראל חברים". המשקאות כונו בשמות כמו "ברנדי קרל נטר", "יין מקוה ישראל" ועוד. ייצור היין הופסק והיקב נסגר ב-1970sad.

חבל, כי היה מתאים לי כעת כוס אחת של יין לחיי הסיור המעניין שחוויתי במקווה ישראל ממש מול הבית.

את חביות היין העבירו דרך הפיר הזה כאן.

קברו של קרל נטר בצורת האובליסק

סיור מודרך ניתן לתאם בכל ימות השנה עם מרכז שימור שקבע כאן את משרדיו פרטים

נוספים ניתן לקבל כאן. ואל תחמיצו את הגן הבוטני.

שרונה בתל אביב

כאמור למחרת היום באנו למתחם שרונה בתל אביב, שבו ישבו בעבר הטמפלרים.

מי היו טמפלרים?

בויקיפדיה נכתב: הם חברי ארגון המקדשגרמנית: Tempelgesellschaft - טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית (לותרנית-קלוויניסטית מאוחדת) של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.

לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.

אתם בוודאי זוכרים שבמקווה ישראל נמסר לנו בסיור כי בית הספר הוקם בשנת 1870. בסיור כאן במרכז המבקרים המרשים אומרים לנו כי הטמפלרים קדמו למקווה ישראל בהבאת החקלאות לארץ. קראתי בכתובים והתברר לי בדיוק כפי שחשבתי שזה אינו מדוייק. הטמפלרים הקימו את שרונה כמושבה הרביעית שלהם בארץ ישראל רק 1871.

מה שניתן ללמוד זה שכל מתחם מנכס לעצמו את הראשוניות.

מתוך אתר מלון :כת הטמפלרית הנצה בתחילת המאה ה 17 במדינת וויטנברג בגרמניה , כאשר מאמיניה בחלו בגינוני הטקס ובפאר הבולט בכנסיות, במקום להתייחס למאמינים דלי האמצעים בכת הפרוטסטנטית ,בני הכת הטמפלרית החליטו להתנתק מהכת הפרוטסטנטית ולהקים כת משלהם שדגלה בחזרה למקורות הנוצריים.

הכת הטמפלרית ,שהתבססה על עקרונות הערכים בנצרות הטהורה ,שנבעה מהלב לאהבת הזולת הבסיסית ובחיזוקה, ובאמונה שהמשיח יחזור לארץ ישראל ויש להמתין לביאת המשיח בארץ ישראל,אמונתם זאת והתפלגותם מהכנסייה הפרוטסטנטית ששלטה בגרמניה הביאה לשנאה גוברת לבני הכת הנוצרית החדשה, בדומה מעט לפלג הקראים ביהדות שדוגלים בתנ"ך ככתבו וכלשונו ללא פרשנויות .

מוטיב ההיכל בשם של הטמפלרים (טמפל) ,מייצגת את מוטיב תפיסת העולם של הטמפלרים שהמקדש הרוחני לאל, שוכן בתוך הגוף האישי של המאמין ,כאשר המאמין מחויב לפעול על ערכי תורתו הבסיסים של ישו, בזכות נכונותו של ישו למסירת חיו ,לתיקון ועזרה לאנושות בחמלה , עוד באמונתם הדתית, דמותו של ישו היא דמות אנושית ולא אלוהית ,לכן האדם מוגבל בתפיסת האל.

בהמשך לאמונה הטמפלרית, חזרתו של ישו לעולם (ביאת המשיח), היא אירוע נפשי אישי קיומי שמעבר לחיי אדם,ומכיוון שהאמונה הטמפלרית ,אינה מייחסת קדושה למקום התפילה ,גופו של האדם והקהילה הם המקדש לתפילה , כתחליף לאנשי הכמורה המנהיגים את הכתות הנוצריות על גינוני התלבושות וסממני השלטון , בכת הטמפלרים נבחרים זקני הכת הטמפלרית ,להנהיג את חיי הרוח בקהילה.

עמוד התווך לעלייה של בני הכת לארץ ישראל במאה התשע עשר ,היה כריסטוף הופמן (תזכרו שם זה הוא יופיע בהמשך) שמטרתו כראש הטמפלרים הייתה להתיישב בארץ ישראל, על מנת לעבוד את הנצרות במקום היווצרותה, הופמן התמנה לראש הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל ,לאחר ההתיישבות והקמת המושבות בארץ ישראל ,

את מטרתו לעלייה לארץ ישראל, טיפח בהחדרת הרוח המשיחית והגאולה בארץ ישראל ,של בני העדה הטמפלרית ובהתמסרות ושלוב עבודת האל, שכללה את עבודה האל שנבעה מהנפש ולא מהאמונה, כמשקל נגד לעבודת האל המסורתית ,ובניגוד למנהגים האורתודוכסיים ,באמונה הנוצרית האורתודוכסית או הפרוטסטנטית.

על פי האמונה הטמפלרית ,היהודים שישבו בארץ ישראל לא האמינו בישו ובתורתו ומחוסר אמונתם זאת נלקחה מהיהודים שישבו בארץ ישראל הזכות ההיסטורית לבנות ולישב מחדש את ארץ ישראל ולכן זכותם בעת החדשה אבדה מחוסר מעש ואמונה, ועל כן ,נדרשו הטמפלרים המאמינים בני ההייכל , לישב את ארץ ישראל ולעבדה בהמתנה לביאת המשיח.

בימי הזוהר של ההתיישבות הטמפלרית בארץ ישראל ,ומאגדות ההיסטוריה הארץ ישראלית מתברר שלמרות הפרסום הרב לתולדותיהם בארץ ישראל מנו הטמפלרים מעט מעל לאלפים מתיישבים בשמונה המושבות ובסוגי ההתיישבויות השונות הנוספות.
לצורך העלייה להתיישבות ועבודה חקלאית בארץ ישראל , הקימו בני העדה בשנת 1856 חווה חקלאית בגרמניה ,להכשרת בני העדה , בחווה נלמדו שיטות וארגון לעבודה חקלאית מודרנית, על פי הנהוג בגרמניה ,תוך הקפדה על סדר על מנת שיוכלו במסגרת משקים סגורים ,לספק את צרכיהם של המתיישבים , עוד הוכשרו גם בני העדה כבעלי מקצוע נלווים והקשורים לענפים החקלאיים ,בנוסף הוכשרו אנשים לטיפול בבעלי החיים בציוד ולעיבוד המזון לאחר גידולו ,על מנת שלא יהיו חסרים מזון ועבודה לבני העדה הטמפלרית ,עוד מטרה טופחה חיזוק האמונה לצד פתרונות כלכליים קיומיים.
בעת בואם של בני הכת הטמפלרית לארץ ישראל ,עזרה להם מוכנותם הטכנולוגית והתעשייתית בתורת המלאכה, השיטות החקלאיות לעיבוד ודישון בשילוב דרכי העבודה המודרניות של המאה התשע עשר והיעילות הגרמנית והחריצות וחוזק אמונתם במעשיהם.

מאין השם שרונה?

אתם בוודאי זוכרים את ידידנו הופמן שהוזכר לעיל. הוא עזב את המושבה הגרמנית שהקים בחיפה,

חברו אליו עוד קבוצת טמפלרים מגרמניה ומאמריקה. חברי הקבוצה, שמנתה כ-270 איש, ביקשו לייסד מושבה חקלאית נוספת. בחודש אוגוסט 1871 הגיעה הקבוצה מיפו והתיישבה על גבעת הכורכר ליד ואדי מוסררה. הם מקדשים את המקום ומזמינים את האדריכל הטמפלרי שיושב ביפו בשם זנדל שיתכנן להם את המושבה החדשה. בנוסף נערכה אספה כיצד לקרוא למושבתם. מרטין לותר כאשר תרגם את התנ"ך לגרמנית כתב בשיר השירים: אני חבצלת השרון שושנת העמקים. את המילה השרון כתב באות S במקום Z . הועלתה הצעה לקרוא למושבה על שם האזור הגיאוגרפי שבו היא נמצאת. הצלבנים החליטו שהאזור הוא השרון המופיע בתנ"ך. כך הצטרפו שתי טעויות לשם אחד. אם שרון זה עם S נקרא לשרונה "סרונה" כך מבטאים אותה אבל הכתיב הוא עם “ש".

התנור הטמפלרי

תולדותיו ואופן שיחזורו סופרו לנו ע”י שי פרקש שהוא המשמר המומחה מסטודיו תכלת. הוא סיפר כיצד מצאו את הפיילה שתתאים בדיוק בקוטרה לגומחה של התנור. לסיפור המרתק כדאי לקרוא כאן. וסרטון חמוד איך כיבסו לפני 100 שנה מובא לפניכם.

סיפור שימורה של שרונה

לסיור זה הופיע בחור שנראה צעיר למראה, שברגע הראשון חשבתי לעצמי : מה שחו את הנער הזה, אבל כשהציג את עצמו כיוסי גולדברג, אוצר משנה במרכז המבקרים שרונה, שפעל רבות לשימור המקום עד שנראה כפי שנראה היום רווח לי. כשהקימו הטמפלרים את שרונה הם שיוו לבתיה סידור בצורה של צלב. כיום כרישי הנדל”ן חמדו את חלקת האדמה שיכלו לבנות עליה בתים רבי קומות במקום הבתים שנועדו לשימור.

הטמפלרים במלחמת העולם השניה שיתפו פעולה עם הנאצים,עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה חל גידול במספר חברי המפלגה הנאצית בארץ, במרץ 1933 הוקמו שני סניפים של המפלגה הנאצית: בחיפה ובשרונה-יפו. עם חקיקת חוקים נאציים בגרמניה נגד בתי מסחר יהודיים, הטיל היישוב העברי חרם על התוצרת הטמפלרית.הבריטים הפכו את המושבה למחנה מעצר, מחנה 4, עליה שמרו כ 100 נוטרים יהודים וקצינים בריטים. עם ההתדרדרות בחזיתות המלחמה, הוגלו הטמפלרים לאוסטרליה וחלקם לגרמניה במסגרת חילופי אזרחים שנעשתה.

סרטון מעלף בו מרואיין ד”ר ניר מן על ספרו שיצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי על המבצעים והתהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בשרונה בעשור שבו הפכה שרונה לקריה בתל-אביב והחליפה שלוש פעמים בעלים. מהתיזה שלו המבוגרים מבין הטמפרלרים שללו את הזיקה לנאצים, בהיותם של הנאצים שוללים את האל, דבר שהוא בניגוד לאידיאולוגיה של הטמרפלים. למעשה תיזה זו עזרה “להכשיר” את הקרקע לשימור שרונה.

בתום המלחמה הפך המקום למחנה צבאי בריטי. הטמפלרים שנכלאו הורשו לשוב לבתיהם. בלחץ המחתרות הלכה ופחתה הנוכחות הגרמנית בארץ ישראל לאחר היוודע ממדי השואה, ולאחר שנרצח אחד המנהיגים הבולטים בשרונה, גוטהילף וגנר, עזבו רובם הגדול את הארץ. שלושת המחתרות התקיפו את בסיס שרונה.

במסגרת הסכם השילומים, דרשה גרמניה שישראל תפצה את הטמפלרים על רכושם שהופקע. בעקבות זאת נחתם ביוני 1962 הסכם פיצויים ובשנת 1966 הושג הסכם בין הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה על חלוקתם. הפיצויים על שרונה קוזזו מהכספים ששילמה גרמניה לניצולי השואה.

לאחר קום המדינה הפכה שרונה בהשפעתו הישירה של דוד בן-גוריון לקרית הממשלה, היא "הקריה" . בן גוריון רצה למחות כל זכר לגרמנים לכן החליף את השם שרונה וקרא למקום "הקרייה". ב1955 עבר המטכ"ל מרמת גן לקריה. בחלקה הדרומי התמקמו משרדי הממשלה. במבנה בית הספר של המושבה הוקם בית יולדות הקריה שם גם ילדתי את שתי בנותי, ששימש כבית היולדות המרכזי של אזור תל אביב, ונסגר ונהרס ב-1997. במשך עשרות שנים שימשו הבתים הישנים את הממשלה, את המטה הכללי ואת צה"ל, עד שבלחץ גופים ירוקים והמועצה לשימור אתרים הוחלט לשחזרם ולשמרם. ספריית מחנה רבין ששכנה ברחוב דוד אלעזר נהרסה לצורך הזזת בית העם. (ויקיפדיה).

במהלך עבודות השימור נאלצו להזיז כ-5 בתים ממקומם. לצורך כך נשכרה חברה הולנדית המתמחה בכך. סרטון מעניין על עבודה זו ניתן לצפות כאן.

אחד האתרים המאד מעניינים הוא האתר של “שרונה” כאן. בו ניתן לקרוא על תולדותיו של כל בית ובית בשרונה.

אתר נוסף מעניין מה היה התכנון לשרונה ומה התכנון לעתיד כאן.

"המושבה שרונה" היא אחת מפסגות השימור האורבני בתל אביב ואף בכל ארץ ישראל.

42 דונמים של פארקים ,חניונים תת קרקעיים ובעיקר בתי שרונה הטמפלרית.

היה צורך לחזק את המבנים של שרונה שגם כך היו רעועים וכל החומר התלכידי שלהם על בסיס כורכר שפעמים חוזק בבטון מתקופות מאוחרות,בניין מתוכנן לעמוד בכוחות אנכיים,

ויש צורך לחזק את המבנה כדי שהוא יוכל לשאת את הכוחות האופקיים, הפועלים עליו במהלך הזזתו,המבנה ובסיסו היו על משטחי בטון ובתחתית הקירות הכניסו ברזלי זיון ויצקו עליהם בטון.

מבנה טמפלרי שגרתי בשרונה, מכיל מרתף שחציו באדמה והיה צורך להסירו ו"להשיט" את המבנה על גלגליות/רלסים ובטונדות איתנות וחזקות. היה צורך לחזק את צמתי הכורכר שהיו אכולים בגין קורוזיה מתמשכת-כניסת מים ויצירת חללים שהתפוצצו וגרמו להחלשת המבנה.

פרופסור מהנדס ואדריכל אמנון בר אור (מומחה בעל שם בתחום השימור האדריכלי)מנהל הפרוייקט המסובך שמסובכים ועדינים מאוד(שאפו) אומר: "הזזת המבנים הוכיחה את מחויבותה של עיריית תל אביב לערכי השימור. כיום, תל-אביב היא המתקדמת ביותר בין ערי ישראל בנושא השימור. פרנסי העיר הגו תב"ע לשימור וכללו בה כ 1,500- מבנים. הזזת בתי שרונה היא אמירה ברורה לכל בעלי המבנים, שתל-אביב מאמינה בערכי השימור ואף מוכנה לשמש דוגמה לאחרים". (מתוך הכתבה מסתרי ומכמני שרונה)

היקב בשרונה

כמו כל יקב הוא זקוק לבארות מים. אנו מצאנו שתיים הקרובות ליקב. אחת באר אנטילית יפיפיה שכמובן שוחזרה.

הבאר השנייה הקרובה יותר למבנה היקב. בין שתי הבארות מובילה מנהרה תת קרקעית.

שני יקבים חדש 1893 וישן 1875. היקב התעשייתי הראשון (לפני כרמל מזרחי). שרונה רוט ושרונה עאראק. מכירה לאירופה במיוחד מכיוון שכאן לא שותים. עשו גם סדרות כשרות. לאחר ההצלחה בישן עבור לבנות את הישן. השימוש כיום בישן- קלארו של שף רן שמואלי ואחיו זוהר שמואלי. ביקב החדש- שוק איכרים חלק ולמטה בר. השגשוג של היקב עד לפני מלה"ע השנייה, אחרי כן ההדרים שגשגו. כאשר שרונה ננטשה והתושבים עזבו המקום נעזב. ההגנה נכנסת לשרונה.

מרתפים שנחצבו ביד, החומר שימש לבנין המושבה. היקב החדש והישן מקושרים במנהרה לצורך העברת ואחסון סחורה עם בקרת אקלים.

סרטון מעניין של אילן לוקץ' ששודר בערוץ 2 – חובה לצפות.

ינואר 1948 בריטים מתפנים ומוכרים לסוכנות היהודית 20 מטוסי אוסטר (ספיטפאייר, פרימוס- חד מנועי דו מושבי). צריך להוציא את האווירונים מבסיס עקיר (תל נוף) ולהעביר למקום מבטחים- מקום ממנו יצאו הבריטים ולא יחזרו. הבריטים לא מדמיינים שמישהו יוכל להשמיש את המטוסים ולכן הם נפרדים מהם בכזו קלות. בחור בשם שבתאי כץ – טכנאי מטוסים מוזעק על מנת לתקן את המטוסים. באחת ההזדמנויות כשצריכים להכניס אוויר דחוס לתוך בקבוק סגור אחד הטכנאים מצליח ועושה מזה פטנט-סיפולוקס וכך מתעשר.

ההגנה נכנסת בדצמבר 1947 לאחר עזיבת הבריטים ומכנה את המקום מחנה יהושוע על שם יהושוע. שתי שיירות 21/22 בינואר מגיעות לכאן ומורידים עם כננת את האווירונים. שתי נשים חנה כפרה ושרינה בת יוספה מסתערים על המקום יחד עם הומלסים שגרים כאן. זהו מתקן האווירי הראשון שמבשר את הקמת חיל האוויר. משה סגל כתב פרק "מטוסים במרתפי היין". המקום עמד לפני הריסה כאן היה צריך להיות החניון של פרויקט מגורים ענק.

דוקטור נפתלי טלמן חוקר החקלאות הטמפלרית שמר את התוויות של היין, בזמן שהיקב החדש הושלם הישן הפך להיות חנות, משרדים וכו'. (מתוך מכמני ומסתרי שרונה)

מטמון הזהב בשרונה- סיפור מופלא!!!

הבית שימש את נשיא מדינת ישראל- ויצמן. שייך להוגו ברנאגל עובד עם יהודים, עם גירוש הטמפלרים הוא מבקש להיפרד ביתו והולך עם שפכטל. אביו ג'וזף היה אספן עתיקות ותמורתן קיבל מלורנס איש ערב 23 מטבעות אותן הוא מטמין בקיר. בשנת 2000 מכיר את דר' דני גולדמן מומחה לאדריכלות טמפלרית ומבקש את עזרתו בהחזרת המטבעות. גולדמן מגיע למתקן הצבאי ומבקש להיכנס לבנין עם קונגו. הוגו ברנאגל בסקייפ בן 96 מכוון עד שהקונגו נכנס והשקית נופלת לידיו של גולדמן. עורכת דין צביה גרוס בדקה שהוא לא היה נאצי ולא פוצה בעבר ואז מזמינים את ילדיו לביקור במסגרתו משיבים להם את המטמון. לאחרונה נפטר בגיל 105.

כתבה מעניינת מאד על סיפור זה ניתן לקרוא כאן באתר קולקט מאספנות ולצפות בתמונות .

סרטון מעניין מאד על הגלוי של המטבעות בפרט, השבת האוצר האבוד, והטמפלרים.

סיפורה של האנטנה (פורסם בעיתון הארץ מדבריו של ד”ר ניר מן)

שנים רבות ניצבה אנטנת המוסד הסודית על עורק תנועה מרכזי בתל אביב, ואיש לא ידע עליה דבר וחצי דבר. האנטנה המסווגת התנשאה בולטת לעין כל מעל דרך פתח תקוה (היום דרך בגין) וחסתה תחת מעטה חשאיות ושכחה שכמעט חרץ את גורלה להימכר כגרוטאת מתכת. רק החלטתו של המהנדס גדי רויטמן, ראש מנהלת גני שרונה, הצילה אותה בדקה התשעים מידם של סוחרי הברזל. האנטנה הוצבה בסופו של דבר במרחק 25 מ' ממקומה בדרום הקריה, לאחר טיפול ושיקום טכני, וכך אפשר לספר את סיפורה כפי ששמענו בסיור במקום.

את האנטנה הפעילה רשות התח"ל (תחנות חוץ לארץ), גוף תקשורת בין-משרדי של המוסד, משרד החוץ ומערכת הביטחון, שנקרא בראשיתו שירות התח"ל. "על אנטנת התח"ל היתה לי 'מלחמת עולם' עם שרת החוץ גולדה מאיר", העיד ראש המוסד המנוח מאיר עמית, בראיון שערכתי איתו לפני שנים ספורות. "גולדה דרשה שניהול התקשורת הדיפלומטית יופקד בידי משרד החוץ, ואני התנגדתי לכך בתוקף. עמדתי על כך שהתח"ל ינוהל בשליטה מלאה של המוסד ולפי סדרי העדיפויות של המוסד. השותפות האנכרוניסטית עם משרד החוץ פגעה בייעודיו האופרטיביים של גוף התקשורת המודיעיני".

המאבק בין שרת החוץ לראש המוסד הוביל בסופו של דבר לפרידה בין שני הגופים, שהשתדכו מכורח הנסיבות סביב אנטנה אחת. עימות זה לא היה הראשון במסלול החתחתים של קהיליית המודיעין בשנות התגבשותה, ועל תורן האנטנה נתלו במשך השנים לא מעט מהיריבויות הטעונות במערכת השלטונית. רשות התח"ל התפתחה מרשת ה"גדעונים" המחתרתית של ארגון ההגנה. הגדעונים היו האלחוטנים שקיימו את קשר הרדיו לארץ מספינות המעפילים ומהתחנות היבשתיות של המוסד לעלייה ב' (ההעפלה הבלתי לגאלית) באירופה. עם קום המדינה הוסב צי הצללים של אוניות המעפילים להובלת עולים ארצה באמצעות חברה מסחרית שהקים המוסד לעלייה ב'. שאול אביגור, שעמד בראש הארגון, ניהל גם את פעילות הרכש הצבאי בחו"ל והובלתו לארץ על בסיס תשתית השליחים, רשת האלחוט, אמצעי התובלה והקשרים של המוסד לעלייה ב'.

האנטנה עמדה בנקודה שתוכננה לחפירה כלשהי, והמינהל טען שלא נחוץ מונומנט נוסף לשימור בשרונה. לא נתתי לפרק את האנטנה, ובשלב אישור התוכניות הודעתי שלא אחתום על התוכנית ללא השארת האנטנה. בשלב הזה נכנס המהנדס זאב גרליץ לתמונה והתחיל ללחוץ למען השימור. גרליץ הוא בולדוזר אדיר ששיגע את כולם עד שהצליח לשכנעם לשמר את הנכס".

ואכן, את הטמפרמנט הג'ינג'י של גרליץ ואת יכולתו להזיז הרים קשה לפספס. הוא מתנדב בנשמתו, התורם מהידע הטכנולוגי שלו ומקשריו, תורם מכיסו סכומי עתק לשימור (מנוף הנמל בתל אביב, לדוגמה) ושרוי במלחמות יהודים אין-סופיות מול רשויות ביורוקרטיות. גם לפרויקט האנטנה תורם גרליץ מכספו. לאתר גני שרונה בדרום הקריה יש לו יחס מיוחד. "בילדותי עבדו הורי בקריה", הוא מספר. "מדי יום שישי נהגתי ללכת לאחר סיום הלימודים אל אמי אסתר במשרד העבודה בקריה. זכור לי שבשעת הצהריים גולדה, שרת העבודה, היתה עוברת בין המשרדים ושולחת את הנשים הביתה בקריאה: 'וייבערס, יום שישי, לכו הביתה להכין גפילטע פיש לשבת'. לאחר מכן נערכה קבלת שבת עם הדלקת נרות וכיבוד צנוע של דג מלוח ובייגלה".

הנוסטלגיה החזירה את גרליץ אל המקום. "בשנים האחרונות הסתובבתי בימי שישי בבוקר בדרום הקריה והקשבתי להסברי מדריכי הסיורים באתר. נוכחתי שכל מדריך מספר משהו אחר. באחד הימים שמעתי את ההסבר שלך על האנטנה ונדלקתי".

למה דווקא האנטנה?

"מפעל השימור בקריה התמקד עד כה בבנייני הגרמנים בשרונה. לזכות הטמפלרים שמורה תרומתם למודרניזציה של ההתיישבות בארץ ישראל, אבל בהיסטוריה הטמפלרית רשום גם הפרק הנאצי ותמיכתם במשטר ההיטלראי. הגיע הזמן לשמר את החלק החשוב של הקריה בתולדות הקמת מוסדות השלטון של מדינת ישראל".

מה עשית?

"נכנסתי לעניין ומיד שקעתי בנפלאות הביורוקרטיה. למזלנו, עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה, התגייס למיזם והסדיר את האישורים ממינהל מקרקעי ישראל ומהעירייה. גם חיים מר, הבעלים של חברת האנטנות שייצרה את האנטנה הזאת, נרתם מיוזמתו למפעל השימור. הוא לקח על עצמו את פירוק האנטנה, שיפוצה במפעל החברה והצבתה מחדש. הוא מממן את המבצע ומקדיש אותו לזכר אביו, אהרון מר, שייצר והקים את האנטנה. ההתנדבות האישית של חיים מר היא פשוט מופתית בנוף הישראלי.

"בשלב המעשי פניתי אל רן חדוותי מקיבוץ עין שמר - כשהוא מתלבש על פרויקט הוא ננעל עליו ומתגבר על כל בעיה מכנית. הוא התברך בתבונת כפיים נדירה וברזומה שלו רשומים פרויקטים כמו מתקן השאיבה של 'מקורות' בראש העין, שיפוץ המנוף בנמל תל אביב, ספינת המעפילים בעתלית ועוד".

"ראיתי את האנטנה כאשר עסקתי בשיפוץ בית הבד בשרונה, אבל לא הייתי מודע לחשיבותה", אומר חדוותי מהמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "זאב (גרליץ) הדליק אותי לעניינה. האנטנה הלוגריתמית מתנשאת לגובה 18 מטר, ובסיסה ריבוע שצלעותיו בנות כשני מטרים. לשימור האנטנה נודעת חשיבות היסטורית ייחודית מפני שכמו כל מבנה ומתקן מהעבר, יש מאחוריה סיפור מתולדות היישוב ומשנותיה הראשונות של המדינה. האנטנה קשורה למורשת של קהיליית המודיעין הישראלית ותרומתה לבניין המדינה".

ליד האסם של משפחת קנול, הוצבה בראשית שנות ה 50- אנטנת התח"ל, אחד הפרוייקטים הסודיים

ביותר של מדינת ישראל. בכלל רחוב דוד אלעזר היה אחד הרחובות בו מוקמו בשנות החמישים

והשישים משרדיהם של המוסד ושירות הביטחון הכללי. עם הקמת 'המוסד' בשנת 1951 שכן בשטח זה מטה הארגון, ובשנת 1955 הוצבה כאן יחידת הקשר האלחוטי של 'המוסד' "מתקן 17 ", על שם

שלוחותיו בחו"ל ונקראה בשם תח"ל.

עם ראשוני היחידה נמנו 'הגדעונים' ששרתו כאלחוטנים בספינות המעפילים של המוסד לעלייה ב'.

בסמוך לו, שטח שעליו יוקם בקרוב בית מלון שכנה יחידה 504 שעסקה באיסוף מודיעין אנושי ובין

היתר מוקם בחצר המיבנה שובך יונים גדול ומידי ערב היו מגיעות לשובך יונים, ממדינות ערב ומארצות מעבר למסך הברזל, שעל רגליהם טבעת עם נייר קטן, אותו שלחו סוכני המוסד. תורן האנטנה שנותר במקום ונותר שריד אחרון ממטה 'המוסד' בקריה, היה מורם באמצעות לחץ שמן מידי לילה אחר חצות, חוטי האנטנה היו נפרשים ובחדרי המוסד היו משדרים וקולטים אותות במורס לסוכנים ביניהם גם אלי כהן.

במהלך הסיור פגשנו מדריך ומדריכה שבדיוק סיפרו שזו היתה רק אגדה אורבנית אבל אגדה יפה תודו.

האנטנה המיתולוגית שהורכבה במקומה החדש לזכר ימי עברו

מרכז המבקרים בשרונה (רח' אלברט מנדלר 14)

הביקור מודרך במרכז המבקרים היה אחד הסיורים המאד יפים ומעניינים, שכן הוא שוכן בבית משפחת באלדנהופרהטמפלרית משנת 1905, בו שכן שר המשטרה לאחר קום המדינה. גרם מדרגות יפה ניצב בקומה הראשונה , רצפה עם אריחים מצויירים מאד יפה באחד החדרים. סיפור המושבה מוצג במרכז משלהי המאה ה-19 ועד היום.

הקומה השנייה מוקדשת לתקופת המנדט, המאבק לעצמאות, הסיפור של הארבעה - שעל שמם רח' הארבעה ליד הסינמטק, שנהרגו במתקפה על המחנה הצבאי הבריטי במתחם שרונה.

קומת המרתף וקדשת לפעולות השימור ומוצג הסרטון על הזזת הבתים ממקומם במהלך פעולות השימור.

את הסיור הדריכה מנהלת המרכז ד”ר סוניה צ'סנין.

מאחורי השולחן, צמוד לקיר, נמצא תנור הבישול

במרכז המבקרים שוכן שעון יפיפה עם שני פעמונים מצידיו, עם מנגנון יפה ועל המחוגים יש סמל של הגרמנים – הנשר. השעון שכן בחזית “בית הוועד”. שי פרקש – הבחור שדאג לשיפוץ ושימור התנור שהוצב בחזית בית המבקרים אחראי גם לשיפוץ השעון יחד עם חובב שעונים ומתקן פנסיונר בשם מרדכי גבע משוגע לשעונים, אשר מצליח לתקן את השעון. על הסיפור המופלא שפורסם ב”הארץ" ע"י עופר אדרת כדאי לקרוא כאן יחד עם הסודות האפלים כיצד הגיעו חלקים מהשעון למשה דיין.

סרטון הפעלה של השעון שיש לדעת שכיום כבר לא מפעילים אותו מחשש שהמנגנון יינזק.

בבית הבד

המשכנו בביקור בבית הבד שלגביו כתוב באתר שרונה כדלקמן : משפחת פלוגפלדר, הקימה בחצר ביתה מבנה משק בנוי מאבני כורכר מסותתות, שהפך לבית בד.

בית הבד של המשפחה ייצר שמן זית איכותי ונפלא בטעמו, אותו מכרו לתושבים.

מכונות בית הבד, כולל המכבש המשוכלל, יובאו מחו"ל והיוו פריצת דרך טכנולוגית בענף ייצור שמן הזית בארץ ישראל.

ב-2007 שיקם צוות לשימור אתרים את מתקני בית הבד, התקין בו מנוע מודרני, ובית הבד הטמפלרי בשרונה חזר לפעול.

היום, עם פתיחת המתחם המושקע בשרונה, בית הבד הוא פרויקט מרגש המשלב בהרמוניה ישן וחדש ומעניק למבקרים בו בחירה תלת חווייתית:

בית הקפה – עם תפריט מגוון על טהרת שמן הזית ואפשרות לרכוש שמני זית משובחים, כולל בלנד ייחודי ואיכותי במיוחד שניתן להשיג בקפה בית הבד בלבד.

המוזיאון – בו ניתן לראות ולהתרשם ממכונות בית הבד המקוריות. במקום יוקרן מיצג אורקולי המספר את סיפור המקום.

'סלון' – הנמצא בקומה השנייה שנבנתה מעץ גושני שהשתמר היטב ומחכה לכם לאירועים פרטיים, כנסים, סדנאות, הרצאות, קורסים ולימודי שמן זית, סדנאות בישול, תערוכות אמנות ועוד.

כמובן שלא סיימנו לבקר בשרונה והפעם פסחנו על הבריכות עם פרחי הנופר , הבאולינג, המוזיאון שנפתח באופטיקנה ועוד, אבל אנו אצנו רצנו לסיור הבא.

המושבה האמריקנית- הגרמנית ביפו.

כנסיית עמנואל

הכנסייה שוכנת ברח' בר הופמן 15 יפו.

האדריכל שלה: פול פרדינגג גרוס מהנובר גרמניה הכנסייה נחנכה ב-1904.

כיום הארגון הנורבגי לישראל אחראי על המבנה. העוגב המרשים נבנה ב-1997

זהו מבנה הבנוי בסגנון ניאו-גותי שבו מתכנסת קהילת המאמינים בישוע. למבנה חלונות ויטראג'ים מרהיבים שרק בשל כך שווה לרוץ לכאן. הכנסייה שוכנת בלב המושבה האמריקנית בגבול יפו – תל-אביב.

במאה ה-19 הגיעו לנמל יפו נציגיו של ארגון בריטי שהיה מסונף לכנסיה האנגליקנית שנקרא אז LJS

שפירושו LONDON JEWS SOCIETY. בשנת 1884 פתחו אנשיו מרכז בלב יפו.

בספטמבר 1866 הגיעו ליפו 43 משפחות מתיישבים אמריקאיים שמנו 157 אנשים כולל הטף, חברי כנסיית המשיח שבאו לארץ כדי להכין אותה לשיבת העם היהודי. הם הביאו ממדינת מיין שבארה”ב בתי עץ דו קומתיים שהורכבו בשכונה.

במשך השנים נתקלו אנשי הקבוצה האמריקאית בקשיי הסתגלות בארץ והם עזבו אותה. באותם ימים הגיעו לארץ הטמפלרים.מבני המושבה הנטושים נרכשו ברובם על ידי אדם בשם מצלר, שמכר אותם לקבוצת טמפלרים מווירטמברג בגרמניה, בראשה עמדו כריסטוף הופמן (מיודענו משרונה) וגיאורג-דוד הרדג, שהאמינו אף הם כי כינוסם מחדש של היהודים בארץ ישראל יביא להחשת הגאולה וכינון ממלכת אלוהים עלי אדמות . הטמפלרים הוסיפו בניינים למושבה ואף ניהלו בה מבני ציבור: בית חולים, בית מרקחת, מלון, מנסרה, בית בד וטחנת קיטור. הם התפרנסו ממסחר, הובלה, מקצועות חופשיים כמו רפואה ורוקחות ומלאכה, בעיקר התפרסמו כצבעים מומחים. בשנת 1881 היו במושבה 26 בתי מגורים, 8 מהם בתי-עץ. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. מבנה הציבור החשוב ביותר היה בית העם, שכן הטמפלרים לא האמינו בבניית כנסיות והיכלות. המקדש שהתכוונו לכונן היה בליבות האנשים. בשנת 1871 רכשו מבנה בן שתי קומות וחצר גדולה ליד מלון ירושלים, בו הקימו בית ספר, פנימייה ובית עם. הם הוסיפו לבניין שני אגפים, כנראה בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בשנת 1877 נמכר הבניין לברון יוסטינוב. יוסטינוב שיפץ את הבניין והפכו למפואר בבתי המושבה. בחצר הגדולה הקים את אחד הגנים המתוכננים הראשונים בארץ, בתכנונו של בכור אלחדיף, מהבוגרים הראשונים של מקווה ישראל. הגן נודע ביופיו, ובנוסף לצמחים היו בו גם בעלי חיים, כגון, קופים ותוכים, והיו בו גם ממצאים ארכיאולוגיים. באמצע שנות התשעים של המאה ה-19 הפך את ביתו למלון, בשם מלון פארק על שם הגינה הגדולה, בה נהגו לטייל רבים מבני יפו. במלון זה התארחו הקיסר וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ב-1898. פמלייתם שוכנה במלון ירושלים הסמוך.

עץ הפיקוס בגינה של בית עמנואל הוא נצר מהפיקוס הבנגלי שבמקווה ישראל שניטע

בעזרת ניסים אלחדיף הבוגר הראשון של ביה”ס מקווה ישראל.

בית עמנאל- ארמון הברון ברח' אוארבך 8 הינו בניין הסטורי במושבה שנבנה ע”י האמריקאיים במאה ה-19, הורחב ע”י הטמפלרים, שופץ ע”י סבו של השחקן והמחזאי הבריטי סר פיטר יוסטינוב

ומתואר בערגה בספרו של ש”י עגנון ברומן הנודע “תמול שלשום”.וכך כותב עגנון:בין בתי השכונה

קפה לורנץ: "ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ....מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתים שלוש טיפות ומניחה, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר אין יודעים לעשות תה".
הבית עבר גלגולים רבים מבית מלון מפואר לבי”ס אנגלי לבנון וכיום הוא בית הארחה במיוחד

לתיירים מחו”ל הבאים לתור את המושבה היפיפיה.


לכבוד בואו של וילהלם השני תוכננה גם הנחת אבן הפינה לכנסייה שנבנתה במושבה כנסיית עמנואל. כאמור לא צידדו הטמפלרים בהקמת כנסיות, אולם לאחר העברת מרכזם לירושלים השתכנו במושבה גם נוצרים אוונגלים שרצו להקים כנסיה, והברון יוסטינוב תרם למטרה זו את הקרקע. טכס הנחת אבן הפינה התעכב למספר ימים, והקיסר לא יכול היה להשתתף בו, אבל כמה ממלוויו נכחו בטקס, והקיסר ורעייתו תרמו את פעמון הכנסייה לאחר שנשלמה בנייתה ב-1904. תכנון הכנסיה נעשה ע"י האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה ע"י בנימין זנדל, בנו של האדריכל תאודור זנדל. הכנסיה קיימת גם היום ברחוב בר-הופמן 13 ואפשר לבקר בה ואף לשמוע בה קונצרטים לעוגב. אנו גם האזנו למוסיקה ווקלית בליווי גיטרה ע”י זוג זמרים.

המושבה הגרמנית-טמפלרית התקיימה עד שאנשיה גורשו מהארץ לאוסטרליה ע"י האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

כנסיית עמנואל

ויטראג'ים יפיפיים מעטרים את הקירות – שווה לראות

הכומר הגבוה פשוט טעה במקצוע.blush

בית ידידות מיין

כדאי לבקר בבית בגלל סיפורם המרתק של הזוג ששיקם אותו - ד"ר ריד וג'ין הולמס.

בית הידידות מיין. נקנה רגע לפני שנהרס.
בית הידידות מיין.נקנה רגע לפני שנהרס. צילום: ערן גל-אור


את הסיפור על המושבה האמריקאית שמע ד"ר ריד הולמס לראשונה בשנת 1943, מפיה של תרזה רוג'רס קלי, גברת בת 88 ממדינת מיין, שהפליגה בגיל שתים עשרה יחד עם משפחתה בספינת ה"נלי צ'ייפין" ארצה.

מאז ועד היום לא חדל ריד לקרוא, לחקור ולפענח את סיפורם המרתק של 157 המהגרים, אליהם הוא קשור בקשרים סבוכים. ידידתה של סבתו הייתה ילדה בת חמש שיצאה עם משפחתה למסע, וגם משפחתו של סבא-רבא שלו הייתה ממקימות המושבה.

בחודש פברואר 2002 הגיעו ריד ואשתו ג'ין לישראל, וגילו שהבית בפינת הרחובות אוארבך ובר הופמן עתיד להיהרס בשבוע שלאחר מכן. בלי לחשוב פעמיים רכשו ג'ין וריד את הבית. במשך שנתיים הם עמלו על שיקומו ושימורו, והצליחו לשחזר באופן מוחלט את הבית המקורי, שנבנה כמעט 140 שנה קודם לכן.

כשהושלמה הבנייה, החליטו ג'ין וריד להפוך את הקומה הראשונה של הבית למוזיאון, בו אנו מבקרים כעת. ג'ין וריד הולמס מגיעים ארצה לתקופה של 4-3 חודשים בכל שנה, ובשאר הזמן מתגוררים בארצות הברית. כדאי לשאול את יהונתן מראש האם הזוג הולמס נמצא בארץ, ובמידה שכן, לברר האם ניתן להיפגש עימם ולשמוע מפיהם את סיפורם.

טלפון לפרטים: 03-6819225 (יהונתן כיס-לב).
שעות פתיחה: בתיאום מראש.
כניסה: ללא תשלום מסודר, על בסיס תרומה.

אנו נכנסנו לקומה התחתונה התת קרקעית ומפאת החום ששרר שם לאכזבתי לא יכולנו להשאר.

מבט על בית הידידות מאחור

עוד פרטים על המושבה ועל הטמפלרים כדאי לקרוא כאן.

עד כאן כל הסיפורים ששמעתי בסיורים במסגרת בתים מבפנים.

עד כאן המורשת של העבר שהנחילו לנו.

ומה אנו ננחיל לדורות הבאים? אולי את זה?

אם אהבתם את הכתבה לייק יתקבל בברכה.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של לבון רחל קולומבוסית?

הפוסט הבא ›
סלובקיה היפה עם גיחה לשכנות והרבה תקלות חלק 1
סלובקיה היפה עם גיחה לשכנות והרבה תקלות חלק 1
מתוך הבלוג של לבון רחל קולומבוסית
27-06-2015
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
חולון - גני סיפור חדשים בעיר הילדים  הקסומה
חולון - גני סיפור חדשים בעיר הילדים הקסומה
מתוך הבלוג של לבון רחל קולומבוסית
02-05-2015
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של לבון רחל קולומבוסית »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

סיפורי הסתרים מתקופה שהיתה ואיינה עוד

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

סיפורי הסתרים של רחל

ירדן
השב  · 

אשרינו שזכינו ברחל לבון

ירדן
השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
×