מקורות הסלסה

מאין צמחה הסלסה? - מקובה? מפורטו ריקו או אולי ממדינות אחרות? מה השפיע על התפחות הסלסה יותר מכל ועוד...
מערכת אתר למטייל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מקורות הסלסה
© עידו ויסמן

הקדמה

אין צורך מציטוטו של אוסקר ויילד כדי לבטא את הקשר החזק בין אמנות מוסיקלית לבין האמצעים שעומדים לרשותנו כבני אדם לבטא את תחושותינו, מחשבותינו וגורלנו . הסלסה, אחד מסגנונות המוסיקה והריקוד הלטיניים, מהווה דוגמא נפלאה לקשר הזה. לא משנה אם נתקלתם בסלסה בקובה, בניו יורק , בפורטו ריקו, או בכל מקום אחר, המילים בשירים וצעדי הריקוד יחברו אתכם מיד לביטויים הרגשיים ולרחשי הלב של הרוקדים.

לתחילת הכתבה

מקורות הסלסה

התחקות אחר שורשי הסלסה דומה להתחקות אחר שורשיו וענפיו של עץ עבות.
הסלסה צמחה במספר מדינות לטיניות. קשה לקבוע בודאות מהיכן צמחה - מפורטו ריקו? מקובה? או אולי מקולומביה?

אפשר לדמות את הסלסה גם לפאזל המורכב מכמה חלקים, כאשר כל חלק בפאזל הינו אלמנט אחר אשר השפיע על התהוותה. במילים פשוטות: המילה סלסה בספרדית פרושה "רוטב", ואכן הסלסה "מתובלת" במקצבים אפרו-קריביים עם מקצבים לטינים, (כגון: הרומבה, הסון מונטונו (Són Montuno), ה- Guaracha, הממבו, הצ`ה צ`ה צ`ה, הרומבה בולרו - ריקוד האהבה הקובני, הדאסון, המרנגה ועוד) -כשלכל מקצב חלק משמעותי בהתפתחות הסלסה.

תרומתם של הקובנים להתהוות הסלסה:
בשנות ה-70 של המאה 18 הובאו לקובה כ-700,000 עבדים אפריקאים (מרביתם הגדול מקו החוף המערבי של אפריקה) אשר ניסו בכל מאודם לשמר את המוסיקה האפריקאית עליה גדלו בארצות מולדתם. כחלק מהניסיון הם הכניסו את תבניות מוסיקה חילוניות ודתיות לתוך המוסיקה אותה שמעו בסביבתם החדשה. הם פיתחו סגנון ריקוד אפרו-קובני קצבי בשם קלאוה המנוגן לצלילים של שני גזרי עץ עגולים קטנים (מכונים קלאוס) אותם מכים זה על זה. (Calve - מילולית -מפתח צלילים. מבטאים קלא-וה).

בשנות ה-20 של המאה ה-19 החל מתגבש במחוזות המזרחיים של קובה, בקרב בני המעמד הנמוך והבינוני, סגנון הסון Són. הסון כלל אלמנטים מהטרובדור הספרדי, אלמנטים של תיפוף אפריקאי וכמובן גם קלאווה. במקביל החל לצמוח בקרב השכבות העשירות של קובה זרם הדאנסון (Danzón)- ריקוד אשר נולד מהקונטרה-דנסה, מהסון וגם קצת מהרומבה.

צעד נוסף לקראת התהוות מה שמכונה היום הסלסה התרחש בשנות ה-40 של המאה ה-20 (מחוץ לגבולות קובה) כאשר Pérez Prado (אשר בילה את מרבית חייו במקסיקו) ולהקות אחרות הפריחו בממבו -(מיזוג של מקצבים אפרו-קובניים עם ג`ז וסווינג) -רוח חדשה. ראשי תזמורות (למשל Beny Moré -אמן בעל שם עולמי) החלו לשלב את הממבו עם הסון הקובני ועם ה- guaracha (סגנון ריקוד קצבי נוסף שאופייני לקובה) ולמעשה סללו את הדרך להתהוות סגנון מוסיקלי חדש שאמנם טרם כונה סלסה אך היה כבר בעל מאפיינים של סלסה.

שנות ה-50 (הידועות כשנות השלטון המושחת של בטיסטה) אופיינו כשנים בהן החלו אמנים רבים, ביניהם חברי להקת סיירה מאסטרה, לבטא דרך המוסיקה החדשה את אשר על ליבם. בשירים הם יצאו נגד השלטון המושחת, ונגד העוני וביטאו בגלוי את תמיכתם במהפכן פידל קסטרו.

התהליכים הללו למעשה היוו את הבסיס לגל ששטף את שכנותיה של קובה בשנות ה-60 , בהן תפסה הסלסה תאוצה, בעוד שדווקא בקובה -שנשלטה כבר ע"י פידל קסטרו- המוסיקה והריקוד נעצרו מלכת. השלטון הקומוניסטי מנע הפקות והקלטות מוסיקליות. כך למעשה דווקא קובה בה צמחו שורשי הסלסה לא יכלה להנות מאותם פירות אותם קטפה ניו יורק...

תרומתם של הפורטוריקנים להתהוות הסלסה של ניו יורק:
מסביבות שנת 1800 ועד ימינו, ניתן לזהות במוסיקה הפורטוריקנית סגנונות בולטים מהמוסיקה הקובנית ביניהם הסון, הדאנסון, ה- guaracha ואחרים, דבר שתרם לעושר המוסיקלי של התרבות הפורטוריקנית. לצידם צמחו בפורטו ריקו סגנונות ייחודיים כגון הבומבה, הפלנה (plena) וה- seis.

בין השנים 1915-1930 הגירו כ- 50 אלף פורטוריקנים לניו יורק ועוד 800 אלף מהגרים הגיעו לארה"ב בשנים 1940-1969, שוב רובם הגדול לניו יורק. המהגרים הפורטוריקנים שניסו להסתגל לאורח החיים החדש מצאו מפלט במוסיקה ובמחולות של הבומבה והפלנה (Bomba y Plena) המסורתיים. הפלנה הינו סגנון ריקוד מיוחד אשר עוסק במאורעות עכשווים. (יש המכנים את הסגנון כ"מזמורי העיתונות", כלומר שירה על מה שמסופר בעיתונות). הבומבה הוא סגנון דרכו אמנים שונים ביטאו את התסכול מתנאי החיים העלובים ואת השאיפה לעתיד טוב יותר.

באמצע שנות ה-40 מוסיקאי ג`ז רבים החלו לשלב בקטעי הנגינה שלהם אלמנטים ומקצבים לטינים. העירוב הזה הצמיח סוג חדש של מוסיקה שנקרא: Cubop (ג`ז שחור) כשמחיטו (Machito ) ודיזי ג`ייספיה (Dizzy Gillespie ) מובילים את הרוח החדשה.

מתישהו בשנת 1948 נולד גם הממבו. הוא פרץ כסגנון קובני חדש במקסיקו בזכות דמסו פרז פראדו (Damaso Perez Prado) שהוציא לאור תקליט ממבו ראשון. עד מהרה הוא זכה לפופולריות רבה, במיוחד הלהיט "Que Rico El Mambo" אותו הוציא שנה מאוחר יותר.

ארבע שנים מאוחר (1955) היה זה הצ`ה צ`ה צ`ה שהפך להצלחה מסחררת אך הפופולריות שלו דעכה די מהר.

התקדמות נוספת התחוללה בתחילת שנות ה-60, לאחר תפיסת פידל קסטרו את השלטון. מתנגדי השלטון היגרו לניו יורק והצטרפו לפורטוריקנים ומהגרים היספאנים אחרים. השפעת המהגרים על ההווי המקומי לא אחרה לבוא. סגנון מוסיקלי מעורב; לטיני-שחור המשלב בין ג`ז אמריקאי לבין סגנונות לטינים נשמע בכל מקום. ממבו, צ`ה צ`ה צ`ה, רוקנרול, בומבה ובוגלו החלו לשטוף את רחבות הריקודים והמוסיקה הלטינית החלה חודרת לתודעה המקומית. שתי להקות הובילו את התפנית הזו. האחת בניהולו של הפסנתרן הפורטוריקני נורה מורלס (Nora Morales) והשניה להקת מחיטו (Machito Orchestra) שהלב והנשמה שלה היה סקסופוניסט הג`ז והחצוצרן Mario Bauza. סגנונות שתי להקות אלו אופיינו בקירבה רבה יותר לסגנון האפרו-קובני מהלהקות שקדמו להן (למשל Xavier Cugat). הם ידעו לשלב היטב בין כלי נגינה אפרו-קובנים, כלי נשיפה, (לרבות כלי נשיפה מעץ), כלי ההקשה של רומבה (כגון: טימבל, בונגוס ותופי הקונגה) לבין פסנתר, מרקה וכמובן הקלאוה.

להקה נוספת שזכתה לפופולריות באותה עת היתה להקתו של הפסנתרן הקובני Jose Curbelo. להקה זו כללה שני מוסיקאים שלימים הפכו לאגדה מהלכת בניו יורק. מדובר בזמר הפורטוריקני טיטו רודריגז (Tito Rodriguez) ובנגן כל ההקשה טיטו פואנטה (Tito Puente) . האחרון נחשב בעיני רבים לאמן הסלסה והממבו הגדול מכולם. שניהם התוודעו לממבו שסחף את מקסיקו ובהדרגה הצליחו לכבוש את רחבות הריקודים בניו יורק, אך הם לא הצליחו לפרוץ את גבולות העיר.
השינוי רקם עור וגידים בתחילת שנות ה-70 כשמנהל אחת הלהקות ג`וני פאצ`קו והמפיק ג`רי מסוצ`י ייסדו חברת תקליטים בשם "פאניה" (Fania). ב1973 הם אירגנו קונצרט שבשל התלהבות יתרה של הקהל, נאלצו מארגניו להפסיקו.

בעקבות הפסקת המופע החליט ג`רי מסוצ`י להפיק סרט בשם "סלסה" שנערך מקטעים שצולמו במהלך הקונצרט ומקטעי ארכיון מסרטיית הוליווד בהם נראו דמויות מפורסמות כשהן רוקדות לצלילי מוסיקה שכביכול הוגדרה כסלסה/סלסה חמה (Salsa Caliente). אחרי יציאת הסרט לאקרנים, החלה למעשה הפריצה הגדולה של הסלסה לתודעת האמריקאים כשחלקם חושבים (לתומם) שהסלסה נוצרה אצלם בבית...אמנם הניו יורקים כבר רקדו לצלילים לטינים כבר עשור לפחות, אך היתה זו דווקא פאניה אשר דחפה את המוסיקה קדימה.

אך כמו כל דבר טוב שמגיע זמנו, הסלסה החמה החלה לדעוך בשנות ה-70 המאוחרות, ואת מקומה תפסה הסלסה הרומנטית (Salsa Romantica). הגל החדש אופיין במקצבים קלים יותר לשמיעה, שקטים ואיטים יותר בתחילת המנגינה ובמקצב מהיר יותר, ככל שהמוסיקה מתנגנת לה, עד שהמקצב מגיע לשיאו לקול ניגון חצוצרה וטרומבון ואח"כ שוב המקצבים יורדים ונעשים שקטים עד לסיום. בין הזמרים שהובילו את הגל החדש ראוי להזכיר את אדי סנטיגו (Eddie Santiago), לואיס אנריקה (Luis Enrique) ו-ללו רודריגז (Lalo Rogriguez). מאז, ובעצם עד היום הסלסה חיה וסוחפת אחריה המוני רקדנים במועדונים בארה"ב ובעצם בכל העולם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה למרכז אמריקה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×