ניו זילנד - טיול תרמילאים בארץ יפהפיה

הנופים המקסימים, שניו זילנד מציעה למבקרים בה, מושכים אליה תיירים רבים והופכים אותה ליעד מועדף. אם אתם אוהבים נופים מרהיבים, מסלולי טיול רבים ומגוונים והמון אטרקציות מיוחדות - זה היעד בשבילכם.
דן פנחס
|
תמונה ראשית עבור: ניו זילנד - טיול תרמילאים בארץ יפהפיה

נלסון ואייבל טזמן

בבוקר נסענו על כביש החוף המערבי לאורך הים, דרך גריימאות' ווסטפורט. לא עצרנו לטייל שם למרות שנראה לי שפיספסנו. מה שכן, עצרנו לאורך החופים היפים האלה, שחלקם מוקפים בצמחייה ובבולדרים בתוך המים. המראות הזכירו קצת את הגרייט אושן רואד, שבאוסטרליה. כמובן שיש מלא חיות בדרך ומקומות לעצור בהם, אבל היינו בלחץ של זמן אז עצרנו רק במקומות הכי יפים, עד שהגענו לנלסון, אחרי נסיעה מתישה של מי זוכר כמה שעות טובות, לאכסנייה טובה שנקראת Shortbread. האכנסייה קטנה מאוד ויש בה רק עשרה חדרים, אבל היא מאוד מפנקת ומאובזרת. אפילו הייתה טלוויזיה בחדר. בבוקר נסענו לנלסון לייקס, מה שהסתבר כנפילה דיי גדולה לטעמי. המקום יפה, אבל יש בו מלא זבובים וזה לא משהו שלא ראינו קודם לכן, כמו שני אגמים ענקיים מוקפים בהרים. אם אתם כבר שם אז עדיף לעלות על אחד ההרים למסלול הליכה של כמה שעות, וזה מה שעשינו.

את שאר היום ניצלנו על מנת להסתובב בנלסון והיינו בשוק מקומי, שהוא קטנטן ומלא בדוכנים שרובם דברי יד-שניה ואפילו אכלנו בפאלפל של יורם ברחוב טרפלגר שהוא הרחוב הראשי ,אירוח ואוכל מעולה והרגשה של קצת בית למי שמתגעגע. בנוסף היינו בבית מרקחת ובטעות אמרתי ד"ר פישר ואישה ישראלית בשם תמי התחילה לפטפט איתנו בשיחה שנתארכה לכמעט שעה. היא סיפרה לנו שהיא ובעלה היגרו בעקבות חברים לניו זילנד לפני שבע שנים והם גרים בפרבר קטן מרחק 20 דק' נסיעה מנלסון. לעיירה קוראים וויקפילד. תוך כדי השיחה היא סיפרה לנו שהיא מארחת ישראלים תמורת תשלום סמלי של 10 דולר ללילה, סיכמנו שניפגש בימים הקרובים.

למחרת נסענו למוטואקה, עיירה קטנה, חצי שעה נסיעה מנלסון. ישנו בה בחיבורים אצל זוג זקן שהיגר מהולנד לניו זילנד ולא נראה נלהב במיוחד לארח אנשים, כך שהתחושה לא הייתה הכי נעימה. התארגנו במקום והמשכנו לכיוון הגולדן ביי, למקום שנקרא קייפ פארוול (הספיט), שזה מקום שנמצא צפונית לוולינגטון, שנמצאת באי הצפוני. המקום עצמו נראה נטוש לגמרי ומדיי פעם יש איזו עיירה קטנה. הגענו כמעט לקצה, עד שנעצרנו בחווה קטנה, שם עשינו טיול סוסים כייפי על הים וחזרה דרך יער קטן. הטיול עצמו הוא בערך שעה והוא נחמד לגמרי במיוחד לזוגות. היינו חמישה אנשים וכל אחד רכב על סוס משלו. נהניתי מאוד, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שרכבתי על סוס. הנוף נחמד מאוד ובסך הכל הטיול מאוד מומלץ. בדרך חזרה אפשר לעצור על אחד החופים שנטושים לגמרי מאדם, להיכנס למים או סתם לשוטט על החוף עצמו.

חזרנו בערב לבית של הזוג מחיבורים אחרי יום מתיש. בבוקר למחרת רצינו לעבור לאכסנייה ומצאנו אחת שנקראת The Laughing Kiwi, אכסנייה מצויינת שאפילו יש בה ג'קוזי בחוץ. משם נסענו לאייבל טזמן, שזו שמורת טבע ענקית, חצי שעה נסיעה ממוטואקה. כדי לטייל באייבל טזמן, צריך לקחת טקסי בוט שזו סירה שהיא בעצם מונית, כי אחרת אין אפשרות הגעה לאתר עצמו. בשמורה אפשר לבלות גם חמישה ימים ולטייל בה. אנחנו, בגלל לחץ הזמן, לקחנו, במקום טקסי בוט, קייאקים לשייט של 12 ק"מ. משם לקחה אותנו הסירה טיפה צפונה וחזרנו דרומה כדי להספיק לסירה האחרונה שיוצאת בארבע אחר הצהריים.

חתרנו בקייאקים יחד עם עוד ארבעה זוגות, כאשר כל זוג בקייאק משלו. אחרי 12 ק"מ מדהימים בים הפתוח הגענו לעצירה ולשמחתנו גילינו שמחכה לנו שם אוכל שם ושתייה. מיד לאחר מכן אספה אותנו הסירה ויצאנו לטיול רגלי של תשעה ק"מ בתוך היער הסבוך, כאשר מדי פעם יש נוף לים. המקום מלא בגשרים ועליות ומורדות עד שהגענו לחוף, שהיווה נקודת הסיום שלנו ועל מנת להעביר זמן נכנסנו להתרענן במים. לאחר מכן הגיעה הסירה והחזירה אותנו חזרה לנקודת ההתחלה. אייבל טזמן זה אחד המקומות המגניבים ומומלץ להשאר שם אפילו יותר מיום אחד.

לתחילת הכתבה

טונגרירו, טאופו ורוטרואה

למחרת בבוקר נסענו חזרה לנלסון, להעביר יום בעיר ולעלות קצת תמונות ולקראת ערב נסענו לתמי ויצחק, איתם סיכמנו בפגישתנו שנגיע. הגענו לבית על גבעה קטנה בעיירה שנקראת וויקפילד. הם אירחו אותנו ממש יפה ויש להם ילדה בת 14. בבוקר התעוררנו ואכלנו איתם ארוחת בוקר, שבסופה היינו צריכים לעזוב את האי הדרומי ולנסוע לפיקטון. קיבלנו המלצה לעשות זאת דרך קווין שארלוט רואד, שזוהי דרך שנחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. בחרנו בדרך הזו כי הדרך השנייה קצרה בטיפה וכוללת נסיעה סתמית בין ערים. קווין שארלוט רואד זוהי דרך מדהימה ומספקת טעימה אחרונה מהאי הדרומי בניו זילנד. הדרך תלולה מאוד ועוברת לאורך הים, כשלצידה עיירות קטנות לאורך ההרים וצמחייה ירוקה לאורך כל הדרך עד שמגיעים לפיקטון. פיקטון זוהי עיירה המהווה כשער המעבר לאי הצפוני וממנה יוצאות מעבורות לוולינגטון. זו גם הדרך היחידה שהיא לא מטוס להגיע לעיר הדרומית באי הצפוני, הלא היא וולינגטון, שהיא גם הבירה של ניו-זילנד. אז כאמור, הגענו, העלינו את הרכב על המעבורת ויצאנו לדרך שנמשכה שלוש שעות במיצרי מרלברו, שטיפה הזכירו את המילפורד. המעבורת עצמה ענקית ויש בה שבע קומות, כולל חנייה. יש אפשרות לשבת גם בחוץ וגם בפנים, לעשות קניות בחנויות ואפילו ללכת לקולנוע. אנחנו הסתפקנו בהשלמת שעות שינה לסירוגין בין הצפייה בנוף.

וולינגטון התגלתה לנו כעיר אפורה ומשעממת, מלאה במשרדי ממשלה ומעט מאוד מקומות חנייה (זו המכה הכי גדולה בעיר). ישנו באכסנייה סתמית ללילה אחד בשם Rosemere Backpackers. אין יותר מדיי מה לעשות בוולינגטון ולכן בשבילנו זו הייתה רק עיר מעבר. בבוקר הסתובבנו קצת במרכז העיר, רק כדי לגלות שאין מה לעשות שם. מאוחר יותר יצאנו מהעיר לנסיעה של שש שעות אל אזור הפארק הלאומי טונגרירו (Tongariro National Park), או יותר נכון, לעיירה, שכמה מפתיע, נקראת נשיונל פארק ולאכסנייה נטושה, אך חביבה מאוד בשם Howard's Lodge. מהעיירה הזו יוצאים כל בוקר אל עבר הפארק הלאומי טונגרירו תמורת 20 דולר. האתר עצמו אינו עולה כסף וכולל מגוון אפשרויות הליכה: מטרק של שלושה ימים עד ההליכה הפופולארית של 19 ק"מ וחצי ביום אחד (שמונה שעות, בגלל ההסעות חזרה) וכן אפשרות למטיבי הלכת לעשות גם את האוף טרק, בעיקוף של שלוש שעות של טיפוס על ההר עצמו. האתר הוא הר געש, שנחשב עדיין לפעיל למרות שההתפרצות ההאחרונה בו הייתה אי שם בשנות ה-20 וזכתה לפרסום ענק לפני כמה שנים בעקבות הסרט "שר הטבעות" (בסרט הוא מוכר יותר בתור הר דום - Mount Doom). מכל האתרים בניו זילנד שצילמו בהם את שר הטבעות, לדעתי הוא הכי יפה ומרשים ולא לוקחים בו מחיר מופקע בגלל שצילמו בו.

מגיעים אל המקום בשמונה וחצי בבוקר וכבר בהסעה קובעים את שעת החזרה ל-16:30. לא מומלץ לקחת אוטו מכיוון שהמסלול נגמר בצד השני ובמרחק גדול. בבוקר, כשיצאנו, היה ערפל שבגללו לא ראינו כלום, אך תוך שעה הוא התפזר ואז גילינו מלא הרים סביבנו. התחלנו לטפס בהתחלה על הר קטן ואז עלינו על מישור, כשלצידנו הר דום. הגענו שוב לעלייה שהתחילה טיפה להקשות, האזור כולו אדום חום עד שמגיעים לעלייה השלישית (העלייה הגדולה ביותר היא בגובה 1900 מטר). אז נגלו לפנינו שלושה מעיינות רותחים שנקראים Emerald Lakes. אלה אגמים מדהימים בצבע טורקיז. המשך המסלול עובר ברובו במישור ובירידה, כאשר ישנם מקומות שיוצא מהם עשן והם מסריחים מגופרית וחלקם בצבע צהוב. לאט לאט יורדים' עד שמגיעים ליער שבו הולכים עוד כשעה, פחות או יותר, עד שמגיעים לנקודת הסיום ואז חוזרים לאכסנייה סחוטים אך מרוצים אחרי יום ארוך ומתיש.

למחרת נסענו לכיוון טאופו, שהיא במרחק של קצת פחות משעה מהנשיונל פארק. טאופו היא עיירה מגניבה לגמרי ששוכנת על אגם טאופו. העיירה מזכירה טיפה את קווינסטאון בספורט האתגרי שמציעה, אבל בזה נגמר הדימיון. בעיירה מצנחי רחיפה, צניחה חופשית, באנג'י ועוד. אנחנו התאכסנו באחת האכסניות הזכורות לטובה וזה בזכות החדר הענק שקיבלנו. חוץ מזה, יש לה גם מיקום מעולה ושירות אדיב. לאכסנייה קוראים Blackcurrant Backpackers. בבוקר למחרת עשינו גם מצנחי רחיפה בגובה של 800 מטר מעל העיירה, מה שהתברר כחוויה בלתי רגילה, הכוללת גם כמובן נוף מדהים. את שאר היום העברנו בשיטוט בין החנויות הנחמדות שיש בעיירה. שלושה ימים זה מספיק לטאופו לדעתי.

לאחר מכן נסענו לרוטורואה, העיירה הכי מסריחה בטיול, תרתי משמע. למה מסריחה? בגלל שכל העיירה הענקית הזו יושבת על גופרית ולכן יש בה יש ריח של חמת גדר. מה שנחמד בה הוא התפרצות של גז מהאדמה, בנוסף יש כנסייה נחמדה וכמובן אגם שבו אפשר לשוטט ולהאכיל את החיות. יש בכניסה לעיירה מופעים של המקומיים (מאורים), לא הייתי בזה אבל זה נשמע נחמד. חוץ מזה, העיירה דיי משעממת ויום אחד הספיק לנו. משם, נסיעה של חמש שעות הובילה אותנו בדרך נחמדה לאוקלנד, העיר הגדולה ביותר בניו זילנד. נזכרנו ששלחנו מייל לזוג ישראלים בשם הראל ומזל מאוקלנד מוקדם יותר בטיול וקבענו להתארח אצלם. החזרנו את הרכב בסוכנות שנמצאת במרכז העיר, הרמנו אליהם טלפון והם באו לקחת אותנו ממרכז העיר. אחרי נסיעה קצרה הגענו אליהם הביתה. בית חמוד עם חדר נקי ומיטה זוגית חיכה לנו וכמובן אירוח ברמה אחרת, לא ידענו אבל אנחנו היינו הראשונים שהתארחו אצלם והם בדיוק סיימו לשפץ את החדר הזה. כמובן שהיה נוח לחזור לדבר עברית אבל יותר מכל, אחרי כל כך הרבה זמן, לאכול קצת חומוס ופיתות (הראל מכין) וחמוצים. חוץ מזה, הם זוג ממש נחמד ואחרי יומיים שלמים של רביצה אצלם עברנו לאכסנייה.

אוקלנד מחולקת ממש לפי רובעים, כאשר אנחנו ישנו ברובע טוב ויחסית קרוב למרכז, אבל באכסנייה סתמית לחלוטין בשם Pentlands שנמצאת בשכונת גבעת עדן. בבוקר הלכנו לטייל בעיר והיינו בשוק המקומי' שאיכזב לחלוטין. הרחוב הראשי נחמד מאוד, במיוחד הדוכן הקטן שמכין עוגיות שוקולד צ'יפס בכל מיני טעמים ושילובים. בנוסף, הלכנו לסקיי טאוור (בניין שנראה כמו מחט) של אוקלנד, שזה הבניין הכי גבוה בחצי הכדור הדרומי. בערב יצאנו למועדון סלסה יחד עם הראל ומזל וגם עם הישראלים שהכרנו אצלם, מה שהפך לערב מצחיק ומוזר. יום לאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר ובערב נפגשנו לארוחת ערב עם ישראלים נוספים, שבסופה נאלצנו להפרד כי חיכתה לנו טיסת לילה חזרה למלבורן. עלינו על הטיסה עייפים, שמחים ויותר מכל מרוצים מהטיול המדהים במקום שבקלות יכול להיות גן עדן...

לתחילת הכתבה

מסקנות וטיפים

יש המון מה לראות בניו זילנד, אבל חשוב לתכנן את המסלול נכון ולפי מזג האוויר. למשל, אנחנו עלינו איתו מהדרום לצפון. כדאי מאוד לדעת מה רוצים לעשות, פחות או יותר, על מנת לא להתקע ללא כבישים (האי הדרומי בעיקר). המסלול שעשינו נלמד לאחר טעות שעשינו, בה למדנו על בשרנו מה קורה כשלא מתכננים את המסלול.  בנוסף, בכל הקשור לתקשורת - מומלץ לקנות כרטיס סים ברגע שנוחתים, העלות היא שני דולר והכרטיס הוא של חברת וודפון (Vodafone). הכרטיס מתאים להתקשרות בתוך ניו זילנד. כמו כן, כדאי מאוד לקנות כרטיס שנקרא v8 של חברת וודפון. הכרטיס הוא מעין כרטיס חיוג שמתאים רק לסים שלהם ומאפשר להתקשר בשני סנט לדקה לארץ מהנייד.

קניות - ישנן רשתות רבות של סופרים, אבל הזולות ביותר הן Woolworths, Pak'nSave והיקרות ביותר הן New World ו-4 Square. אני ממליץ מאוד לקנות את הקוּלרים שלהם, שעולים שני דולר ושומרים על הקור. הם כמו שקי בד לנשיאת אוכל, פתרון זול ויעיל. בנוסף, על מנת לקרר את האוכל אפשר להשתמש פשוט בבקבוקים שמקפיאים אותם מראש. עדיף לתכנן את קניית האוכל כדיי לא לקנות בסופרים היקרים שנמצאים בעיקר בעיירות נידחות (למשל אקרואה), שם אין אפשרויות נוספות ואז נאלצים לשלם מחיר מופקע.

את הטרקים, או כל אטרקציה אחרת, עדיף לסגור במרכזי המידע שפרושים בכל מקום, דרכם אפשר לקבל מפות וגם מחירים נוחים מאוד.

ולגבי הלינה - מומלץ להתשמש מדיי פעם ב"חיבורים". גם כדי לחסוך ובעיקר כדי לראות איך המקומיים חיים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×