ניו זילנד - תרמילאית באי הדרומי

נסיעה לניו זילנד היא חלום שמתגשם, היא מתחילה בקרייסצ'רץ וממשיכה לטיפוס על קרחונים וטרקים באזור וונקה. לא משנה מה שתבחרו, בין אם טרק ארוך או טרק קצר, בין אם לינה באוהל או באכסניה, הטבע של ניו זילנד יקיף אתכם ויגרום לכם להרגיש שאתם נמצאים בתוך גלוייה.
נועה גביש
|
תמונה ראשית עבור: ניו זילנד - תרמילאית באי הדרומי

חלום שמתגשם - נחיתה בכרייסטצ'רץ'

חלמתי על הטיול הזה כבר המון זמן, בערך שנה לפני שהתגייסתי. לא ידעתי לאן אני רוצה לטוס אבל ידעתי שזה יהיה מקום עם הרבה הרים, אז זה בטוח לא יכול להיות הולנד. נו, כבר צמצמנו קצת. אחרי הרבה התלבטויות, החלטתי לטוס לשלושה חודשים לניו זילנד ואחר כך להמשיך למזרח לעוד חמישה חודשים, לכל היותר. בינואר 2009 הגיע היום שלו ייחלתי יותר מכל – יום הטיסה שלי לניו זילנד. הטיסה ארכה 26 שעות והיתה מתישה הרבה יותר ממה שחשבתי.

אחרי שוידאתי מהאוויר שאכן יש הרים בניו זילנד, נחתנו בכרייסטצ'רץ' ופתאום הבנתי שלא דאגתי בכלל ללינה בשביל הלילה הראשון. אז מה עושים עכשיו? ועוד משהו, האם כדאי לי לשכור רכב או לא? התרוצצתי הרבה בין הדלפקים של סוכנויות השכרת הרכב שלא ממש הבינו מה אני רוצה וכך גם גיליתי שבתקופה הזאת (חג המולד) השכרת רכב עולה בסביבות ה-40 דולר ניו זילנדי ליום (80 ₪ בערך), גם אם הוא ממש קטן.

החלטתי לוותר בינתיים על האופציה הזאת ונעזרתי בחוברת BBH, שפקיד חביב נתן לי כדי להזמין מיטה באכסניה. זה היה קצת מתסכל, כי לא היו ממש אכסניות פנויות ופתאום התחלתי לחשוש שאני אבלה את הלילה בשק שינה בשדה התעופה. מסקנה: בפעם הבאה אני אקשיב לאמא ואזמין אכסניה מראש או לפחות אברר איפה אמורים לישון בעיר שבה אני נוחתת. הגעתי בטרמפ לאכסניה בכרייסטצ'רץ', שהיתה נחמדה ולא מיוחדת במינה, שם התקלחתי ונחתי סוף סוף במצב מאוזן. בערב פגשתי בחורה אמריקאית נחמדה בשם לואיז והחלטתי לנסוע איתה לכיוון החוף המערבי (כרייסטצ'רץ' נמצאת בחוף המזרחי) ולראות אחר כך אם כדאי לי לקנות או לשכור רכב.

לתחילת הכתבה

עיירה צרפתית ומעבר לחוף המערבי

בבוקר למחרת יצאנו לדרך, אבל לא מיד לחוף המערבי אלא קצת דרומה, לאקרואה - עיירה ממוצא צרפתי שיושבת על המים ומלאה באווירה טובה של עיירות תיירותיות חביבות. אמנם רצינו לישון באוהל, אבל כפי שנגלה עוד הרבה פעמים בהמשך, לישון באוהל בשטח של אכסניה עולה כמעט כמו לשכור מיטה ב- Dorms, וגם לא מצאנו שטח שלא כתוב בו "No Over Night Camping". אז כשהגענו ל- Onuku Farm המקסימה החלטנו להשקיע את ה-15 דולר ניו זילנדי במעונות ולא בלינה באוהל של לואיז. החווה נמצאת בקצה אקרואה, על ההרים, ומרוב שנהנינו מהנוף שנשקף ממנה, מהטיולונים שאפשר לעשות שם ומהמקום עצמו החלטנו להישאר שם שני לילות. לואיז שחתה שם עם דולפינים קטנים חמודים ואני התקמצנתי על הכסף וכמובן ולא הצטרפתי.

אחרי החוויה האקרואית שלנו חזרנו לכרייסטצ'רץ' (מרחק של שעה וחצי נסיעה) ושם נפגשנו עם עתליה, בחורה שהכרתי דרך אתר "למטייל". למרות שעברו רק מספר ימים מאז שעזבתי את הארץ, ממש התגעגעתי לדבר עברית. פתחתי חשבון ב- Bank Of New Zealand (Bnz)-, החלטה נכונה ללא ספק, כי שם הפקדתי את כל הכסף שהייתי צריכה לתקופת הטיול בניו זילנד. אין עמלות על משיכות כספים אם מושכים בכספומטים של ה- BNZ, מה שהופך את זה לכדאי ביותר.

אחרי כל הסידורים בעיר הגדולה, העמסנו את עצמנו על האוטו ונסענו לכיוון ארת'ורס פאס, שזה בעברית לחצות את האי לרוחב כדי לעבור לחוף המערבי והגשום. הנסיעה יפה מאוד ומתחילים לראות הרים ונופים קצת אלפיניים. אני צריכה לציין, שבשלב הזה כבר התחלתי לנהוג על הרכב של לואיז ואין ספק שלנהוג בצד ימין של הרכב זה אכן ההיפך מלנהוג בצד שמאל! מפחיד, אבל מתרגלים. רק כדאי שאף אחד לא יישב בצד שמאל של הרכב כי הוא ימות מפחד בכל פעם שהנהג המתלמד יסטה קלות לכיוון שמאל, משמע מעט אחרי שולי הכביש.

הגענו בגשם שוטף למדי לארת'ורס פאס, שזה שמה של העיירה שנמצאת שם ולא עולה על גודל של אפון. הבנו שחוץ מהרבה קיאות (תוכי עם מוח של קוף אדם וכוח של עוף דורס), לא נמצא שם הרבה אטרקציות או מקומות לינה ללילה הקריר. כן מצאנו מקום באכסניית-בית מפנקת ב-25 דולר ניו זילנדי לאדם (בערך 50 ₪, הבנתם את החישוב – דולר ניו זילנדי אחד זה בערך שני שקלים) אבל לואיז, חיילת צבא ארה"ב ומתכלבת בדרגה הגבוהה ביותר, בחרה לישון בשדה ליד אכסניה, בגשם, באוהל. אוקיי, שתקרא לנו ישראליות מפונקות. נחיה עם זה ונישן ממש טוב.

לתחילת הכתבה

סיורים על קרחון הפרנץ ג'וזף והפוקס

בשלב הזה הרשו לי לציין, שלא ממש הצטיינתי בכל העניין הזה שנקרא אוכל, כי לא ידעתי איפה ומה כדאי לקנות, כלומר איך גם לאכול וגם לא להוציא המון כסף. מאוחר יותר הבנתי שבניו זילנד קוראים לזה Pack'n'save. ארחיב על זה בהמשך. קמנו בבוקר ואחרי התייעצות עם בעלת האכסניה, הבנו שבלתי אפשרי ומסוכן לטייל בהרי האזור בגשם כזה (ואני כבר לבשתי את פונצ'ו הגשם המחטב שלי!), אז החלטנו להתבאס על זה אחר כך ובינתיים להמשיך בדרכנו לחוף המערבי. חבל, כי יש מסלולים מצוינים באזור ארת'ורס פאס.
כהמשכנו לנו מערבה בדרכים חלקלקות עד שהגענו להוקיטיקה, עיר שהדבר הכי מיוחד שיש בה, לדעתי, הן גלריות וסדנאות להכנת תכשיטים מאבן Greenstone. נורא מעניין (?). בכל מקרה, הזמנו סיור על קרחון הפוקס ליום שלמחרת ב-I-Site הגדול שיש שם. בינתיים המשכנו לקרחון פרנץ ג'וזף, הפקרנו את האוטו במגרש החנייה לחסדי הקיאות, הורדנו נעליים וחצינו יחפות את הנחלים שזורמים מהקרחון ומקפיאים את רגליי המטיילים, רק כדי לצפות בקרחון קצת יותר מקרוב. השאלה הנשאלת היא – מדוע לא נעלנו סנדלי שורש? מה התועלת שלהם כשהם שוכבים חסרי מעש במכונית?

מהקרחון פרנץ ג'וזף נסענו לאתר קמפינג של ה- Doc, מהאתרים האלה שגם יש בהם שירותים, מקלחות ומטבחון וגם משלמים בהם 5 דולר לאדם. לקח לנו הרבה זמן עד שהגענו אליו אבל היה שווה את זה. כמובן שאין לי מושג איפה הוא נמצא, אבל הוא בטוח רשום במפות של הדוק או משהו כזה.

את הלילה העברתי עם זוג פריקים שהתנחל ביחד איתי במבנה של המטבחון. היה חוויתי (מהרהורי הלילה שלי: "הוא לא הפליץ עליי, כרגע, נכון?"). קמנו השכם בבוקר ונסענו לעיירה פוקס, עיירה שיש בה לא מעט אכסניות, אבל כדאי להזמין מראש כי היה ממש מלא שם ויש בה גם... בשר! כנראה שלא אכלתי בשר מאז שהגעתי לניו זילנד, כי אחרת אי אפשר היה להסביר את השמחה המתפרצת שלי כשראיתי שאפשר לקנות שם המבורגר טוב.

הזמנו את הסיור של היום המלא ולא החצי יום, החלטה נכונה לדעתי, מכיוון שבסיור עצמו הבנו שמי שלוקח חצי יום מטפס ממש מעט על הקרחון. זה מתאים למי שלא ממש להוט על כל עניין הטיפוס על קרח. אני ממש נהניתי וראיתי דברים שלא ראיתי מעולם כמו מערות קרח כחלחלות ואף מפולת שלגים אמיתית! כמה חבל ששני אוסטרלים שהחליטו לבדוק את גבולות היכולת שלהם או משהו טפשי אחר נלכדו במפולת ונהרגו. מסקנה: ממש, אבל ממש לא כדאי לטייל לבד על הקרחון, מתחתיו או מצדדיו. קחו סיור.

באותו ערב מלא המבורגר ותולעים זוהרות (מומלץ בחום! יש יער בקצה העיירה פוקס שהרבה מטיילים בו בלילה כדי לראות Glow Worms וזו חוויה מהפנטת), פגשתי בבחורה בשם חן והחלטתי להמשיך איתה ולהיפרד מעתליה. זה לא קל, אבל עצה שלי – עדיף לטייל עם מי שיותר מתאים לטיול שלכם ולא להעיק או להתעצבן על מי שלא.

לתחילת הכתבה

טרקים והנאה בוונקה

נסענו כולנו לוונקה, מרחק לא קטן (בערך שש שעות נסיעה) והתארחנו בביתו של אליה הקאוצ'סרפר (Couchsurfing.Com) אתר שדרכו אפשר להתארח ולארח אנשים מכל העולם בלי כסף ובלי התחייבויות, רק לשם היכרות עם אנשים מעניינים וכיפיים (ואה, גם לינה בחינם). אליה אירח אותנו בחום ונשארנו אצלו מספר לילות. העיירה וונקה היא אחד מהמקומות האהובים על הישראלים בניו זילנד ובאמת כיף שם. אפשר ללכת לסינמה פראדיסו (עוגיית השוקולד צ'יפס שלהם כל כך מדהימה) ול- Puzzling World, שזה מוזיאון חמוד עם המון תעתועי חשיבה ואשליות, מבוך ועוד. יש שם גם אגם שממש כיף לעשות לידו פיקניק או כל העולה על דעתכם.

וונקה היתה בסיס היציאה שלנו לשני טרקים טובים (סוף סוף טרקים!). הראשון הוא ה- Rob Roy, טרק לא קשה של יום אחד, אשר מתאים לכולם. מי שממש אוהב טרקים ישמח לדעת שאפשר לטעום מהיופי הזה בעוד המון טרקים ומי שלא מאוד נלהב מטרקים ייהנה מהעובדה שהוא ראה בטרק אחד קצר הרבה ממה שאפשר לראות בטרקים אחרים באזור – נהר, הרים, קרחון ויער סבוך. הדרך לשם מתחילה בכביש שיוצא מוונקה וממשיכה כדרך עפר מלאת מהמורות. אם יש לכם רכב שכור או שאתם מפחדים לשבור את הרכב שקניתם, החנו אותו (בלי דברי ערך כי יש גנבים גם בגן עדן) בתחילת דרך העפר וקחו משם טרמפים עם טיילים אמיצים יותר. כדאי להקדיש לטיול בסביבות השבע שעות, ככה שלא תהיו לחוצים לסיים אותו ותיפלו לנהר. סתם.

הטרק השני שעשיתי באזור היה טרק Gillespie Pass - טרק של שלושה ימים, קשה, מדהים ומלא בנהרות לחצייה עצמית. היום הראשון הוא הליכה בבוש (יער ניו זילנדי מצוי. מקסים למתחילים, מתיש למתקדמים) כשבתחילתו צריך לחצות נהר – אפשר להשתמש בשירותיה של סירת מנוע, כמובן שזה עולה כסף. ברגל זה קצת מסוכן אבל אפשרי אם בוחרים מקום בטוח לחצייה ויודעים לחזור אחורה כשזה לא הולך.

היום השני הוא היום הקשה, כי עולים בו לפאס בגובה של 1490 מטר ויורדים את כל הגובה הזה בסיום העלייה המפרכת. מה גם שהתיק לא קל, כי לוקחים ציוד ואוכל לשלושה ימים (וגם אוכל ספייר, אם נתקעתם בגלל מזג אוויר דפוק וכיוצא בזה). לכן ההמלצה שלי היא ללון בבקתות ולא באוהל, כי זה זול, פחות כבד ולרובנו גם נוח יותר (במיוחד אם הלילות גשומים). אפשר לקנות פאס חצי שנתי שעולה כמו ארבעה לילות בבקתה פשוטה (כלומר, בקתות של טרקים שאינם מוגדרים כ- Great Walk). לילה ב- Hut Backcountry עולה 15 דולר (30 ₪ בערך).

את 26 הק"מ האחרונים עשינו במטוס קל, מכיוון שמטוסים ומסוקים שמביאים מטיילים לבקתה של הלילה השני יכולים לקחת מטיילים שרוצים לתפוס טרמפ תמורת 40 דולר ניו זילנדי. הטיסה עצמה ממש כיפית וחוסכת הליכה ארוכה במישור די חדגוני. הטרק הוא מעגלי, אז בין אם חוזרים במטוס או ברגל, מגיעים לאותו מקום – משרד של הדוק במקום שנקרא Blue Pools Carpark. שם גם צריך להשאיר פרטים אישיים למקרה של היעדרות ולהחזיר את הטופס בסיום הטרק כדי שידעו לא לחפש אותך. כמובן שכמו בכל טרק בניו זילנד, חשוב וקריטי לבחור ימים שבהם מזג האוויר מאפשר את ההליכה בטרק. בגילספי זה בכלל חשוב בגלל חציית הנהרות. צריך לוודא שהם לא בדיוק עלו על גדותיהם.

המשך הכתבה יפורסם בקרוב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×