נמיביה - היכרות ראשונית

זברות, קרנפים, ג'ירפות, פלמינגואים ומרחבים אין סופיים של דיונות חול עתיקות- נמיביה, גן העדן עלי אדמות לחובבי הזואולוגיה, והנופים. נמיביה, שכונתה בעבר, דרום מערב אפריקה, משתרעת לחופה הדרום-מערבי של אפריקה וגובלת בדרום אפריקה שמדרום לה, בבוצואנה ממזרח ובאנגולה מצפון. שלוחה מזרחית צרה מאוד, רצועת קאפריבי, מחברת את נמיביה אל זמביה ואל זימבבואה.
צוות למטייל ברשת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: נמיביה - היכרות ראשונית
tiagofernandez/Dollarphotoclub ©

גאוגרפיה ואקלים

שטחה של נמיביה הוא 824,290 קמ"ר רוב שטחיה הם צחיחים, אולם התנאים הגיאוגרפיים בה מגוונים ביותר. נוהגים לחלק אותה לארבעה אזורים: מדבר נמיב ומישורי החוף שבמערב; מישור הרמה המרכזי, המשתפל לכיוון מזרח ומכוסה שיחים נמוכים; מדבר קלהרי בצפון, לאורך הגבולות עם בוצואנה ועם דרום אפריקה; ושטחי הבושפלט- שטחים לא מעובדים עם צמחייה מעורבת באזורים קאבאנגו וקאפריבי שבצפון-מזרח המדינה.

מדבר נמיב הוא השטח הצחיח העתיק ביותר בעולם, הוא קיים כבר יותר מ-80 מיליון שנה ומשתרע לכל אורך החוף האטלנטי של נמיביה. במדבר, שהוא אחת האטרקציות המרכזיות בנמיביה, תוכלו למצוא מגוון רחב של נופים, החל בדיונות ענק אדמדמות המתנשאות בדרומו וכלה במישורים שבמרכזו ובהרים הבודדים, התלולים והשטוחים המכונים אינסלברג- הר-אי. את המדבר חוצים מספר אפיקי נהרות המגיעים עד מישור הרמה המרכזי, אך רק לעתים רחוקות זורמים בהם מים. ממזרח למדבר נמיב מתרוממים פני השטח, ואת מקום הדיונות תופסים מישורי עפר. לפני שאתם מתחילים לחשוש ממדבר יבש ושומם כדאי שתדעו כי המגוון של בתי הגידול הטבעיים בנמיביה הוא מהגדולים באפריקה. מדבר מדבר, אולם אפילו במדבר חיים פילים, ג`ירפות וזברות. בפארק הלאומי איטושה שבצפון המדינה ובאזורים מסוימים ליד החוף שוכנות להקות פלמינגו.

האקלים בנמיביה משתנה מאזור לאזור. האקלים הצחיח ביותר שורר כמובן בלבו של מדבר נמיב, לא היינו ממליצים לכם לבקר בו בעונת הקיץ- אז עולות הטמפרטורות אל מעל 40 מעלות במשך היום, ויורדות לעתים אל מתחת לאפס בשעות הלילה. אם כבר הגעתם בקיץ- כדאי לכם להמשיך למישור הרמה המרכזי (בו שוכנת וינדהוק הבירה), שם בדרך כלל חם פחות בשעות היום מאשר בשאר חלקי המדינה. לאורך החוף שורר לעתים קרובות ערפל. בכל אזורי נמיביה, החום מגיע לשיאו בדצמבר. בנמיביה יש שתי עונות גשומות: `הגשמים הקטנים` מאוקטובר עד דצמבר, והעונה הגשומה העיקרית, הנמשכת מינואר עד אפריל. התקופה הנעימה ביותר לביקור בנמיביה היא בעונת החורף היבשה (ממאי עד אוקטובר). בפארקים נמיב ואיטושה לא כדאי לבקר בין דצמבר למרץ, כיוון שאז שורר בהם חום כבד. אתרי הנופש עמוסים ביותר בחופשות בתי הספר של נמיביה ושל דרום אפריקה, החלות בדרך כלל מאמצע דצמבר עד אמצע ינואר, מסוף אפריל עד תחילת יוני, ומסוף אוגוסט עד אמצע ספטמבר. רוב המבקרים באים אל נמיביה כדי לבקר בפארקים ובשמורות לחיות בר ולצפות בחיות האפריקניות בסביבתן הטבעית. העלויות בנמיביה נמוכות יחסית.

לתחילת הכתבה

היסטוריה

התושבים הקדומים ביותר באפריקה הדרומית היו בני שבט סאן, שנדדו בחמולות והצליחו להתאים עצמם גם לתנאי השטח הקשים ביותר. מאוחר יותר נהדף כנראה שבט סאן על ידי שבטי קוי-קוי (נקראו בעבר הוטנטוטים) שהגיעו מדרום. שבטי הקוי-קוי העדיפו להתקיים ממרעה במקום מציד, ושהיו ככל הנראה מן הקדרים הראשונים בהיסטוריה.שבטי הקוי קוי שלטו באזור עד לסביבות 1500 לספירה, צאצאיהם שלהם ושל שבט הסאן חיים עדיין בנמיביה, אבל רק מעטים מהם משמרים את סגנון החיים המקורי שלהם. השבטים הראשונים מקבוצת באנטו הגיעו אל הרמות המישוריות בדרום-מרכז נמיביה לפני 2300 או 2400 שנה והגעתם ציינה את תחילתו של אורח החיים השבטי בחברות של אפריקה הדרומית.

האירופים הראשונים שהגיעו לנמיביה היו מלחים פורטוגזיים, שחיפשו נתיב אל הודו בסוף המאה ה-15,אולם הם הסתפקו בהקמתם של צלבי אבן כנקודות-ציון, כדי לסייע בניווט. באופן כללי האירופאים לא מיהרו להתיישב בנמיביה- החום הגדול והתנאים הקשים סיכלו כל ניסיון שכזה- אם היה. לקראת סוף המאה ה-19, סיפחה גרמניה את נמיביה אליה וב-1904 פתח שבט הררו (שבט רועים) במרד שדוכא באלימות. שלטון הגרמנים הסתיים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אז נכנעו כוחותיהם לחיל משלוח דרום אפריקני שלחם לצד בנות הברית. בתום המלחמה, העניק חבר הלאומים לדרום אפריקה מנדט על האזור, אולם סירב לאשר את סיפוחו של השטח לדרום אפריקה. ממשלת דרום-אפריקה לא אמרה נואש וחיזקה את אחיזתה באזור: בשנת 1949 העניקה לאוכלוסייה הלבנה כאן את הזכות להיות מיוצגת בפרלמנט הדרום-אפריקני, חילקה את רוב השטחים הראויים לעיבוד בנמיביה לכ-6,000 חוות שניתנו למתיישבים לבנים, וחוקקה חוקים שהגבילו את תנועתם של פועלים שחורים ושל משפחותיהם ל`שמורות` המיועדות למגורי שחורים.

לקראת סוף שנות החמישים, תושבי נמיביה שמאז הכיבוש הגרמני עבדו בעבודות כפיה החלו להתקומם, בשנים אלו החלו להתפתח תנועות לאומיות הוקמו מספר מפלגות, ואורגנו שביתות. עד שנות ה-60 התמזגו רוב המפלגות הלאומיות בנמיביה למפלגה אחת- מפלגת הסוואפו, הלא היא הארגון העממי של דרום-מערב אפריקה. מפלגת הסוואפו העלתה את נושא הכיבוש הדרום-אפריקני בפני בית הדין הבינלאומי. ב-1966 החליטה האסיפה הכללית של האו``ם לבטל את המנדט של דרום אפריקה ולהקים את `המועצה לדרום-מערב אפריקה` שהאזור יהיה תחת שליטתה. סוואפו לא הצליחה להקים ממשלה אוטונומית בנמיביה, וכישלונה אפשר לדרום אפריקה להחזיר לעצמה בקלות את השליטה באזור. סוואפו החריפה את מלחמת הגרילה, דבר שהקשה מאוד את התנועה בצפון נמיביה. לתושבי נמיביה נמאס בסופו של דבר ממלחמת הגרילה, שהשפיעה בצורה חמורה על הכלכלה. בתחילת שנות ה-80 הנטל החל להכביד גם על דרום אפריקה, שהיתה טרודה בבעיות הפנים שלה עצמה. ההסכם שהושג לבסוף בפיקוח האו``ום, קבע כי כוחות דרום אפריקה יצאו מנמיביה. מפלגת הסוואפו זכתה ברוב ניכר בבחירות שנערכו בהשגחת האו``ם בנובמבר 1989 . בחודש פבואר 1990 נכנסה לתוקף חוקה חדשה וכעבור חודש הוכרזה נמיביה כמדינה עצמאית בהנהגתו של ראש מפלגת סוואפו, הנשיא סם נוג`ומה.

לתחילת הכתבה

תרבות

בנמיביה של היום יש כ: 1,660,000 מיליון נפש. 85 אחוז מתושבי נמיביה הם שחורים (45 אחוז משבט אובאמבו), 7.4 אחוזים הם מתיישבים לבנים (ממוצא גרמני והולנדי) ו- 7.6 אחוזים מהאוכלוסיה הם ממוצא מעורב. מבחינה חלוקה אתנית- יש לפחות 11 קבוצות עיקריות, החל בשבטי ציידים-מלקטים וכלה בחוואים ובתושבי הערים, ובמדינה ניכרים עדיין עקבות השפעתם של המתיישבים הגרמניים והאפריקנרים (ההולנדים). הקבוצה הגדולה ביותר היא אובאמבו , שחבריה מונים 650,000 איש ומתגוררים בעיקר בצפון המדינה. קבוצה מצומצמת יותר, סאן, היא הקבוצה שבתחילת המאה ה-19 חלשה על רשת של נתיבי סחר מהנרחבות שהיו באזור לפני העידן הקולוניאלי.

המוסיקאים הראשונים בנמיביה היו כמובן בני השבטים. בני שבטי סאן נהגו ללוות ריקודים וסיפורים בצלילים שהתבססו על קולות בעלי חיים. בני שבט נאמה ניגנו בחלילים, בתופים ובכלי מיתר; ושבטי הבאנטו שהגיעו מאוחר יותר הוסיפו גם מארימבות (מעין קסילופונים עשויים עץ), רעשנים מדלעות חלולות ושופרות מקרני חיות. המיסיונרים הנוצרים, שהגיעו לנמיביה, הקימו מקהלות כנסייתיות מקומיות. `האמנות של פרברי השחורים`, המתאפיינת בטיפול צבעוני וקליל בנושאים עגומים, צמחה לראשונה בפרברי השחורים של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ונקלטה היטב בנמיביה, בה היא הולכת והופכת לצורת אמנות פופולארית.

אחד האירועים החשובים בנמיביה הוא יום מאהררו, החל לקראת סוף אוגוסט, במהלכו מתאספים בני שבט הררו בתלבושות מסורתיות באוקאהאנג`ה שמצפון לווינדהוק, ומקיימים טקס זיכרון למנהיגיהם שנהרגו במלחמות נגד הקוי-קוי ונגד הגרמנים. ב-21 במרץ מתקיימות בכל רחבי נמיביה חגיגות יום העצמאות. קרנבל וינדהוק הנערך לקראת סוף אפריל למשך שבוע הוא אירוע חשוב לתושבי העיר, וכך גם קרנבל קיסטה הנערך בסוואקופמונט בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר, והתערוכה החקלאית של וינדהוק המתקיימת לקראת סוף ספטמבר. את אוקטוברפסט, חגיגה שמקורה במסורת הגרמנית, מציינים בשמחה, עם שפע של בירה ונקניקיות, בכל רחבי נמיביה לקראת סוף אוקטובר.

לתחילת הכתבה

הגעה

טיסות של חברת התעופה הדרום אפריקנית סאות` אפריקן איירווייס (SAA) מקשרות מדי יום את וינדהוק עם יוהנסבורג וקייפטאון. חברת התעופה הלאומית אייר נמיביה טסה פעמיים בשבוע מווינדהוק אל הארארה (בזימבבואה), שאל לוסאקה (בזמביה) ואל גאבורון (בבוצואנה) ובחזרה. אפשר להיכנס אל נמיביה בדרך היבשה מהמדינות בוצואנה, זמביה, זימבבואה ודרום אפריקה, ואוטובוסים נוסעים ביניהן. רכבות נוסעות בין דה אר (De Aar) לבין וינדהוק, ומווינדהוק אל יוהנסבורג ואל קייפטאון שבדרום אפריקה. איכות הכבישים בין דרום אפריקה לבין נמיביה טובה, והנסיעה בהם נוחה יחסית. אפשר גם לעצור טרמפים, אבל קחו בחשבון שנהגי המשאיות בימינו מצפים שתשלמו להם תשלום (סימלי) על הטרמפ.

לתחילת הכתבה

אתרים מרכזיים בנמיביה

וינדהוק: וינדהוק היא עיר הבירה של נמיביה שחולשת על אזורי הרמה שבמרכזה. וינדהוק משמשת כמרכז העצבים העסקי והמסחרי של המדינה, עם נמל התעופה הבינלאומי של נמיביה. למרות שבווינדהוק חיים רק 130,000 איש תוכלו לראות ברחובותיה חתך מייצג של הרכב האוכלוסייה המגוון בנמיביה. את מרכז וינדהוק מאפיינת תערובת של בניינים מהתקופה הגרמנית הקולוניאלית ומבנים מודרניים בצבעי פסטל. על קו האופק חולשת הכנסייה הגרמנית הלותרנית כריסטוסקירכה. בניינים מרשימים נוספים הם בניין הפרלמנט, טינטנפאלאסט , אלטה פסטה -ששימש בעבר מבצר, ושבין חומותיו המסוידות שוכן כיום מוזיאון; ותחנת הרכבת, שנבנתה ב-1912 בסגנון אופייני לבתי ההולנדים שהתיישבו בכף התקווה הטובה. וינדהוק היא מקום נהדר לטייל בו ברגל ללא מטרה מיוחדת; טיילת הופמאייר עוברת בעמק קליין וינדהוק הסמוך ולאורכה יתגלו בפניכם מראות נרחבים של העיר. ההליכה בה אורכת כשעה. במרכז המדרחוב פוסט סטריט מוצגים 33 מטאוריטים, חלק מ-21 טונות של סלעים בסך הכול, שנפלו במהלך גשם המטאוריטים באזור גיבאון שבדרום נמיביה ב-1837.

אטושה: אם אתם מחובבי הזואולוגיה אל לכם לוותר על הביקור בפארק הלאומי אטושה. אטושה הוא ללא ספק אחד הפארקים המעניינים ביותר של חיות-בר בעולם. הפארק הוא אחד הפארקים הגדולים של אפריקה ושיטחו הוא 22,270 קמ"ר. פרוש השם אטושה הוא מקום יבש או לפי מקורות פרוש אחרים- אזור לבן ענק. לב הפארק אטושה היא איטושה פאן בריכת-מלח עצומה שגודלו הוא 4,500 קמ"ר. בזכות המעיינות הנובעים בשוליה כל השנה, מתרכזים בה בחורף שפע עופות, פילים, ג`ירפות, אריות וזברות, וקומץ ברדלסים ונמרים. האגם מואר גם בלילה וניתן לצפות בחיות שבאות לשתות באגם במשך 24 שעות ביממה. ניתן להיכנס אל הפארק דרך שער Von Lindequist או שער Andersson. יש להקדיש לביקור בפארק איטושה לפחות שלושה ימים על מנת להספיק לראות חלקים נרחבים ממנו. באטושה יש שלושה חניוני לילה: Namutoni, Halali ו- Okaukuejo, הנמצאים במרחק של 70 ק``מ זה מזה. בכל אחד מהחניונים תוכלו לבחור אם להשתמש בשרותי הקיימפינג שהחניון מספק או ללון באחת האכסניות שבמקום שכוללות את כל השירותים והמתקנים למבקרים. איטושה נמצא יותר מ-500 ק"מ מצפון-מערב לווינדהוק, ונמל התעופה הקרוב ביותר לטיסות פנים נמצא בעיירה צומב אפשר גם לנסוע אל צומב, ברכבת או באוטובוס מווינדהוק, אבל משם יש להמשיך ברכב צמוד או במסגרת טיול מאורגן, משום שאין תחבורה ציבורית אל הפארק.

לידריץ: עיירה בווארית, שדומה כי המאה ה-20 טרם הגיעה אליה, העיירה עם בתיה המקובצים על החוף הצחיח וסחוף-הרוחות של מדבר נמיב נראית סוריאליסטית למדי. תוכלו למצוא כאן את כל מה שאפשר לצפות מעיירה גרמנית קטנה: מעדניות, בתי קפה וגם כנסיות לותראניות. על החופים שכוחי האל חיים כלבי ים ופינגווינים, יענים ופלמינגו. לידריץ מרוחקת מאוד ממקומות יישוב אחרים, וטיסות מקשרות בינה לבין וינדהוק מספר פעמים בשבוע. העיירה הגדולה הקרובה ביותר לכאן היא קיטמאנסהופ, הנמצאת 300 ק"מ ממזרח ללידריץ ו-425 ק"מ מדרום מזרח לווינדהוק. רכבות אינן נוסעות עוד בין לידריץ לבין קיטמאנסהופ, אבל אוטובוס של חברת הרכבות Trans-Namib נוסע במסלול זה.

פיש ריבר קניון: עוד אטרקציה מדהימה בנמיביה הוא הערוץ שנחרץ בסלע במשך אלפי שנים. מימדיו של הקניון הם עצומים: אורכו 160 ק"מ, ורוחבו בנקודה הרחבה ביותר 27 ק"מ ומנקודות התצפית שלו נשקפים נופים מדהימים. לשכת המידע הראשית לתיירים נמצאת בהובאס שבקצה הצפוני של הפארק. בשטח שסביבה תמצאו אתרי פיקניק ואתרי קמפינג, שבילים לטיול ברגל וגישה לנקודות תצפית מן היפות ביותר בקניון. הטיול בשמורת פיש ריבר קניון כרוך בתשלום. אפשר לצאת לטיול רגלי של חמישה ימים עד שבוע במסלול פיש ריבר מתחילים בהובאס ומסיימים באיי-אייס שבקצה השני של הקניון. אורך המסלול 85 ק"מ, והוא מתפתל לאורך אפיקו מכוסה החול של הנהר (במאי וביוני זורמים בו בדרך כלל מים). המסלול פתוח רק בחודשים מאי ויוני, ויש להירשם זמן מה מראש, להתארגן בקבוצות של לפחות שלושה אנשים ולהמציא אישור רפואי. על כל מטייל לשאת איתו את שק השינה שלו, אוכל ומים, אבל בדרך כלל אין צורך באוהל, משום שלעתים נדירות יורד גשם. יש לקחת בחשבון כי המסלול בין החמישה ימים הוא בהחלט מסלול למטיבי לכת ויש להערך אליו בהתאם. אם כל זה קצת גדול עליכם, תוכלו גם לצאת לטיולים של יום בקצה הצפוני של הקניון. איי-אייס בקצה הדרומי, הוא נווה מדבר נעים של מעיינות חמים. מי המעיינות, המוזרמים אל סדרה של מרחצאות, ג`קוזי ובריכות שחייה, ואמורים להקל על שיגרון ועל דלקות עצבים. באיי-אייס יש אתרי קמפינג, בונגלוס וקרוואנים. אין תחבורה ציבורית אל קצות הקניון ומהם, אבל כיוון שמבקרים כאן נופשים רבים, לא קשה בדרך כלל להגיע למקום בטרמפים.

מישור הרמה המרכזי: החקלאות במישור הרמה שבמרכז נמיביה היא ההישג המזהיר ביותר של הקולוניאליזם. כאן משתרעות אדמות חקלאיות משובחות, וצאצאי המתיישבים הגרמניים והאפריקנריים שירשו את השטח מגדלים פרי הדר וירקות או צאן ובקר במרחבים הפתוחים של חוותיהם הענקיות. המרחקים בין העיירות גדולים, וכביש B1, הכביש הראשי העובר בנמיביה מצפון לדרום, חוצה את האזור. זהו כביש נהדר, עד כדי כך שרוב הנהגים חולפים בו מהר מכדי לשים לב לאתרים המעניינים שלאורכו.

  • העיירה הקטנה רהובות הוקמה כתחנת מיסיון של אגודת רניש ב-1844, ננטשה כעבור עשרים שנה, ויושבה מחדש בשנות ה-70 של המאה ה-19 על ידי הקבוצה האתנית הקרויה באסטרס ממזרים, שחבריה, ממוצא אפריקנרי/קוי-קוי מעורב, גאים מאוד בתולדותיהם ובמורשתם. קומפלקס רהו ספא בנוי סביב אתר של מעיינות חמים, ומוזיאון מצוין שוכן בבית שהוקם ב-1903 ושבו התגורר מנהל הדואר הראשון.
  • ברוקארוס הוא מכתש וולקאני שרוחבו שני ק"מ, ואפשר להשקיף עליו מכביש B1, בין מריינטאל לבין קיטמאנסהופ. שביל שההליכה בו אורכת חצי שעה מוביל ממגרש החנייה אל שוליו הדרומיים של המכתש, ומכאן תוכלו להיכנס למכתש ולהמשיך אל תחנת מחקר נטושה. מותר ללון כאן בשטח בכל מקום שתבחרו, ובזכות שמי הלילה הבהירים המפורסמים של ברוקארוס, תהיה זו חוויה בלתי נשכחת.
  • בצומת הדרכים הראשית של דרום נמיביה יושבת קיטמאנסהופ, עיירה בת 15,000 תושבים ומרכזה של תעשיית הצמר האזורית. בקיטמאנסהופ יש יותר תחנות דלק לנפש מאשר בכל מקום אחר בנמיביה. היישוב החל את דרכו ככפר של שבט נאמה, ואגודת המיסיון רניש הקימה את העיירה ב-1866. גם כאן תמצאו בניינים מרשימים רבים מהתקופה הקולוניאלית, ומוזיאון קיטמאנסהופ בהחלט שווה ביקור. אפשר להצטרף לטיולים מאורגנים מהעיירה לאתרים מעניינים בדרום נמיביה, בהם פיש ריבר קניון העצום והעיירה לידריץ.

רצועת קאפריבי: רצועת קאפריבי הופכת בהדרגה נגישה יותר למטיילים עצמאיים, הנוסעים בטרמפים בין זימבבואה לבין בוצואנה ונמיביה. קאפריבי נחשבת ל`פיסת השטח הנוספת` של נמיביה. הרצועה הצרה והמישורית משתרעת לאורך של 500 ק``מ מן הפינה הצפון-מזרחית של המדינה לכיוון מזרח ומפרידה את זמביה מבוצואנה. את שטחה חוצים מספר נהרות, בהם קואנדו, צ`ובה אוקאבאנגו וזמבזי, ולאורכם צמחו היישובים באזור. בעבר נדדו כאן בני שבט סאן, שקיימו באותה תקופה אורח חיים של ציידים-מלקטים. רבים מבני השבט עדיין מתגוררים כיום בקאפריבי, אבל גם הם השתקעו ביישובים קבועים. בקאפריבי יש מספר שמורות לחיות בר, בכללן שמורת מאהאנגו וכמו כן נמצאת כאן העיירה הנידחת ביותר בנמיביה, קאטימה מולילו השוכנת ארבעה ק``מ בלבד מזמביה אבל 1,200 ק"מ מווינדהוק.

חוף השלדים: השם חוף השלדים מתייחס רשמית לרצועת החוף האטלנטי שבין שפכי הנהרות אוכאב וקונני, אבל לעתים קרובות הכוונה היא לחוף המדבר כולו, כולל הקטעים הדרומיים שליד לידריץ. האטרקציה באיזור המרוחק הזה נעוצה בנופו הלא נגוע. במשך רוב חודשי השנה החוף החשוף אפוף בערפל, מצב שמקנה לו מראה ערטילאי מוזר והילה של מיסתורין. עוד תוספת למסתוריות של המקום הם השלדים שהתגלו מפוזרים בחופים השונים. בסקלטון קוסט נמצאים פארקים לאומיים ששטחם הכולל מתקרב ל-20 מיליון דונם, שהנוף בהם נע בין דיונות ענקיות שנסחפו ברוח לבין קניונים מחורצים בסלעים וולקנים צבעונים ורכסי הרים. למלחים שהצליחו להגיע אל החוף לאחר שספינותיהם נטרפו לא היה שום סיכוי לשרוד, במקומות מסויימים לאורך החוף התגלו שרידים של שלדים וחלקי אוניות.

שמורת כלבי הים של קייפ קרוס, היא האטרקציה העיקרית שבגללה מגיעים התיירים לקייפ קרוס. ובכן, המקום הזה הוא לא בדיוק שמורת טבע אולם לפני שנתחיל קצת על ההיסטוריה של המקום. האירופאי הראשון שהגיע למקום בשנת 1486 היה מגלה ארצות מפורטוגל, שכיאה למאמין נוצרי הציב במקום פאדראו- צלב בגובה של שני מטר לכבוד מלך פורטוגל. הצלב ניצב כאן במשך יותר מ-400 שנים, עד שמלח גרמני החליט לקחת אותו הביתה כמזכרת ב-1893. כעבור שנה הוצב כאן העתק של הצלב. הבעיה המרכזית של האנשים שהגיעו לקייפ קרוס בעקבות כלבי הים (או יותר נכון- בעקבות התקווה להתעשר ע``י ניצול כלבי הים), היתה המחסור במים מתוקים. כיום יש בקייפ קרוס בין 80,000 ל-100,000 כלבי ים שמגדלים אותם למטרות מסחריות. ליד דוכן החטיפים נמצאת משחטה, ואזורים מסוימים בשמורה סגורים למבקרים, אבל ברוב חלקיה אפשר לבקר ולראות את תושביה המבהיקים מתבטלים להם באדישות על הסלעים. את העורות מוכרים לשימוש כפרווה, ושאר חלקי החיה הופכים לעיסה חלבונית המשמשת כמזון לבקר. שמורת כלבי הים של קייפ קרוס פתוחה בין השעות 10:00 עד 17:00- אין אפשרות ללון בשמורה. הכניסה לשמורה כרוכה בתשלום.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×