נמיביה 1

תמונה ראשית עבור: נמיביה 1 - תמונת קאבר
דיונות מדבר נמיב; צלם: יורם גלין

לפני כעשור נסעו חברינו הטובים, דני ורוזמרי לוי, לנמיביה ולבוטסוואנה. בשובם, לאחר שצפינו במיטב סרטיהם ותצלומיהם, החלטנו שגם אנחנו רוצים. מסיבות שונות ובעיקר משונות, התעכב מימושו של הרצון במשך 10 שנים, שבמהלכן נאלצנו, בכאב לב, להיפרד מדני.
לאור המלצותיהם הנלהבות של דני ורוזמרי, החלטתי להיזקק לשירותיה של החברה הגרמנית, שארגנה את טיולם העצמאי, תוך הכנסת שינויים במסלול. בדיעבד, אינני בטוח, שזו הייתה מן ההחלטות המוצלחות ביותר בקריירה שלי כטייל, לפחות בכל הנוגע לרכב שהועמד לרשותנו.

נמיביה היא מדינה בדרום מערב אפריקה, ששטחה פי 40 משטח ישראל ובו חיים כ-2.8 מיליון נמיבים, שרובם מרוכזים במרכז הארץ, כך שרוב השטח אינו מיושב כלל. נמיביה שנייה רק למונגוליה בדלות צפיפותה של האוכלוסייה. השטח הוא מדברי עד כדי כך, שרק 1% ממנו ניתן לעיבוד חקלאי. כתוצאה מכך, כל ירקותיה ופירותיה של נמיביה מיובאים מדרום אפריקה השכנה. מקור שמה של המדינה במדבר נמיב, הנחשב לעתיק המדבריות בעולם וגם כבעל הדיונות הגבוהות ביותר בתבל. דרום אפריקה שלטה בנמיביה בין 1915 ל-1990, על כל הכרוך בכך מבחינת האפרטהייד. לפני כן שלטו כאן הגרמנים, שבראשית המאה ה-20 עשו התמחות במקצוע השמדת עם על שבטי הילידים. צאצאיהם חיים בנמיביה באושר ובעושר תוך שמירה מושלמת על גרמניותם.
ואם בשבטים מדובר, חשוב לדעת שלא קיים עם נמיבי, במובן האתני-לשוני-תרבותי, אלא כ-30 שבטים, על לשונותיהם ותרבויותיהם, החיים בשלום אלה עם אלה. נמיביה היא מהארצות האפריקאיות הבודדות, שבהן לא הייתה במאתיים השנים אחרונות שום מלחמה בין שבטית. שפתה הרשמית של המדינה היא אנגלית, שבלעדיה לא תיתכן תקשורת בין השבטים (וגם איתה הדבר אינו פשוט, כי חלק ניכר מהנמיבים, בעיקר בכפרים, אינו יודע אנגלית). רוב תושבי נמיביה הם נוצרים אדוקים ומשום כך ישראליותנו עוררה לא אחת התרגשות. בין היתר, נשאלנו על המרחק בין ישראל לירושלים. הסברי, שירושלים היא בירתה של ישראל, התקבל במשהו שבין תדהמה לחוסר אמון. הם יודעים שמקור שמות עיירותיהם Rehobot ו-Rosh Pina הוא בתנ"ך, אבל הופתעו לשמוע שיש להן ערים "תאומות" בישראל. היו כאלה, ש"ידעו" שאנחנו מדברים ערבית וגם כאלה שמעולם לא שמעו על Jews, ואינני מדבר על אנשי השבטים הפרימיטיביים.
הכלכלה תלויה באופן משמעותי בכרייה ובעיבוד מינרלים לייצוא. הכרייה מהווה כ-25%-20% מהתמ"ג. נמיביה היא היצואנית ה-4 בגודלה באפריקה של מינרלים שאינם דלק והמפיקה ה-5 בעולם של אורניום. אף על פי שהתמ"ג לנפש הוא פי 5 מזה של המדינות העניות ביותר באפריקה, רוב אוכלוסיית נמיביה חיה בעוני ניכר בשל האבטלה הגבוהה, פערי ההכנסה הגדולים וההון רב שמגיע לידי זרים. ההכנסה הממוצעת בעשירון העליון היא פי 52 מזו של העשירון התחתון.

טסים דרך אדיס אבבה, כששעותיהן של הטיסות אינן מאפשרות שינה. מגיעים לוינדהוק הבירה, מקומטים ומסמורטטים, לגסטהאוז המקסים (גרמני כמובן), בו כבר מחכה לנו סוון (גרמני כמובן), מדריך בשותפתה המקומית של החברה הגרמנית "שלנו". למזלנו, אני יודע גרמנית, כי האנגלית של סוון די מוגבלת, אבל זהו חסרונו היחיד. התדריך הארוך והמפורט כלל שלל טיפים ועצות, לרבות שינויים מסוימים במסלול שקבלנו. בדיעבד הבנו עד כמה היו אלה חיוניים עבורנו. נהגתי לפיהם באדיקות כמעט דתית ובפעם היחידה ש"כפרתי", שילמנו על כך ביוקר.

לאחר אחת מארוחות הבוקר הטובות והעשירות בכל טיולינו, מתחיל היום הממשי הראשון של הטיול בהחלטה מבריקה, אף שלא מטעמיה. החלטנו לצאת לדרך, מבלי לבקר באתרי וינדהוק, כיוון שהוזהרנו שמצוינים סיכויינו שמכוניתו תיפרץ בעת חנייתה ושבשובנו נמצא את תא המטען ריק. אילולא נפלה עלינו אימת הגנבים, הייתה נופלת עלינו החשיכה בטרם הגיענו ליעד ובחשיכה אין נוסעים. אלה שעותיהן של חיות הבר לחצות את הכבישים ולאו דווקא במעברי חציה, שממילא אינם. גם כבישים אמיתיים אין יותר מדי. מה שיש, על-פי רוב, הם כבישי כורכר כבוש או לא, בד"כ - או לא. הנמיביים מתנגדים כנראה לכיבוש.

31e46d38871da74845830faa7355eec0.png?l=6 זה אחד היותר טובים

הנמיבים מאד זהירים ולכן בכבישים מסוג זה המהירות מוגבלת ל-100 קמ"ש, שהיא מהירות מומלצת לבעלי נטיות אובדניות.

כך כרכרנו ביום הראשון 372 ק"מ, אבל לא רצופים, כי אחרי כ-100 אני שומע רעש מוזר, עוצר ומגלה שיש לי 3 צמיגים וג'נט עירום.

69f9e2085e70e83bf450f51265cc0c56.png?l=6

הצמיג הקרוע מונח כ-20 מטר מאחור. לא מובן לי איך לא התהפכנו.

אמנם בנמיביה אין כמעט תאונות, כי אין כמעט מכוניות ולכן הסיכוי, שבעת צרה מישהו יבוא לעזרתך בעתיד הנראה לעין, דהיינו – לפני שתתייבש, דלים למדי. אלת המזל האירה פניה אלינו גם בכך (ולא בפעם האחרונה) ובטרם הספקנו לקונן על מר גורלנו מגיע ממול רכב, שנהגו רמבו (כן, זה שמו), המוביל שני תיירים סיניים החיים בגרמניה

05841ee4c1518cf0efc7b5d569945985.png?l=6זו Jing Huang, רעייתו החמודה של Junqing Cao (להלן: J&J)


(אנשים בני-דעת שוכרים בנמיביה נהג-מדריך...), הנראה כמי שאינו זקוק לג'ק להרמת הרכב,

aa442448ce8e18ee855a900182ba257e.png?l=6

מחליף את גלגלי ומחזיר את מזוודותינו לתאן. אני שואל אותו כמה יעלה לי השירות והוא משיב בסירוב: "we always help people in trouble". בהמשך הטיול, במספר הזדמנויות, למדנו עד כמה משפט זה מאפיין את אנשי נמיביה ובוטסואנה הנפלאים. חסרונם היחיד: חוש הקצב המופלא – קצבו של צב קשיש. מאד בעייתי, כאשר אתה ממהר, אך כאן איש אינו ממהר, אלא אם היפופוטם רודף אחריו (וגם זה קרה לנו).
רמבו מתעניין גם ביעד נסיעתנו וכשאני משיב לשאלתו הוא מבהיר לי, שלעולם לא אגיע לשם, כי אנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. אני מראה לו שכך מנחה אותנו ה-GPS והוא מעמיד אותי הפני הברירה להאמין ל-GPS ולא להגיע או לנסוע בעקבות ענן האבק שלו (בכבישי נמיביה אינך רואה את כלי הרכב, אלא את ענני האבק שהם משאירים לפניהם ואחריהם). נחשו במה בחרתי. אחרי שעה קלה, בת 60 דקות בלבד, אנחנו במעבר ההרים המרהיב Spreethoogte. לאחר שנהנינו מנופיו,

f25a486e51e0fc24d7ba74ec1ac72455.png?l=6

וגם מההפסקה בנסיעה, אנחנו נפרדים מ-J&J ומרמבו, מבלי לדעת שלמזלנו עוד ניפגש פעמים רבות.

הפגישה הבאה הייתה עוד באותו יום, במסעדה ב-Solitaire (שבניגוד לכתוב לא חייבים לאכול את האפפל שטרודל שלה. גם בכך סוון צדק). רמבו מקדיש כמעט שעה שלמה לגרום לכך, שהסים הנמיבי שרכשתי יאפשר לי לא רק לגלוש אלא גם לטלפן (קודם כל לחברת ההשכרה בעניין הגלגל החלופי). כיוון שלא הצליח, נטל על עצמו את משימת הגלגל (הישרדות, כן הישרדות, בתנאי שעד אז לא יתפנצ'ר לי צמיג נוסף) ולאחר שיחה עם החברה מודיע לנו, שהגלגל יחכה בתחנת הדלק הקרובה (פחות מ-100 ק"מ). זהו הסדר מעניין ומיוחד בין חברת ההשכרה לבין תחנות דלק. בסופו של דבר, מוביל אותנו לתחנה ויוצא להמשך דרכו. מגיעים, רבע שעה לפני השקיעה, ל-Elegant Desert Lodge, שכשמו כן הוא. על האלגנט אפשר אולי להתווכח, אבל הדזרט הוא מוחלט – לודג' באמצע שומקום. ימין ושמאל רק חול וחול.

aee153f43dac72c8a749c584f5ee7268.png?l=6

73acac5e8c053c6dd032e80a6503e871.png?l=63e32fb72ca1cf6b963e24811e43472be.png?l=6

הנוף מתוך חדרנו
לארוחת ערב סטייק אימפאלה מעולה.

ביום הראשון ראינו הרבה יותר פניניות ובבונים מאשר כלי רכב. אנשים עוד פחות.


היום השני מוקדש לפארק הלאומי Sousussvlei. דווקא בו 60 ק"מ של כביש אספלט חדש. ההזדמנות היחידה של תלמה לנהוג. לפני שיצאנו לדרך ונוכח תחזית הקילומטרז' המאיימת, שעוד ידובר בה, תלמה התכוונה לסייע לי מדי פעם בנהיגה, למרות שנמיביה סמולנית ר"ל בנושא זה. כוונה טובה זו ירדה מהפרק, לאחר שגילינו, שהילוכי המכונית ידניים, כשמחליפים אותם ביד ששמאל (!) ושרוב הנהיגה בדרכי כורכר, המחייבות להחזיק את ההגה בכל הכוח – וגם אז הוא בורח מדי פעם.

תלמה אמנם לא נהגה, אבל עזרתה כנווטת לא תסולא בפז. אני לא ציני. בלי: הקריאות: "בור! אבן! גזע! תעלה!", ספק אם היינו מסיימים את הטיול עם נקר אחד בלבד.
ואם במכוניתנו מדובר, הרי בבורותי הרכבית הייתי משוכנע, בקבלי אותה, שרנו דאסטר הוא בדיוק מה שרופא (האליל?) רשם לי לנהוג בו בנמיביה. ראשית ניפוץ אשליותיי באזהרתו של סוון, שהמכונית היא 4x4 לייט ושכדאי לא לסמוך על יכולותיה. בהמשך גיליתי עד מהרה, שיחסית ל"מפלצות" שבכבישי נמיביה שכרתי עגל של מכונית. אלה לא רגשי נחיתות שלי. היא פשוט נחותה. כבר ביום הראשון גיליתי עוד דבר. לא רק לשחורים הם משכירים מכוניות לבנות, כי אם גם ללבנים ורק לנו נתנו שחורה. בכל טיולנו ראינו רק עוד שתיים כמותה. משום מה כ-90% מהמכוניות בנמיביה ובבוטסואנה הן לבנות. האם זה אישי נגדנו או סממן של אנטישמיות/אנטי ישראליות?
עיקרו של הפארק חוויה הזויה של דיונות ענק אדומות.

06621a7bbfab7afc808244bd0ecd9376.png?l=6

b7065f803c32d7e17c715ba4cd4462e4.png?l=6זו דיונה 45 (45 זה לא גובה, אלא הק"מ בו היא ניצבת)

25d99edcf7c15c567843be7ccae122e9.png?l=6 טיפסנו לכמחצית גובהה – 150 מ'.

לא העמדנו את רכבנו העדין במבחן החול ול-Deadvlei לקחנו שאטל. מהחניה לאגמון המלח היבש על עציו המתים רק 1,100 מ', אבל בחול העמוק, ב-30+ מעלות (בחורף!) ולא בצל, כי אין צל, זה מאמץ של 10 ק"מ בתנאים אנושיים. אם לא מצטיידים בהרבה מים, לא רק האגמון הוא dead.

d5d6bb01550dd1afed0544a4ed1d8702.png?l=63d481cf65f675163a5d34e2a1be0b1a8.png?l=6
לדיונת Elim אין סיבה לנסוע, זולת עדר הראמים הגדול שבתחתיתה. כיוון שאלה היו הראשונים מבין המאות שראינו בהמשך, התרגשנו מאד.

8285068b98fe92b325ccb43b91d813dc.png?l=688e6b5d7a4c42eda42ed5bcd9f66a088.png?l=6
קניון ססטרים שבתוך הפארק (תגלית אינטרנטית שלי, שלא הופיעה בתוכנית המקורית) – פנינת נוף אמיתית.

ba2c2a4dc171e06b4831584387889865.png?l=6

חבל שלא היה לנו זמן לשוטט בו יותר, כי היינו חייבים לצאת לדרך הארוכה והאיטית לאלגנטנו הדזרטי כדי להגיע באור יום. סטייקים הם יודעים להכין. הערב אמנם סתם פרה, אבל טעימה להפליא.

יום מס' 3 – 374 ק"מ ויום של עופות: זוג יענים בדרך והמון פליקנים בלגונה של וולוויס ביי.

4f2eb855909e827cf84c5379099bd661.png?l=6

כמה נופים ייחודיים

c4c62319cdbec5802413f8527600eddf.png?l=65e665471b964c8f9227d0adcce819e6b.png?l=6
ופרס - 50 ק"מ של אספלט.
שוב פוגשים במקרה את RJJ (רמבו והסינים), שמסלולם בששת הימים הראשונים זהה לשלנו, ואוכלים ארוחת צהרים משותפת וטובה במסעדת מלון בוולוויס ביי.

ברוב ימי הטיול אכלנו בצהרים, מתחת לעץ מצל באמצע הדרך, לחם (גנוב מארוחת הבוקר) וקורנביף עם אפונה או תירס מקופסאות שימורים, שרכשנו בסופר בעיר. באין יישובים אין מסעדות או אפילו חנויות.

Swakopmund – העיר הכי גרמנית מחוץ לאירופה,

60564b18255f50e780fbd5906e053270.png?l=6551cd0abb71e850316da333a152876b6.png?l=6dbae3c71f774f80bd3243e904be8097c.png?l=6

לא חוויה גדולה. בעיקר, מלוננו, שאנשיו חביבים וששים לעזור, אך החדר המרווח מאד והשירותים הם חלל אחד, כשקיר בגובה של 1.80 מ' "מפריד" ביניהם. מגעיל למדי. גם המסעדה המומלצת Kückis Pub אכזבה. אמנם צלי החזיר היה מאגדות האחים גרים, אבל הסטייק של תלמה ממש גרוע. לשבחם ייאמר, שלא חייבו עבורו.

היום הרביעי: נסיעה קצרה. רק 130 ק"מ לכל כיוון לשמורת כלבי הים ב-Cape Cross. חוויה מרגשת לכל חובב בעלי חיים, המסוגל כמונו להתמודד עם ריחם של רבבות כלבות ים וגוריהן. הזכרים יבואו רק לעונת הרבייה. עכשיו עונת ההנקה ולימוד הגורים להיות כלבי ים.

084c5b5c0a158de699f963f28eafb821.png?l=68c2109fc4ef40875aaa27daf3c6401a3.png?l=6b7bcdced02da801047694d914f3d0479.png?l=6
מסתובבים ביניהם ממש. כדברי השיר (בשינוי קל): "כאן כלבי הים. הושט היד וגע בם". לא מומלץ לאמץ מילולית. הם כנראה נושכים. אחד מהם (בעצם – אחת) היה קרוב לעשות זאת כשהתקרבתי אליו יתר על המידה
32b5d1d082751b54e2f75591257dcb96.png?l=6

בשובנו "הביתה" קיימנו את מצוות הביקור בלגונה של שפך הסוואקופ, שבו הבטיחו לנו "המון" ציפורים. במקומן היו שם הרבה גמלים וכמה קורמורנים ושחפים.


יום 5:
המסלול בתוכנית שקבלתי היה 334 ק"מ לפטרוגליפים ב- Twyfelfontein, משם 55 ק"מ ליער המאובן וממנו 134 ק"מ ללודג' שעל צוק Grootberg.

0c60d714cef748ab3e2bb22265765487.png?l=6

סה"כ 538 ק"מ. מטורף? לחלוטין. סוון המליץ להתחיל ביער המאובן ולהמשיך לפטרוגליפים. על המפה זה נראה לי עוד יותר ארוך וכרוך בנסיעה הלוך ושוב. החלטתי לנסוע בדרך "ההגיונית" ולא על-פי המלצתו; ועל הצלחתנו לשרוד החלטה זו, חלה הקלישאה "יותר מזל משכל".

טוואיפלפונטיין הוא אתר מורשת עולמית ובו ריכוז של 2,075 פטרוגליפים מדהימים, בני 6,000-2,000 שנים.
41fd3708c0da34ea1a81e6ce1906701c.png?l=67f74a0cf5ee78d5747d9948896736ba3.png?l=6cde7e62b872fca93256efe2034b74ea4.png?l=6

חוויה תרבותית-אסתטית שאסור להחמיץ.

וגם קצת חיות טרף 458ea3bcecffb37f922b27b69e454e86.png?l=63027284b58f16a5e96c58c5ae7fb50d3.png?l=6

היער המאובן, לעומת זאת, מאכזב, לפחות את מי שביקר בזה של אריזונה.
לכף זכותו יירשם שלא יצאנו את נמיביה מבלי לראות את צמח ה-welwitschia, שכתופעה אנדמית חריגה גדל אך ורק במדבר נמיב.

5571ecde1bcbaf271709a9905ad7a4fc.png?l=626ba71f663151952459f27616d7815a2.png?l=6

"זכר ונקבה ברא אותם"

השעה 1540. אנחנו יוצאים לדרכנו לחרוטברח לודג', שאליבא דג'י-פי-אסנו אמורה לארוך כשעתיים. במילים אחרות, הוא מבטיח שנגיע בטרם שקיעה. כמי שלא תמיד לומד מהניסיון, אני מעדיף את גירסתו על פני זו של סוון (ותלמה) ובמקום לחזור לכיוון הפטרוגליפים ולהמשיך במה שדומה לכביש, אני פונה במצוותו ל"כביש" 2625D, שייזכר כאחת החוויות היותר טראומטיות בכל טיולינו. הדרך לא נראית מבטיחה כבר בתחילתה, אבל אני משלה את עצמי ואת תלמה, המתעקשת לחזור, שהמצב ישתפר. הפעם, לצערי, אני צדקתי. ניצחון פירוס קלאסי, או במילים פחות היסטוריות – מפלה גמורה. אכן, בהמשך חל שיוני דרמטי בדרך – לרעה. אחרי קילומטרים ספורים של חול ואבנים לסירוגין, בתוך אפיק של נחל יבש, במהירות ממוצעת של 12 קמ"ש, התגבשה בלבנו הוודאות של הפרת איסור הנהיגה בחשיכה, שעד מהרה התחלפה בספק, אם בכלל נגיע. ספק זה הפך כמעט לוודאות שלילית בכפר הראשון, מבין השניים, שאליהם הגענו. בתוך הכפר נגמר לנו השביל. מצד שמאל גדר עם שער נעול ומימין דיונה, כשהאופציה היחידה שנראית סבירה היא ירידה מהדיונה למפלס התחתון. הדסטר ירדה יפה את הדיונה ואנחנו מתחילים בחיפושים אחרי המשך הדרך, שאינו קיים. החיפושים, הנמשכים כמעט שעה, כוללים ניסיונות לחזור לכפר שלמעלה, שלא דרך הדיונה. ניסיונות אלה אינם נושאים פרי, כי הדרך נגמרת בסבך של שיחים.
נואש לחלוטין אני מחליט לנסות ולחזור דרך הדיונה. זה נראה כמעט אפשרי. המכונית מטפסת על הדיונה, אך לא מצליחה להשלים את המטר האחרון. אחרי 3 ניסיונות כושלים, אני מוציא מהרכב את המזוודות, בתקווה שהפחתת המשקל תאפשר את השלמת המבצע. בטרם התחלתי לנסות ולטפס שוב, מגיע לראש הדיונה צעיר שחור בן כ-20, אשר מגלה שליטה מלאה בכ-20 מילים באנגלית, אבל עושה רושם כמבין לאן אנחנו רוצים להגיע. הידע הלשוני הצנוע ויכולות הפנטומימה מספיקים לו להסביר לי שעלי להגיע למקומו, למעלה; ולי, לשאול אותו כיצד עושים זאת. הוא מתנדב לרדת למטה ולהצטרף אלינו לנסיעה חזרה לכפר. להפתעתנו, הוא מוליך אותי לעבר השיחים ההם, כשהוא מדריך אותי left וימינה (כן, בעברית, אחרי ששמע את תלמה צועקת לי ימינה). מתברר, שכאשר אתה עושה את הדרך הזאת עם עדר הכבשים פעמיים ביום מגיל 5 בערך, אתה יודע בדיוק בין איזה שיחים ניתן לעבור. אנחנו בנקודת המוצא – דיונה מימין וגדר משמאל – הוא מורה לי לעצור, יורד מהרכב, פותח את השער שבגדר ושולח אותי להמשך דרכי. לא רק שבלעדיו לא היינו יודעים לעבור את השיחים, אלא שלעולם לא היה עולה בדעתנו, שדרכנו נמצאת מעבר לשער, שעלינו לפתחו. אחרי 3 שעות של נהיגה יורדת החשיכה ומה שנראה לנו כסיוט הופך לנסבל יחסית לחוויות 3 השעות הבאות, שעוררו בלבי ספקות של ממש בקשר לסיכויי ההישרדות.
אחרי כשעתיים של גישוש אחרי המשכי הדרך בוואדי, הג'י-פי-אס מראה לי שאני מתקרב לכביש. הבעיה היא שדרכי מסתיימת בתוך כפר. אני עוצר ליד אחד הבתים ושואל כיצד עלי להמשיך בדרכי והוא עונה לי, שעלי לצאת ל-highway בין הבית השלישי לרביעי. טעיתי, כנראה בספירת הבתים, כי שום מעבר לא מצאתי ובעודי מחפש, אני רואה אותו רץ אחרי עם פנס כדי להראות לי בדיוק כיצד להיחלץ משבי הכפר. אחרי מה שעברנו אהבתי עד מאד את ההאייווי, שלא היה אלא דרך עפר רחבה, שאפשרה לי לנסוע במהירות סבירה. עתה נותרה רק דאגה אחת. הלודג' נמצא על גבי צוק ואין אליו גישה לרכב, זולת רכבי ספארי שלהם, שהיו אמורים לאסוף אותנו במגרש החניה שלמטה ולהסיענו למעלה ללודג'. מה הסיכוי שבשעת הגיענו, באיחור של לפחות 4 שעות, מישהו ימתין לנו? כשאני יכול סוף סוף להעריך את מועד ההגעה, אני מתקשר ללודג' ולהפתעתי הנעימה מודיעים לי שרכב יחכה לנו בחניון וידאגו גם למזוננו, למרות שהמטבח נסגר כבר לפני שעה. אנחנו מגיעים, שבורים ורצוצים בשעה 2200, אחרי 544 ק"מ ואחרי ½6 שעות נסיעה רצופה, מהן ½3 בחושך מוחלט (בנוסף לשעות הנהיגה עד היער המאובן). לא רק רכב הספארי מחכה לנו, אלא גם שתי מנות גדולות של ביף סטרוגנוף מעולה. בקבלה מחתימים אותנו על פטור מאחריותם, אם נצא מהבקתה לאחר רדת החשיכה. זה בגלל גילוי האריות. מהמסעדה לבקתה אנחנו מלווים במאבטח חמוש בפנס. אני שואל אותו מה ייעשה, אם לפתע יגלה בדרכנו אריה. הוא משיב לי שאריה מסונוור = אריה נמלט. השאלה היא, אם גם האריות יודעים את זה.

יום 6: הלילה לא הספיק להתאוששות. למזלנו, הספארי לחיפוש פילי מדבר היה מלא ונאלצנו לבלות את רוב היום במנוחה בלודג', בין היתר בחברתן
b2be9a35d37e1346383e8eb7de8a64c7.png?l=65839d813a1ac703e2c81788d38a0f631.png?l=6

רק לפנות ערב יצאנו לשעתיים של ספארי שקיעה. איזה כיף לא לנהוג אחרי 2136 ק"מ ב-4 ימים. הרבה קפצנים (ספרינגבוק), כמה זברות הרים, תן בודד ושקיעה אחת יפה
41cd940ab2fc4c5a7eb4e0cdaef5b2de.png?l=66b8521de2466ad76fc8473716e62c29b.png?l=6

שהייתה עוד יותר יפה, אם לא הייתה קרה כל כך.

יום 7: 310 ק"מ, 6 שעות בדרך,

3eba8aae711129db4912bc2f49827013.png?l=6

שאין שום דבר לכתוב אודותיה הביתה, זולת יען ענק אחד וכמה קפצנים, שלא הספקתי לצלמם; והמון קני טרמיטים, שכן הספקתי

e974494fb82020f7342169266c1d1364.png?l=6bd3b0d6c118fdf4cbec6b478dd7167d5.png?l=6
אנחנו ב-Opuwo - העיר האפריקאית באמת הראשונה במסלולנו, לטוב ולרע.
לטוב: בצבעוניות דמויותיה האותנטיות.

dda45b3329dd0b486e5b53b166d6df9f.png?l=6580f299dc338c1bff1f38bc5f627775a.png?l=636c50e33f18a5ed0fd1b7853fb6eb1cb.png?l=6 בנות שבט ה-Herrero

הכל אמיתי. שום דבר לא נעשה כדי למשוך את לב התיירים

לרע: הזוהמה הדוחה בכל מקום והרבה יותר ממנה "חובט בבטן" העוני המשווע: הנער, מוכר אבני החן, הדובר אנגלית רהוטה, שמספר לתלמה, שעד סגירת המכרה בו עבדו הוריו, הוא למד בתיכון; והילדים מקבצי הנדבות, כשאחד מהם קורע את לבי, בבקשו ממני את בקבוק המים הריק למחצה.

אוכלים צהרים במסעדה במרכז המסחרי הסואן. היינו הלבנים היחידים בה. אל תאכלו ראם. לא בגלל זיקתי המשפחתית, אלא בגלל אי לעיסותו.

cd56e6945c7480d2ae809b4dee26145f.png?l=6תלמה מחלקת סוכריות כמעט לכל ילדי העיר


במרכול המקומי קונים שמן, קמח וסוכר לביקור בשבט ההימבה. אחת מבנות השבט הכרתם בתמונה לעיל, שצולמה בתוך אותו מרכול. להימבה, שהם אחת האטרקציות העיקריות של נמיביה (ודרום אנגולה), עוד נחזור בהרחבה.

ואת מי פוגשים בלודג' ב-Opuwo (נראה אתכם כותבים את השם בעברית, כך שניתן יהיה גם לקרוא אותו), אם לא את RJJ. גם כאן חותמים על פטור מאחריות וכל היתר זה בינינו לבין האריה.

יום 8: נסיעה ל-Epupa. יום קל. רק ½3 שעות נהיגה. בדרך אין חיות. רק שבטי ילידים ובראשם ההימבה.

bbf1d0c8631fa0b1e722e9387bf3747e.png?l=6הימבה על אם הדרך

1b7385af1e1a7e7b801aaef003383864.png?l=6לפי תסרוקתה היא צריכה להיות בת כ-13-12

במחנה באפופה, שממנו לפאתי צפון עין לאנגולה צופיה, יש קופים לרוב. הייתי מחליף כמה מהם במאוורר לבקתה. בלילה דווקא נחמד וצונן, אבל ביום החום מעיק. בינינו לבין האנגולים מפרידים רק הנהר וכמה עשרות תנינים.

a85ce9883c1cd48525077311610bbd02.png?l=6החוף האנגולי

9934018aa687ece80991448f483ddf95.png?l=6שקיעה מעל אנגולה

בדרך למחנה רמבו שואל אותי, אם אנחנו מתכוונים לבקר בכפר של הימבה. אמרתי לו, שמחר אשכור מדריך ונבקר. הוא מציע שלאחר הפסקת צהרים קצרה, ניסע בעקבותיו למפלי אפופה ומשם לכפר. הוא בכלל לא מבין את שאלתי, כמה זה יעלה לי. 150$ נשארו בארנקי. בסופו של דבר, החלטתי על מעברם לארנקו.

המפלים בהחלט מרשימים,

4b869fff7275cf71eed0fcc3696569a7.png?l=6f4b7a637e6a6a4b1269bc56da36ef95d.png?l=6

אף שלדברי המקומיים שנות הבצורת גרמו לכך שמימדיהם אינם מתקרבים אפילו לרבע מאלה שבשנים גשומות. אין לנו מזל עם מפלים אפריקאים. גם מפלי ויקטוריה לא היו במיטבם, כשביקרנו אותם.

ההימבה
ההימבה הם שבט המונה (אולי?) כ-50,000 איש, החי בצפון נמיביה ובאנגולה, משני צידי נהר ה-Kunene.
דיוק ההערכה המקובלת לגבי מספרם של ההימבה מוטל בספק, בעיקר בגלל חוסר היעילות של שירותי המפקד באזורים הנידחים בהם הם חיים ונודדים. הם מסרבים בתוקף להתקדם לעבר ימי הביניים ומתעקשים להישאר אי שם בתקופת הברזל. התרבות המערבית אינה זרה להם. הם מגיעים העירה לקניות ויודעים שיש חשמל ומים זורמים, כלי רכב וטלפונים, אך הם אינם רוצים בכל אלה עד כדי כך, שאינם מוכנים אפילו לרכוש פנס כיס לנוחותם בלילות.
זיקתם היחידה של ההימבה לעולם המודרני מתבטאת במכירת חפצי נוי, מעשה ידי נשותיהם, לתיירים המזדמנים לכפריהם

6b3593c0e4495045e20ce3ff5ad5bafb.png?l=6

לבושם, להבדיל מקישוטיהן של הנשים, הוא מזערי ואינו כולל חולצות או מכנסיים. הניסיון לארגן עבורם חיי קהילה מסודרים בכפרים, מרכזים רפואיים, בתי ספר ובארות מים במימון ממשלת, לא זכה להצלחה ממשית. רובם המוחלט לא ראה מימיו בית ספר ואינו יודע שום שפה זולת לשונם השבטית.
משפחה טיפוסית מורחבת מתגוררת במשק, שהוא בעצם כפר קטן ומעגלי עם בקתות המקיפות את "האש של האבות הקדמונים" ומכלאה מרכזית לבהמות. הבקתות עשויות מענפי עץ ועלי דקל makalani מחוזקים בצואת בקר.

3a70bac7c2648f95a16259a746451962.png?l=6
בני ההימבה הם, כמו שבטי באנטו אחרים, אנימיסטים. הם סוגדים לאל מוקורו ולאבותיהם הקדמונים. הם גם מאמינים ב-omiti - כישוף. עקרונית, כוחו ומעמדו החברתי של הגבר נקבע לפי גודל עדרו ולפי מספר נשותיו.
מייד עם לידתה של הבת מוחלט על-ידי אביה מי יהיה בעלה העתידי. בנות ההימבה נישאות בין הגילאים 17-14. צעיר נחשב לגבר עם נישואיו. לעומת זאת, נשיותה המלאה של צעירה מוכרת רק לאחר לידת ילדה הראשון. בקרב בנות ההימבה קיימת פתיחות מינית ומקובל שנשים נשואות מקיימות יחסי מין גם עם גברים אחרים.
עד גיל 3 בערך, הילד צמוד לאמו ואז הוא מצטרף לשאר ילדי הקבוצה שגדלים במשותף ומטופלים על ידי כלל השבט.
הנשים לבושות למחצה - שדיהן גלויים, ועל חלק גופן התחתון הן לובשות חצאית קצרה עשויה מעור עיזים; ועדיין לבושן שוקל כ-12 ק"ג, בהיותן מקושטות בטבעות מתכת, חגורות, קליפות של ביצי יען ובחרוזים שונים. כל הקישוטים מרוחים בשומן ובאוכרה. על צווארן שרשראות צדפים, המסמלות פוריות. מספר צמידי הרגליים מסמל את מספר ילדיה של האישה.
הגברים לובשים רק לבוש חלציים, העשוי חגורה וחצאית, הדומה לזו הנשית. על צווארם הם עונדים תכשיטי צדפים. גם הגברים וגם הנשים נועלים סנדלים מעור עיזים, כשסוליותיהם עשויות תדירות מצמיגי מכונית.
הנשים מורחות על גופן חומר הנקרא - Otjize תערובת של שומן עיזים, אפר ואוכרה. ממרח זה מגן מפגעי מזג האוויר ומעקיצות יתושים ושומר על עורן של הנשים עד כדי מניעת קמטים גם בגיל מבוגר.

9058b6501e3b7046c2dcfa1374b5580f.png?l=6כך נראה עורה של זקנת השבט

ה-Otjize צובע את העור בגוון אדמדם עמוק, אשר בעיני ההימבה מסמל הן את צבעה האדום העשיר של האדמה והן את הדם שמסמל את החיים.
ההימבה משתמשים בחומר זה גם למריחת השיער, אותו הם מגדלים ארוך ובצורות מורכבות. התסרוקת של אנשי ההימבה מציינת גיל וסטאטוס משפחתי.

81030bfac410fb61d30d68432989a8ce.png?l=6צמות קדמיות, האופייניות לילדות טרם התבגרותן
נשים, לאחר שנת נישואין או לאחר לידה, חובשות קישוט ראש דמויי קרניים עשוי עור כבש, פרה או עז (Erembe), אותו הן מסירות רק בהתאלמנותן.

e96ba84feecf7e118f9401d6d04dc3ac.png?l=6אחת מנשות הכפר עם ארמבה על ראשה

מקום נכבד בתפריטם הצנוע של ההימבה תופסת דייסת קמח תירס, הנאכלת פעמיים ביום.
d592ea135256a9e5cd3b6b7b113f1d5d.png?l=6הטבחית הקטנה מכינה דייסת קמח תירס לקבוצת הילדים

בנוסף לאלה צורכים ההימבה תירס, ביצים, דבש וצמחי בר. בשר אוכלים רק באירועים מיוחדים.
תפקידם המרכזי של הגברים בשבט, למעט זקן השבט הנשאר בכפר עם הנשים והילדים, הוא המרעה, כשלעתים מחייב נדידה למרחק של עשרות קילומטרים. הגברים אחראים גם לשחיטה ולבניית בקתות.
תפקידי הנשים, בנוסף לטיפול בילדים הקטנים, כוללים הבאת מים מהבורות, איסוף זרדים, טחינת תירס, הכנת מזון, קליעת סלים, תחזוקת הבקתות ומלאכות יד שונות.
בעייתם העיקרית של בני ההימבה מאז ומתמיד היא דלות מקורות המים. בשל מצוקת המים, רק לגברים מותר להתרחץ, בעוד הנשים אינן מתרחצות ואינן מכבסות את בגדיהן. שיטתן המקורית לשמירה על ההיגיינה, בנוסף לממרח האוכרה, היא "רחצת עשן". הן שמות בתוך כלי מתכת עלים וענפים ריחניים שונים ופחם, מחממות את הכלי על אש והעשן העולה ממנו משמש אותן כ"סבון", כחיטוי, כדאודורנט וכבושם. כתחליף לשמפו משמש אפר עצים.

אחרי תצפית המפלים אנחנו נוסעים לכפר ההימבה, שבלב המדבר. לא ברור לי כלל איך רמבו יודע להגיע אליו, כי לפחות מבחינתי אין בשטח שום דבר שיכול לשמש כסימן דרך. לאמיתו של דבר, זה אינו כפר, שמשמעותה המקובלת של המילה, אלא מתחם חמולתי קטן ומגודר, כמתואר לעיל. בכפר אין, כמובן, לא חשמל ולא מים זורמים. ליד הפתח שבגדר הזרדים אנחנו מתקבלים על-ידי גבר מבוגר, שלאחר שיחה קצרה עם רמבו מאשר את כניסתנו.

61a99f6d4ae8b5b5e4027867725592cc.png?l=6

אני שואל את רמבו באיזו שפה הוא מתקשר עם האיש והוא משיב, לתדהמתי: "Himba. I am a Himba". כיצד הפך ילד כמו אחד מאלה

7fceae862447eedf23c26273529ae262.png?l=632e5c6e0979eae187ee111d597f215b8.png?l=6

לגבר עירוני משכיל, שעולמו טכנולוגי מודרני? בגלל שלאביו היו יותר מדי בנים. ומה עניין מספר אחיו למעברו של רמבו בין העולמות? ובכן, בנות אצל ההימבה זו ברכה, כי עבור כל אחת מהן צפוי האב לקבל 5-4 פרות כמוהר, אבל בנים יכולים ליצור בעיה כלכלית, כי צריך לשלם תמורת כלותיהם. כיוון שלאביו של רמבו היו הרבה בנים ולא מספיק פרות, נבחרו הוא ואחיו "לצאת מהמחזור" ולהישלח העירה, שם דאגו הרשויות למגוריהם, מזונם ולימודיהם. וכך, בהיותם מוכשרים, זכו השניים לרכוש על חשבון הציבור השכלה אקדמאית ולהישאר הימבה רק בזיקתם הרגשית לשבט.
זיקה זו גורמת לכך, שאנחנו יוצאים לדרך חזרה רק לאחר רדת החשיכה, כי קשה לנתק את רמבו משורשיו ובכוחות עצמנו איננו יכולים למצוא את הדרך. גם לאחר שצילמנו את הכפר, נשיו, ילדיו ועזיו (הפרות והגברים, כידוע, במרעה הרחק מהמקום),

53d86db048d1474c6532180854bb4696.png?l=6d45a15c7937f5512d6310f9d8aabe8c0.png?l=6

ולאחר שראינו את כל תוצרי האמנות המקומית, ששניים מהם תלמה רכשה עבור נכדותיה (המוכרת נזקקה להנחיותיו של רמבו להחזרת עודף, כיוון שאיננה יודעת לספור), רמבו התקשה להתגבר על געגועיו לילדותו ההימבית. רק לאחר השקיעה הולכים למכוניות, מלווים על-ידי הנשים, שבאות לקחת את "המתנות" – קילוגרמים רבים של סוכר, קמח, סוכריות ושמן. נפרדים, הפעם באמת סופית, מרמבו ו-J&J, אם כי שני האחרונים מבטיחים שנפגש עוד בבואם לת"א.

יום 9: אתמול מיצינו את שתי האטרקציות של אפופה והיום נגזר עלינו יום של בטלה, משהו כמו שבת בטירונות (ע"ע: מאוורר).
החברה שבמחנה חזרו מ-3 שעות של אי-ראיית תנינים (תמורת 40$). אנחנו לא ראינו אותם בחינם. כיוון שאנחנו לכאורה לא פראיירים וכיוון שאי-אפשר בלי "אקטיביטי" כלשהו, אנחנו משלמים 40$ לטיול שקיעה, שאינו אלא עליה להר התצפית מעל המפלים, שעליו היינו אתמול...

יום 10: ללודג' ב-Kunene River רק 90 ק"מ, שבתנאי הדרך הם "רק" 3 שעות נסיעה. הג'י-פי-אס משוכנע כנראה שהדרך משעממת אותנו ולכן הוא מוריד אותנו לדרך לא דרך, כדי להחזירנו, אחרי כמחצית שעה מטלטלת, לאותו "כביש" בו היינו. בדרך עוצרים מספר פעמים לחלוקת סוכריות לבני ההימבה (מנין ולאן הם הולכים?), שגורמות לאושר רב.
הלודג' שעל נהר הקוננה מעולה, מרווח וממוזג. הנהר עצמו משמש כגבול נמיביה-אנגולה. כיוון שהדשא אצל השכנים ירוק יותר, בני ההימבה על עדריהם צולחים את הקוננה לאנגולה, מתוך הנחה, שלא תמיד מוכיחה את עצמה, שהתנינים מעדיפים בשר בקר.
שיט, אין היום שייט על הקוננה; ואם הלילה לא ירד מבול שייעלה את מפלס המים (כבר 6 שנים אפילו לא טפטף), גם מחר לא יהיה וצפוי לנו יום וחצי שבו אין מה לעשות.

יום 11: כל היום במיזוג אוויר. טוב שיש מספיק עיתונים ותשבצים. המפלס לא עלה, אבל צריך להתפרנס ולכן מארגנים לנו מיני שייט. תוצאות השייט: ברווזים – קרוקודילים 0:2.את הג'ין אנד טוניק, חלק אינטגראלי מכל ספארי או שייט, אנחנו שותים בחוף אנגולה. מזה מספר ימים אנחנו בולעים מלרון ומרססים את עצמנו, מספר פעמים ביום, בתרסיס דוחה יתושים (ע"ע: מלריה). כיוון שהיתושים בנויים קצת אחרת מאיתנו, אני לא בטוח שהוא דוחה גם אותם.

יום 12: יוצאים לעבר Hobatere Lodge. 200 ק"מ כביש-כביש, בו ניתן לדהור ב-130 קמ"ש. מסיימים ב-16 ק"מ של דרך-לא-דרך, אפילו במושגים נמיביים, שאותה חוצה ג'ירף בדהרה. עדר זברות מסתכל עלינו בעניין. להבדיל מאתנו, לא צילמו.

8f02957dc105197d06e8a4e07b438980.png?l=6

הלודג', השוכן בתוך שמורה פרטית (בבעלות גרמנית, כמובן) הוא חוויה זואולוגית הזויה. יושבים במרפסת המסעדה. בינינו לבין משטח בור המים מפרידה גדר נמוכה, אך מחושמלת. במשטח מופע בלתי פוסק: זוג פילים ניצב במשך שעות ללא תזוזה חבוק בחדקיו,

b5b1cf8a9351ddf4169a146c9b6deb53.png?l=6

ג'ירף בודד משוטט הלוך ושוב,

28e951785c4fe1916bc22732b14070a3.png?l=6
עדרי זברות, ראמים,

17314eff518802fbd9c7fcd29460f53f.png?l=6

אנטילופות קודו

60d9b4ca4ecdb059f7516fc4352fe4d8.png?l=6

וקפצנים

0167a3df51d7151323e3bf40ff27c9c6.png?l=6

באים והולכים (בעצם, הזברות הן קבועות), בבונים ולהקת פניניות.

661fe3cb9269c3d1f8dfb73e3c59ece2.png?l=6

מדהים! משגע! קסום!
אגב הגדר החשמלית, הייתי שמח ללמוד כיצד הם מעבירים את המידע ביניהם, שהרי לא כל אחד ואחד מהם התנסה בחוויה הבלתי נעימה.

נניח שג'ירף נגע בגדר, איך הוא מסביר לחבריו, שלא להתקרב; וגם אם נניח, הנחה מרחיקת לכת, שבג'ירפית ניתן להסביר זאת, איך הקודו או הזברה, שאינם מבינים ג'ירפית, יודעים להיזהר?

יום 13: חלקה המערבי של שמורת אטושה נפתח למבקרים רק לפני שנים ספורות, אך איכות "הכביש" היא כזאת, שעדיף לשלם 160$ עבור טיול יום מהלודג' על פני נקר כמעט וודאי, בשטח בו חל איסור חמור לצאת מהרכב.

11 שעות עם אינספור בעלי חיים וציפורים.

13c4ceb4706bf576a8f10994932c782f.png?l=6a988bd85499b14d190302cc9e88f9ec0.png?l=6af4a2a8379d43f2ed98052966d64c6da.png?l=665539089c434ff696b94d9533b7927ca.png?l=6

הנאה מושלמת. גם מכך שסמואל נוהג ולא אני.
המופע המרכזי: עדר של 20-15 פילים מגיע לבור המים יחד אתנו. לא כל כך יחד, כי מכיוון אחר וטוב שכך.

d4c4e69be10b4068fb66f1c931f2fc28.png?l=6

יום 14: חגיגה אמיתית. למעלה מ-300 ק"מ של כביש אספלט, שלצידיו רועות מאות של חזירי יבלות.

6f86997991b928d25f978ddc4af3b5d1.png?l=6

בדרך חוגגים את מילניום הקילומטרז' השלישי.

אטושה – פארק קטן, ששיטחו גדול רק במעט משטח ישראל, ובה מלחה קטנה - 4,760 קמ"ר. מסיירים בו באופן עצמאי, בנסיעה בדרכי כורכר, לאורך 130 ק"מ , תוך סטיות לבורות המים (סה"כ 200 ק"מ). אמנם בספארי עצמאי מחמיצים כנראה לא מעט בעלי חיים, שמדריך מיומן היה מבחין בהן, אך שום דבר לא ישווה לסיפוק של "ציד" מוצלח בכוחות עצמך.
אנחנו מגיעים ל"עיר", ששמה Okaukuejo Camp. אחה"צ יוצאים לספארי קטן לבורות שלא במסלול המרכזי המיועד למחר. מבקרים ב-6 מתוך 29 הבורות.

עדרי פילים,

74264d0264d2eb337891716c1a91279b.png?l=6

ג'ירפות

277f6c84b6ebaec81d7f8b90a45d75b4.png?l=6

ויענים.

6ebd842fe463ce25e109620f2c03be3f.png?l=6e2e2145e8778916c7c053449bb71353e.png?l=6

אנטילופות כבר לא סופרים.

572bee5d0c1f4eb7fe2649a24b277312.png?l=6606f39fdf6f25c5ee7b58a4c73cc03c3.png?l=6

ואולי בכל זאת.

ועוד בעלי חיים ועופות
5bd42c6e86a5dda0c6313962c2d2c1d7.png?l=6dac73ab8ba3b5f2569756f5a950512e1.png?l=641a03811abef3712327fbf14a085a29b.png?l=6805028f7521a9997d89e96dea8ccb063.png?l=6

ולקינוח: קרנף ראשון

08a89fa1c14476ca1f4c6e7eee4e3e4c.png?l=6

ועוד אחד, בערב, בבור המים של המחנה.

e974d8332085ceb5d3e2b16a131211a3.png?l=6

ל-Big Five חסרים לנו בשלב זה רק אריה ובופאלו. את האחרון לא נוכל להשלים אלא ברצועת קפריבי, לכל המוקדם, כי אחרון הבופאלו באטושה נטרף לפני כ-60 שנה.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Yoram_3300200?

הפוסט הבא ›
נמיביה 2 - בוטסואנה
נמיביה 2 - בוטסואנה
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
21-07-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
סרי לנקה
סרי לנקה
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
15-07-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של Yoram_3300200 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×