נפאל - הטיול שארצה לשכוח

טיול בנפאל הוא חוויה אמיתית, אך לא לכל אחד. למרות שנראה כאילו "כולם עושים את זה", ביקור במדינת עולם שלישי הוא משהו לא תמיד קל ונעים - כפי שמתואר בכתבה הבאה.
אביבית משה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: נפאל - הטיול שארצה לשכוח
© עמית פלד

הנחיתה אל הגיהנום של קטמנדו

חברה שלי החליטה לטוס לנפאל ל-3 שבועות (קטמנדו ופוקרה). האמת היא שאף פעם לא נמשכתי למדינות המזרח הרחוק. הן תמיד העלו בי אסוציאציות של עוני, ליכלוך, מחלות, אוכל מגעיל וכו'. בכל זאת החלטתי שאני צריכה חופש מהעבודה ושאני חייבת להתאוורר, ושיאללה - בואי ננסה זה יהיה כמו בסרטים, מסע של 2 בנות לבד, לפגוש עולם אחר, תרבות אחרת... ארזתי את חפציי ונפרדתי מהמשפחה ל-3 שבועות, לארץ זרה ורחוקה. היתה לנו טיסה ב-22:00 בלילה (10.5 שעות) להונג קונג, ומשם עוד טיסה של 4 שעות לקטמנדו. הגענו למלון בלילה לאחר טיסות מייגעות וחוסר שינה, שלא לדבר על מקלחת, מעולפות, ישר למיטה.

בבוקר קמנו והחלטנו שדבר ראשון נלך לחפש קפה טוב. יצאנו מהמלון לבוקר ראשון בנפאל, והיינו בהלם - אבל ממש הלם תרבות. בכבישים לא מפסיקים לצפור, אין שום חוקים של ימינה שמאלה, ובאמצע - פרות הולכות בכביש. מיניבוסים מפוצצים באנשים, הכל מאוד המוני, וזיהום האוויר... בחיים שלי לא נשמתי אוויר כזה מזוהם. היינו ממש המומות והמשכנו לחפש קפה. מצאנו בית קפה מקומי, בחור צעיר וחביב שלא הפסיק לצחוק ולגחך הגיע לשרת אותנו. אני כבר הייתי ממש עצבנית כי רציתי כבר את הקפה שלי (מה לעשות, אני מכורה...) והוא, בשיא האדישות והנחמדות, לקח את ההזמנה. אני
ברוב טפשותי ביקשתי גם חלב לקפה... שכחתי שלא מרתיחים בנפאל את החלב ושהוא די מגעיל! איך שראיתי את החתיכות הצפות של החלב לא יכלתי לשתות את זה, והתייעצתי עם החברה שלי מה לעשות בעניין... הבן אדם היה כל כך נחמד אלינו שהוא ממש יעלב אם לא אשתה, והחלטנו שאני אזמין עוד כוס ואומר לו שזה פשוט מתוק לי מידי. וכך עשיתי. כוס הקפה השניה היתה ממש מגעילה ודלוחה, זה היה פשוט זוועה... ברחנו מהמקום, לא לפני שבעל המקום האדיב הפציר בנו שנחזור שוב ושיש כאן אוכל טוב. הבטחנו לו בנחמדות שנחזור ונסנו על נפשנו.

בהמשך הגענו לאיזור התיירים שהיה הרבה יותר נורמלי - איזור הטאמל. היתה שם מסעדה בבעלות ישראלית שנקראת or2k, שבלעדיה לא היינו שורדות את הטיול הזה. היה שם הכל פשוט: חומוס, פלאפל, סלט, פיצה, פסטה, עוגות ואפילו ג'חנון בשבת. בנוסף, היה עוד מקום של בית קפה ומאפיה בשם פומפרניקל, שם חגגנו על המאפים והעוגות והקפוצ'ינו הטוב.

לתחילת הכתבה

הטרק המעצבן שעשינו

שהינו 11 לילות בקטמנדו ושבוע בפוקרה. בטיול הזה עשינו טרק קטנטן (בפוקרה) של לילה אחד, שהספיק לנו לכל החיים... זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי, רק לטפס ולטפס. זה היה פשוט נורא. נכנסנו לסוכנות טיולים של תיירים ושילמנו על מדריך שיקח אותנו לטרק של טיפוס 1600 מ', ועל לינה בהוסטל שכוללת ארוחת צהריים+ארוחת ערב+בוקר (ביום שלמחרת). כמו כן, מכיוון שלרוב החדרים למעלה בכפרים אין תשתיות של מים, נתבקשנו להוסיף תשלום על מקלחת בחדר.

ב-10 בבוקר הגענו לסוכנות ושם פגשנו את המדריך שלנו, בחור עם שם לא נפאלי במיוחד (לוק), איש צעיר, כפרי ועניו. האמת, שדי נרגענו כשראינו אותו, אי אפשר לדעת על מה יכלנו ליפול... התחלנו את הטרק דרך הכפרים בטיפוס. זה היה יום חם מאוד עם לחות די גבוהה, מה שהקשה על ההליכה. כל 5 דקות היינו צריכות לעצור למנוחה ולשבת, ובקושי הצלחנו להסדיר את הנשימה. הרגשנו שאין לנו חמצן. בעוד לוק מטפס לו בקלי קלות, שאלנו אותו איך הוא עולה את זה מבלי להתעייף כלל ובלי שום מאמץ ניכר. הוא סיפר לנו שהוא עושה את המסלול הזה כל יום, ושהוא גר שם למעלה בכפר... היינו בשוק איך אפשר לטפס כל יום את העליה הזאת, וכמה קשים הם החיים של הכפריים? הוא אמר שהוא מעדיף את הכפר ואת השקט, ושהוא לא אוהב את הרעש של העיר. האמת, עם הרעש של קטמנדו אני יכולה להבין אותו.

כבר התחלנו להרגיש לא נעים שאנחנו עוצרות אותו ממש כל 5 -10 דקות, אבל זה היה בלתי נמנע. כבר חשבנו בליבנו לעשות אחורה פנה, אבל כל פעם אמרנו שזאת חוויה ושכבר הגענו עד כאן, אז נמשיך. בדרך ראינו בתים של כפריים, חוות, נשים עובדות קשה בשדה. המראה מלמעלה מרהיב, רואים את כל הירוק מסביב ואת ההררים. לוק דיבר אנגלית טובה ורהוטה, יחסית לנפאלים שיצא לנו לשוחח איתם, סיפר לנו על חיי הכפריים והסביר על עצים שראינו בדרך. עצרנו לארוחת ערב בדיוק כשהחל לטפטף ואף נהיה מעט קריר. בחודש מאי זאת לא עונת המונסון, אך מזג האוויר בגד בנו ונאלצנו להמשיך עם הגשם. באיזשהו שלב עצרנו לנוח והגשם לא פסק מלרדת. לוק התקשר לאישתו והיא באה אלינו עם 2 מטריות, בחורה חמודה. ממש נחמד מצידה. כך נשארה לנו הליכה של רבע שעה, עד שסוף סוף הגענו להוסטל השייך ללוק ומשפחתו.

הגענו לחדרנו, ולא תיארנו לעצמנו שנלון במקום כזה החדר ניראה כמו משנות ה-30, הקירות מגעילים, הסוגר של הדלת ממש הרגיש לי כמו בסרטים של מלחמת העולם השניה, והטופ שבטופ - שירותים מצחינים בשיטה של פעם (חור באדמה) עם מקלחון... איחס זה היה פשוט נורא! יש גבול... מיותר לציין שלא עשינו מקלחת לאחר ששילמנו עליה במיוחד. זה כבר ממש דיכא אותי, רציתי שהלילה הזה יעבור מהר כבר ונעוף משם בדרך למלון הבא שלנו, הנקי והמודרני.

בבוקר למחרת (שהגיע ברוך השם) עשינו את דרכינו חזרה. בדרך נפלתי וחטפתי מכה חזקה פלוס סימן כחול ומגעיל, ואם זה לא מספיק גם נעקצתי על ידי נמלים. כן, נמלים, ולא סתם נמלים אלא כאלה שנכנסים אל תוך העור (כך לוק הסביר). הרגשתי עקצוץ כזה נוראי כל כמה זמן וממש שרף לי (לקח לזה שבוע וחצי עד שנעלמו הסימנים של העקיצות). כבר רציתי ממש הביתה, לאמא... בגלל המכה החזקה שקיבלתי ובקושי יכלתי ללכת, את סוף המסלול עשינו במכונית של הבחור מהסוכנות שבא לאסוף אותנו.

לתחילת הכתבה

ולסיכום - טיול לא למפונקות

סוף סוף הגענו למלון שלנו. רצינו רק להתקלח ולישון. נשאר לנו עוד לילה אחד ללון בפוקרה והחלטנו שביום הזה נפנק את עצמנו ונשב במסעדה טובה באיזור הלייק סייד, ונטייל בסביבה. למחרת חזרנו באוטובוס לנסיעה ארוכה בחזרה לקטמנדו. הדבר הכי מטריד בקטמנדו זה בעלי החנויות, שלא מפסיקים להציק, ש"תיכנסי לחנות ורק תסתכלי, את לא חייבת לקנות" (כן, בטח). הם ממש התחננו שניכנס לראות את סחורתם. גם הרבה מקומיים ובעלי חנויות שאלו אותנו אם זאת הפעם הראשונה שלנו בנפאל, וכשהשבנו לחיוב שאלו אם נחזור פעם נוספת. אמרנו להם שייתכן... (לא רצינו להעליב כמובן).

אני לא הבנתי מה יש לתיירים אמריקאים, מבוגרים וקרוב לוודאי עשירים, לעשות בנפאל? לא מבינה מה כל כך מעניין בתרבות הזאת. ראיתי שם בחלקים מסוימים של העיר ילדים עניים ומלוכלכים, שזה רק עשה לי רע בלב. ובכלל, זאת מדינה עניה. עוד דבר מעצבן ומטריד זה ללכת באיזור הטאמל: על כל חמישה צעדים שעשינו, נהגי הריקשות עצרו אותנו והתחננו להסיע אותנו לאנשהו. אגב, כשכבר עלינו על הריקשה זה היה די כיף, להרגיש כמו נסיכה בכרכרה, רק שלפעמים ריחמנו על הנהג שהסיע אותנו...זה בסך הכל אופניים ובכל זאת יש עלינו משקל... עוד מטרדים למיניהם: הילדים המציקים מחוץ לסופר שמבקשים כסף, עטים או ממתק וגם 8 אנשים (ספרתי) הציעו לי שם חשיש. תסתלקו ממני! אני לא מעשנת, אני ילדה טובה!

עוד חוויה בנפאל זה לנסוע באוטובוס/מיניבוס עמוס באנשים עם נהג צעיר, שקרוב לוודאי לא מחזיק בתעודת רשיון נהיגה, ובחור צעיר שעומד בפתח האוטובוס עם שטרות של כסף וצועק בקול רם את המקום אליו מגיע האוטובוס כל הזמן. זה היה ממש מפחיד הניווטים שלהם בכבישים. התבוננתי מבועתת והתחננתי שרק לא נעשה פה תאונה ונדרוס מישהו לנגד עיני. באיזשהו שלב אני וחברה שלי התחלנו להתגלגל מצחוק באוטובוס, לפחות זה גרם לנו להשתחרר מהפחד... כשראינו שוטרי תנועה התחלנו לחשוב על מה עוצרים אותם בכלל, על זה שהם לא נסעו מספיק מהר...?

אני יודעת... יש לי הרבה תלונות, אבל מה אעשה - כנראה שמקום כזה לא מתאים לבחורה עדינה שכמותי, שאוהבת את החיים הטובים ורוצה לראות יופי ומודרניזציה - ולא לכלוך ועוני ומדינות העולם השלישי. אזהרה - לא מומלץ לבחורות מפונקות!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לנפאל

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×