סוף הטרק ובירת הנצח וולינגטון (פרק י`)

לכבוד סופהשנה האזרחית מייב מסיימת את הטרק בקווין שרלוט בשלום, וממשיכה אל בירת הנצח של ניו זילנד - וולינגטון. בין לבין וגם בהמשך היא מספיקה לבקר ב-מוזיאון הגדול של וולינגטון, לסעוד את לבה בפיקניקים וארוחות בוקר ולקפוץ למפלים ול-קרייטרס אוף דה מון - אזור פעילות געשית.
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: סוף הטרק ובירת הנצח וולינגטון (פרק י`)
© Imagex/Depositphotos

יום חג המולד

למרות אי אילו תוכניות שהיו לי להיום, ועיקרן היה לקחת קייאק ולשוט איתו, די לא עשיתי כלום כל היום, מה שהיה מאוד מוצלח. בעיקר הייתי עם הגרמנים בסלון, קצת דיברנו, קצת קראנו. על אחת השידות עמדה צלחת עם מאפינס וליד כוס ופתק שאמר שהמחיר של כל מאפין הוא שני דולר, וציפו שנשים בכוס. לא זוכרת מי הציעה שנאכל מאפינס, אבל הרעיון התקבל באהדה רבה, ותוך שתי שניות פתאום כבר לא נשארו מאפינס. האמת? לא היה משהו. אבל הקונספט חביב. עיינתי גם בשני ספרונים שמישהו הביא, Bunny suicide ו- More bunny suicide, שמתארים בצורה גרפית כל מיני דרכים בהם ארנבים יכולים להתאבד - קורע מצחוק. למשל, רואים את הטרמינייטור ולידו ארנב שהדביק לעצמו על החזה שלט שאומר "אני שרה קונור", אני פשוט לא זוכרת את השאר, אבל זה היה כל כך מצחיק. רציתי לקנות אותם, אבל לשלם עשרים דולר על ספרון כזה נראה לי מוגזם, ותקוותי למצוא אותו בחנויות ספרים יד שניה התבדו. אחר כך הלכתי לשוטט קצת בסביבה, והגעתי למין נקודה בבוש עם שני ערסלים שעמדו על מדרון, אז נשכבתי באחד מהם והיה נחמד, רק שאני בעיקר רציתי להתנדנד ובגלל הגודל שלהם והריחוק שלהם מהאדמה לא כל כך הצלחתי. אז שכבתי בהם וכשהחלטתי שזהו, קצת היה לי קשה לצאת, ואחרי שהצלחתי לצאת, פתאום החלקתי על התחת במדרון. לא נורא.

הגרמנים הלכו לאסוף צדפות ואני באמת לא רציתי לראות אותם עושים את זה (הם התכוונו לבשל אותן אחר כך, ואת זה בטח שלא רציתי לראות), אבל דווקא הרעיון לשוטט על החוף התאים לי. אז עשיתי את זה בשעת השפל, וראיתי די הרבה מדוזות מעוכות על החוף, ובחנתי אותן בעיון, בייחוד את אלה הצבעוניות. מצאתי גם כל מיני צדפים ואספתי אותם. היום עבר לו בעצלתיים, והחלטתי לאפות סוף סוף את הקומארות שאני סוחבת איתי מנלסון. לא היתה לי חמאה, אז פשוט חתכתי אותן, פיזרתי מלח על התבנית, שמתי אותן על המלח ואפיתי אותן ככה. היה נחמד, ואת מה שלא גמרתי חילקתי לגרמנים, שבישלו בערב את הצדפות, אבל זה לא הספיק לטימו, אז הוא הלך לטגן לעצמו סטייק, ועשה את זה בכזו הצלחה, עד שהוא הפעיל את אזעקת האש. רגע אחד הוא עומד מחייך ואפוף עשן, רגע שני הוא עושה את אותו דבר, אבל האזעקה קורעת לנו את האוזניים. אחר כך הם שיחקו מין משחק גרמני מסובך, ולא קלטתי את ההוראות, אז הודעתי לפליקס שישב לידי שאנחנו צוות ושאני מצפה ממנו שינצח עבור שנינו. חזרתי לסלון, בעיקר כדי שיוכלו לדבר בגרמנית ולא לאלץ אותם לדבר באנגלית, ומדי פעם באתי לבדוק אם פליקס מנצח. בסוף הוא לא ניצח. קלאודיה ניצחה, אבל מן הסתם זה בגלל שהיא רימתה. אין לי שום ספק בכך.

ואז, פתאום, החליטו הרשויות לפצוח בחגיגת חג המולד. העובדים של ההוסטל הגיעו, נושאים פבלובה אחרי פבלובה, סידרו אותם יפה במטבח והתחילו לפרוס ולחלק אותן לכולם. כאמור, הפבלובה בניו זילנד, עם כל הכבוד, היא לא משהו. הפעם הפבלובה היתה שונה מזו שבפוקס. דמיינו לעצמכם קצף מחלבונים וסוכר, שמעבירים אותו לתבנית עגולה ואופים אותו כך שמבחוץ יש קרום דק ופריך, אבל כל הבפנוכו עוד רך ודי נא. על זה מורחים שכבה דקיקה של קצפת ומפזרים כמה פרוסות קיווי. ולסיכום - הקונספט (אוכל בחינם), מנצח, הביצוע פחות.
 

אבל בכך לא תמו חגיגות הולדת ישוע! אחרי שכולם גמרו לאכול את הפבלובות (או את החלקים האפויים שלהן, במקרה שלי), הבעלים עברו מאורח לאורח, עם ארגז שבו מתנות עטופות, ונתנו לכל אחד מתנה, שהתגלתה כקונכיית פאווה. פאווה זה חילזון ימי שמהקונכיה שלו עושים תכשיטים ועוד המון דברים, והיא בצבעי כחול וירוק מטאליים, מאוד מרהיב, ומאוד פופולרי בניו זילנד. בכל חנות מזכרות יש מדפים שלמים עם קונכיות שלמות וכל מיני תכשיטים, פסלונים, פירורים ומה לא מפאווה. היה ממש נחמד מצידם. בהמשך הערב אחד העובדים (זה שקרא לבמבי ולהילארי בשמות האחרים שלהם), לקח חלק מהאנשים לסיור לילי לראות תולעים זוהרות, מה שהיה מגניב מאוד. אחר כך, לא זוכרת איך, אמרתי שאני צמחונית והיא התקשה לתפוס איך זה שיש מישהו שלא אוכל בייקון והתחיל להתווכח איתי על זה שלא צריך להיות צמחונים, כשהבייקון מככב בתור הנימוק העיקרי. ואחרי התולעים, הלכתי עם הילארי (האנושית), ועזרתי לה להאכיל את במבי והילארי (הלא אנושית), מבקבוק, ואוי, כמה שזה היה חמוד. בקיצור, בסופו של דבר נפרדתי מכולם, כי מחר אני ממשיכה בדרכי. האמת היא שביררתי אם יש להם מקום לעוד לילה או שניים, כי נורא רציתי להישאר עוד, אבל כבר הזמנתי לילה בהוסטל בפיקטון, ומקום במעבורת, ומקום בהוסטל בוולינגטון, אז אולי עדיף שלא היה להם מקום. חבל, למרות שאף אחד לא מת (חוץ מהצדפות).

לתחילת הכתבה

יוצאת לטרק

כיוון שהסירה שלי יוצאת מסוף הטרק ב-16:00, בניגוד לסירות של כל השאר שיוצאות ב-17:00, יצאתי די מוקדם. קצת התבלבלתי ביציאה מהאיזור של ההוסטל ובעלייה בחזרה לטרק, כי הרי לא באתי מהדרך וידעתי למה לצפות, אבל בסוף הסתדרתי, למרות שהיה זמן שלא הייתי סגורה על זה. גם כאן, הדרך נחלקה למקומות עוצרי נשימה ביופיים, כשרואים את המיצרים, למקומות עוצרי נשימה באופן מילולי, כשיש עליות תלולות ולמקומות די משעממים, כשמטיילים בבוש סגור. גם כאן, המסלול נחלק לשניים - הליכה מישורית, כמו שאני אוהבת, ועליות וירידות תלולות, כמו מה שיביא עלי את מותי בטרם עת, בדמי ימי. אבל, ממש כמו דסטני`ז צ`יילד, גם אני שורדת. ולמרות החששות הרפואיים, טיפוס על כמה הרים לא יהרוג אותי, רק יחשל אותי. במקביל, עשיתי הרבה מנוחות בדרך. מתישהו הטרק שוב נקטע בכביש, ובגלל שהמפה והשילוט לא היו ברורים, קצת הלכתי לכיוון הלא נכון, אבל מצאתי שם מישהו ושאלתי אותו והוא הסביר לי את הטעות.

בדרך, פגשתי את אחת מהשווייצריות של הערב בראשון, מסתבר שהנעליים של השנייה די אכלו לה את הרגליים, אז היא חזרה עם הסירה. ופגשתי גם בחורה אירית חביבה, שלמשך זמן מה הלכנו די קרוב אחת לשנייה, עד שנמאס לי ועצרתי לתת לה פור, כדי שאוכל ללכת לבד. מתישהו, פתאום באה לעברי חבורה של אנשים, ומה אתם יודעים, היו אלה הגרמנים! הם לקחו סירה ועושים ברגל חלק מהטרק בחזרה ללוחמרה. שמחתי מאוד לפגוש אותם, כי לא נפרדנו כמו שצריך בבוקר.
 
כהרגלי, הייתי קצת לחוצה לפספס את הסירה, אבל התקדמתי בקצב די טוב, ככה שידעתי שאין לי סיבה אמיתית להילחץ. ואז, סוף סוף, הגעתי לאנאקיווה, מצבור של כמה בתים, קיוסק ופאב, שהיוותה את נקודת הסיום של הטרק. היה שם אמנם רציף, אבל הבהירו לי הלוך והבהר שהרציף שלי אמור להיות יותר רחוק ובאמת ראיתי אותו מרחוק, והתחלתי ללכת לעברו. במקום ללכת לצד הכביש, הלכתי על קרקעית הים, כי שוב היה שפל, ובדרך אספתי עוד צדפים מעניינים. ואז הגעתי לרציף, בערך שעה לפני הזמן, חלצתי נעליים והשתרעתי על הדשא. ואז הגיעה לשם אישה מקומית ששאלה אם אני מחכה לסירה, וביקשה שאוודא שלא חסרה מישהי, כי היא ראתה בחורה שחיכתה לסירה ברציף השני והתעקשה שהיא אמורה להיות שם וסירבה לשמוע לאישה הזו, שהיא מקומית ויודעת שבדרך כלל הסירות המסחריות לא עוצרות ברציף ההוא. התחלנו לדבר וסיפרתי לה כמה זמן אני כבר מטיילת, והיא אמרה לי משהו כמו you poor thing, you had such a horrible weather. אמרה וצדקה, אבל היי, זה הכל חוויות וזכרונות וסיפורים לנכדים, כמו שאמר הנהג של טראק-נט. ותאמינו לי, אין כמו לקטר אחר כך בהוסטל על מזג האוויר הנורא, על איך כמעט הידרדרתם למותכם בגלל השלג במקינון פאס או על איך נשך אתכם צלופח.

האישה הלכה ומתישהו הגיע בחור בלונדיני שראיתי כבר במהלך הטרק. הסתבר שהוא שווייצרי גרמני (סורפרייז סורפרייז), והוא ביקש שאשגיח לו על הדברים כי הוא רוצה לקפוץ לברר משהו באנאקיווה. הסכמתי ואז באה הסירה. ביקשתי ממישהי שחיכתה לה (ושגם אותה פגשתי כבר היום), שתגיד להם מה קורה, ואז ראיתי שהוא מאחר, החלטתי לקחת את הדברים שלו ושלי ולהתקדם ברציף, כדי לשמור מקרוב שהם לא יברחו ואז הוא הגיע. הגענו לפיקטון, גררתי את עצמי להוסטל, התמקמתי בחדר, הלכתי להביא את התיק הגדול, ופשוט השתרעתי באפיסת כוחות במיטה, כי לא היה לי כוח לכלום. למרבה המזל, הייתי הראשונה להגיע לחדר, ככה שיכולתי לבחור לעצמי את המיטה. לא היה לי יותר מדי אוכל, אבל בשום פנים לא הייתי מוכנה ללכת לסופר. יותר מדי רחוק ובמילא אני לא צריכה לדאוג לארוחת הבוקר. בסוף אזרתי כוחות, הלכתי למטבח ובישלתי לי שקית פסטה. קצת דיברתי עם שותפי לשולחן, בחורה שווייצרית וזוג ממוצא לא ברור, אבל שיוועתי למיטה, אז חזרתי לחדר.

עד מהרה הגיעה השותפה הראשונה - בחורה צרפתיה חמודה. דיברנו, החלפנו חוויות, קיטרנו על זה שנגמר לנו הכסף. היא הלכה להתקלח וחזרה נרעשת - היא גילתה פטריות במקלחת. חשבתי שהיא מתכוונת לעובש, אבל היא אמרה שמדובר בפטריות ממשיות. אני לא שמתי לב לשום דבר, אבל גררתי את עצמי לשם והסתכלתי טוב טוב, ובסוף מצאתי - אשכרה פטריות. היא אמרה שהיא אמרה את זה למי שניקה שם, ושהוא אמר לה שכן, הוא תמיד עוקר אותן והן חוזרות, אבל לפי ההתפתחות שלהן, הן חזרו די מזמן. יופי של הוסטל, באמת. מאוד היגייני. ואז, הגיעה השותפה השלישית. בחורה מקומית, מאוד נחמדה, אבל קצת לבושה כמו זונה עם טעם רע. לאק בצבע מטאלי מזעזע (אני כבר לא זוכרת בדיוק באיזה צבע, נראה לי כסוף, אבל יש מצב שזה היה סגול), ולזה, הבה נוסיף את קומבינזון הסאטן המוזהב שלה. חבל, חבל שלא צילמתי אותה. כי אני יודעת שאין די במילים כדי להעביר את גודל הזוועה.

לתחילת הכתבה

ממשיכה לוולינגטון

ארוחת הבוקר היתה סנדוויץ` חמאת בוטנים וריבה. לא היה לי כוח להכין סנדוויצ`ים להמשך. מקסימום אני אקנה משהו במעבורת. התארגנתי ויצאתי לרציף המעבורת, שלא היה רחוק מההוסטל. כמו לטיסה, מסרתי את התיקים והלכתי להתקשר הביתה, ואז נודע לי לראשונה על הצונאמי. הסתובבתי בבניין, מחכה לזמן שבו יאפשרו לעלות על המעבורת. היתה שם חנות מזכרות אחת, שבחנתי אותה לעומק, וקפיטריה. קניתי ארטיק וניל אננס ממכונה והתיישבתי לאכול אותו בהבעה מהורהרת.

אחרי שפתחו את הדלתות, עליתי למעבורת. קיוויתי למצוא מקום בחוץ בקדמת המעבורת, אבל מסתבר שהמקום הזה שמור לקפטן, וכל השאר שרוצים להיות בחוץ יכולים להיות בירכתיים. אז תפסתי לי מקום טוב בספסל על הירכתיים ובהיתי, ואז הגיעה לשם מדו. שוב, אני באמת לא מבינה, יש כל כך הרבה אנשים נחמדים שפגשתי בטיול והייתי שמחה לפגוש אותם שוב, למה זה לא קורה? למה במקום אני כל הזמן פוגשת את הפקאצה הבלונדית הזאת? היא התיישבה לידי וניהלנו סמול טוק לא מחייב. אחר כך התחלנו לשוט ומתישהו נכנסנו פנימה. היא התחילה לאכול ואני קיבלתי תיאבון, אז הלכתי וקניתי פיצה, שהיתה, בלי צל של ספק, הפיצה האיומה ביותר שאכלתי אי פעם. זוועת אלוהים שעלתה ארבעה וחצי דולר. הייתי צריכה לטפס על הדלפק ולירוק אותה עליהם!

בסופו של דבר הגענו לוולינגטון, בירת הנצח של ניו זילנד ומזג האוויר היה נהדר. חיכינו לתיקים, ואני קיבלתי רק תיק אחד. כשהמסוע הפסיק להסתובב תפסתי את אחד העובדים ודיווחתי לו על כך. הוא שאל אם הדביקו לי על התיק מדבקה אדומה ואמרתי לו שאין לי מושג, אז הוא אמר שיש שתי אופציות. או שהתיק נשאר בפיקטון, ואז יביאו אותו עם המעבורת הבאה, או שמשום מה שלחו אותו למסוע אחר, ששם מוסרים את התיקים של אלו שבאו עם מכוניות, והלך לעשות בירורים. מדו חיכתה איתה בסבלנות, אבל אחרי שאמרתי לה כמה פעמים שהיא לא צריכה לחכות לי, ואחרי שהיא הבינה שזה ייקח עוד זמן, היא החליטה ללכת, ונפרדנו כך. אבל אל תדאגו, אני אתקל בה עוד כמה פעמים. שאלתי את הדוד אם אולי כדאי לי ללכת להוסטל ואז לחזור, אבל הוא אמר שעדיף שלא, כי עוד מעט הם סוגרים. אז חיכיתי בסבלנות, ובסוף הגיע התיק, עם מדבקה אדומה, אלוהים יודע למה. ראיתי שם גם מודעה גדולה שמצהירה שאסור להכניס לאי הדרומי חזירים. ולא רק את החיה עצמה - מוצרים מבשר חזיר, מעור חזיר, עוברי חזירים (אתם בודאי שואלים מי מסתובב ככה עם עוברי חזירים בתיק, ובכן, לעולם אין לדעת מתי תזדקקו לעוברי חזירים וזה כלל חשוב מאוד לחיים מה שנתתי לכם פה - נא הפנימו!).

בקיצור, העמסתי התיקים על הכתפיים ויצאתי לדרך. הדרך, דרך אגב, היתה די ארוכה, וכל כמה דקות עשיתי הפסקה כי הכתפיים שלי חישבו להיקרע. בדרך עברתי ליד ה- YHA של וולינגטון, ואת מי אני רואה יושבת שם? בחיים לא תנחשו! אז אחרי שדיברנו כה דקות נפרדתי שוב ממדו ובסופו של דבר הגעתי להוסטל שלי. מדובר בעצם במלון לכל דבר, שיש לו אגף לבאקפקרים. מסתבר שרוב האנשים פשוט לוקחים מהמעגן אוטובוס וככה מגיעים לכאן, בניגוד אלי, המטומטמת, שהלכה את זה עם 50 ק"ג על הכתפיים. החדר שקיבלתי היה טיפה קלאוסטרופובי - אי אפשר לפתוח את החלונות, האור לא מספיק חזק וכשנכנסתי והדלקתי את האור שמעתי נהמה חרישית. חשבתי שמדובר באוורור שנדלק עם האור, אבל אחר כך שמתי לב שהרעש קיים גם כשהאור מכובה, בקיצור, היה איזשהו מנוע מבחוץ. אבל המטבח והחדר המשותף מוצלחים, וגולת הכותרת היא המקלחות. אוי, כמה שהמקלחות מוצלחות. הכי מוצלחות. זרם חזק, ניקיון מבהיק. עברתי להתקלח פעמיים ביום, ואם הייתי נשארת שם עוד קצת, זה כבר היה עולה לשלוש פעמים ביום. אם יש דבר שלומדים להעריך בטיול תרמילאים, זה מקלחת עם זרם חזק.

במטבח גם גיליתי כמה מציאות במדף האוכל המשותף - קודם כל לחם, שזה מצויין, כי ריבה וחמאת בוטנים יש לי, אז ככה אני מסודרת לארוחת הבוקר מחר, שקית עם בערך מנת פסטה וצנצנת עם רוטב פסטה מוכן. ישר אספתי אותם לחיקי והחלטתי שבזה חסכתי לעצמי הליכה היום לסופר. אין לי כוח. למרות זאת, יצאתי לתור את מרכז העיר. מרכז העיר אכן חביב, אבל רק עשיתי בו וויש ולמרבה השמחה מצאתי בחנות ספרים יד שנייה (כי כאן סוף סוף יש כאלה), את הספר של ביל ברייסון שכל כך רציתי לקרוא. ובמקום לשלם 29 דולר, שילמתי 15! הא!! דפקתי המערכת!!! בהוסטל פגשתי שתיים שותפותי לחדר - שתי בנות אנגליות חביבות ואז הלכתי לבשל ארוחת ערב. ובמניו היום - פסטה ברוטב עגבניות. האמת? לא יצא משהו. אני לא יודעת אם זה באמת לא מוצלח או אולי הבעיה היתה יותר ברמה הפסיכוסומטית - לכו תדעו איפה הרוטב היה קודם ומה הוא עשה. אחר כך בעיקר רבצתי בחדר המשותף ובהיתי בטלוויזיה. לא נורא, מחר יום חדש.

לתחילת הכתבה

טיול בעיר

היום, כיוון שמזג האוויר הוסיף להיות נפלא, למרות הרוחות העזות (לא קוראים לה Windy Wellington לשווא), החלטתי לצאת למסלול של כמה שעות בפרוורי וולינגטון, שאמור להוביל למושבה של כלבי ים. למודת ניסיון מהפעמים האחרות בהן ניסיתי לראות כלבי ים ולא יצא, הלכתי לאינפורמיישן בשביל לשאול מתי הם נמצאים שם. ציפיתי לתשובה בנוסח "בבוקר" או "בערב". מה שקיבלתי, היה "בין מאי לאוקטובר". מסתבר שמנובמבר הם כולם מהגרים לאי הדרומי. בקיצור, no seals for me. וכיוון שאין יותר מדי מה לעשות בוולינגטון, ואת הדבר העיקרי היחידי שנשאר לי, מוזיאון טה פאפא, שמרתי למחר, אז במקום, הסתובבתי. הלכתי לראות את הפרלמנט שלהם שמכונה ביהייב, מכיוון שהוא נראה כמו כוורת דברים, ואכן, ככה הוא נראה. אתם ממש מחכים לראות שם את בזיק ויויו גם. מה שכן, בניגוד לכנסת שלנו, ששוכנת כמו מבצר וגם נוח להיכנס אליה כמו למבצר, הפרלמנט שלהם ממש נגיש מהרחוב, ומסביבו יש מדשאות רחבות ומזמינות, בלי גדר, בלי שומרים, בלי כלום. כל כך משונה.

אחרי רביצה על הדשא בפרלמנט, נכנסתי לסניף של דוק שהיה שם ממש ליד וקניתי מפות של הטונגרירו נורת`רן סירקיט, שזה טרק של ארבעה ימים שאני חוככת אם לעשות, ושל הטונגרירו קרוסינג, שזה טרק של יום שעובר בחלקו במסלול של הטרק הקודם. יוצאים אליהם מטאופו, שזו העצירה הבאה שלי, ואני עוד לא סגורה מה אני רוצה. מצד אחד אני רוצה את הטרק הארוך, אבל לא בטוחה אם יהיה לי זמן. מצד שני, אני חוששת לצאת לטרק הקצר, כי רובו עליות וכאן קיים סיכוי די סביר שסוף סוף אני כן אפספס את ההסעה. בקיצור, אני צריכה עוד לחשוב על זה.

לאחר מכן יצאתי בדרכי למרכז, להסתובב. איזור ההסתובבויות המרכזי נקרא קובה סטריט, מעין שינקין פלוס, ועוד רחובות מסביבו. אז יצאתי לשם, ובדרך פגשתי שוב את מדו. זו אמנם לא הפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל זו הפעם האחרונה שהתייחסתי אליה. בפעם הבאה פשוט התעלמנו אחת מהשניה באלגנטיות. (מצד שני, אולי היא סתם לא הבחינה בי. לא משנה). ראיתי כמה חנויות חמודות עם דברים מאגניבים, אבל לא קניתי כלום, נאמנה להחלטותי. מה שנורא רציתי, למרות שברור לי שזה היה סתם בזבוז כסף ושבטח לא היה במידה שלי, זה זוג נעלי בית מפרווה כחולה, עם הפרצוף של עוגיפלצת - זה היה כל כך חמוד! מצד שלישי, נכנסתי לעוד כמה חנויות ספרים יד שנייה וקניתי ספר שבו כל הדיאלוגים של המלון של פולטי. הוא די כבד, אבל היה לי ברור שאני לא משאירה אותו שם - הספר הזה חייב להיות שלי! אחר כך נכנסתי למין מזללה אוריינטלית, רציתי נודלס, אבל היה דיל שבמסגרתו קיבלתי גם ירקות מוקפצים ואגרול, אז למה לא? ואז הלכתי לסופר וקניתי כמה דברים, בעיקר משמשים! בגלל שקיץ פה, יש משמשים! אני ממש ממש אוהבת משמשים, ככה שהאושר היה גדול.

בהוסטל פגשתי בחורה ישראלית חביבה ואחר כך הצטרף אלינו גם בחור ישראלי, שישב לידינו איזה שעה עד שהואיל לקלוט שאנחנו מדברות בעברית. פגשתי גם את הספרדיות מנלסון וגיליתי שותפה חדשה לחדר - בחורה שווייצרית - צרפתיה, שלפי דעתי לוקה בפיגור קל, למה היא היתה ממש משונה. אחר כך במטבח היא ביקשה ממני לשמור לה על המנה חמה שהיא הכינה לעצמה, וחזרה אחרי המון זמן. וכך ישבנו שם כולנו, ישראלים ואנגליות ועוד כל מיני, וראינו את גריז בטלוויזיה.

לתחילת הכתבה

מוזיאון טה פאפא

קמתי בבוקר, עם שיר חדש בלב, ויצאתי לכיוון טה פאפא, המוזיאון הגדול של וולינגטון. בדרך עצרתי בסופר וקניתי צידה, למה שיתברר בתור יום הפחמימות הגדול. בבוקר סנדוויץ`, במהלך היום מאפין ורוטי, בערב או רוטי או פסטה, אני כבר לא זוכרת. בקיצור, פחמימות, פחמימות ועוד פחמימות, אלא אם סופרים את האוכמניות במאפין וכמה משמשים.

המוזיאון באמת ענקי. כמה קומות, המון תצוגות. אני התחלתי בתצוגה על עולם הטבע בניו זילנד, שכבר בתחילתו קידם אותי שלט ששואל "למה התאבן הפוסום על הכביש?". פוסומים, כאמור, הם מין מכרסם טורף שהגיע לניו זילנד מאוסטרליה על מנת להפוך לחלק מתעשיית פרוות. הפוסום לא העריך במיוחד את הייעוד הזה, הצליח לברוח, פרה ורבה ומילא את ניו זילנד, תוך שהוא מקפיד לטרוף את ציפוריה ואת ביציהן. הקיווים מתעבים אותם, ומשתדלים לדרוס אותם בכביש. ולפי ההסבר במוזיאון, אחרי שפוסום כזה נדרס, כל המכוניות שממשיכות לעבור על גווייתו המעוכה, מפרידות ממנו את הרקמות הרכות וגורמות לעצמותיו לשקוע באספלט, וככה הוא מתאבן לתוך האספלט, והם אפילו עקרו חתיכת כביש עם פוסום מאובן עליה כדי להוכיח שהם לא עובדים עלינו. היה מאוד משעשע.

המשכתי לשוטט במוזיאון. בתערוכת הטבע ראיתי, שוב, את מגוון החיות הניו זילנדיות, מפוחלצות כדבעי, בתערוכה על רעידות אדמה ראיתי דגם של כדור הארץ ונכנסתי לדגם של בית שבו עברתי סימולציה של רעידת אדמה - מאוד משעשע. היתה שם גם חנות עם צעצועים לילדים, כל מיני דברים נהדרים אבל יקרים בטירוף. כל מיני בובות אצבע בצורת חיות, כמו פרפר או שפרירית וכד`, ממש יפות, אבל הן עלו 11 דולר, אז ויתרתי על הרעיון, למרות שאין לי ספק שהאחיינית שלי היתה מתלהבת עד אינקץ מבובת הפרפר. למעלה היו תערוכות על המאורים ועל ההיסטוריה הניו זילנדית, עם כל מיני אטרקציות ודברים משעשעים - היה ממש נחמד. ואז נכנסתי למין מצגת אינטרקטיבית על ההיסטוריה הקיווית - שוב, מוצלח מאוד. בחוץ היה גם איזור שדימה את הבוש הקיווי, אבל אני, חיית טרקים משופשפת, באמת לא צריכה ללכת למוזיאון בשביל לראות איך נראה הבוש - אם כבר, אני יכולה ללמד אותם!

בסופו של דבר גמרתי את המוזיאון ושבתי להוסטל. הבחורה הישראלית שעזבה בבוקר נתנה לי את כרטיס האינטרנט שלה וככה נכנסתי על חשבונה לאינטרנט במלון, ושם גיליתי שמאיה ונורית הגיעו לוולינגטון. אני אלך לבקר אותן בערב. בינתיים, גיליתי בחדר זוג גרמנים חביב, שהם והחברים שלהם היו הסיבה שהאנגליות נאלצו לעבור לחדר אחר. דיברנו קצת, הם עובדים באוקלנד ומטיילים עכשיו. ארגנתי את התיק, כי מחר השכם בבוקר אני עוזבת ואז יצאתי לבקר את מאיה ונורית. ההוסטל שלהן נמצא די רחוק, עברתי את האיזור של קובה סטריט, המשכתי הלאה, ראיתי הרבה בליינים וכמה זונות ואז הגעתי למרגלותיה של גבעה תלולה. חשבתי שבעצם לא כל כך דחוף לי לראות אותן, אבל אז החלטתי לטפס בכל זאת. הגעתי להוסטל, נכנסתי והתחלתי לחפש אותן. מצאתי אותן במין מרפסת / חדר אוכל והשמחה היתה רבה. הן גם מתכוונות להגיע לטאופו ורצו שאבוא איתן, אבל לא הסתדר לי. לא נורא, ניפגש בטאופו. מה שכן, הן סיפרו לי שנמאס להן להשתמש בסבון נוזלי ושהם קנו סבון מוצק ורצו לקנות גם סבוניות, ונורית טענה שהיא קיבלה סבוניה בצבע ורוד מזעזע, כזה שבמילותיה שלה "ערבים היו זורקים את זה!". ואחרי שקיטרתי בפניהן על הטיפוס, הן אמרו לי שגם לחנות במאונך זה לא כיף גדול. בקיצור, חזרתי להוסטל די מאוחר, אבל לא הצלחתי לישון, כי בחדר ליד היתה חבורה רועשת מאוד של גרמנים. כמובן שלא יצאתי וצעקתי עליהם, רק קיללתי אותם חרש.

לתחילת הכתבה

מגיעה לטאופו

משום מה, גם הפעם החלטתי לוותר על האוטובוס, וצעדתי ברגל לתחנת הרכבת, שממנה יוצא האוטובוס לטאופו. גם עם הרבה מנוחות בדרך, הקצב שלי היה יותר מהיר, והגעתי לשם כעשרים דקות לפני הזמן. הנסיעה היתה די ארוכה, כמה שעות, וללא אירועים ראויים לציון. היה איזה אוטו שנסע ממש לאט, ומכיוון שזה היה אוטו חדש, הצצתי לראות את הקשיש שבטח נוהג בו, אבל גיליתי להפתעתי בחור צעיר, מקועקע וקירח. כנראה הוא ממש בטוח בגבריות שלו, בשביל לנסוע 30 קמ"ש. מתישהו עצרנו בדרך, ואני כבר לא זוכרת מה קניתי שם, אבל בחוץ הסתובבו טווס ותרנגולות משונות, עם המון נוצות, גם על הרגליים, ככה שזה נראה כאילו הן לובשות מכנסי סן טרופה.

כשהגענו לטאופו ירד גשם, ולא רציתי להיסחב עם שני התיקים בגשם הזה, בייחוד לאור העובדה שההוסטל היה די רחוק מהתחנה. אז השארתי שם את התיק הגדול ויצאתי להוסטל עם התיק הבינוני שלו יש כיסוי גשם. הגעתי להוסטל, פרקתי הדברים, מצאתי מיטה (תחתונה!!!), חיכיתי שהגשם יירגע ויצאתי בחזרה לתחנה. אחר כך, כמובן, גיליתי שאפשר לבקש שיבואו לאסוף אותי מהתחנה. איזה כיף? לא נורא, החלטתי לנצל אותם כשאסע מפה. האמת היא שההוסטל הזה קיבל ציונים טובים, אבל אישית לא התחברתי אליו. עיצבן אותי שלבנים הקצו יותר מקלחות מאשר לבנות, שזה באמת לא מובן, ושהם גובים כאן כסף על הזכות להשתמש ב- book exchange. אמנם מדובר בסכום סמלי של דולר אחד, אבל הפרינציפ, הפרינציפ! והם גם מארגנים כאן מסיבת טוגות לרגל הסילבסטר, והודיעו לאנשים שיביאו אלכוהול. אני לא ממש סגורה אם זה מוצא חן בעיני, מסיבה עם עשרות בני נוער שיכורים וערומים. נראה כבר מה יהיה.

מה שכן, פגשתי כאן כלמיני אנשים שפגשתי כבר בטיול - את אסתר ובאו מהקווין שרלוט ואת הספרדיות מוולינגטון, וגם כמה אנשים חדשים, כמו שתי בחורות מוויילס. החלפנו חוויות ומידע והיה נורא נחמד. באו המסכן נראה כאילו שפכו לו מי אש על הפנים - כולו אדום ומתקלף, ממש מחריד. מסתבר שהוא עשה טרק של יומיים בהרים ולא שם מספיק קרם הגנה, או שהזיע ולא מרח עוד, ובגלל שהוא הלך בשלג האור חזר מהשלג, בקיצור, הוא נשרף בצורה ממש גרועה. באמת לא נעים, גם כי כואב וגם כי כולם מביטים בו כמו במין מפלצת. הספרדיות, אחרי ששאלו אותי מה קרה לו, סיפרו לי איך חוגגים בספרד את הסילבסטר - מתכנסים לארוחה משפחתית ולקראת 24:00, יש ספירה לאחור ובכל מספר אוכלים עינב אחד, עד שתים עשרה. מחר הן עוברות הוסטל והזמינו אותי לבוא ולחגוג איתן. אמרתי שאולי, אבל הודיתי להן בחום. אחר כך הלכתי לחדר ואז נכנסה פנימה מישהי, שגם אם היה כותבת לעצמה על המצח "אני ישראלית", זה לא היה יותר ברור. התברר שהיא מטיילת עם עוד בחור ובחורה, כולם דתיים, ואני לא זוכרת איך קוראים להם בילינו ביחד את הערב. הם הכינו פסטה ברוטב עגבניות והתיישבנו ביחד. וכן, הם הציעו לי אוכל, אבל לא הייתי רעבה. התיישבנו ליד קבוצה של יפנים וקוריאנים וקצת דיברתי איתם. אחר כך הבחור לימד אותנו לשחק ביליארד, ואפילו הצלחתי להכניס כדור או שניים, כך שאני מאוד גאה בעצמי. מחר שניים מהם רוצים לעשות צניחה חופשית, ומכיוון שאני חוככת, סיכמנו שאני אצטרף אליהם ואראה מה קורה שם. רק כיוון שמחר הם נאלצים לעבור להוסטל אחר, לא רחוק, סיכמנו שניפגש שם, כי מהמקום של הצניחה שולחים להם לימוזינה שתביא אותם.
 
31.12
קמתי בבוקר, התארגנתי ויצאתי להסתובב בעיר, בערך עד 12:00, כי אז אני צריכה להיפגש עם הדתיים בהוסטל שלהם, ששמו בירקנהוף. חיפשתי את האינפורמיישן ובסופו של דבר מצאתי אותו. נכנסתי לחנות אינטרנט, ובדרך ראיתי חנות עתיקות ושם משכו את תשומת לבי מלחייה ופלפלייה שמנמנות בצורת כומר, שעלו 75 דולר החתיכה. משם הלכתי לסופר, קניתי בקבוק הייניקן של ליטר, שיהיה, למרות שלא הייתי בטוחה שאבוא למסיבה ואז ראיתי שם מעדנייה, ונכנעתי לפיתוי. קניתי שלושה עלי גפן, קצת פטה ועגבניות מיובשות, חצילים בתחמיץ, עוד משהו בסגנון ופוקצ`ת עשבי תיבול והלכתי לעשות פיקניק. היה מעניין, עלי הגפן היו מוצלחים, החצילים פחות. זה יצא די יקר, אבל הייתי מאוד מרוצה מעצמי. חזרתי להוסטל, שמתי שם את הדברים וגיליתי את השותפה החדשה שלי לחדר - בחורה מעצבנת שפגשתי באי הדרומי. ושוב, לא שאני מתלוננת, אבל למה? למה? אחר כך הלכתי לבירקנהוף אבל לא מצאתי שם את החבר`ה, אז חיכיתי להם בחוץ ודיברתי עם טוני האוסטרלי ועם שתי בחורות משווייץ.

החבר`ה באו, חיכינו ללימוזינה שהגיעה ארוכה ולבנה, משהו שהייתם מצפים שפנינה רוזנבלום תפציע מתוכו, לא תרמילאים מיוזעים. בדרך עצרנו איפשהו ועלו פנימה עוד שלושה ישראלים, שהתארחו אצל כריסי מההיט. הגענו למקום ואלו שצונחים התחילו להתכונן. מלבישים אותם במין סרבל ואז קושרים אותם ברתמות למדריך, מעלים אותם למטוס פצפון והופ, קופצים. צניחה עולה מאתיים דולר, סט של תמונות עולה עוד מאה. אחד הישראלים החדשים נתן לי את המצלמה הדיגיטלית שלו וביקש שאצלם אותו. הוא קצת תרגל אותי, למרות שזה קשה להתרגל אליה, אבל בסוף הצלחתי לתפוס תמונה ממש טובה שלו. רק שלא יכולתי להמשיך, כי במהלך הזמן שחיכינו, (הישראלי השלישי לא צנח והוא קיבל את מסרטת הוידיאו), אנשים אחרים צנחו ומכיוון שאי אפשר לדעת מי הוא מי, צילמנו כל מיני אנשים אחרים שצונחים. התמונות יצאו ממש מוצלחות, הם מצלמים את כולם בכל מקרה, ואז מראים את התמונות וזה נורא מפתה, ואני החלטתי בלב כבד לוותר על הצניחה, לפחות כרגע. 300 דולר זה יותר מדי, ואני רוצה שיישאר לי כסף לסוף, למתנות וכאלה.

הלימוזינה החזירה אותנו להוסטלים, ואני סיכמתי עם החבר`ה שאבוא אליהם בערב, בעיקר כדי להימלט מהמסיבה בהוסטל שלי. הלכתי לסידורים ושבתי להוסטל. שם ישבתי בסלון וקראתי להנאתי את ביל ברייסון, שהעלה חיוך על שפתי. לידי ישבה בחורה נחמדה והתחלנו לדבר, קוראים לה סופי והיא מגיברלטר והיא ממש חמודה. היא טוענת שאין לה מושג בספרדית. בסדר. לא צריך.

לקראת הערב שמתי פעמי לבירקנהוף, שם פגשתי את החבר`ה. הם הלכו לעשות קידוש ולאכול ארוחת שבת. קצת ישבתי איתם, וחלצתי סנדלים במטבח, ואז הלכתי לדבר עם מרלין. מרלין היא מאורית שעובדת שם, והיא מנצלת את החיכוך הקונסיסטנטי שיש לה עם תיירים ופשוט שואבת מהם מידע. היא יודעת צרפתית, איטלקית, גרמנית, הולנדית, יפנית, עברית ובטח עוד שפות. ולא רק להגיד "שלום קוראים לי מרלין", היא אשכרה יודעת לקרוא ולכתוב בעברית, ודיברה איתי על התנ"ך ועל ישראל. את חלקי להשכלתה תרמתי בכך שהסברתי לה את חוקי הניקוד העבריים, שזה חשוב מאוד. הלא כן?

אחר כך עברנו כולנו לסלון, קצת דיברנו, הם שיחקו קלפים וסתם די רבצנו. אני בינתיים דיברתי עם בחור שווייצרי בשם רוז`ה, שהיה מאוד נחמד וגם רבץ שם, עם השווייצריות מהבוקר ועם בחור ישראלי שסיפר שקמפינג בניו זילנד זה קל ונוח, בניגוד לקמפינג באוסטרליה, ששם תמיד צריך להיזהר מנחשים ועכבישים ארסיים, מתנינים ומעוד כל מיני דברים. ואז גיליתי שהמטבח נעול, שזה קצת בעייתי, כי השארתי שם את הסנדלים. וזה היה די מאוחר ומרלין כבר הלכה, אז הבחור הציע לי לקחת את הסנדלים שלו ולהחזיר אותם מחר. אבל אז הגיעה אחת האחראיות וישר זינקתי וביקשתי ממנה שתפתח לי. כשהיא שמעה שאני רק מבקרת חברים, היא קצת עשתה פרצוף על זה שאנשים אחרים משתמשים במתקנים, אבל יאללה יאללה.

בהמשך הגיע טוני מהבוקר, שיכור לגמרי, שיכור ברמות של ממש שיכור, ועוד בחור קיווי שיכור לגמרי הגיע והתחילו לדבר איתנו ברגש, הזמין אותנו אליו הביתה, חלק איתנו פכים מחייו, והיה ממש חמוד ונלהב. בסוף החברים שלו גררו אותו משם. רוז`ה הלך לישון, במקומו באו שני בני נוער וראינו ביחד, לא ממש בריכוז, את שלושת המוסקטרים. בסוף, בסביבות שתיים בבוקר, שירכתי את דרכי להוסטל שלי. המסיבה טרם נגמרה, אבל היא בהחלט היתה בשלבי גוויעה. הסלון והמטבח נראו כמו אחרי פוגרום. רוב האנשים היו שיכורים ועטופים בסדינים וג`ו, הוולשית ממקודם, היתה שרועה על המפה, כמו קיסרית רומית, עטופה בסדין ועם כלום מתחתיו, וכל מה שהיה חסר לה זה אשכול ענבים ביד. נכנסתי לחדר, שהיה חשוך, אבל דווקא התנהלה בו שיחה די ערנית. הצטרפתי אליה, ניווטתי אותה בעוז, ואז הלכתי לישון.

לתחילת הכתבה

טיול באגם

קמתי לא מספיק מאוחר, ראיתי הפוגרום בסלון, מיהרתי להתארגן ולברוח. אבל לפני בריחה, צריך לאכול ארוחת בוקר, שהיא, כידוע, הארוחה החשובה ביותר של היום. ובעודי אוכלת, התיישב לידי בחור נחמד ודיברנו קצת. קוראים לו פיטר, הוא בריטי שגדל כאן, וצהל לעברי "שהאלום" כשאמרתי לו שאני מישראל. דיברנו על הא ועל דא ואז הוא התחיל לדבר על ישו. זה היה די מעניין, והוא נורא שמח שיש מישהו שמקשיב לו - כמו שהוא אמר לי, הוא רגיל שאנשים משתיקים אותו, אבל הוא הרי יודע שגם לישו לא הקשיבו אז זה לא מפריע לו, ולכן הוא התלהב מזה שאני כן מדברת איתו ולא אומרת לו לסתום, וגם אמר שיש לי "a fine grasp of English". אבל באיזשהו שלב ישו כבר נמאס ומגיע הזמן שצריך לעזוב אותו במנוחה, אבל הוא רק המשיך והמשיך, ולא גילה סובלנות דומה מה שאני אמרתי על צמחונות. הטיעון שלו ללאכול בשר היה שישו אכל בשר. עכשיו, אין לי בעיה לסתור את זה בטיעון המורכב של "אז מה? הוא היה בסך הכל איש משונה", אבל לא נעים.

אחורי זה הלכתי לאגם. ישבתי שם, קראתי את הספר, שתיתי מיץ תפוזים, אכלתי נאצ`וס. היה רגוע ונחמד. מתישהו כבר הדשא התחיל לדקור, אז חזרתי להוסטל, ורוב היום די לא עשיתי כלום, רק שמעתי חוויות מהסילבסטר והשמעתי חוויות משל עצמי. המשכתי לדבר עם סופי, שהציעה לי נסיעות בחינם! יש לאינטרסיטי מין דבר שנקרא flexipass, והרעיון שעומד מאחוריו הוא שמשלמים מראש עבור שעות ואז מזמינים נסיעות וזמן הנסיעה מתקזז מה ששילמתם. סופי עשתה את זה ונשארו לה שעות בלתי מנוצלות, אז היא הזמינה עבורי נסיעות לרוטורואה ולאוקלנד, מה שגרם לי להיות מרוצה במיוחד - סוף סוף דפקתי את המערכת!

וגם, אחד הבחורים שעובדים בהוסטל, בחור אמריקני חמוד נורא בשם ג`ין, לימד אותי לנגן על פסנתר את fur Alice של בטהובן. נכון, זו אחת המנגינות הקלאסיות הקלות ביותר, אבל הצלחתי, ואני מאוד גאה בעצמי. אחר כך התאמנתי עליה, וכמה פעמים גם ניגנו ביחד, מה שהיה מאוד נחמד. אחר כך גיליתי שבאו לא קונה מתנות לאחיינים שלו, ולא הצלחתי להבין למה. אני מבינה הסכמים בין מבוגרים, אבל לא להביא מתנה לאחיינים שלך? דבר נוסף שהתחיל לחלחל לתודעה, זה עניין הצונאמי. מקודם לא היו עיתונים ופה יש עיתון בכל בוקר, והתחלנו לקרוא על כל מה שקרה שם, שהיה די מזוויע. ו-YNET פתחו את האתר שלהם לגולשים מחו"ל, מה שמאוד מצא חן בעיני, למרות הנסיבות בעטיין זה קרה.

ועכשיו לנושא אחר לגמרי, לארוחת ערב הכנתי לי כרובית בפירורי לחם ופיטר לצידי הכין ירקות מוקפצים עם גוויה. אכלנו ביחד, עם עוד כל מיני אנשים. פיטר שתה משהו שנקרא L&P, ובקטן היה כתוב "למון אנד פיירואה". מכיוון שאני יודעת מה זה למון, שאלתי אותו מה זה פיירואה, והוא אמר שזה שם של עיר. לא נראה לי הגיוני, אבל לא התווכחתי. בין השאר, היתה לי תגלית לא נעימה. מדי פעם נהגתי לקנות יוגורט בטעם עוגת גבינה ופסיפלורה, שהיה מאוד מוצלח, ולפני יום יומיים קניתי בסופר קופסת ענק של היוגורט הזה, ליטר יוגורט, לא פחות, ודווקא עכשיו, כשבאתי לחנוך אותו, משום מה, בדקתי את רשימת המרכיבים שלו ויש בו ג`לטין. טוב, אני לא זורקת אותו כי אני רוצה את הקופסה (כן, לפעמים הקנקן יותר שווה ממה שיש בו). אני פשוט אמצא אנשים ואכריח אותם לאכול מהיוגורט. בקיצור, יום לא פעיל במיוחד, אבל חשוב גם להירגע מדי פעם.

2.1
קמתי בבוקר, התארגנתי ויצאתי לדרך להוקה פולס, מפלים שנמצאים לא רחוק. אבל בדרך התחלתי להרגיש לא טוב, אז עשיתי פרסה, חזרתי להוסטל ונכנסתי למיטה כדי לגסוס. הבחור הגרמני היה בחדר, ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני מרגישה רע, והוא היה מספיק נחמד בשביל להציע להביא לי מים, אבל היו לי מים. בקיצור, שכבתי במיטה וגססתי לאיטי. אחר כך כבר הרגשתי יותר טוב, ויצאתי החוצה, אבל די המשכתי את הקו של אתמול, של לא לעשות יותר מדי. בינתיים הגיעו עוד ישראלים להוסטל. היה נחמד, רק אני לא כל כך זוכרת יותר מדי. לא נורא, גם זה קורה.

3.1
אז היום קמתי ובאמת הלכתי להוקה פולס. זה לא רחוק מהעיירה ורוב הדרך עברה על גדת נחל נחמד, אמנם עם עליות, אבל לא הרבה. הדרך היתה נחמדה, אבל כפי שציינתי מקודם, אחרי הטרקים שעשיתי, זה נראה די משעמם. בסוף הגעתי למפלים. חביב. הם לא גבוהים, אלא נמוכים וארוכים, אבל הם בהחלט שוצפים. עצרתי, הסתכלתי, פגשתי כמה אנשים מההוסטל ואז עברתי לצד השני. מצאתי שם שולחן חבוי, התיישבתי, קראתי ספר, אכלתי נאצ`וס, חילקתי נאצ`וס לציפורים, שמאוד התלהבו ממנו ואז הגיעה לשם משפחה הודית ושאלה אם הם יכולים להצטרף לשולחן. מה אני אגיד? "לא"? אז אמרתי שבמילא אני הולכת והשארתי אותם שם לאכול פיצה. איך בא לי פיצה…

מהמפלים המשכתי ללכת לקרייטרס אוף דה מון, שזה איזור של פעילות תרמית, כל מיני בוץ מבעבע, אדים רעילים וריח של גופרית. הדרך לשם היתה פשוט ללכת בצידי כביש, מה שהיה די מבאס. בדרך גם עברתי ליד מין חנות דבש שרוז`ה נורא המליץ לי עליה (דרך אגב, הוא הגיע להוסטל שלי בסופו של דבר), אבל לא היה לי כוח להיכנס אליה. היתרון גדול של הקרייטרס הוא שהם בחינם. כן, כן, ממש בחינם. נכון, יש בכניסה תיבה לתרומות, אבל אחרי שסוף סוף יש פה איזושהי פעילות שלא כרוכה בתשלום, אני לא הולכת לשלם עליה. אני בטח לא פראיירית! זה היה די מגניב, אבל לא מרשים כמו שחשבתי שזה יהיה . ואז חזרתי על עקבותי ושבתי אל ההוסטל.

בהוסטל גיליתי את ג`ולי ושרון שבישרו לי שמאיה ונורית גם הולכות להיות פה הלילה. ישבתי איתן ואז באו עוד - היינו קבוצה של איזה 6-7 ישראליות. דיברנו והחלפנו חוויות, ואז הן התחילו לדבר על הצבא וסיפרו מה עשו וכאלה. וכשהגיע תורי אמרתי שהייתי מש"קית עיתונות בפיקוד העורף, אבל שזה היה נורא מזמן. במבטים מזלזלים הן אמרו לי "נו, כמה מזמן זה כבר יכול להיות" ושאלו בת כמה אני. עניתי 28 והמבטים המזלזלים הפכו לנדהמים. הן ממש לא האמינו והצהירו שאני בכלל לא נראית, ושאולי היו נותנות לי 23 גג. סבבה, למה לא? מאמצת. ג`ולי ושרון, דרך אגב, ישבו ואכלו קורנפלקס מקערה בלי חלב, וסיפרו שהן פשוט לא אוהבות חלב וגבינות, ושכל פעם מישהו רואה אותן אוכלות את הקורנפלקס ככה ומציע להן חלב. אנשים טובים בהחלט. ואז, בסופו של דבר, מאיה ונורית הגיעו. מאיה עשתה את הטונגרירו קרוסינג ונורית אספה אותה. נורא שמחנו להיפגש, אבל מאיה היתה קרועה מעייפות, אז לא בילינו יותר מדי זמן ביחד. לא נורא, תמיד יש את מחר.

כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×