סיכום טיול יפן – טוקיו, שימויוישידה Shimoyoshida, מצומוטו, טאקיאמה, קאנזווה, קיוטו, הירושימה, אוסקה 13-29.4.19

תמונה ראשית עבור: סיכום טיול יפן – טוקיו, שימויוישידה Shimoyoshida, מצומוטו, טאקיאמה, קאנזווה, קיוטו, הירושימה, אוסקה  13-29.4.19  - תמונת קאבר
אוסאקה

משתתפים : אמא, אבא ("הנהג") ושני מתבגרים (ה"צמחונית" וה"צליאקי"). טיול בן 16 יום מתוכם 5 לילות בטוקיו, 4 לילות בדרך – באלפים היפנים במכונית שכורה, 5 לילות בקיוטו ואחד באוסקה.

יום אפס + אחד – טיסה ארוכהההההה והתחלת טיול בטוקיו

ביום שבת בצהרים, שמחים וטובי לב עלינו על טיסה של חברת איירופלוט מישראל למוסקווה, לאחר 5 שעות נחתנו במוסקווה שם חשנו רעב ובשעה וחצי ההמתנה שהיו לנו אכלנו פיצה מקומית, ומשם עלינו על טיסה של 9 שעות לטוקיו, הטיסה היתה דוקא נוחה אבל ההזמנה של האוכל ללא גלוטן וצמחוני משום מה לא נקלטה ולכן למתבגרים לא היה מה לאכול, נחתנו בטוקיו בסביבות 10:30, בשדה התעופה נאריטה. דבר ראשון הלכנו לראות את השירותים היפנים המפורסמים ואכן הם לא אכזבו – מלאי כפתורים מיותרים הם יכלו להדיח את האסלה בלי מים רק עם רעש, או לזמר מנגינה. לאחר התגלית הראשונית המשכנו להשתמש בשירותים בדרך מסורתית= ללחוץ על הכפתור שמוריד מים וזהו. למרות החששות הרבים היה פשוט להסתדר, ראשית לא היה מחסור באנשים שהבינו אנגלית, שנית – כל הדרכים וחיפוש התחבורה הציבורית נעשו דרך אפליקציות "היפרדיה" או "גוגל maps" . בשדה התעופה נאריטה קנינו סוויקה (אומרים כמו "צביקה") כרטיס רב קו , במכונה האוטומטית, לקח לנו המווון זמן לעשות זאת אבל זה היה הדבר הכי מסובך מבחינה תחבורתית שעשינו ביפן. ואח"כ פשוט פלא – מעבירים את הרב קו בכל תחנה ובכל מקום ואין יותר התעסקות. המתבגר שתכנן את כל הדברים שעשינו בטוקיו הכין מסלול נסיעות מראש למלון אך בסופו של דבר נסענו במסלול אחר שהיה מהיר יותר, החלפנו רכבת באמצע וירדנו בתחנת קנדה. בעזרת גוגל maps כמובן איתרנו את מלון Belken Hotel Kanda, אך הגענו ב 13:00, והכניסה היתה ב 15:00 (החדרים היו מוכנים, אבל הם יפנים – אין כניסה לפני הזמן הנקוב) למזלנו, כי אולי כך היינו מתפתים לצנוח ולהירדם. איפסנו את המזוודות במלון ונסענו לאזור שיבויה – למעבר החציה העמוס בעולם, שאכן היה מדהים ועמוס. שם נתקלנו בפעם הראשון בהתלבטות שתרדוף אותנו כל הטיול – מה אוכלים? היות ולמתבגר אסור גלוטן ובכל המאכלים היפניים יש כמעט גלוטן ובמרבית המאכלים יש גם דאשי – רוטב דגים והמתבגרת צמחונית. הלכנו למסוע סושי (הקרוי על ידינו "סושי מנוע") שהומלץ באתר "יפנית" , אך כנראה לא היינו היחידים שקראו על זה והיה תור היסטרי, והנה ממש ליד הצטנעה לה מסעדה תאילנדית. היות ואנו יודעים שאוכל תאילנדי עונה לקריטריונים שלנו נכנסנו, וזו היתה אולי אחת המסעדות הטובות ביותר בהן אכלנו בטיול ובמחיר שווה לכל נפש.

לאחר מכן טיילנו בשיבויה בואכה פארק יויוג'י – שהוא משהו כמו פארק הירקון מקומי בתוספת פריחת דובדבנים, עם פיקניקים (זה היה יום ראשון) אך ללא מנגלים. התחנה הראשונה שלנו היתה פסטיבל כלבים שנערך בפארק. יש להקדים ולומר שבטוקיו מאד מקובל שבמקום ילד (או בנוסף) יהיה לכל אדם או משפחה כלכלב קטן, שזוכה למירב התפנוקים – עגלה וגם מנשא (שלא יתאמץ ברגליו הקטנטנות) מיטת נוחות, פוף יוקרתי, פינוקים וכמובן מגוון בגדים מפונפנים. הכלבים שראינו (היו ממש מעט כלבים גדולים, וגם הם התלבשו בהתאם) יכלו לככב בתצוגות האופנה הגדולות בעולם. כלב בטוקיו הוא מאד יקר וההתייחסות אליו בהתאם. המתבגר ישר התאהב בכלב המקומי אקיטה וגם בתת הזן הקטן יותר שלו שיבה-אינו, ואנחנו קנינו ללוקי שלנו (שהולך במו רגליו וללא בגדים ) שני צעצועים במבצע, אותם הוא העריך מאד כשהגענו הביתה.

לאחר הביקור המאלף בפסיטיבל הכלבים ניסינו לחפש את מקדש מייג'י, אך לא כל כך הצלחנו (בדיעבד הוא היה מחוץ לפארק) אחרי שכבר התייאשנו נתקלנו במופע של אלביסים. יש בקצה הפארק כמה חבורות של אלביסים כשלכל חבורה מאפיינים משלה – לחבורה אחת מעילי עור, לאחרת מעילי ג'ינס (כל המעילים מעור / מג'ינס אחידים עם לוגו של החבורה) ולאחת סתם תלבושות מגניבות של שנות ה60, בכל החבורות יש נשים וגברים . החבורות נמצאות זו ליד זו באותה כיכר אבל לכל אחת מהחבורות טייפ (!) או מוזיקה משלה והם רוקדים בצורה מתואמת.

ואז הסתבר לנו שמקדש מייג'י הוא כבר לא רחוק, הלכנו עד כאן אז שלא נלך למייג'י? גררנו את אבא מתוך מסחרית של אדידס לאחר שניסו לשווק לו מבצע מדהים כלשהו של אדידס והמשכנו עייפים אך סקרנים לעבר מייג'י. שהוא באמת מקדש מאד יפה אך בפנים כבר היה סגור. הבטיחו לנו שביום ראשון יש שם חתונות לרוב אך הגענו מאוחר מדי ולא ראינו שום חתונה (חוץ מזוג אחד שסתם הצטלם בפארק בתלבושת חתונה מערבית להחריד). היינו עייפים מכדי לנסות שם את כל הטקסים של המקדש אז פשוט התרשמנו מהיופי ומהדרך שנראתה מאד ארוכה, עלינו על רכבת תחתית והיידה למלון. במלון היו לנו 2 חדרים נפרדים ולא צמודים, אך באותה קומה. כשנכנסנו לחדר הסתבר לנו שזהו כנראה החדר הקטן ביותר שהיינו בו בחיינו. אבל כשעייפים לא שואלים שאלות, הולכים לישון ולמרות קטנו החדר הסתבר כנוח מאד לשנת לילה של 12 שעות לפחות, וכך נפטרנו מהג'ט לג.

יום שני- טיול עם מורן בטוקיו

קמנו מאוחר ובכיף כי ב 09:30 מורן, מדריכה שקבענו איתה עוד מהארץ הגיעה למלונינו. ארוחת בוקר אכלו ב seven- eleven הסמוך למלון, המתבגר התפנק עם אוניגירי (כריך סלמון ואורז) ואנחנו אכלנו מאפים וקפה קר מקופסא שדוקא היו לא רעים בכלל. ביפן אסור לאכול ברחוב ובאותו בוקר לא ממש היה לנו איפה לאכול ונאלצנו לאכול בחדרינו המצומצם עד למאד, בהמשך גילינו שיש סופר גדול יותר עם פינת ישיבה לאכילה במקום טיפ טיפה יותר רחוק.

היות ורצינו להזמין מקום במקדש הנינג'ות בקאנאזווה, ואפשר לעשות זאת רק בטלפון ורק ביפנית ביקשנו מאנשי הקבלה שיעשו זאת עבורינו, וכאן בא לידי ביטוי הצד השני של הצמדות לכללים –הנחישות. הם לא נחו ולא ויתרו עד שהצליחו להזמין זאת עבורינו, ושלחנו לנו פתקים מתחת לדלת בנושא ובקיצור עזרו מאד.

היו לנו חששות לגבי המדריכה מורן, אנחנו משפחה שתמיד מסתדרת וכמעט אף פעם אנחנו לא נזקקים לשירותי מדריכים מקומיים, אבל חשבנו שביפן זה משהו אחר, לקחנו את מורן לסיור פרטי – סיור יום של 6 שעות, ולסיור לילה (ביום למחרת) של 4 שעות. מורן הגיעה ומייד חששותינו התפזרו, היא היתה נחמדה ועממית, שיתפה אותנו בסיפורים על החיים שלה ושל המשפחה שלה ביפן (אבא הזדהה במיוחד כי גם היא רואת חשבון) איפה הילדים לומדים, איך הם מתניידים, מבלים וכו' וזה היה מאד מעניין. המלוו שלנו שכן ליד רובע אקיהברה- רובע האלקטרוניקה המטורף של טוקיו ולכן הלכנו אליו ברגל עם מורן, שם היא הסבירה לנו על תופעות חברתיות כמו קפה משרתות (המלצריות לובשות תלבושות של משרתות מאנימה והגברים מרגישים אדונים), פאיצ'ינקו –הימורים (וכרקע נוסיף שהימורים לא חוקים ביפן) חללים גדולים המכילים המוני גברים מעשנים אשר יושבים כל אחד מול מכונת משחקים, ומרויחים כדורי מתכת קטנטנים, אותם הם ממירים בחנות שמחוץ לפאצ'ינקו לכסף (וזה השיטה לעקוף את החוק), להקת בנות (Akb-48) אשר שרות שירי פופ מטופשים; בלהקה מעל 100 חברות בנות 16-25 אשר מחויבות לכללים מוזרים כמו המנעות מבני זוג וכו'. לבנות המוני מעריצים בגיל של אבא שלהן וגם חנות מלאה במרצ'נדייז, ושאר תופעות תרבות. הצטלמנו במכונת צילום אוטומטית שנערות מצטלמות בה, יצאה קוואי (חמוד), במיוחד הבנים שיצאו עם אודם ורוד ומבט חושני. משם נסענו ברכבת תחתית שם מורן הסבירה לנו מה שווה לאכול. מסתבר שהיפנים חולים על אפיה צרפתית (עם המון חמאה) והיא המליצה על המקומות הטובים ביותר (ובכל מקום אבא היה חייב לטעום, אכן היה אקסטראורדינר).משם נסענו לשוק הדגים צ'וקג'י, וגם שם שמענו המוני סיפורים. שוק הדגים כבר לא שם וגם לא המכירה הפומבית המפורסמת (שממילא נערכת בארבע בבוקר) אבל מאכלי רחוב יש ויש לרוב ואותם אכלנו בשמחה כמו למשל שיפודי טונה טריה, מוצ'י (ממתק מאורז) עם תות וגלידת תה ירוק ואפילו יין תפוזים. מצ'וקיג'י המשכנו לגינזה, שכונת ייוקרה, שם גילינו שהמעדניות הכי טובות ויוקרתיות שוכנות בתחתית של בתי כלבו ענקיים, מורן הסבירה לנו שיפנים מאד אוהבים מתנות אבל אין להם הרבה מקום בבית ולכן הכי רצוי מתנה שארוזה מהמם אבל מתכלה, פירות הם מתנה מועדפת ולכן הם מחפשים אחרי הפירות הכי מושלמים ומוכרים אותם במחירים סנסציונים של אלפיי יין (ראינו מלון ב 15,000 יין) בקומת המעדנים גם יש המון טעימות וכך התנסינו במטעמים רבים שאת חלקם קנינו. היות וכאמור צריך מקום מסודר לאכול את המטעמים, מורן לקחה אותנו לגינה מקסימה על גג בניין ממנו רואים מעבר חציה ענק ואלכסוני וצילמנו תמונות מלמעלה, גם הבנין והגינה היו תגלית. לאחר מכן הלכנו לבניין שמוכר מכוניות ניסן, שם התנסינו בהפעלת רובוט כלב חמוד חמוד, ושתינו קפה עם הדפסה עליו, המתבגרים הדפיסו את לוק כלבנו המהמם ואמא שתתה קפה עם מכונית עתיקה מודפסת. לקחנו את הקפה והתיישבנו בספסלים באזור התצוגה. למרבה הזוועה הקפה של אמא נשפך על אדון יפני מתוקתק ומנומס שישב לידה. הוא לא זז בעוד הדיילות רצו לתצוגה וניקו את התצוגה ואותו במגבונים. אמא התנצלה מאד ורצתה לתת לו שי קטן – חמסה מישראל כפיצוי, אבל הוא סרב לקבל את המתנה (מה שמראה שהוא מאד נעלב) ועדיין לא זז ממקומו. לאחר מכן כשחזרנו ראינו שהציבו דיילת שתשמור שאף אחד עם קפה לא ישתה על הספסלים.... לאחר הטראומה הזו נפרדנו ממורן והלכנו ליוניקלו הגדול ביפן (11 קומות ), שהיה מאד לא נוח ומלא בישראלים, אך קנינו לא מעט בגדים לרבות המעיל המפורסם (בדיעבד חנויות יוניקלו אחרות הרבה יותר ידידותיות).

לאחר מכן המשכנו ברחובות הרחבים והמפוארים של רובע גינזה, ביקרנו בבתי כלבו ולאחר מכן חזרנו לשיבויה שם אכלנו במסעדת יקיטורי לתיירים איומה, השיפודים היו לא טעימים ולא היה ברור איך יגיעו וממה הם עשויים, ואצל הצמחונית המצב היה יותר קטסטרופלי, כל מה שהיא הזמינה התגלה כמשהו רירי ומגעיל או כטופו חי לא מבושל עם רצועות דג מעושן למעלה...לאחר הטראומה חזרנו עייפים למלון כי היה עלינו לקום למחרת מוקדם.

יום שלישי – אודייבה בבוקר וסיור ברובע שינג'וקו בערב

קמנו מוקדם בבוקר כי קראנו שמי שלא מגיע למוזיאון MORI DIGITAL ART MUSEUM מוקדם נדון לעמוד בתורים אינסופיים. קנינו צידה לאכול ברכבת התחתית לארוחת הבוקר (זה מותר), ההחלפה לרכבת לאודייבה היתה קצת מסובכת ויפני אדיב פנה אלינו ושאל אותנו האם אנחנו צריכים עזרה, לאחר שהסברנו את מבוקשינו הוא לקח אותו כמעט עד הרכבת (התחנה ענקית) ובדרך סיפר לבנים שהוא ראה סרט על יפני שהציל יהודי בשואה והסרט מאד השפיע עליו, הוא אפילו שר את התקוה בצורה מדוייקת לגמרי.

אודייבה הוא אי מלאכותי שבנוי על הר זבל והוא מאד עתידני בתכנונו ובבניינים שבו, גם הרכבת לאודייבה היא רכבת עילית עתידנית ללא נהג, היפני החביב שהראה לנו את הדרך המליץ לשבת בקדמת הרכבת כדי לראות את הנוף (כי אין נהג ויש חלונות רחבים) וכך היה. כשהגענו לאודייבה לקח לנו קצת זמן למצוא את המוזיאון (למרות שהכניסה היתה ממש מתחנת הרכבת) אבל בכל זאת הגענו בין הראשונים וכמעט לא עמדנו בתור. כשיצאנו היו תורים ארוכים ארוכים ואנחנו ברכנו את עצמנו שלא היינו עצלים. מוזיאון מורי הוא מוזיאון של הולגרמות המתפרש על פני שטחים רבים ויש בו מייצגים מדהימים והמון התנסויות, חלקן לא פחות ממדהימות. מאד נהנינו, היתה חויה ממש טובה ומעניינת. היינו שם בערך 3 שעות ואז הלכנו לאכול בקניון הסמוך בהודית פאסט פוד כושלת (אבא אכל ראמן טעים). לאחר מכן המשכנו לטייל באודייבה הלכנו לראות את הרובוט הענק בפתח קניון אחר וראינו תלמידי בית ספר יפני שהצטלמו כנראה לתמונת מחזור, המדים שלהם מאד מסודרים מכף רגל ועד ראש (בבתי ספר מסויימים הנעליים אחידות, לפעמים גם התיקים ולפעמים גם יש כובעים) במקרה זה הבנות היו לבושות בתלבושת מלח והבנים בחליפה חונקת. המשכנו להעתק פסל החירות שהיה קטן והתרשמנו מהנוף המקסים, אבל לא היה לנו כח לטייל בטיילת היפה, החלטנו לחזור למלון ולנוח לקראת טיול הערב, הבנות הלכו לנוח במלון (תוך זלילת עוגות גבינה מעניינות מההמלצות של מורן) הבנים לא יכלו להתאפק והלכו שוב לרובע אקיהברה שם רכש המתבגר נעליי ספורט והתרשם מהאינסופיות של החנויות.

בערב שוב נפגשנו עם מורן (לאחר אי הבנה לגבי המקום) הגענו לגודזילה שהתחילה את הסיור (זה היה סיור מגודזילה עד גודזילה) הלכנו דרך קניון יוקרתי שבו חנות שמוכרת רק סוג אחד של עוגת תפוחים, ועברנו דרך מסעדת דים-סם שמעוטרת בכוכב מישלן . בחוץ היה תור מטורף אבל הסתבר שיש אפשרות לקנות מוצר אחד (באן כלשהו עם חזיר) מחלון ללא תור. אבא כמובן קנה ונהנה. לאחר מכן צעדנו לתחנת טוקיו – התחנה הגדולה בעולם שם התרשמנו מחנויות הנושא (לכל תוכנית מצויירת בערך יש חנות נושא, אפילו סנופי מאד פופולארי שם). הצליאקי אכל מרק ראמן ללא גלוטן לבדו, הבנות אכלו ירקות טמפורה על אודון שהיו מאד טעימות. לאחר מכן המשכנו לרובע שינג'וקו שהוא מאד ססגוני ושמח ובו נמצאת הגודזילה השניה והענקית, מורן סיפרה לנו על ההבדלים בין בתי הארוח ובתי זונות, איך המארחות מרויחות כסף (מוכרות את התיקים היוקרתיים שהן מקבלות במתנה). ושמענו גם על היקוזה ושליטתם בעסקים. אח"כ הלכנו לראות מלונות אהבה. לאחר מכן נפרדנו ממורן, והמתבגר שקינא בשאר עוד מהצהרים על עוגות הגבינה, קנה בננה מצופה שוקולד על מקל שהיתה מאד מקושטת אך השוקולד היה פיקציה בלבד. חזרנו למלוננו עיפים אך מרוצים.

יום רביעי – אסקוסה אואנו והירג'וקו

קמנו לא מוקדם ואכלנו ארוחת בוקר בסופר family mart בו היו מקומות ישיבה, ואז נסענו לאסקוסה – אזור טוקיו העתיקה. באסקוסה יש רחובות עם שוק מקסים שנראה אותנטי וכמעט קנינו למתבגרת מקלות לשיער בסכום סימלי של 100 ₪, אך התעשתנו והחלטנו שנוותר מתוך הבנה שאין סיכוי שהיא תשתמש במקלות האלו בעתיד. לאחר מכן הלכנו למקדש הראשי שהיה יפיפיה, המתבגרים שילמו 100 יין כל אחד והגרילו מזל. איזה כיף, לשניהם היה Best fortune. אם יש מזל טוב שומרים אותו, אם מזל רע תולים אותו על עץ שיתייבש. המתבגר למד מה הטכס אותו יש לעשות בבאר המצורפת לכל מקדש (וחשב שצריך לירוק את המים, בדיעבד למדנו שצריך רק להרטיב את השפתיים). לאחר כן הלכנו לחנות שהומלצה לעוגות ללא גלוטן מאחורי המקדש, רכשנו שתי עוגות, בטעם תה ירוק ובטעם שוקו. העוגות התגלו כעוגות ספוג רכות מאד אך לא טעימות במיוחד. התנחמנו בצילומי פריחת הדובדבן. במקדש היו המוני נשים מקומיות ותיירות מחופשות לגיישות. משם נסענו לשוק אויקו בתחנת אואנו, שהיה מאד גדול, ססגוני ומעניין וקנינו למתבגרת תיק מגניב ושם בטעות מצאנו את הסושי מנוע הראשון שלנו! זה היה מקום למקומיים בלבד, מזמינים מקום על ידי הרשמה במחשב ויפנית חביבה שהיתה בתור עזרה לנו להרשם (ביפנית). לאחר המתנה הוזמנו לשולחן שלנו שהיה ליד מסוע. כל מוצר היה מאד זול ובדיעבד אחרי שהבנו את הכללים נראה שגם לקחנו בטעות כמה מנות מאורחים אחרים (זה לא אסון, הם ישר הזמינו שוב). לא היו הרבה דברים צמחוניים אז הצמחונית אכלה בעיקר טמאגו, בסושי מנוע יש גם קינוחים (טעימים) ותה מאצ'ה חופשי ולמרות שאכלנו המון זה לא עלה הרבה, התשלום מתבצע על ידי סריקת הצלחות שמונחות בערימה גבוהה זו על גבי זו במכשיר מיוחד.

לאחר מכן נסענו לרובע הירג'וקו שם בימי ראשון יש קוסטפליי – כל מיני צעירים מחופשים, אך היה יום רביעי ולא היו כאלו...חיפשנו וופל בלגי ללא גלוטן שהומלץ באתרים (אך הוא נסגר לפני 5 שנים), הסתובבנו ברחובות העמוסים ובחנות אפל קנינו אפל ווטש תהליך שהיה ממושך ומעייף (למרות שזכינו לבלות ליד כלבה-כבשה מהממת) אך שימח מאד את אבא שגם קנה חגורת שעון מצויינת. וכדי לאכול נסענו במיוחד למסעדה ליד שיבויה של ללא גלוטן (בלו בירד?), אך גם היא היתה סגורה דוקא באותו יום, לבסוף אכלנו במין פאב קטן שהיו לו 3 שולחנות ומנה ללא גלוטן, חיכינו מלא זמן, היה מאד לא נוח אבל למרבה ההפתעה דוקא טעים. חזרנו למלוננו הקט.

יום חמישי – שינג'וקו

יום ההולדת ה- 18 של המתבגרת התחיל עם מתנות קטנות שאבא קנה לה מראש בסבן אילבן הסמוך – מחברת עם כלבלב מתוק ללימודי מתמטיקה (להתכונן למתכונת שתתקיים ביום החזרה שלנו) קלמר ושוקולד. אבל אז הסתבר שאבא חולה ומאד מצונן ולאחר התייעצות עם פקידות הקבלה במלון יצאנו לחפש רופא דובר אנגלית. הגענו למרפאה מפונפנת בבניין עסקים יוקרתי (שם אבא מייד קיבל מגן לפה) ובעודו מחכה בתור, כל השאר יצאו לצוד ארוחת בוקר. מה שלא התגלה כמשימה קלה, לבסוף נקנו מצרכי ארוחת בוקר בתחנת טוקיו הסמוכה אבל לא היה לנו איפה לאכול ולכן חזרנו למרפאה ואכלנו בחדר צדדי, שם אבא שסיים את הביקור וקיבל המוני כדורים כטיפול מצא אותנו (לפי הרעש). הוא כבר אכל בסטארבאקס הסמוך ומשם נסענו למופע הרובוטים ברובע שינג'וקו. קנינו כרטיסים מראש, מה שהוזיל את מחיר החויה ועדיין היה יקר ועדיין חיכינו בתור לקבל את הכרטיסים. המופע היה מטורף צבעוני והכל היה גדול מלא תלבושות שירים ריקודים ובלאגן, ועבור כלת יום ההולדת נרכש קוקטיייל בכוס מנצנצת לכבוד יום הולדתה ה- 18. בסך הכל היה מאד יפה וצבעוני.

התחנה הבאה ברובע שינג'וקו היתה מוזיאון הסמוראים שהפתיע לטובה, המדריך סיפר באריכות על סמוראים ותולדותיהם אבל למרבה ההפתעה זה דוקא היה מאד מעניין, היינו באותה קבוצה עם 4 ישראלים צעירים, שלושה מהם מאד מאד גבוהים אחד מהם שימש להדגמה של שימוש בקטאנה – חרב יפנית. הפרשי הגובה בינו לבין המדריכים היו עצומים והם נראו כילדים שלו (אבל לא היינו רוצים להפגש בהם בסמטה חשוכה), הבנים הצטלמו עם הסמוראים בעודם אוחזים קטאנה. אחרי זה הצטלמנו בתלבושות מהמוזיאון וכמובן גם החבורה הגבוהה מייד עמדו בתור להצטלם אחרינו. המשכנו לטייל בשינג'וקו, בוצע ניסיון לאכול במסעדת שאבו-שאבו (אכול ככל יכולתך) של יקטורי אך כשל עקב דלות בצמחונות ובעיקר "ביקורתיות" וצלאיקיות יתר. אז באופן חריג אכלנו במסעדה הודית (שהיתה כרגיל טובה), לאחר מכן טיילנו בקניוני הסביבה שם המתבגר קנה קינוח מפונפן ואמא קנתה מגן לאייפון וחזרנו דרך אקיהברה שם "התקיפו" אותנו המוני משרתות שניסו לשכנע אותנו להיכנס לבתי הקפה שלהן. זה לא הצליח להן.

יום שישי – פסטיבל פריחה והעיירה Shimoyoshida

למחרת בבוקר, לאחר ארוחה מזינה בסופר, ארזנו את מזוודותינו ועזבנו את המלון בטוקיו לעבר סוכנות השכרת רכב טויטה שנמצאה 200 מטר מהמלון (איזה תכנון..). במקור תיכננו לקחת את המתבגרים והמזודות מהמלון עם הרכב אבל פרוצדורת שכירת הרכב וההסברים התארכו ואבא יצא לקחת מתבגרים + מזוודות ברגל.

יצאנו מטוקיו ועלינו על הכבישים המהירים. היפנים, כמו האנגלים נוהגים בצד ימין, אבל הנהג המנוסה לא התרגש ונהג בקלות ובהצלחה (טוב זה מאוד עוזר שהיפנים לא עוקפים כמעט, מקפידים על 100 קמ"ש ובאופן כללי מאוד מנומסים). פנינו מועדות לפסטיבל פריחה ליד הר פוג'י הקרוי shibazakura (שיבא סקורה) בדרך ראינו את הר פוג'י במלוא תפארתו. הפריחה בפסטיבל היתה ממש מעפנה, פרחים קצרים וסגולים שמצטלמים מעולה אבל בשטח הרבה פחות יפים. לא היו המון אנשים באתר והיו דוכני אוכל, הבנים קנו שיפוד ראשון של קובה ביף (בקר משויש להפליא הנחשב לבקר הטעים בעולם) וחוץ מאבא כולם אכלו אוכל הודי טעים שלמרבה הצער הוגש רק עם נאן (המתבגר מצא אורז בדוכן אחר וגם הוא אכל אוכל הודי טעים) נרכשו גם מוצ'י – מין קינוח של כדורי אורז מרוסק שמוגש עם דברים טעימים כמו תותים ויכול להיות מאד טעים (תלוי איפה קונים) במוצ'י כמובן אין גלוטן. לאחר עזיבת הפסטיבל הדי מעפן, נסענו לעיירה שבה נלון הלילה הנקראת Shimoyoshida וגם ממנה רואים את הר פוג'י כמובן. הפעם ישנו בהוסטל (Hostel Saruya), הלינה היתה בריוקן - לינה יפנית מסורתית על פוטון שהונח על מחצלת טאטאמי. חדרי הרחצה והשירותים היו משותפים והיו גם המון סוגי תה שיכולנו לחלוט בתנאי שנשטוף את הכלים, טעם הקאקי היה אחד הטעמים המוצלחים. לאחר שהתמקמנו הלכנו לטייל ליד האכסניה שלנו והגענו תוך כמה דקות למקדש קטן וקסום. צילמנו המון תמונות ואף פגשנו אישה עם שני כלבים שהתרשמה מאד מזה שאנחנו יהודים מהארץ של התנ"ך. היא כ"כ התרשמה שמיהרנו לתת לה חמסה. זה היה אחד המקומות המקסימים שהיינו בהם בטיול, אם כי כזה מקום לא יופיע באף מפת תיירות. בהוסטל שלנו ביקשנו מהבחור החביב שתיפעל אותו הצעות איפה בסביבה יגישו אוכל ללא גלוטן, הוא נראה סקפטי אך שרטט לנו מפה של מסעדות הסביבה. הלכנו למסעדה הראשונה שנקרתה בדרכינו שהיתה איטלקית, והסתבר שהבחור שהיה שם הבין אותנו והציע לצליאקי ריזוטו (וגם אמר משהו על אוכל צמחוני) אז נשארנו שם. זו היתה מסעדה קטנטנה עם 4 שולחנות. וכל הערב היינו רק אנחנו שאיישנו שולחן אחד והבחור השמנמן והמזוקן שהיה שף/מלצר/שוטף כלים/בעלים. הבחור ניסה לשכנע את כולנו להזמין אותו דבר וכשלא הצליח לו הוא התחיל להכין את המנות באופן טורי – כל פעם הוא הכין מנה אחת מהתחלה ועד הסוף, הגיש אותה ואז ניגש להכין את המנה הבא לאדם הבא. כמובן שהארוחה התארכה אך לא היה לנו אכפת כי לא היינו מאד רעבים והיה משהו קסום בכל העניין וממילא היה ליל הסדר וידוע שזו ארוחה שמתארכת. חזרנו להוסטל ושם הסתבר שהבחור מההוסטל דיבר לפני כן עם בעל המסעדה הזו (איך הוא ידע שנבחר בה? הכל משמיים) והסביר לו על עניין הגלוטן והצמחוני. בהתארגנות לשינה עמדנו בתורים למקלחות, למרבה המזל תאי המקלחות היו סגורים ופרטיים וכמו כן הכל היה מאד נקי. ועוד מספר מילים על ריוקן - יש חלוקה בין האזורים השונים ולכל אזור נעל אחרת. את הנעלים מניחים באזור מיועד ועוברים לנעלי בית, וכשהולכים לשירותים יש נעלי בית ייעודיות לשירותים. וכך הלילה הראשון שלנו בריוקן עבר די בנוחות.

יום שבת – משימויושידה למצומוטו

בבוקר זכינו לארוחת בוקר שכללה גרנולה ללא גלוטן תוצרת בית ממש טעימה וחלב וכמובן תה. זה היה המקום היחידי בטיול שלנו שארוחת הבוקר היתה כלולה והיה מפתיע כי היה טעים ולא מוזר. הסתבר שבעיירה שישנו בה יש פגודה מאד מפורסמת אליה מגיעים תיירים מכל העולם, כדי לעלות לפגודה עלינו בהמון מדרגות אבל הסתבר שהיה שווה – נוף מרהיב ותמונות שנראו כגלויות. למדנו מהיפנים כמה תנוחות צילום מסורתיות (מכוונים אגודלים לאחור, עושים צורה של פגודה וכו', היה משעשע). לאחר הביקור בפגודה ההו כה מפורסמת עליה לא שמענו קודם נסענו ליעדינו הבא – העיירה מצומוטו. בדרך עברנו דרך אגמי הפוג'י (יש 5) וליווה אותנו נוף מרהיב של ההר. בדרך גם נסענו לראות חוות ווסאבי וראינו את גידול הווסאבי ואכלנו מעין באנים עם מילויים כולל וואסבי (די טעים) גלידת ווסאבי (לא טעימה) המתבגר הצליאקי אכל נקנקיה עם רוטב ווסאבי (בסדר) וקנינו שוקולד וואסבי (לא טעים) היה מעניין בחווה אבל הדרך היתה די ארוכה, וכך הגענו רק אחרי שקיעת השמש לראות את הפגודה השחורה המפורסמת של מצומוטו מבחוץ (כי מבפנים כבר נסגר). היא אכן היתה מאד יפה ומרשימה. האכסניה שלנו, L-BASE שכנה בשכונה קצת מרוחקת ולקח לנו די הרבה זמן למצוא אותה. גם כשהגענו היה עלינו לנסוע בזהירות כי בצידי הדרך היו תעלות ניקוז עמוקות ולא מכוסות ומי שנוהג קצת בפזיזות המכונית עלולה ליפול. כשהגענו הסתבר שאין מה לאכול בסביבה והבחור בקבלה שלח אותנו לסושי מנוע בעיר, שם חיכינו המון זמן אבל לבסוף זה היה סושי מנוע מאד מוצלח, אפילו לצמחונית היה די הרבה מה לאכול, היה מאד זול וטעים, עד כדי כך שהמתבגר אמר שיד אלוהים נגעה בסושי מנוע הזה. חזרנו למלון שלנו שאף הוא כלל לינה מסורתית אך הפעם היו מקלחת ושירותים בחדר, לא היה מפואר אבל היה נחמד. אבא מאד הפחיד את הבחור בקבלה כשהוא סיפר לו כמה הוא מצונן ואיך הוא הלך לרופא וכו' בעוד הבחור הולך ומתרחק ממנו כשעל פניו מבט מבוהל. היפנים מאד היסטריים מפני שפעת.

יום שמיני (יום א') – ממצומוטו לטאקאימה

ארוחת הבוקר שלנו במצומוטו היתה בדוכן של לחמניות מלון שהן ספק עוגות ספק לחמניות עם ריח משגע וטעם ככה ככה. אבל מה שבאמת היה מעניין שהדוכן היה צמוד לסוג של כל בו מעפן שהיה מסתבר ענק, מגוון וזול בטירוף ולכן נקנו בו נעלי בית למתבגרת, גרביים לנוער, אוניגירי למתבגר והמוני שוקולדים בטעמים מוזרים לכולם. היה מאד חוויתי. בדרך לטאקאימה עברנו במעבר הרים מושלג וראינו את מסלולי הסקי שנסגרו בסוף חודש מרץ. היתה דרך ארוכה ובדרך עצרנו במסעדת/חנות דרכים גדולה ומפוארת שם נרכשו כמה מוצ'י נטולי גלוטן ונצפו תלמידי בית ספר מקומיים יורדים מההסעות שלהם. גם בטאקיאמה המלון שלנו היה קצת מחוץ לעניינים אבל הסתבר שהוא מהסוג המפואר. גם בו הלינה היתה מסורתית אבל היה בו אונסן אמיתי – מרחצאות חמים, חויה שכל מי שנוסע ליפן חייב פעם אחת לחוות אותה. בטאקיאמה יש שוק מאד נחמד בו טיילנו כשלפתע נטפל אלינו חב"דניק בן 17 בערך והכריח אותנו לטעום מצה (הוא בקושי ויתר למתבגר לאור תירוץ הצליאק). לאחר שיטוט בשוק (בו שום דבר לא נראה ממש טעים) וצילומים בגדות התעלה היפות חיפשנו מקום לאכול. טאקיאמה ידועה כמרכז של אזור גידול של בשר בקר הידה שהן פרות שעושים להן מסאג' והבשר נחשב מעולה, אך אויה, מסעדות ההידה הן נורא יקרות ויש עמנו שתיים שלא יכולות לאכול במסעדה הנ"ל. לכן הבנים הסתפקו בשיפוד יוקרתי בעלות מכובדת ובינתיים הבנות מצאו עלון על בסיסו נבנתה המיתולוגיה על סוקי ומייג'י (ולחליפין יוקי ומייג'י) שהצטלמו בכל מיני אתרים תמורת פרסום. הן המשיכו ללוות אותנו גם בהמשך. לבסוף חזרנו למסעדה ההודית אותה ראינו מהדרך (happy Nan?) שבה כמובן היה מאד טעים, בדרך ראינו גם מסעדה אורגנית מאד מפונפנת שרק 2 קבוצות אורחים יכולות להיכנס אליה כל שעה ויש רשימה מסודרת לכל שעה ביום, החל משעות הצהרים להיום ומחר. ואנשים צריכים לשריין מקום על גבי טבלה שמוצגת בחוץ.

חזרנו לחדרינו המפואר, במלון Oyado Hachibe שאף הוא היה ריוקן=בלינה מסורתית, בארון חיכה לנו סוג של קימונו שנקרא יוקטה שאיתו הלכנו לאונסן- המרחצאות, שנראו כמו מן בריכה קטנה ורבועה עם מים חמים. לפני שנכנסים אליהם (בערום, יש הפרדה בין נשים וגברים) צריך להתקלח ולחפוף את הראש כדי לא ללכלך אותה ויש המון כללים וחוקים בקשר לכך. באונסן עצמם קשה להיות יותר מכמה דקות כי המים חמים. את הערב בילינו בלעשות סוף סוף כביסה במכונת הכביסה במסדרון, למרבה הצער הייבוש היה מאד חלש ולקח שעות.

יום תשיעי (יום ב') -מטאקאימה לקאנזאווה

כדי שיהיה לנו את כל החויה הזמנו במלון ארוחת בוקר מסורתית למחרת. הארוחה אכן היתה מסורתית אבל מאד לא טעימה. ליד הריוקן שלנו היה מקדש שעורר את סקרנותנו אך הסתבר שבלילה הוא רחוק מדי להליכה במקום חשוך, למחרת ניסינו לברר עליו והסתבר שמדובר בסוג של דגם של בית המקדש שבנתה כת יפנית שמי שעמד בראשה נפל מסוס והפך לנכה ואז בא אלוהים והעביר לו מסרי שלום ואחוה וכן את הצורך בהקמת הכת שיש לה איזה מליון מאמינים ברחבי העולם. על המקדש יש מגיני דוד גדולים (אך גם צלבי קרס) וקראנו שאת ההוראות איך לבנות את המבנה, הגורו העביר לבת שלו בטלפתיה לפני שמת. בכל מקרה לא יכולנו להכנס כי המקדש היה מגודר ועם שומרים.

אנחנו מיהרנו להגיע לשירקאווה –גו, כפר מסורתי עם גגות קש אופיינים שעדיין גרים בו אנשים. בכפר יש המוני תיירים, כמה חנויות מזון ולכמה בתים ניתן להכנס תמורת 100 יין לאדם, נכנסנו לאחד הבתים ששימש בעבר גם בית מלאכה וחווינו איך היה לגור פעם בכפר מסורתי. במרכז הבית יש מדורה עם עצים (שעושה עשן נוראי בכל הבית) ומעליה תלוי קומקום, טיפסנו בכל הקומות של הבית נאבקים בעשן ושמחנו עבור היפנים שהם כבר לא צריכים לגור בבית עם מדורה באמצע. בסוף שתינו תה מאצ'ה שהוא די לא טעים, הוא עשוי מאבקה ירוקה שמוסיפים לה מים רותחים והיפנים משתגעים עליו. טיילנו קצת בשירקאווה גו אבל משום מה המקום די שעמם אותנו (אם כי למתבגר היה רומן קצר עם כלבלבה מזן שיבה -אינו מקומית) ולכן מיהרנו לנסוע לקאנזאזווה.

קאנאזווה היא עיר די גדולה עם שוק גדול (אומיצ'י) אלא שהוא בעיקר שוק בוקר. אבל ראשית היה עלינו ללכת למקדש הנינג'ות . כפי שבמחזה אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, ההזמנה שלנו מטוקיו התממשה. גם בטוקיו פקידי הקבלה במלון התאמצו והתקשרו מספר פעמים וזה היה אחרי שהתקשרנו מספר פעמים מישראל כי ביום ראשון סגור, ובימים אחרים פתוח רק עד 16:00, ועם הפרשי הזמנים זה אמר שעלינו להתקשר מהארץ עד 10:00 בבוקר. לבסוף אחרי כמה פעמים שהתקשרנו ענתה מישהו אך היא אמרה באנגלית מצויינת שהיא לא מדברת אנגלית אלא יפנית בלבד!

לפני מקדש הנינג'ות הלכו לבקר בגן מפורסם בשם קנרוקואן שנחשב לאחד משלושת הגנים היפנים היפים ביותר, באמת גן יפה אך לא יותר מכך, נרשמה אכזבה וגם די מיהרנו לנסוע למקדש הנינג'ות כי הזהירו אותנו בכל הפתקים שקיבלנו מהקבלה במלון בטוקיו לא לאחר! היה לנו קשה למצוא מקום חניה ולכן השארנו את אבא הנהג לחנות ורצנו למקדש, הגענו בזמן ואבא הגיע ממש ממש ברגע האחרון. הזהירו אותנו גם שההדרכה ביפנית ואסור לדבר במהלך הסיור ואכן כך היה, ראשית היה קטע מאד משעמם שישבנו ונשאו נאום ביפנית של משהו כמו 20 דקות. אח"כ חילקו אותנו לשתי קבוצות, אנחנו נפלנו על מכי"ת קשוחה שכולנו פחדנו ממנה. בעצם מקדש הנינג'ות לא קשור לנינג'ות, זה מקדש שבנו בו המון חדרים נסתרים ומעברים סמויים וזה מאד מעניין ומגניב. אבל היות והיינו בקבוצה של המכי"ת שכמובן הסבירה רק ביפנית והיינו חייבים לעמוד איפה שהיא אמרה ולצאת ולהכנס מכל מקום בזריזות, חיינו בפחד לכל אורך הסיור.

מקדש הנינג'ות גרם לנו להיות רעבים ולכן שמנו פעמינו אל השוק, כדי למצוא משהו מגניב, אולם כזכור, שוק אומיצ'י הוא בעיקר שוק בוקר= כמעט הכל היה סגור. לאחר חיפושים מצאנו מסעדה סינית /טיוואנית (השף מהונג קונג, המלצרית ובעלים אמרה לנו שהיא מטיוואן) שם היה אוכל שיכולנו לאכול (ללא גלוטן וצמחוני) אך גם לא טעים במיוחד. אבל מול השוק היה סטארבקס והתנחמנו בקפה ועוגה טעימים. ואז נכנסנו למכונית, יצאנו מהחניון ליד השוק בו חנינו והפעלנו את waze. להפתעתינו המלון שלנו היה מרוחק בערך 200 מטר משם, בצד השני של הקניון. Hotel Resol Trinity הוא מלון גדול ונחמד באמצע קאנזווה, ולמלון יש 5 מקומות חניה בהם ניתן לחנות בחינם. ואנחנו מצאנו חניה פנויה לגמרי! המלון לשם שינוי היה בסגנון מערבי לגמרי אולם שוב נאלצנו להתפצל לשני חדרים. גם כאן החדר היה ממש קטן אבל כבר התרגלנו בטוקיו. התעצבנו על המלון כי היינו צריכים לשלם מיסים שלא הוזכרו ב booking אבל כבר לא היתה לנו ברירה. בכל אופן היה בלובי תה חופשי והמלון היה ממש מול השוק. לאחר שהתמקמנו יצאנו לטייל בעיר במטרה להגיע לרובע הגיישות (המתבגרת נשארה בחדר ללמוד מתמטיקה) הלכנו בעיר ברגל כי כמובן לא רצינו להזיז את המכונית מהחניה הנפלאה, באמת עיר מאד נחמדה אבל אנחנו קצת התברברנו ומעולם לא הצלחנו למצוא אף רובע גיישות (מתוך השלושה הקיימים). התנחמנו בלינה במיטה מערבית.

יום עשירי (ג') – מקאנזווה לקיוטו

קמנו בבוקר ואכלנו – החצי הגברי בשוק והחצי הנשי בסטארבאקס ויצאנו לכיוון קיוטו, הנסיעה אורכת 3.5 שעות וחשבנו שנספיק לעבור ביער הבמבוקים, Arashiyama אבל החלטנו לוותר וזו היתה החלטה מצויינת כי די התברברנו בקיוטו עד שהגענו לדירה ששכרנו ליד מקדש פושימי אינארי. מדובר באזור של סמטאות מאד צרות וצפופות. לבסוף נמצאה הדירה שנראתה כמו בתמונות ומולה היה איזשהו מבנה של מקום עבודה עם הרבה מרחב למכוניות בו שכנה מכונית שחורה וחשובה, חנינו לידה באופן זמני כדי שנוכל לפרוק מזוודות. למזלינו הבחורה שהיתה אחראית על הדירה בדיוק הגיעה עם שתי דיירות כי קבענו איתה לשעה מאוחרת יותר, וקיבלנו את הקוד לדירה. בעודנו מקבלים הוראות ואזהרות ומתמרמרים על כך ששוב יש מיסים שלא הוזכרו בבוקינג, התרחשה למטה מהומה, המוני בחורות התאספו בפרצוף מזועזע מסביב למכונית שלנו כי כנראה הפרנו את החוקים ואת הקודש כי חנינו במקום שאמנם מספיק לכמה מכוניות אך כנראה אסור להפריע את מנוחת המכונית החונה שם כל הזמן. הזזנו מהר את המכונית ונסענו להחזירה בסוכנות טיוטה. החזרת הרכב לקחה זמן ממושך ובינתיים המצאנו סיפור על הבחור מההשכרה שנראה כמו הגיבור ההודי של נער החידות ממומבאי רק בגרסה יפנית ותפרנו רומן בלתי אפשרי בינו לבין הפקידה השניה והפרחה. לאחר החזרת הרכב חיפשנו תחנת רכבת תחתית קרובה ומצאנו אותה בעזרת גוגל מפס חביבינו, לא לפני שצעדנו בשכונה כפרית של קיוטו ודמיינו את חיינו בה. מיהרנו לתחנה הראשית בקיוטו – תחנת קיוטו, שם עמדנו בתור ארוך לקבל את הקנסאי – הירושימה פס, פס רכבות (כולל רכבות קליע – שינקנסן) ל 5 ימים שעלותו 13,500 יין לאדם. מחיר יחסית מאד זול היות ונסיעה ברכבת מקיוטו להירושימה וחזרה עולה בדיוק את הסכום הזה, אולם אפשר להזמינו רק מחוץ ליפן. לאחר שלקחנו את הפס יצאנו להסתובב בתחנת קיוטו ונדהמנו – זו תחנה עתידנית ומעוצבת להפליא ולהיות בה זה כמו בסרט מדע בדיוני. לאחר שסקרנו אותה ועלינו עד הגג שוב היינו רעבים, והחלטנו לאכול בשוק האוכל שנמצא בקומה התחתונה בתחנה (יש גם המון קומות עם מסעדות) עד שהגענו לשוק האוכל כבר היה ממש מאוחר, הסוחרים ניסו להפטר מהסחורה ומכרו הכל בחצי מחיר וכיון שהתפצלנו קנינו המון דברים שונים ומשונים, חלקם לא הכי טעימים (כמו פנקייק עם ממרח שעועית אדומה בתוכו, איכס) אבל הכל היה ארוז מקסים. את האוכל לקחנו לאכול באזור מותר לאכילה בגג התחנה, אך היתה לנו כמות רבה מדי של אוכל וזרקנו חצי ממה שקנינו (הרוב גם היה מוזר ולא טעים). לאחר מכן הלכנו לטייל בסביבת תחנת הרכבת, נכנסנו למבנה שהכיל בתוכו קניון ענק ושם היינו בחנות יוניקלו חביבה בה קנינו לרוב ובחנות ליד נרכש תיק לאמא שהתלהבה במיוחד מהמנצח של התזמורת הסימפונית של וינה בהקלטה ששודרה בלופים בקומה השניה של הקניון בה מכרו טלויזיות (וגם הספה שהיתה מול הטלויזיה לא הזיקה). כשרצינו לחזור לא הבנו שהפסים שבידינו יכולים לשמש אותנו גם לנסיעה ברכבת וניסינו להזמין אובר, אך התקשורת עם הנהג לא היתה מיטבית ולא מצאנו אותו ולכן יש לנו דרוג נמוך באובר היפני ☹ . לבסוף נסענו בתחנת הרכבת לתחנה הקרובה למקום מגורינו. התרגלו לדירה שלנו שהיתה יחסית מרווחת, עם מטבחון קטן ומקרר ומיקרוגל ואפילו מכונת כביסה (בה לא השתמשנו כי כבר עשינו כביסה בטאקיאמה). יכולנו לקנות מצרכים לאכול ארוחות בוקר וזה היה מאד נוח.

יום 11 (יום ד')– הירושימה

קמנו ממש מוקדם, בחמש וחצי כדי להספיק להיות בסיור במאזדה בהירושימה ב 10:00. הירושימה רחוקה שעתיים וחצי מקיוטו. אולם כשהגענו לתחנת קיוטו הסתבר לנו שעם הפס שלנו אפשר לקחת את השינקנסן להירושימה רק מתחנת שין-אוסקה שאליה צריך לנסוע ברכבת פחות מהירה. נסענו דרך שין-אוסקה והחלפנו לשינקנסן, שהוא כל כך מהיר עד שהעולם חלף לידינו באופן מטושטש. ברכבות אפשר לאכול לכן קנינו מאפים ושוקו ואוניגירי ואכלנו ברכבות. ברכבת המהירה ישב לידינו איש שנורא ניסה לקרוא לסדרנית ולבסוף כשהצליח סיפר לה ששכחו לידו מטריה. היא מיהרה לרשום בפנקס איפה בדיוק נמצאה המטריה, ולקחה את המטריה. בכל רכבת שהיינו בו נכנס כרטיסן שתמיד קד בכניסה וביציאה מהקרון. כל הכרטיסנים ועובדי הרכבת תמיד נחמדים במיוחד. הגענו להירושימה בתשע בערך, אבל כשבאנו לצאת מהיציאה הסתבר למתבגר שהוא אינו מוצא את הפס שלו. חזרנו למקום שבו ירדנו מהרכבת (אולי נפל בדרך) ואפילו חיטטנו בפחים (אולי נזרק לפח בטעות) אולם הפס לא נמצא. השומרים ליד השער שלחו אותנו לאינפורמיישן. לא ידענו מה זה יועיל אבל אמרנו שאין מה להפסיד. הלכנו לאינפורמיישן ושם תיחקרו אותנו איפה בדיוק ישבנו באיזה קרון ובאיזה מקום, ואמרו לנו לחזור עוד שעתיים.

טוב אז בינתיים נסענו למפעל מאזדה (כשעל המתבגר שילמנו בנפרד כי לא היה לו פס). הסיור במאזדה היה בחינם (אם כי יש להזמינו זמן רב מראש) ואנחנו הגענו בדיוק בזמן רק לגלות ש 50% ממשתפי הסיור הם ישראלים (כמובן). עלינו על אוטובוסים שם דיילת חמודה הדריכה אותנו לגבי הדרך. היה בה רק דבר מוזר אחד – אחרי כל כמה משפטים היא חייכה פתאום באופן שנראה מלאכותי ומצמצה בעיניים. הבנו שהנחו את הדיילות לחייך באופן תכוף. בדרך עברנו על פני מפעל מאזדה שהוא ממש עיר קטנה, חלק מהעובדים גם גרים בתחומי המפעל ולמפעל יש נמל ואפילו גשר ענק פרטי. הגענו למוזיאון מאזדה בו ראינו תצוגת מכוניות מאזדה החל מהמכונית הראשונה שיוצרה. היה ברור שיפנים הם אנשים קטנים מאד כי המכוניות היו קטנטנות. היו גם תצוגות של שלבי ייצור וחלקי פנים של מכונית (שלא היה מעניין) ואז הגענו לפס ייצור אמיתי, היה מרתק לראות את הסדר והנקיון וחוסר האבטלה -הדייקנות בקו. לאחר שסיירנו לאורך חלק מפס ייצור חזרנו לנאום סיכום של המדריכה על ההסתכלות העתידית של מאזדה, ייצור רכב חשמלי וכו' ראינו סרט פירסומי וסרט על מייסד החברה שהיה עמוס בקלישאות וקצת שעשע אותנו שהעובדה שמייד אחרי ההפצצה הוא חזר להפעיל את המפעל הוצג כגבורה (ובעינינו כרצון להרויח כסף). בחזור קיבלנו אפילו שי צנוע ממאזדה- מטלית לניגוב משקפיים.

התלבטנו מה לעשות והחלטנו שליתר בטחון נחזור לתחנה המרכזית ולאינפורמיישן. חזרנו ושם חיכתה לנו הפתעה, לא, לא הפס, אבל הבחורה הודיעה לנו שלמרבה התדהמה הפס נמצא (מדובר בחתיכת קרטון קטנה וללא שם עליה), אלא שיש צורך לנסוע לתחנה הסופית שנמצאת 300 ק"מ משם לקחת אותה (עניין של שעה ועשרה לכל כיוון בשינקנסן). שוב התלבטנו מה לעשות והחלטנו תחילה ללכת לראות את אנדרטת השלום בהירושימה. קנינו כרטיס למין אוטובוס תיירותי שנוסע לתחנות שונות בהירושימה אבל אנחנו ניצלנו אותו רק לפארק השלום. כשהגענו ישר ראינו את הבנין של תחנת המשטרה שנשאר על כנו. לאחר מכן הלכנו למוזאון. הכניסה חינם, אבל היה מפוצץ בתלמידי בית ספר והיה מאד קשה לראות משהו, כך שלא התרשמנו מהמוזיאון שהיה לטעמינו די משעמם ולא בנוי בצורה מספיק מרגשת. לאחר מכן הלכנו לאנדרטת העגורים שם תלמידי בית ספר תולים עגורים מנייר לזכר הילדה שכתוצאה מההפצצה חלתה בסרטן. היא קיוותה להכין 1000 עגורי נייר אבל מתה באמצע וחברותיה המשיכו את הכנת העגורים. אנחנו נפלנו על טכס של כיתה שהגיעה לאנדרטה והכינה המון עגורי נייר אותם הוסיפו לאנדרטה. זה היה טכס מרגש, דומה במידת מה לטכסי ימי הזכרון אצלנו.

ואז חזרנו לתחנת הרכבת והתפצלנו, הבנים בעזרת הפס של אחת הבנות נסעו להביא את הפס האבוד, והבנות טיילו בסביבה, וראו המוני אוהדים של קבוצת הירושימה קארפס שהלכו למשחק (בייסבול ) ובעיקר חיכו בסטארבקס על כוס קפה וטיילו בקניון שבתחנה המרכזית. בינתיים הבנים הגיעו לאחר נסיעה הארוכה לפוקואוקה ורצו מהר להספיק לרכבת חזרה, אולם רק המתבגר הספיק לעלות על הרכבת והדלתות נסגרו, וכך הוא נסע לבד ואבא הגיע חצי שעה אחריו.

בגלל כל ההרפתקאה עם הפס לא היה לנו זמן לנסוע לאי מייג'ימה שהיה מתוכנן (והנסיעה במעבורת אף היתה כלולה בפס) ובמקום זה הלכנו לאכול במסעדה הודית כמובן שאותרה במסגרת השיטוטים ליד התחנה המרכזית. במסעדה עקבו אחרי המשחק של הקארפס (כי כמו כולם בהירושימה גם הם היו אוהדים) האוכל כרגיל היה טעים מאד.

שבעים ומרוצים חזרנו ברכבת לקיוטו (כשלכולנו יש פסים 😊), וקנינו מצרכים לארוחת הבוקר למחרת.

יום 12 (יום ה') - מקדש פושימי - אינארי, ארשיימה ורובע גיון

היות והדירה שלנו שכנה ממש ליד המקדש המפורסם פושימי אינארי, יצאנו לטייל במקדש המקומי. מסתבר שזהו המקום המתוייר ביותר בקיוטו. לפני המקדש יש כרגיל שוק ובו המון מאכלים ומזכרות. ייחודו של המקדש הוא במאות השערים הכתומים שיש בו שנרכשו על ידי אנשים שמאמינים שרכישת שער (שמחירו גבוה מאד) תשרה עליהם מזל טוב. לכל שער יש גם דמי שכירות שנתיים ומי שלא משלם, מסירים את השער שלו (ובדיוק ראינו כמה שערים שהסירו אותם) אנחנו רכשנו מגנט של שער בחנות מזכרות. המקדש מקושט בפסלי שועלים עם סינרים אדומים - שליחיו של אינארי. בשטח המקדש גם ראינו כוהן כלשהו עושה טכס בתוך מקדש לשלושה אנשים שנראו כמו זוג חשוך ילדים והחמות. כעקרון הכניסה היתה סגורה אבל הכהן עשה כל כך הרבה רעש בשירה שלו שכולם הסתכלו מהחלונות. לאחר מכן שוטטנו בשביל הצר שבתוך השערים והסתבר שיש לו עוד ועוד הארכות. לידו יש גם אזור נחמד של יער במבוק אבל אנחנו רצינו ללכת לדבר האמיתי – ארשיימה. במקדש המתבגרת התחילה להרגיש מאד לא טוב והיות היינו ליד הדירה חזרנו איתה והשארנו אותה שם כדי שתנוח (ותלמד מתמטיקה) בעוד אנחנו נוסעים לארשיימה – יער עצי הבמבוקים. עם הגיענו לתחנת היעד ראינו קבוצה של ישראלים בני 55-60 לערך שכיוונו אותנו באופן כללי ובקולי קולות וכפי שהסתבר גם באופן לא ממש מדויק. התחלנו מיער עצי הבמבוק, לאחר הליכה של שלושת רבעי שעה שכללה פניות למקומות לא נכונים הגענו ליער שנראה די מאכזב – מעט עצים והמון תיירים, אבל בתמונות הוא יצא ממש מרהיב. משם המשכנו לטייל והסתבר שהאזור שוכן בפארק מקסים על גדת נהר. טיילנו בפארק ולפתע המתבגר ראה משהו שנראה כמו יונק לא קטן בצבע חום. אח"כ הסתבר לנו שהוא ראה קוף מחבורות הקופים שחיים שם בחופשיות. ירדנו מהפארק וחצינו את הנהר הציורי, עצרנו לאכול צהרים בפאב/מסעדה ששכנה בתוך מלון. היו שם רק שלושה דברים בתפריט אבל שניים מהם היו ללא גלוטן ולמרבה ההפתעה גם היה ממש טעים. משם המשכנו לפארק הקופים. לא בדיוק פארק אלא אזור גבוה שהקופים אימצו למשכן (כיון שהם במהותם קופי שלג). טיפסנו די הרבה עד שהגענו לקופים שהיו מאד חמודים וכיון שהם רגילים לכל התיירים והצופים המשיכו בחיי היומיום שלהם בלי להתרגש למעט אלו שבאו לאכול את הבוטנים או הענבים שהתיירים קנו כדי להאכילם. היו המוני גורים שהיו כמובן חמודים ביותר אבל גם ממש טיפשולים. ועקבנו אחרי המשחקים וההשתוללויות שלהם. כשנמאס לנו ירדנו בחזרה, צעדנו לתחנה וחזרנו לדירתינו לאסוף את המתבגרת.

כל המשפחה נסענו לרובע גיון - הרובע של הגיישות, יצאנו מתחנת רכבת מדהימה ביופיה והלכנו לכיוון אזור שנראה עתיק יותר עם בתים קטנים ומסורתיים כמו של פעם. לפתע עברה מכונית וכולם התחילו לצלם, המכונית נעצרה וכולם אצו רצו לצלם את הגיישה שיצאה ממנו. פנים מאופרות, כמו בספרים, אבל היתה די מבוגרת (במכונית נצפתה גם הגיישה המתמחה שלה). אחרי שסימנו וי על צילום גיישה אמיתית, המשכנו לכיוון רחובות הקניות הרבים שהיו בסביבה. חיפשנו מסעדת ראמן ללא גלוטן שהיה לנו את כתובתה, אחרי חיפושים רבים מצאנו אולם הסתבר שדוקא היום היא סגורה. כבר היינו מאד רעבים ונכנסנו לסושי מנוע קטן שהיה בסביבה, אולם הצמחונית לא מצאה מה לאכול בו ולכן הבנות הלכו למסעדה איטלקית, שכל מנה בה עלתה בערך 300 יין (9-10 ₪) וכמעט כל מי שאכל בה היו בני נוער היה די טעים ומאד זול גם הסושי מנוע היה טעים. לאחר המשך הטיול התעייפנו וחזרנו לדירתנו.

יום 13 (יום ו') – טירת ניג'ו, טכס תה, בית שלום.

יצאנו בבוקר לטירת ניג'ו – טירה שנבנתה במאה ה-16 ובה גר השוגון. הסיבה העיקרית שנסענו לראות את הטירה היא בגלל "רצפת הזמיר" שבה, רצפה שמשמיעה ציוצי ציפורים כשדורכים עליה ורצינו לראותה מאז שקראנו את "סיפורי האוטורי". למרבה ההפתעה רצפת הזמיר באמת משמיעה ציוצי ציפורים ובעצם מדובר במסדרון מסביב לבית. הטירה כשלעצמה מאד מעניינת כי יש בה שחזור של חדרי השוגון ושל טכסים שונים (שעל חלקם קיבלנו הסבר בטכס התה אליו הלכנו מאוחר יותר) עם דמויות לבושות ומסופרות כסמוראים ומאובזרות בחרבות ומניפות. כל החדרים מעוטרים ומצויירים בציורים בעלי משמעות רבה (כמו פריחת השזיף, עצי האורן, נמרים מדומיינים וכו) אבל היה מאד צפוף גם כאן היו תלמידי בית ספר רבים, כמו בכל מקום. טיילנו קצת גם בגנים וגם ראינו את הנוף אבל רצינו להמשיך ליעדינו הבא – שוק נישיקי. הפעם נסענו באוטובוס שאף הוא היה חויה מעניינת, די נדחפנו לתוך האוטובוס ותרבות הדחיפה לתוכו מאד נפוצה. ירדנו כנראה כמה תחנות לפני אבל היה כיף לטייל ברחובות. לאחר ששוב חיפשנו את מסעדת הראמן ללא גלוטן והיא שוב היתה סגורה, הלכנו למסעדה הודית שראינו ביום לפני ואכלנו בה, והפלא ופלא, היה מאד טעים. לאחר מכן המתבגר קנה סוג של גלידה שמיוצרת על ידי מריחת נוזל על משטח קפוא אבל באיחור הסתבר שיתכן ויש בה גלוטן. טיילנו בשוק הנחמד וכמעט רכשנו קאטאנה (אך בגלל שהמוכר ברגע האחרון הכריז שהחרב שהמתבגר בחר יקרה יותר מהאחרות ויתרנו).

משם נסענו לטכס תה אצל ג'ו-אן שהוזמן מראש. היינו 8 אנשים בטכס, אנחנו, זוג איטלקי ושתי בנות דודות הודיות שאחת מהן גרה בניו זילנד. ישבנו על רצפת הטאטאמי והמארחת הסבירה לנו את דקויות הטכס – מה השלבים, מה אוכלים עם התה (ממתקים יפנים לא הכי טעימים), איך מערבבים ולאיזה כיוון, חשיבות תפקיד המארח/ת וכמה מטלות יש לה. התה עצמו היה תה מאצ'ה לא טעים בכלל אבל מסתבר שתרבות התה היא כמו תרבות יין, ויש סוגי תה שמחירם הוא מאות ואלפי דולרים. היה דוקא מאד מעניין וקיבלנו פרספקטיבה אחרת על התרבות של אנשי האצולה שהיו משועממים ולכן המציאו הרבה כללים וחוקים בכוס תה בדומה לנשים האנגליות ולטכסי האירוח שלהן.

משם נסענו באוטובוס נוסף (ואיחרנו) לבית שלום שנמצא באזור יותר פרוורי. בית שלום זה בית של מעין כת של יפנים – נוצרים, אוהבי ישראל. הגענו באיחור (מסביב היתה המון שמירה ולפי זה זיהינו את הבית) ולכן אמרו לנו מהר לחלוץ נעליים (בעברית) והתיישבנו עם קבוצה מאורגנת ענקית של ישראלים (או אולי היו אלו כמה קבוצות), באולם גדול ומרשים. נכנסנו באמצע שיר של המקהלה שבוצע בעברית מושלמת (הם שרו שירים כמו חורשת האקליפטוס, ירושלים של זהב וכו') במקהלה הנשים לבשו קימונואים והגברים לבשו חליפות. לאחר מכן עלה המנהיג הנוכחי של הקהילה וסיפר בעברית מושלמת שבשנות ה -30 המנהיג המיתולוגי שלהם, שהיה כומר חלם פתאום שאלוהים אומר לו להתפלל להקמת מדינת היהודים בארץ ישראל או משהו כזה. במלחה"ע 2 הוא הסתבך עם השלטונות. הוא חלם לעזור להקים את מדינת ישראל וכך קיבץ מסביבו חבורת מאמינים וכולם חלמו להכיר מישהו מישראל. הישראלי הראשון שהם הכירו ורק בתחילת שנות ה 80 היה למרבה ההפתעה מרצה של אבא לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון. הוא המשיך וסיפר איך המנהיג נסע לישראל והתיידד עם הנשיא דאז יצחק נבון ועל כל החשובים שבאו לבקר אותם ואיך התגלגל השם שלהם להיות "בית שלום" הם גם נותנים מילגת מחיה לשנה לסטודנט או סטודנטית ישראלי מצטיין שבא ללמוד יפנית. במפגש נכחה הסטודנטית הנוכחית ומדריך הקבוצה המאורגנת נאם נאום תודה וברך גם את הסטודנטית. לבסוף המקהלה שרה "אני מאמין" ואת ה"תקוה" , ותם הטכס. המתבגרים חילקו חמסות שנרכשו מבעוד מועד לחברי המקהלה ובדיעבד הצטערנו שהם לא חולקו לזקנות חברות הקהילה שישבו מאחורה ומאד התרגשו. לאחר מכן גם הסתבר שזה שנשא את הנאום הוא בנו של מנהיג הכת המיתולוגי. לאחר שהכל נגמר, כשיצאנו כולם רצו לעזור לנו ונהיה לא נעים כי קצת התבלבלנו וחזרנו מספר פעמים על עקבותינו עד שכיוונו אותנו לתחנת רכבת, שמה שעצר בה היה קרון בודד של ספק רכבת ספק חשמלית. לבסוף הגענו לתחנת קיוטו וממנה לדירתינו.

יום 14- שבת – נארה, מקדש הזהב, אזור תחנת קיוטו

ביומינו האחרון בקיוטו החלטנו לנסוע לנארה, עיר סמוכה שכוווולם נוסעים אליה. למזלנו האזור שהתגוררנו בו שכן ממש על קו הרכת לנארה, לרוע מזלינו הרכבת היתה צפופה בטירוף, לא היו מקומות ישיבה כל הדרך והנסיעה היתה נורא ארוכה. הגענו לנארה (יש לומר נאאל'ה) לתחנה המרכזית שם הסתבר לנו שהאזור בו כולם מבקרים שיש בו איילים ומקדשים מרוחק משהו כמו 40 דקות הליכה ביום חם למדי. ההליכה היתה ברחוב ראשי ודי משעמם אשר בסופו יש פניה לשוק, אך אנחנו היינו חזקים והלכנו ישר לפארק שם חיפשנו את אטרקציית היום - האיילים. תחילה ראינו אייל אחד ומאד התלהבנו, ואז קנינו להם עוגיות ייעודיות (עגולות ושטוחות) ואז האיילים התחילו להטריד אותנו בטירוף עד כדי כך ששמחנו שנפטרנו מהם. האזור היה מאד הומה והתארגנה תהלוכה / הפגנה מאד ארוכה של ועדי עובדים מחברות שונות שאנחנו לא ידענו לכבוד מה היא היתה כי התביישנו לשאול וכולם נראו מאד עסוקים. החלטנו לוותר על המקדשים וללכת לשוק, שם נרכש מוצ'י לא טעים וקליפס חתול למתבגרת (שמייד נעלמו עקבותיו) והתקבלה החלטה לחזור לקיוטו, אך הסתבר שיש לנו זמן עד שהרכבת תבוא ולכן ניצלנו את הזמן לאכול בהמבורגריה מקומית (מוס-בורגר ? ) שחשבנו שהיא תהיה חזקה בדברים ללא גלוטן. הצליאקי הזמין כריך אורז עם המבורגר ואז הסתבר שיש חשש לגלוטן ולכן הוא הסתפק בהמבורגר עם חסה. האוכל של השאר לא היה טעים במיוחד (או בכלל). חזרנו ברכבת צפופה (אבל פחות) לקיוטו ואז החלטנו ללכת למקדש הזהב טנריו-ג'י (Tenryu-ji). לאחר האכזבה מנארה המוטיבציה של החבורה ללכת לראות עוד מקדש לא היתה רבה אבל הוחלט שחייבים לסמן וי על מקדש נוסף בקיוטו (בה ראינו עד כה רק מקדש אחד) אבל מקדש הזהב היה באמת ראוי למוניטין שזכה לו – הוא שכן בתוך אגם בגן מקסים והיה יפיפה, הצטלמנו לרוב עם המקדש והבנים ניסו לקלוע למטרה מטבעות אך כשלו. היות ואבא הרגיש מחסור בקניונים חזרנו לאזור תחנת קיוטו שעמוס בקניונים. ליד ראינו שיש עוד מקדש מרשים, מקדש הזהב עשה לנו תיאבון והלכנו לראות, אבל היה סגור. התיאבון למקדשים הומר בתיאבון לאוכל ולכן אותרה מסעדה קוריאנית מפונפנת בה נתנו לנו לחכות המון, היה די יקר והאוכל היה ככה ככה. לאחר מילוי כרסנו שוטטנו בקניון שכבר היינו בו ואמא חזרה בהתלהבות לראות את המנצח האהוב, נערכו גם התנסויות על ריהוט גן וכסאות מסאג' וכבר התעייפנו ורצינו ללכת לדירה. אבל....היתה עוד כלבו/חנות בגדים אחת שהיתה פתוחה ובה עוד איזה 7 קומות של ביגוד. אבא הסתער וקנה 2 זוגות מכנסים שווים ויצא מאושר בחלקו. חזרנו ללילה האחרון בדירת הריוקן המעולה שלנו.

יום 15 (א') – אוסקה

לנסיעה לאוסקה היינו צריכים להגרר עם המזוודות ברכבות. תיכננו לשים את המזוודות בשדה התעופה קנסאי שלידו הזמנו מקום לינה ואז לנסוע לעיר. עלינו על שינקנסן "הלו קיטי" והיה מאד נחמד אבל המתבגר הסתכל על המפה וגילה ששדה התעופה קנסאיי מאד רחוק מהעיר וזה יגזול מאיתנו המון זמן. בהחלטה של רגע ירדנו בתחנת רכבת רנדומלית בעיר ושם רצינו לאפסן את המזוודות אבל לא היה אף תא פנוי לאחסון חפצים גדולים! אז נסענו בכל זאת לקנסאיי. קנסאיי הוא שדה תעופה מאד מפורסם היות והוא בנוי על אי מלאכותי, יש בו גם מעין שוק אוכל בו אכלנו מאכלים מגוונים לארוחת צהרים, כל אחד אכל משהו אחר (יש לציין שזה שדה התעופה הראשון בעולם שראינו שהאוכל בו לא היה יותר יקר מבכל מקום אחר). היות והשעה כבר התאחרה, וכבר מותר היה לנו להכנס למלון / אכסניה שלנו, החלטנו לנסוע לשם ולהשאיר שם את המזוודות. אבל כשרצינו לנסוע למקום הלינה שלנו הסתבר שהפס המפורסם שלנו לא תופס בנסיעות לעיר וצריך לקנות פס אחר בעלות לא זניחה כלל. קנינו את הפס החדש ונסענו למקום הלינה שלנו. המקום אמנם קרוב לשדה התעופה אבל היה די מסובך להגרר אליו עם המזוודות. מדובר בעצם באכסניה פשוטה, עם שירותים ואמבטיה אחת משותפת ל 5 קבוצות, הצ'ק אין נעשה דרך אייפד. משם מיהרנו אל מרכז אוסקה, הנסיעה היתה ארוכה מאד. ירדנו בתחנת נמבה וחיפשנו את המדרחוב הידוע דוטונבורי. אבל הסתבר שאין צורך לחפש, הרחובות המפוצצים באנשים פשוט סחבו אותנו לשם. אוסקה היתה בטוח המקום הכי הומה ומלא אדם שהיינו בו בטיול הזה (ואולי בטיולים בכלל חוץ מונציה) ראו את תמונת הבלוג. יתכן שזה קשור לזה שהיפנים קיבלו 10 ימי חופש בזכות התחלפות הקיסר שפרש לגמלאות והכתרת בנו. עם זאת, למרות המוני האנשים לא הורגשה צפיפות ודחק. הבנות נכנסו ל H&M ונרכשו שלל בגדים למתבגרת, לאחר מכן נערך חיפוש אחרי מסעדה (מה שלא היה פשוט כי בכל מקום היה מלא ומסעדה תאילנדית אחת סרבה לקבלנו למרות שהיה מקום). בינתיים אבא נעמד בתור של משאית אוכל מקומית, יחד עם עשרות ממתינים במטרה לקנות שיפוד מוזר של לובסטר שאותו הוא הכתיר כמאכל הטעים שיותר שאכל בטיול. לאחר שיטוטים למציאת מסעדה לכולם נכנסנו למסעדה איטלקית עם נוף למודעה של מסעדה מרשת של סושי מהיר (שהבעלים שלה התפרסם כשקנה את הטונה בשוק הדגים בטוקיו באיזה מיליון יין ) ולמדרחוב. המסעדה האיטלקית הסתברה כבחירה מאד טובה, היתה פיצה ללא גלוטן, שתינו יין והיה כיף, לאחר מכן המשכנו לטייל בלב אוסקה ההומה ותיק מארוול מהמם נרכש עבור אמא. למרבה ההפתעה (כי לא היו לנו ציפיות) מאד נהנינו ברחובות אוסקה. חזרנו לא מאוחר מדי כי למחרת היינו צריכים לקום מאד מוקדם. אבל כשחזרנו חדר הרחצה היחידי נתפס על ידי תייר, וחברותיו הלא מנומסות פיזרו על חפציהם על כל הכסאות כך שאי אפשר היה גם לחכות ליד המקלחת והן עוד ביקשו מאיתנו לא להרעיש. גם הלינה היתה מאד לא נוחה. החדר היה קטן וצפוף מאד והמזרונים היו דקים כנייר. זה החדר היחידי שנתנו לו ביקורת לא טובה.

יום 16 (ב') – בדרך הארוכה הביתה

קמנו מוקדם מאד וגררנו את מזוודותינו בדרך הארוכה לתחנת הרכבת ומשם נסענו לשדה התעופה קנסאיי. כבר ידענו מאיפה אנחנו אמורים לטוס שכן היינו שם ביום לפני. הגענו למקום ועמדנו בתור, פתאום ניגשה אלינו דיילת קרקע נחמדה, וביקשה להסתכל בכרטיסים שלנו ומייד בישרה לנו שיש טעות איומה- אנחנו לא בשדה התעופה הנכון. היינו אמורים לטוס מאיטאמי (שנמצא בלב אוסקה) ולא מקנסאיי, בעוד הבשורה נוחתת עלינו במלוא כובדה היא לקחה אותנו לדוכן שבו היתה דיילת קרקע בכירה יותר. הסברנו לה את המצב, והיא ביררה רגע משהו ומייד הודיעה לנו שנוכל לטוס בטיסה הקרובה לטוקיו, אבל יש שתי בעיות 1- שלא נוכל לשבת ביחד (זו טיסה של שעה ועשרה 😊) ו 2- המטוס לא נוחת בנאריטה אלא בהנדה (נמל תעופה יותר במרכז טוקיו) ויש נסיעה של כמעט שעה לנאריטה. זו לא באמת היתה בעיה כי הטיסה החליפית יצאה מקנסאיי ב 07:00 בעוד הטיסה המתוכננת שלנו היתה אמורה לצאת ב 08:00 ועוד היה לנו זמן לקנות מזון בסטארבקס בשדה התעופה.

כך, באלגנטיות ותוך כמה דקות נפתרה בעיה שבכל מקום אחר היתה גורמת לנו לפספס את הטיסה.

בצורה מסודרת עלינו על המטוס, משדה התעופה הנדה לקחנו הסעה לנאריטה. בהסעה היתה אחראית שבדקה שכולם חגורים (כמו בטיולי בית ספר) אבל סך הכל היה מאד נוח. וכך הגענו לטיסתינו ממש בזמן. בעצירה במוסקווה הצטרפו לטיסת ההמשך המוני ישראלים שחזרו מחופשת הפסח בתאילנד (ולחלקם לא היו מקומות כי היה כנראה over-booking). חזרנו עם כל המזוודות, בריאים שלמים מאושרים ומתגעגעים ללוקי שנפש בפנסיון.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של batiabe?

‹ הפוסט הקודם
ארצות הברית חוף מזרחי, יולי 2018
ארצות הברית חוף מזרחי, יולי 2018
מתוך הבלוג של batiabe
02-09-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של batiabe »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×