סיכום כפול

איך מסכמים מדינה בגודל של סין? בקושי רב, עם הרבה ניגודים והתלבטויות, כמה אכזבות והמון חוויות. איך מסכמים שנה שלמה בדרכים? פשוט מסתכלים אחורה ומחייכים. כתבה אחת, שני סיכומים שונים והמון זכרונות.
גל וערן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: סיכום כפול

דאלי ושנגחאי לסיום


שלוש שעות נסיעה הביאו אותנו לדאלי (Dali). אחרי בערך חודש שבו טיילנו בחבורה, פתאום היינו לבד. רק שנינו. בהתחלה זה הרגיש קצת מוזר, אבל התרגלנו די מהר. אחרי התמקמות מהירה באכסנייה, יצאנו לתור את איזורנו. השמש זרחה, הרחובות היו עמוסים, ומכל עבר ראינו חנויות למזכרות, בגדים וקשקושים, מסעדות מערביות עם שלטים באנגלית ונשים זקנות שמוכרות סמים... העיר עצמה מאוד נאה - היא בנויה בין 4 שערים, עם מדרכות מרוצפות, נחלים ומפלים קטנים, ואוירה רגועה. את העיר מקיפים הרים ירוקים ואגם גדול. נראה לנו מקום אידאלי למנוחה. התכנון לימים הקרובים היה לשוט באגם, ולטפס על הרים, ללכת לראות קצת מקדשים וטבע... אבל, תכנונים לחוד ומעשים לחוד. ביום למחרת וככה בערך שבוע אחר כך ירד גשם. כל הזמן (פחות או יותר). השמיים היו אפורים, בקושי ראו את ההרים, ואנחנו העברנו את זמננו בשיטוטים קצרים בעיר, בבדיקת כל המסעדות במקום, ובטיול קצר לאגם, שנראה אפרורי מתמיד. כך או כך, הרגשנו שמיצינו - הרגשנו שנגמר לנו הכח מסין, מהאוכל, מהאווירה. והיתרון בטיול ארוך זה כשמרגיש שדי - ממשיכים הלאה. 

נסיעה קצרה של 5 שעות הביאה אותנו לקונמינג (Kunming), שם בילינו את הלילה, ומוקדם בבוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה המקומי לעבר העיר האחרונה שלנו בסין - שנחאי (Shanghai). אחרי עיכוב של 4 שעות בשדה התעופה, וטיסה מהירה של שעתיים, נחתנו בעיר הגדולה והמודרנית ביותר בסין. 

התכנון המקורי היה לבלות בשנחאי כמה ימים ולטוס. בפועל נתקענו בעיר 10 ימים ארוכים, עקב מחסור חמור בכרטיסי טיסה החוצה. האם יש מה לעשות בשנחאי 10 ימים? אולי, אבל אנחנו לא ממליצים - שנחאי היא עיר ענקית, מאוד מודרנית, עם בנייני ענק, מסעדות יוקרה, חנויות מעצבים וכל מה שהתייר המערבי מצפה למצוא. אבל זו גם עיר מזוהמת, הומה, עמוסה. במשך כמה ימים טיילנו בין מוזיאונים (וגילינו שהסינים מעדיפים משום מה להצטלם ליד כל יצירה ויצירה, מאשר להסתכל עליהן), גנים (וגילינו שהסינים בשנחאי הרבה יותר פתוחים, על כל ספסל ישב זוג מאוהב וביצע מעשים מגונים אחד בשני), מדרחובים הומים (וגילינו שיש בשנחאי המון סטודנטים לאומנות שמאוד ישמחו לפטפט איתך באנגלית, ולגרור אותך לתערוכה מקומית), ורכבות עמוסות (וגילינו שהשנחאיים מתלבשים יותר מודרני, אך עדיין תקועים אי שם בשנות ה-80). האמת, שנחאי זו עיר נחמדה ותו לא. יש בה את כל המאפיינים של עיר סינית מודרנית - כבישים עמוסים (לנסות לעבור את הכביש זו התאבדות), זיהום אוויר, אווירה יוקרתית, בנייני ענק, מליוני אנשים, תיירים, אטרקציות. אבל בתוך כל ההמולה הזו, לא מצאנו בשנחאי את סין, או את מה שמבדיל את סין מניו-יורק או לונדון. הרגשנו בתוך עיר גדולה ורועשת, שבמקרה יש בה גם הרבה סינים. 

יום אחרון בסין, אנחנו נפרדים ממנה בלי יותר מידי עצב ומגיעים לשדה התעופה כדי לגלות שהטיסה תתעכב בשש שעות (יכול להיות שהסינים לא רוצים לתת לנו ללכת?). שדה התעופה פה ענק, אבל לא ממש מרשים. בסופו של דבר המטוס הואיל להגיע, ושש שעות טיסה אחר כך, ב-12:00 בלילה נחתנו במדינה שונה לחלוטין. 

אז איך אפשר לסכם מדינה כמו סין? 9 שבועות היינו בסין, וראינו רק חלקים ממנה. הרבה דברים שראינו לא אהבנו, כמו את הניכור, המודרניות המאולצת, השלטון הבעייתי. היו דברים שאהבנו כמו את המטיילים הנפלאים שפגשנו, את הניגוד בין העיר הגדולה לכפר הקטן, את הטבע הפתוח. והיו דברים שלמדנו בסין - למדנו לתקשר בלי שפה כמעט, בעזרת כמה מילים בסינית, שיחון ותנועות ידיים, התמחנו באכילה במקלות, ולמדנו לאהוב חציל (אחד הירקות הנפוצים בסין, ואם אתה צמחוני, אין לך דרך להתחמק מזה), למדנו שלפעמים צריך לתת הזדמנות למקומות כדי לגלות מה באמת יש שם, ושלפעמים צריך להודות שלא כל מקום מתאים לכל אחד. בשבילנו סין הייתה חוויה – חוויה שונה, מאתגרת, קשה ומתסכלת, אבל בסופו של דבר חוויה שנזכור. 

הימים חולפים שנה עוברת 

כל זמן זה הזמן
(מילים ולחן: שלום חנוך)
 

זמן הווה וזמן עבר
שניהם ישנם בזמן עתיד
וזמן עתיד ישנו בזמן עבר
מה שהיה כבר היה
כל הנשמה תהלל יה
ורק אתמול היום היה מחר

והמצוי והצפוי
וכל מה שעוד לא גלוי
נושאים איתם את קצב השינוי

זמן הווה וזמן עבר
שניהם ישנם בזמן עתיד
וזמן עתיד ישנו בזמן עבר

זמן הווה,זמן עבר
זמן זורם כמו נהר 

לתחילת הכתבה

סיכום טיול מרגש

כבר עברה שנה. מי היה מאמין? שנה שלמה מאז שארזנו את רוב רכושנו בכמה ארגזים ועוד שני תיקים גדולים, ועזבנו את הארץ. וכמו שנהוג במחוזותינו, הגיע הזמן לסיכום השנה שהייתה. תוך כדי טיול, קשה לפעמים להתנתק מהפרטים הקטנים והטרדות היום יומיות, ולהתסכל על התמונה הגדולה, על הערך המוסף שמעבר לעוד חותמת בדרכון. אבל כשמסתכלים אחורה, על תקופה של שנה, מסתבר שלמדנו הרבה מהטיול עד כה. למדנו לטייל בסגנונות תרמילאות שלא הכרנו עד היום. להיות תרמילאי במדינה עשירה ויקרה זה סיפור אחר לגמרי מלהיות תרמילאי במדינת עולם שלישי. אז למדנו לבשל ולאכול בציבור באכסניות בניו-זילנד, ואחר כך 4 חודשים של קמפינג באוסטרליה לימדו אותנו לחיות עם כמעט אפס פרטיות, כשהסלון שלך נמצא בגינה של השכן. 

למדנו שכשזה מגיע לטבע, נופים והרים זה מאוד נחמד, אבל אין כמו עולם החי בשביל לרגש ולהדהים. ראינו בדרך זוחלים, מכרסמים, חיות כיס, יונקים ודגים, ועדיין החוויה של לראות חיה בסביבה הטבעית שלה מצליחה להפתיע אותנו בעוצמה שלה בכל פעם מחדש. גילינו שלמרות שאנחנו בחו"ל, החלומות בלילה נשארים הרבה פעמים בארץ. חולמים על המשפחה, הבית, החברים. וכשעולה בחלום השאלה "מה אתם עושים פה?", מתרצים את זה בחופשת מולדת קצרה באמצע הטיול. כשמתעוררים מחלומות שכאלה, מאוד קשה להפריד אותם מהמציאות, ולהיזכר איפה אנחנו באמת, ומתי ראינו את הבית לאחרונה. הסתבר לנו שאנחנו לא אוהבים לשוט. אז כן, זה עלה לנו ביום נישואין ראשון ירוק במיוחד בין הגלים, אבל לפחות למדנו את הלקח שלנו. 

בטיול ארוך, גם אם הוא בזוג, יש הרבה פעמים הרגשה של בדידות. כשאין בסביבה הרבה אנשים ליצור איתם קשר, או כשקשרים כאלה נמשכים רק יום או יומיים, מתחילה להיות כמיהה לאיזה קשר יציב. הרגשנו את זה בעיקר באוסטרליה, כשארבעה חודשים היינו פחות או יותר לבדנו, ומצאנו את עצמנו מנסים, כמעט בכוח, ליצור חברויות ושיחות עם אנשים שפגשנו בדרך. חגים הם זמנים קשים במיוחד. בימים שרגילים להיות בהם מוקפים במשפחה וחברים הגעגועים קשים מנשוא. 

אבל לא רק אנחנו מחפשים קירבה, אלא גם שאר המטיילים. וככה הצלחנו ליצור כמה חברויות במשך הזמן. ישראלים, הולנדים, צרפתים, גרמנים ובריטים. אנשים שלא דמיינו שנכיר, ושפגשנו בנסיבות נעימות וקשות, משמחות ועצובות. עדיין קשה להעריך כמה מהחברויות האלה יחזיקו מעמד בהמשך, אבל הטיול לא היה אותו הדבר בלי כל האנשים הנפלאים שהכרנו בדרך. ותמיד יש לנו אחד את השני. לטוב ולרע. אנחנו כבר מעל 6 שנים ביחד, ועדיין החוויה של להיות צמודים ככה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע זה משהו שלא יכולנו לדמיין. כשאי אפשר להתרחק אחד מהשני, גם כשרבים, כועסים או סתם רוצים להיות לבד זה יכול להכביד. אבל הקשיים שווים את היכולת להישען אחד על השני, לעודד ולתמוך ברגעים הקשים, וללמוד דברים חדשים ביחד בכל יום שעובר. 

כשעוברים כל כך הרבה מדינות שונות, תמיד הימים הראשונים מוקדשים להתאקלמות. עד שמתרגלים למדינה אחת, צריך לעזוב ולגלות מחדש את כל הדברים הקטנים שהופכים טיול למהנה וקל - מה לאכול, איפה לקנות, איך להתנהג, איך לדבר. לפעמים זה קל ומהיר, אבל לפעמים לפעמים הרגשנו אבודים במשך כמה ימים עד שהצלחנו למצוא את עצמנו במקום חדש. בכלל, כל הטיול הוא אתגר אחד גדול, וכל יום חדש מביא איתו אתגרים ומכשולים חדשים - להתקע בפרת` שלושה שבועות בחיפוש אחר וואן, להתקע בסידני שבוע בנסיון למכור אותו, להיות מותקפים על ידי להקת זבובי בוש ולהתחבא מפחד באוטו, להתקע שבוע בעיירה קטנה בגלל כביש מוצף, להגיע למדינה שלמה שלא דוברת אנגלית ולהתמודד עם חוסר מוחלט בתקשורת. אבל גילינו שאנחנו אוהבים את האתגרים, נהנים מהם. כי הרי טיול שכולו הולך חלק הרבה פחות מעניין מטיול רצוף אתגרים, ואם לא היינו מחפשים את האתגר לא היינו עוזבים את הבית בכלל. 

בסופו של דבר, מה שנשאר איתנו זה אוסף זיכרונות קטנים שליקטנו לאורך הדרך - לילה קפוא באוהל למרגלות הר קוק, נורת השמן של פרידה שנדלקת בתוך מנהרה בדרך למילפורד סאונדס, מחזמר במלבורן, לשחות עם כריש לוויתן, לראות את השמש יורדת על האולורו, שיחה הזויה עם שיכור באליס ספרינגס, לחתום על חוזה שכירות לדירה בסידני, לרכב על פילה בג`ונגלים של צפון תאילנד, יאק-בורגר ענק אצל ליישה בלנגמוסי, המופע של מאמא ופאפא בליג`יאנג, טוני ואיזבל, אורן ומירן, שחרית, דומיניק וסלין, קאזומי, ערן ונועה, דנה, יניב ומישל, עופר, איתי, יעל, איריס, שירה ועוד רבים וטובים אחרים. השנה הראשונה נגמרה, אבל הטיול עוד רחוק מסיום. עוד נשארה לנו דרך ארוכה מלאה במכשולים, קשיים, חוויות והפתעות חדשות. אין לנו מושג מה יקרה בהמשך, וזה כמובן כל הכייף.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×