סינים - ההייתם או חלמתי חלום

אחרי נסיעת רכבת ארוכה מגיעים לקונמינג שברובע המוסלמי שלה תמצאו שיפודים מצויינים, ביער האבנים יש נופים מוזרים, בשישוואנבנה יש אוכלוסה תאית גדולה ובדאלי מפגשים עם נשות הנאשי בעיר העתיקה. קמצוץ של ריח טיבטי מלווה את הנופים הנפלאים והמושלגים בליג`יאנג וערוץ דילוג הנמר. - יאיר מכיר לכם את יונאן מקרוב.
יאיר גרינברגר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: סינים - ההייתם או חלמתי חלום
© Depositphoto

קונמינג

אני לא מאמין בסינים. אני בספק אם אי פעם ראיתי סיני אמיתי. בטח לא שניים. שום כינור בשום גודל. כל מקום שאני הולך - רק מיעוטים. זה כל מה שיש בארץ הזאת. הסינים עצמם הם פיקציה. כמו הקומוניזם פה. האן, מיאו, יאו, זונג, דונג, נאשי, מוסואו, טיבטים. כל מקום יש לו את המיעוט שלו, רק סינים - איפה הם? בינתיים, אני ממשיך לטייל. אבל אני מזהיר מראש - אם עד סוף הטיול הזה אני לא מוצא איזור סיני אמיתי - בעדיפות אזור מרובה זוגות סינים וכינורות גדולים, כמו שהבטיחו לנו כשהיינו קטנים, ראשים יערפו!

אז עכשיו שהוצאתי קצת קיטור, איפה היינו? עזבתי אתכם בדרך לקונמינג מגווילין, בדרך לתפוס רכבת ארוכה מאוד. האמת, אין לי יותר מדי מה לכתוב על הרכבת הזאת. הדבר היחיד שיש לי להגיד בערך על רכבת זה - שמי שדמיין לעצמו רכבת כמו בסרטים - תאים נפרדים, רחבים, קרון מסעדה - אז שיצא מהסרטים שלו. קחו קרון רכבת רגיל, חלקו אותו במחיצות ובין כל מחיצה תתקעו שתי מיטות של שלוש קומות ותוסיפו כסאות מקדימה - יש לכם רכבת שינה. באמת לא תענוג מיוחד. במיוחד עם זה שהזוג הסיני שחלק איתנו את המחיצה (יותר נכון רק האישה, הגבר סתם התנחל מדי פעם) לא ממש רצה לפנות את המיטה התחתונה, שהיא הייתה שלנו (משלמים על זה כמה יואן יותר), מה שגרם לאווירה עויינת מהרגע הראשון. לא נורא, התעלמנו ושיחקנו טאקי או ישנו. 

אחרי 18 שעות (הלונלי שהעריך את הנסיעה ב- 22 שעות, טעה כרגיל, הפתעה גדולה) נחתנו בקונמינג, אחרי שינה לא כל כך נעימה ברכבת. אחרי שניסינו ללכת לפי ההוראות של הלונלי איך להגיע לאכסנייה שכיוונו אליה - הקמיליה, הסתבכנו ואחרי שעה בערך של חיפושים הגענו. קונמינג, דרך אגב, נראיתה לנו באותו רגע כמו סתם עוד עיר סינית אפורה. כשהגענו לקמיליה התחלנו לתהות אם לא עבדו עלינו בכל ההמלצות - מדובר במלון פאר יפה מאוד ויקר מאוד. אחרי רגע שעמדנו מבולבלים, ראינו שלט קטן שמצביע לבניין צדדי שהוא אכסניית הנוער ששייכת לרשת ה- YHA העולמית. ששתי ושמחתי על ההזדמנות להשתמש סוף סוף בכרטיס הווי הייג` איי שלי, שלא היה בשימוש בכלל בניו זילנד, נכנסנו לקבלה ושילמנו על חדר מעונות. עלינו לחדרנו ואורו עיננו - חדר גדול, יחסית מרווח, מגירות מתחת למיטה לאכסון תיקים גדולים מאוד (ואפשר גם לנעול אותן!), מטבחון בחוץ למי שבא לו לבשל לעצמו. קיצר, תענוג. גם אם קצת יקר יחסית לאכסניות בדרך כלל - 25 יואן (למי שיש כרטיס). 

כרגיל, לא נתנו לעייפות להכריע אותנו וישר יצאנו להסתובב בעיר. המטרה - אינטרנט. בעצם, למצוא את הסופר הגדול. בעצם, לקנות מנעולים לתיקים. בעצם... לא יודע. פשוט הסתובבנו. לא הצלחנו למצוא מקום לאינטרנט כל כך, אבל פגשנו את דן - עוד בחור ישראלי שמהרגע הראשון נראה לי מוכר (אחרי זמן קצר התברר ששנינו תותחנים מאותו מחזור, איזו ארץ קטנה היא סין). הוא, כמו כל מי שהולך אחרי ההמלצות, הלך לקמיליה גם כן אז קבענו איתו להפגש בערב וגם ללכת ליער האבנים בשילין למחרת. המשכנו לחפש את שלל הדברים שרצינו. דבר ראשון שמצאנו היה אינטרנט. בלונלי כתוב שבסניף הראשי של Telecom China בפינת הרחובות Dongpheng Donglu / Beijing Lu יש אפשרות לגלוש ב- 6 יואן לשעה (שזה זול יחסית לקמיליה, נגיד, ששם זה 10 יואן לחיבור לא משהו) עד השעה 17:00 - אז הסניף היה אמור להסגר. למרות שהיה אחרי 17:00, הלכנו בכל זאת. היה פתוח. ניגשנו ושאלנו אם יש אינטרנט ואם אפשר לגלוש וכמה עולה וכששאלו אותנו מתי (זאת אולי נשמעת כמו שאלה מוזרה, אבל איכשהו בסין זה נראה הגיוני), ענינו - עכשיו. אז אמרו לנו - בבקשה, בחינם!!! לא שאלנו יותר שאלות מיותרות ופשוט התיישבנו על שני המחשבים שם. הכסאות לא כל כך נוחים והמחשבים לא כל כך מצוידים מעבר לתוכנות גלישה, אבל זה בחינם, שאנחנו נתלונן? קיצר, פיתחנו השערה - אם מגיעים עד 5 - עולה 6 יואן. אם אחרי - זה בחינם. אתם מוזמנים לבדוק אם אנחנו צודקים. 

המשכנו לחפש את שלל הדברים שרצינו ובסוף הצלחנו לדקור את הסופרמרקט הגדול ברחוב Dongfeng Donglu בבניין של המקדונלדס, שם באמת יש כל מה שאפשר למצוא - מפזרי אדים, מיקרוגלים, מנעולים, מים, אוכל, אבקות כביסה, אייפודים, משקפי שמש, פירות ושאר ירקות. תלוי רק באיזו קומה אתם. לא האמנתי שאני אגיד את זה אי פעם, אבל באמת נהניתי מחווית הקניות הזאת (שאצלי הסתיימה רק בכמה דברים קטנים - מנעולים, בטריות למצלמה, מפצל לאוזניות, מים מינרליים - בלי רשימה ארוכה של קניות אל תכנס לסופרמרקט הגדול של החיים).

עוד בונוס של מסע הקניות היה שפגשנו את הדס - ישראלית בודדה שממש שמחה לפגוש ישראלים אחרים וכמובן ישנה גם בקמיליה. היא הצטרפה אלינו להמשך הסיבוב בעיר והעשירה אותנו בידע שהספיקה לצבור בימים האחרונים שבהם הסתובבה בקונמינג, בין השאר - איך מוצאים אינטרנט זול - פשוט מחפשים שלט אינטרנט רק בסינית. איך כותבים בסינית אינטרנט? פשוט מאוד - ח` שבתוכה שני איקסים או 9 הפוך עם קו אנכי בתוך העיגול.  העברנו את שאר הערב בלהסתובב וללכת לאיבוד בקונמינג ולחפש אחר הרובע המוסלמי (שלא כל כך הצלחנו למצוא כי כנראה כולו היה בשיפוצים) כדי להשיג לי שיפודים לארוחת ערב. האמת - נהניתי. לא יודע מה קרה לי. פעם שנאתי ערים, רק חיכיתי לצאת מהם והנה פתאום - כבר עיר גדולה שנייה שאני אוהב מאז הגיעותי לסין. אולי ניו זילנד שינתה בי משהו. 

חזרנו בסופו של דבר לקמיליה, שם מצאנו את דן עם, איך לא, עוד זוג ישראליות וככה, בחברותא ישראלית וקלפים העברנו את שאר הלילה. למחרת בבוקר קמנו כדי לצאת מוקדם לשילין (Shilin) - שמורת יער האבנים שנמצאת סמוך לקונמינג. קודם עצרנו לארוחת בוקר בקמיליה - מה שהתברר כאחת הבחירות השוות אך המעכבות: תמורת 15 יואן (שזה אומנם לא מעט, לפעמים אפשר לאכול טוב כל היום בסכום כזה) מקבלים מזנון ארוחת בוקר עם אוכל שיכול להתאים באמת לכל ארוחה ביום ובלי סוף ממנו. אפשר לשבת לאכול ולהתפוצץ עד שזה יחזיר באופן מלא את ה- 15 יואן לשאר היום. זה באמת מה שעשינו, כך שיצאנו קצת יותר מאוחר ממה שתכננו ליער האבנים. 

הגענו לתחנה המרכזית ומיד התחילו לקפוץ עלינו כל מיני מציעים למינהם שמתו לקחת אותנו לשילין. אנחנו הדפנו אותם מאיתנו והלאה ותמורת 22 יואן לאדם קנינו כרטיס לאוטובוס של 11. במקום אוטובוס קיבלנו מיניבוס רעוע ומפוצץ שמשום מה החליט לקחת את הדרך הארוכה ביותר והמקפיצה ביותר שהוא יכל למצוא אל שילין, הרחק מהכביש הראשי כמה שיותר. כך נסיעה של 2 וחצי התארכה ל4 ורק ב2 היינו ביער האבנים. לתדהמנתו גילינו שהסינים, בלי בושה, דורשים 140 יואן כניסה (לנו דיווחו על הרבה פחות). 100 אם יש לך כרטיס סטודנט (אמיתי, לא רשיון, ניסינו). לא ויתרנו ונכנסנו. 

רק הערה קטנה לגבי מחירים - אני לא נוהג לציין בדרך כלל כי עד עכשיו - כל מחיר שאמרו לי לא היה קרוב לאמת, אז כל מחיר שאני אומר - קחו בחשבון שעד שתגיעו לשם הוא יעלה. 

בכל מקרה - יער האבנים הוא כינוי לאיזור מלא אבנים, סלעים וצוקים שעברו בלייה מאוד מוזרה וככה יצאו כל מיני נופים מעניינים מאוד - נקיקים, חורים, קשתות, בריכות עם אבנים באמצע וכו`... זה לא נשמע מעניין רק לנו, אלא לכל שאר העם הסיני שנמצא שם בדיוק איתנו. אבל יש טריק קטן עם הסינים - לך 5 מטר יותר מהמסלול הכי שגור והם כולם ייעלמו פתאום. ממילארד ל- 0 ב- 5 מטר, מדהים. אז התחמקנו מהסינים והתחלנו ללכת, מוצאים כל מיני מקומות מעניינים, נדחסים במעברים לא מעברים, חוצים איזו דרך היקפית, רואים נופים של כל הפארק, עוברים דרך איזו פגודה. היה פשוט מדהים, הדברים המוזרים והמגניבים שראינו שם עשו לנו חשק לשחק שם מחבואים כמו ילדים בני שש למשך שנים. עצרנו לקפה (איך לא, חמישה ישראלים ולא נרדבק משהו?) והחלטנו להסתובב ולחזור, במיוחד לאור זה שליפעת, לנמרוד ולי יש אוטובוס לילה לג`ינגחונג (JingHong) לתפוס. התחלנו ללכת, קצת הולכים לאיבוד, עד שחצינו שוב את אותה דרך היקפית שחצינו מקודם. אז שמנו לב גם לשלט שאומר שהשטח שהרגע יצאנו ממנו הוא ה - Stone forest forbidden area. אופס... מזל שמצלמות האבטחה שפזורות בפארק לא עלו עלינו... 

לתחילת הכתבה

שישוואנבנה

בדרך חזרה היינו יותר חכמים - תפסנו אוטובוס קטן (לא מיניבוס) שעלה אותו דבר ונסע את הדרך בערך בחצי זמן. זה לא עזר כל כך ליפעת, נמרוד ולי, שבלחץ של זמן נפרדנו מדן והדס וקבענו להפגש בהמשך. לקחנו את התיקים שלנו מהקמיליה ותפסנו מונית מחוסר ברירה כדי להגיע בזמן ולתפוס את האוטובוס לג`ינגחונג שכרטיס אליו קנינו דרך הסוכנות נסיעות בכניסה לקמיליה (ממליץ בחום). 

ג`ינגחונג, למי שלא שמע, היא עיר הבירה של איזור שישוואנגבנה. שישוואנבנה, למי שלא שמע (נו, צריך להגיד לכם הכל?), הוא איזור בדרום יונאן, אוטונומי וגובל בבורמה ולאוס ושמאכלס בתוכו מיעוט תיאלנדי. קיצר, 10 שעות אחרי שעזבנו את קונמינג, דרך נסיעה שאמורה להיות אחת המפחידות (אני לא יודע, היה חושך כל הזמן, אני רק יודע שכל פעם שהתעוררתי היה אוטובוס בנתיב שלנו אבל בכיוון הנגדי והאוטובוס שלנו בלם חזק). איך שירדנו ישר הרגשתי שאני כבר לא כל כך בקנזס. דבר ראשון היה חם ולח בצורה מאוד טרופית , על כל שלט היה כיתוב תאילנדי והכל היה מלא בתיאלנדים. אחרי הליכה קצרה הגענו ל - Bana College Hotel שעליו המליץ הלונלי פלנט ובצדק (מפתיע, הלונלי צדק). ב- 50 יואן קיבלנו חדר לשלושה, עם טלוויזיה, מאוורר, הרבה מרחב, מקלחת ושירותים מערביים צמודים (אז מה אם הניאגרה לא כל כך עבדה בלי שיוסיפו מים מהדוש). הבעיה היחידה זה להצליח לתקשר איתם, כי מילה באנגלית הם לא יודעים. באופן כללי - היה ניכר שהאיזור הזה הוא לא כל כך בדרך של רוב התיירים, לבינתיים. 

התחנה הבאה שלנו הייתה ה- Mei Mei Cafe. יפעת שמעה ממישהו על סיפור דרך בעברית של טרק בין הכפרים באיזור שכתוב בספר האורחים של המסעדה הזאת. הבעיה - היא ידעה שהסימון שלה בלונלי הוא שגוי (מפתיע, נכון? אולי כבר הבנתם, אני לא כל כך אוהב את הלונלי). החלטנו פשוט להמר על הרחוב שבו נראה שיש הרבה בתי קפה ופגענו בול. התיישבנו והכרנו את מיי מיי, בעלת המקום ובעלת חבר נוכרי (בריטי? לא בטוח) ולכן מדברת אנגלית טובה. היא עזרה לנו בשמחה ומצאנו גם את ספר האורחים שבו מתואר סיפור הדרך - עם כל מיני תוספות ועידכונים של ישראלים טובים אחרים שעשו את הטרק, כולל עדכון חם אחרון בן פחות מחודש שכלל מפה שמצויירת ביד על ידי שתי מטיילות חביבות. מיי מיי רשמה לנו את השמות של הכפרים שעוברים דרכם בסינית כדי שיהיה לנו קל לקבל הנחיות ועזרה ככל יכולתה. גם האוכל היה ממש ממש טוב - אני עדיין חולם בלילה על עוגת התפוחים עם גלידת הוניל של מיי מיי. אה, האינטרנט חינם למי שאוכל במקום. זה עוד משהו שחשוב לציין.

שבעים ומלאי מידע חזרנו למלון והשכמנו למחרת כדי לתפוס את האוטובוסים אל הטרק. הנסיעה לטרק היא לא פשוטה אבל מדהימה. צריך לקחת דבר ראשון מיניבוס בדרך עפר קופצנית במיוחד לדמנלונג (Damenlong), בערך 3 שעות, ואז להחליף שם אוטובוס למונסונג (Mongsong), בערך עוד שעתיים, אבל הנוף פשוט יפה. עולים ויורדים מכל מיני רכסים מכוסים בג`ונגל עבות שלפי הלונלי מסתובבים בו נמרים, קופים ופילים. העיירות עצמן גם מגניבות - הן נראות כמו עיירות מהסרטים על מלחמת ויאטנם - בלי דרכים סלולות, מלאות אבק, אופנועים וטוקטוקים שנראים יותר כמו מכונות תפירה או מכסחות דשא שחוברו לגלגלים שעוברים בלי הפסקה. כשהגענו למונגסונג התחלנו לבקש הוראות הגעה לכפר יאקו (Yako) וכמו שאמר סיפור הדרך - לבקש להגיע דרך השביל הקטן xiao lu בסינית. השביל הקטן אמור לעבור דרך הג`ונגל ולא על דרך הרכב ולהיות ממש יפה, אבל כל מי ששאלנו הבין יאקו יפה מאוד, אבל הצירוף יאקו -שביל קטן יצר רק מבט תמה. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו הולכים על הדרך הראשית ליאקו, מה שלא היה נורא בכלל, כי עדיין הלכנו בתוך הג`ונגל, רק בדרך הרבה יותר ברורה. פילים ונמרים עדיין לא נראו באופק, אבל היה נחמד מאוד. 

הגענו ליאקו אחרי 3 שעות הליכה פחות או יותר וכיוון שהיה עוד מוקדם, התיישבנו לעוד סשן בטורניר הטאקי ההיסטורי שלנו. בסופו של דבר נכנסנו לכפר וניסינו למצוא מקום לישון בו בעזרת השיחון של נמרוד, מה שהוכיח את עצמו כלא כל כך יעיל כיוון שהניב המקומי הוא יותר לאי-בורמזי-תיאלנדי וסינית לא ממש עוזרת. בסופו של דבר נשלחנו על ידי זקני הכפר בעזרת סימני ידיים לאחד הבתים שאוכלס על ידי אישה צעירה ותינוק חמוד להפליא. איך שהתיישבנו בבית הפשוט - בית עץ קומה מעל הקרקע, חדר אחד גדול ומחיצה לחדר השינה - הודלקה מדורה במשטח מיועד במרכז הבית והתחילו להזרים לנו תה בלי הפסקה. ניסינו לתקשר עם האישה, להגיד לה את שמותינו ולהבין מה שמה, אבל לא כל כך עבד, כצפוי. הסתפקנו במקום בלשחק עם התינוק. 

לבסוף הגיע בעל הבית ששמח מאוד לראות אותנו שם ומיד התיישב להכין ארוחת ערב מהבסיס, כשאשתו עומדת בצד ומטפלת מדי פעם בתינוק, מה שמאוד הפתיע אותנו. הם לא הפסיקו להאכיל אותנו במעדנים שונים, באמת מאוד טעים, כולל בשר מעושן שהם שומרים למקרים מיוחדים, לפי מה שאנחנו משערים. אחרי הארוחה ישבנו לשחק קלפים, מה שהפך לאטרקציה לא קטנה. החבר`ה לא הפסיקו לפנק אותנו במשקה אלכוהולי חזק מאוד (פחות או יותר חומר חיטוי) וסיגריות. כשהלכנו לישון הם פרשו בשבילנו מחצלת ומצעים ואפילו נתנו לנו מיטה אחת. היה פשוט מדהים - אנחנו לא מצליחים לתקשר איתם מלה אחת והם נותנים לנו פשוט את כל מה שיש להם, שזה לא הרבה, אבל הם עשו את זה כל כך מתוך רצון טוב ואותנטיות, שזה אפילו לא הרגיש לא נוח. בבוקר ישבנו איתם לעוד ארוחה שבמהלכה חשבנו שהבעל מבקש מאיתנו כסף עבור האירוח, מה שפגם קצת בטוהר של האירוח, אבל מהר מאוד הבנו שהוא רק מציע את עצמו בתור מדריך ומבקש שנשלם לו כסף על זה (אחרי הכל הוא מפסיד יום עבודה בשביל זה). אפילו לא עלה בדעתו לבקש כסף עבור האירוח. דחינו את ההצעה בנימוס, נתנו סביבון מתנה לילדים, קמע נגד עין הרע לאישה ו- 75 יואן לבעל שהיה ממש ממש מופתע. 

יצאנו לדרך. היום השני היה ארוך יותר (7 שעות פחות או יותר) ומגיע עד לבולונגשן (Bolongshen) ודי משעמם, חייבים להודות. כל היום הולכים דרך שדות, יערות כרותים או יערות שרופים. אין שום נוף אמיתי. אותי זה די שבר, כי אני לא אוהב ללכת בטרק רק כדי להגיע לסוף. עד שהגענו לבולונגשן היה כבר די ברור שלמחרת אנחנו נתפוס משם אוטובוס חזרה. בולונגשן עצמה היא עיירה ולא כפר, יותר בסגנון של דמנגלונג ומונגסונג. כשחיפשנו לינה שם הצביעו לנו לכיוון המלון המקומי. להפתענו אמרו לנו במלון שמלא. איך יכול להיות מלא במקום שמי שגר שם אפילו לא מגיע לשם? הם הפנו אותנו למסעדה קטנה מעבר לכביש שיש לה גם חדרים. אחרי רגע של סירוב, הם הסכימו פתאום לקבל אותנו. מסתבר, כך אנחנו משערים, שזה היה מקום לסינים בלבד והם לא כל כך ששו לקבל זרים. בכל מקרה, בסופו של דבר אכלנו שם ולנו שם במחיר של 35 יואן סך הכל! מחיר של סינים, לא של תיירים. בבוקר קמנו ותפסנו את האוטובוס למונגחוי (Monghoi) ומשם חזרה לג`ינגחונג, סיפור של 8 שעות בדרך עפר קופצנית בסך הכל. נכנסנו שוב לקולג` הוטל ויצאנו קצת להסתובב בעיר, בזמן שנמרוד משחק כדורסל עם המקומיים בקולג`. גם שם יש מיעוט מוסלמי (בתוך המיעוט התיאלנדי) ז`תומרת - גם שם יש שיפודים! קניתי לעצמי איזה שיפוד לחגוג את יום העצמאות באיחור של יום ולעסתי אותו בזמן שאני ויפעת צופים בטאי צ`י המוני עם חרבות ברחבה המרכזית. 

לתחילת הכתבה

דאלי

העברנו את יום המחרת בג`ינגחונג בעיקר בציפייה לאוטובוס לילה לדאלי. אני ניצלתי את הזמן ללכת לספר להתגלח. הבעיה שבחרתי ללכת לספרית. מה אני אגיד לכם, יש דברים שרק גבר אמור לעשות לגבר, גם אם זה לא נשמע טוב. אולי דעתה הוסחה על ידי הסופה הטרופית שפרצה משום מקום ובמשך רבע שעה איימה להציף את העיר, עד שהיא נעלמה ברגע, כמו שהיא באה. בסופו של דבר, עם פיאות לא הכי שוות וגילוח לא הכי חלק, טיפה מדמם, יצאתי ותפסנו כולנו את האוטובוס לדאלי, 16 שעות לפי מה שמיי מיי אמרה. 

בערך חצי שעה אחרי שיצאנו, נעמדנו. הרמתי את הראש להסתכל וחשכו עיני - מלפני השתרע עד האופק פקק ענק של משאיות. את השעתיים וחצי הבאות העברנו בלהתקדם 3 ק"מ פחות או יותר עד שהגענו לסיבה לפקק - רגע אחרי שדרך ראשית אחרת התחברה לדרך שלנו (וגם עליה היה פקק נוראי) היה גשר. הגשר היה די מפורק, חתיכות בטון זרוקות לכל הצדדים וחבורה של פועלים סינים יושבים שם, כאילו הם עשו את זה רק כדי לראות מה יקרה. קיצר, נסיעה של 16 שעות הפכה ל- 18 וחצי, כשבשעות העירנות שלי צפיתי בנהג מנסה הכל כדי להרוג, נחנקתי מהסיגריות (אולי זה המזל שלי, אבל זה היה אוטובוס השינה הראשון שבו עישנו) ובאופן כללי - לא ישנתי טוב. הגענו לדאלי. לפחות זה מה שחשבנו. מסתבר שלמרות שעל הכרטיס כתוב דאלי, הכוונה היא לשיאגואן  (Xiaguan) שהיא בעצם המרכז של גוש היישובים סביב אגם ארחאי (Erhai Hu) (גוש דאלי, כפי שכינינו אותו) ועכשיו צריך לתפוס עוד איזה אוטובוס עירוני כדי להגיע לעיר העתיקה עצמה - דאלי דאלי, עיר עם חומה. הגענו, האוטובוס חצה את השער בחומה ומהר מאוד מצאנו את המלון Old Dali Four Season Inn הידוע יותר בשמו - מספר 5. גם הוא מקום לא רע בכלל, עם אינטרנט חינם, חדרי מעונות במחירים בין 15 ל- 30, תלוי כמה אנשים בחדר ואם יש לכם כרטיס ווי הייג` איי ומזנון לארוחת בוקר ב- 10 יואן שקצת מחוויר לעומת הסטנדרטים של הקמיליה. מקום נחמד, מקרינים סרטים כל ערב ויש שולחן פינג פונג, אבל לא יותר מזה. הוא בנוי קצת כמו מבוך, אבל זה ממש נוח כשמבינים שאפשר בגלל זה להגיע מכל מקום לכל מקום בקלות. 

עייפים ורצוצים אחרי הנסיעה הקשה החלטנו שהדבר הכי טוב לעשות כרגע זה ללכת למקדש הקונג פו הקטן שנמצא מעל העיר ואמור להיות ממש לא מתוייר ויפה. תפסנו מונית די בזול לשם והגענו, קצת מקדימים יחסית לזמנים שבהם אמורים היו להתקיים שעורים. המקום היה יפה מאוד, אבל נטוש למדי. אחרי סיבוב קטן פגשנו, איך לא, שתי ישראליות שבאו להתאמן שם לשלושה ימים שמתחילים מחר ובינתיים ממש משעמם להם. אה, דרך אגב, הצלחנו לבחור את היום היחיד שבו אין אימונים כדי להגיע ולראות אימון. איך נעביר את הזמן עד שהמונית תחזור? ישבנו ודיברנו עם הבנות - יערה ושרונה, פיצחנו גרעינים ושתינו תה שהמאסטר לא הפסיק להגיש לנו. היה משהו קצת מושך בלבוא ולהתאמן שם, אבל מה לעשות, השעון מתקתק ואנחנו חיים בסין על זמן שאול מאוד. ככל שהזמן עובר, אני מבין כמה מעט ממנו יש לי לסין

באכסנייה פגשנו את דן והדס מקונמינג שהיו שם כבר כמה ימים ונהנו מהשקט, עוד שלוש בנות ישראליות שהיו בכיוון בורמה וויאטנם, את טלי ושני שטיילו עם יפעת בבורמה ועידן חבר של שני שהצטרף אליהם בינתיים ועוד שלל ישראלים. החלטנו לצאת לחגוג את הישראלידה במועדון מקומי, אבל מסתבר שדאלי, למרות שהיא מקום תיירותי להחריד וקצת כמו יאנג שו, אי אפשר ללכת בלי שיקפצו עליך ויציעו משהו, לא מצטיינת כל כך בחיי לילה. דרך אגב, החידוש בדאלי היה הגברות שקופצות אליך ובחיוך ערמומי וקול לוחש מציעות לך לרכוש קצת ג`ינג`ר (לא באמת ג`ינג`ר - התודה לבלייזר והמבין יבין), למרות מצלמות המעקב שמוצבות ברחובות. לקיצורו של עניין, מצאנו את עצמנו בחזרה במלון וללא שום מסיבה. 

דבר אחד שעלה בינתיים וקצת העיק על האווירה - שני עידן וטלי רצו להצטרף אלינו להמשך הטיול. עם דן והדס כבר דיברנו שימשיכו איתנו. פתאום מצאנו את עצמנו במרכזה של חבורה ענקית של מטיילים ישראלים, מה שלא כל כך התאים לי ולנמרוד. דיברנו עם יפעת וסיכמנו שבדאלי היא תסתובב עם החבר`ה שלה, אנחנו נסתובב עם השאר, אולי גם בליג`יאנג ומשם נמשיך כבר ביחד. היה לא נעים וזה העלה ריח לא טוב של פרידה לאוויר, אבל ככה זה טיול, תוכניות משתנות. הבעיה היחידה - הפרידה האפשרית הזאת מעמידה בספק את טורניר הטאקי ההיסטורי שלנו... חבל, ספר השיאים של גינס יצטרך להסתדר בלעדינו. 

את היום הבא תכננו להעביר בכל מיני דברים - כל חבורה לעניינה, אבל איכשהו יצא בסופו של דבר שכולם שוכרים אופניים ויוצאים לטיול סביב האגם. הבעיה - אני לא רוכב על אופניים, כזכור. אז הדבר הבא שקורה זה שהדס, דן, נמרוד ושלוש הבנות האחרות יושבים וכל אחד מנסה ללמד אותי לרכוב בשיטה שלו, כולל סיני שצפה מהצד והחליט להצטרף לצוות ההוראה. הראיתי שיפור ונסיגה לאורך זמן ולאט לאט הקהל החל להתדלדל, עד שבסוף נשארנו רק דן, נמרוד ואני. בדיוק כשנשברתי התחיל גשם זלעפות ואנחנו בירכנו על זה שאני לא יודע לרכוב על אופניים. יש מי שיטען שאני זימנתי את הגשם הזה כדי להפסיק את הלימוד. שיטענו. 

את השאר היום ביליתי בלעשות כביסה לעצמי (במספר 5 יש מכונה לשימוש עצמי) וסתם להירגע ולהסתובב ברחובות תוך כדי הדיפה של הצעות לרכישת ג`ינג`ר (שוב, לא באמת ג`ינג`ר). בערב עשינו ניסיון נוסף למצוא מסיבה ראויה לשמה וכשזה נכשל, פשוט קנינו קצת בירות וביחד עם בחור רוסי בשם ניק העברנו את הלילה במשחק יניב סוער ושתוי. 

ביום השלישי שלנו בדאלי החלטנו שהגיע הזמן להזיז את עצמנו, הספיק לנו מהרגיעה, למרות שדאלי התיישבה עלינו יפה מאוד. החלטנו - דן, נמרוד ועבדכם הנאמן, לטפס אל עבר דז`ונגחה סה (Zhonghe Si) - מנזר שיושב על ההר שמאחורי דאלי, בזמן שהדס ושלושת הבנות הולכות למקדש הקונג פו לעבור את הסדנא של שלושת הימים ויפעת וחבורתה מתכננים לעלות להר גם כן, אבל אחר כך. אז מה אם יש רכבל? אנחנו נלך בדיוק מתחתיו ונהנה מזה. הכניסה לאיזור ההר עולה כסף כמובן, הרי נכנסים לתוך שמורה. לא, הם לא מקבלים תעודות סטודנט (לא באמת ג`ינג`ר...אה... תעודת סטודנט). אחרי שעוברים את קניית הכרטיסים, מגיעים לשער נוסף שעומדים בו אנשים שמציעים לקחת אותך על סוס עד למקדש. לא עוברים בשער, אלא עוברים משמאלו ומתחילים לטפס בשבילים שנראים כאילו סוסים הלכו בהם (עקבות של פרסות ועקבות אחרים) ובאופן כללי שואפים שמאלה לכיווון הרכבל. הנוף יפהפה - דאלי, מתחם שלוש הפאגודות והאגם נשקפים ובאמת יצא לנו יום עם ראות טובה. העלייה עצמה קשה ולוקחת סביבות השעה - שעה ורבע, לא כולל להצטלם עם סיניות שהתלהבו מכמה שדן גבוה וטיפסו קצת יותר מהר מאיתנו איכשהו. 
 
הגענו למנזר, התיישבנו נוטפי זיעה וקצרי נשימה ומי מופיע? יפעת, טלי, שני ועידן. כמובן, הם לקחו את הרכבל. למרות האזהרות של השוטר של הפארק (יש להם משטרה מיוחדת לפארק) שהשביל שממשיך לאורך ההר הוא מקום נודע לשימצה בגלל השודים שמתבצעים שם מדי פעם, החלטנו ללכת אליו, לא לפני ביקור במקדש הממוסחר מאוד שבו מנסים לסחוט ממך תרומה אחרי טקס קצר שאמור לתת לך מזל טוב. הנוף המשיך להיות יפה לאורך הדרך - נחלים גדולים ותלולים, העיר והאגם למטה, מפלים ואיך אפשר בלי עצירה לקפה. בסוף הגענו לסוף המסלול - רכבל נוסף שעולה, בלי בושה, 50 יואן. לא הייתה ברירה ולקחנו אותו. דבר מאוד מוזר קרה לי על הרכבל. אני - שצנחתי בניו זילנד בלי להניד עפעף בכלל, שקפצתי בנג`י ממאה שלושים מטר, פיתחתי פחד גבהים. כל הדרך ישבתי ברכבל (שבאמת עובר די גבוה) ורעדתי. מוזר. 

לתחילת הכתבה

ליג'יאנג

את הלילה האחרון שלנו בדאלי בילינו ברגיעה כללית לשם שינוי, יפעת טלי ושני יושבת להן עם כוסות התה המיוחדות שהן קנו בשביל חליטות שונות כמו ורדים וג`ינג`ר (כן באמת ג`ינג`ר לשם שינוי), אנחנו סתם יושבים. מחר בבוקר - נוסעים לליג`יאנג. אין ברירה - כמה שדאלי נחמדה - היא אחד ממרכזי התיירות בסין ועוד יומיים האחד במאי - מה שאומר שלסינים יש חופשה של שבוע (קצת ארוך יחסית לחג של יום אחד). מה שהסינים עושים בחג הוא לקום ולנסוע לאיפה שהם לא, מה שאומר שכל מרכז תיירות הופך לנקודת פיצוץ אוכלוסין. או במילים אחרות - מיליארד סינים בחג ואם כבר בחג, אז שיהיה בתנועה. אז נכון, ליג`יאנג היא לא בדיוק מקום נידח, אבל יש שם יותר אפשרויות להיעלם לשבוע, אז כדאי שנזוז. 

אז לקחנו, נמרוד, דן ואני - יפעת וחבורתה רצו לצאת יותר מאוחר, את האוטובוס לליג`יאנג וירדנו, כרגיל, לא בתחנה שחשבנו שיורידו אותנו, אלא בתחנה שלא מופיעה בכלל במפה של הלונלי שלא עזרה לנו בכלל. הצלחנו למצוא את דרכנו אל העיר העתיקה והתחלנו לחפש את מאמא נאשי המפורסמת (Mama Naxi), אותו גסט האוס שיש מי שמגדיר אותו כהכי טוב בעולם. מכשול קטן עמד בפנינו - העיר העתיקה של ליג`יאנג מורכבת ממבוך של סימטאות, הכתובת שהייתה לנו לא עזרה בכלל ומספר הטלפון היחיד שהעתקתי מיפעת מתוך הארבעה שהיו לה לא היה פעיל. אחרי שיטוט לא קצר במבוך של ליג`יאנג, שישר התאהבתי בו והייתי ממש שמח ללכת לאיבוד בו אם לא היה לי תיק ענק על הגב וכמובן, איך אפשר בלי, לא היה יורד גשם, הצלחנו למצוא מישהו שיודע איפה זה. לא בסוכנויות הנסיעות, לא מדריכי התיירים ולא סתם סינים ברחוב ידעו איפה המקום נמצא. רק זוג תיירים רנדומלי שמצאנו ידע איפה המקום נמצא והוביל אותנו לשם. 

מהרגע שהגענו לא הפסקתי לצחוק עד שעזבנו. מאמא נאשי היא זקנה שלא מפסיקה לצעוק, מדברת אנגלית קלוקלת למדי שמורכבת בעיקר מ- Many people, Sit, Eat וכו`... ומפקדת שם על צבא של האחייניות שלה שכולן מטפלות בך בצורה הכי טובה. פעם ראשונה בסין הרגשתי שלא מנסים לדפוק אותי אלא רק דואגים לי. אין כמו מאמא. כשהגענו מסתבר שמאמא זה עסק רחב מאוד שמורכב משלושה גסט האוסים סמוכים, השלישי שבהם ממש חדש והכי טוב לדעתי ומאמא שלחה אותנו להשתכן במאמא 3. פגשנו על הדרך את פאפא גם, ההיפך המוחלט בערך מאמא - חייכן, שקט. אחרי שהתמקמנו רצינו לצאת לסיבוב בעיר ומאמא קבעה לנו עובדה - ארוחת ערב ב-6 במאמא 1 ודחפה לנו באבא - לחם סיני, עם דבש, שחס ושלום לא נהיה רעבים עד הארוחה ונתפתה לאכול במקום אחר ונהרוס לעצמנו את התיאבון על ידי אכילה במקום אחר. מאמא היא הסינית הכי פולנייה שראיתי, חלק ממיעוט חדש - הסינים הפולניים.
 
היה נחמד להסתובב בעיר בלי תיק ענק והיה יותר נחמד להגיע לארוחת ערב ולגלות למה מאמא מתכוונת באוכל - יושבים וביחד עם אורז מקבלים בלי סוף תוספות - ירקות, תפוחי אדמה מטוגנים, עוף, חזיר, בקר. אתה יושב ואוכל ואוכל ולא מפסיק להגיע עוד אוכל וכל הזמן דוחפים לך עוד אורז. כל זה במחיר של 10 יואן לארוחה ובסוף מאמא כמובן דואגת לברר שאתה באמת מלא, שלא חס ושלום תלך לישון רעב. תוך כדי הצלחנו לקבוע לעצמנו הסעה מטעם מאמא ל- ערוץ דילוג הנמר (Tiger Leaping Gorge) למחר בבוקר, או כמו שמאמא אמרה - "Tommorrow, you, thlee people, 8 oclock, mama 1, go tiger" במחיר של 20 יואן לאדם בלבד ובדרך גם קיבלנו מידע ממאמא על ההארכה לטרק שרצינו לעשות - מהטייגר לבאושן ומשם לאגם לוגו (Baoshan, Lugu Hu). לפי מאמא - יומיים לערוץ, עוד יום עד לבאושן ועוד שלושה ימים מבאושן לאגם לוגו על גבול סיצ`ואן, שש שעות נסיעה מליג`יאנג. נשמע קצת לא הגיוני? מי אנחנו שנפקפק במאמא?! נשמע כמו דרך טובה להיעלם לכל השבוע של ה-1 במאי. 

בבוקר שלמחרת, אחרי ארוחת בוקר טעימה אצל מאמא (לחם סיני שכזה עם עגבנייה וחביתה - 3 יואן) וקצת עיכובים עד שהנהג הגיע, מצאנו את עצמנו אחרי שעתיים וחצי של נסיעה בערך בצי`אוטואו (Qiaotou) ואחרי קניית כרטיסים מהירה (25 יואן עם הנחת סטודנט שכאן כן עובדת, 50 בלי) התחלנו, ביחד עם זוג קנדים ואירי, לטפס. חלקו הראשון של הטרק הוא בעיקר עלייה, בערך 5 שעות. השיא מגיע ב- 28 הפיתולים (שיש טוענים שזה 24, יש טוענים מעל 30, זה לא באמת משנה) וכמובן, תפס אותנו שם גשם, כאילו העלייה לא הייתה מספיק קשה וכאילו לא היו לנו תיקים גדולים כי תכננו על שבוע. אבל - זה לא פגם ביופי של האיזור - מצד אחד הרים נישאים ומושלגים שקשה להפסיק לצלם, מצד שני (למטה) ערוץ היאנג צה שגועש ורוחש על מימיו החומים עם מליון רפידים שאם הייתי עושה רפטינג בטח הייתי משתגע מהם. מזג האוויר קצת דלדל את החבורה שלנו ונשארנו רק דן, נמרוד ואני. המשכנו להתקדם והגענו עד לגסט האוס Tea Horse שנמצא כבר קרוב לאמצע המסלול. מספר לא מבוטל של ישראלים שכנו במקום והם הזהירו אותנו שלמרות שהשעה לא הייתה כל כך מאוחרת, הם ראו כבר לא מעט אנשים עוברים בדרך ל- Half Way GuestHouse אז כדאי אולי שנוותר על הרעיון ללכת עוד שעתיים עד אליו וכדאי שנשאר כבר כאן. שאנחנו נסרב לטיפ כזה טוב? אז נשארנו. מקום נחמד, מים חמים, מחירים קצת גבוהים, אבל לא נורא. 

העברנו לילה בסבבה והמשכנו בצעידה, בתוספת שני הקנדים שחברו אלינו יותר מאוחר באותו ערב לכיוון סוף המסלול. מסתבר שזה ממש לא רחוק. אחרי שעות מעטות של הליכה (סביבות ה3-4) הגענו כבר למקום שבו הכביש מתחבר לשביל העליון ושם הטרק האמיתי נגמר פחות יותר וממוקם Tina`s Guesthouse. בשלב הזה החליטו זוג הקנדים ודן (שהיה לו מטוס לשנגחאי לתפוס) לפרוש ולתפוס הסעה חזרה לליג`יאנג. נפרדנו בלב כבד מהחבר`ה שהיו אחלה שותפים לטיול והחלטנו שנמשיך לכיוון הסוף של הכביש - המעבורת אל הכפר דאג`ו (Daju). ההליכה על הכביש הייתה דווקא ממש כיפית - היה ממש שקט וכמעט לא ראינו רכבים וגם היה ממש יפה - בדיוק באמצע הרכס - מתחתינו כרגיל הנהר ומעלינו הפסגות. בסוף הגענו על ל- Sean`s Guesthouse. 

שון, לפי מה ששמענו, יודע הרבה על כל הטרקים באיזור ולכן יכול להיות מקור מידע הרבה יותר מדוייק על המשך הטרק מאשר מאמא, שהיא אולי אישה מאוד פעילה, אבל לא נראה לי שהיא בדיוק הטרקרית של האיזור. התיישבנו לבירה ושמענו משון את האמת המרה - מדאג`ו לבאושן זה שלושה ימים בלי יותר מדי כפרים באמצע. מבאושן לאגם לוגו זה שישה ימים קשים שמחייבים מדריך וסוס. איכשהו, החלטנו לקבל את המידע של שון ולוותר על המידע של מאמא. החלטנו שבכל זאת נלך לדאג`ו ושם נחליט על ההמשך. אז הלכנו עוד איזה שעה עד הירידה התלולה אל המעבורת החדשה. הגענו למטה והיה מדהים לראות מקרוב, לגעת, ביאנג צה. כזה נהר גדול ושוצף עוד לא ראיתי.

המעבורת (ספינה קטנה עם שני מנועים שבקושי מצליחה לעלות נגד הזרם) הגיעה אלינו ודרשו מאיתנו 30 יואן לאדם כדי לחצות, בלי אפשרות למיקוח. חשבנו לעצמנו, אנחנו לא כל כך רוצים להגיע לדאג`ו - התוצאה - עלינו את הירידה התלולה חזרה, עם התיקים הגדולים. זה יותר קשה ממה שזה נשמע, אבל שרדנו. את הלילה החלטנו להעביר אצל שון וגילינו שזה אחלה מקום - מעבר למחיר - 15 יואן ללילה - האוכל ממש טעים, השירותים מערביים, המקלחות סבבה, על כל מיטה יש דובון קטן והכל ממש יפה ונוח. רק דבר אחד - צריך להזהר מה מזמינים כי כל דבר שם, תמורת תוספת כספית קטנה יכול להפוך למנה שמחה עם קצת ג`ינג`ר בפנים (שוב, לא באמת ג`ינג`ר). מה גם שפגשנו שם את כריס - הבחור האירי שהתחלנו איתו את הטרק והוא סיפר לנו על מסלול ששון סיפר לו עליו שעולה מעל לשון ומגיע למפלים ממש יפים. כריס היה בחור ממש סבבה (באופן כללי, אני ממש אוהב אירים - הם לא דופקים חשבון, לא מזוייפים וממש מצחיקים) והמסלול נשמע טוב, אז אמרנו למה לא? 

עלינו עם כריס ומאט (אמריקאי שקוראים לו בכלל רון, אבל את זה גילינו רק בסוף היום) אל המפלים. לקח לנו הלוך חזור 6 שעות, למרות שאמור לקחת 3-4, בגלל שנורא קל ללכת לאיבוד ואיכשהו הצלחנו לסיים בטינה במקום בשון, אבל היה שווה. העלייה היא סבבה אם הולכים לאט ולא רצים והנוף יפהפה. עוברים דרך הכפר והשאיפה הכללית היא להיות שמאלה ממנו כשבחלק הכי גבוה שלו צריך לשבור עוד שמאלה ולמעלה עד שמגיעים (דרך קבר יפה שקצת מזכיר קבר מצרי בעיטורים שלו) לתעלת המים שיורדת לכפר. ממשיכים ללכת לאורכה שמאלה עד שמגיעים לשורה מדהימה של מפלים עם מים קרים וזכים. מקום פשוט יפהפה שקשה ללכת ממנו. אחרי שהשתהינו יותר ממה שרצינו החלטנו, בלב ממש לא כבד, להשאר עוד לילה אצל שון שאותו העברנו בללמד את כריס, רון-מאט וזוג בריטים שלל משחקי קלפים: יניב, דוראק וטאקי. 

אז חזרנו למאמא שכמובן קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, מחיר קצת יותר יקר כי בכל זאת היה עדיין חג וככה זה בחג. כמובן, גם קצת אוכל, איך לא? התחלנו לחפש שם את יפעת והחבר`ה שיצאו יום אחרינו לטרק ויפעת רצתה לעקוב אחרינו עד ללוגו, אבל לא הצלחנו למצוא אותם בערוץ. במקום פגשנו את הדס ויערה שחזרו מהמקדש קונג פו בדאלי, קצת יותר בכושר. החלטנו לחכות ליפעת עוד לילה ובינתיים נהננו מעוד ארוחת ערב נפלאה ומפוצצת של מאמא שבמהלכה פגשנו זוג הולנדיות חביבות שלא כל כך הצלחתי לתפוס את שמותיהן (אני חושב שזה היה מייקה וחודוליבה) אז קראתי להן מייקאפ וחוזליטו (מנהג עתיק של הירש מניו זילנד שכנראה חדר גם אליי). היות וזה בדיוק היה היומולדת של מייקאפ, החלטנו לצאת לחגוג באיזו הרמת כוסית ויצאנו להסתובב בליג`יאנג בלילה, שזה אפילו יותר יפה מהיום. 

לתחילת הכתבה

ממשיכים לכיוון סצ'ואן

את היום שלמחרת העברנו בכביסה ורגיעה כללית, עד שפגשנו את יפעת וחבריה שחזרו מהטרק אחרי שבילו לילה בדאג`ו. התיישבנו לעוד ארוחת ערב (איך לא) וחוזליטו (מייקאפ נסעה לקונמינג) הכירה לנו את מייגן ומייגן, שתי קנדיות ממש נחמדות שאיתן בילינו את המשך הערב. איך העברנו? ניחשתם נכון, לימדנו אותם יניב. זה הופך להיות מן משימה. כמובן שלא כך עבר כל הערב, אחרי היניב המשכנו לפאב שקרוב למאמא ונקרא ה-  Sexy Tractor, מקום ממש חמוד ולא ממש יקר עם ברמן זר (לא בטוח מאיפה הוא) וכך העברנו לילה סבבה של שתייה קצת מופרזת, משחקי יניב והתערבות בפלייליסט של הברמן. כשהגענו חזרה למאמא 2 (שם ישנו מאז חזרנו מהטרק) התיישבנו מייגן 2 ואני (כן, מספרנו אותן) ופתאום מאמא מופיעה. אני אומר - מאמא לכי לישון. היא אומרת לי - אתה, מחר, לוגו לייק, 4 אנשים, 8 בבוקר, מאמא 3!. אני אומר לה - מאמא, 6 אנשים, אל תדאגי, לכי לישון. היא נכנעה והלכה לישון. 

קמנו בבוקר והגענו למאמא שלוש כדי לאכול ארוחת בוקר ובמקום מצאנו את מאמא בהיסטריה צועקת "לוגו לייק, לוגו לייק". ישר היא תפסה אותי ושאלה איפה ה4 אנשים שאמורים להצטרף אליי ולנמרוד ללוגו לייק (יפעת, שני, עידן וטלי). ניסיתי להסביר לה שהם למעלה והם התעוררו ועוד רגע יורדים, אבל עד שהיא לא ראתה אותם בעיניים היא לא נרגעה וכל הזמן צעקה "Lugu Lake, quickely quickely". זאת לא טעות כתיב, זה מאמא. לפני שעזבנו (הייתה לנו הסעה עד לתחנה ומשם לקחו אותנו ביד למיניבוס שלנו) עוד הספקנו לאכול, מאמא נתנה לכולנו קמיעות למזל טוב והיא ופאפא ניסו לשכנע אותנו להשאיר את התיקים הגדולים כדי שנהיה חייבים לחזור אליה. 

בכל מקרה, יצאנו לדרך רבת הטילטולים בת 6 השעות, במיניבוס צפוף, אל אגם לוגו. מדובר באגם בגובה מכובד של מעל 2500 מ` ששוכן על גבול יונאן - סיצ`ואן. האגם נודע במימיו הטורקיזיים הצלולים וחברת המוסאו שהיא החברה המטריארכלית היחידה בעולם בערך (ז`תומרת שהנשים שולטות שם, על קצה המזלג). מה שפחות ידוע זה שכדאי מראש לברר שיש מקום לתיקים שלך במיניבוס, אחרת תעביר את הנסיעה בצפיפות והנהג ינסה להעביר את התיקים שלך לאוטובוס אחר שבספק אם תראה עוד אי פעם ושכרטיס בשביל להכנס לאיזור של הלוגו עולה 78 יואן בלי אופצייה בכלל של הנחה לסטודנטים. הדרך עצמה יפהפייה ועוברת דרך עמקים ורכסים וגם האגם עצמו יפה מאוד. הבעיה היחידה - ממש משעמם שם. אולי זה אשמתנו, שלא הפלגנו לאיים והחלטנו להתפנק ביום וחצי של חופש (במיוחד אחרי הלילה חסר השינה שהיה לנו בסקסי טרקטור שדרש קצת התאוששות. זה לא שיש לי בעיה עם לשבת ולהרגע, אבל כשהנסיעות למקום עולות 110 סך הכל ועוד 78 רק כדי להכנס, אני מעדיף להשתעמם בחינם. אחרי שחזרתי שמעתי על אנשים שהפליגו לאיים באגם והתארחו אצל משפחות מקומיות. יכול להיות שזה אשמתי, אבל בסופו של דבר העברתי את היום וחצי האלה בהסתובבות על האגם, מעבר בין המסעדות המקומיות (לא חוויה מיוחדת, אפילו די רעה כשאתה מקבל רגל של עוף באורז עם עוף שלך) ולינה באכסניית הנוער המקומית (גם לא חוויה מרטיטה). היה די משעמם במיוחד לאור זה שהכפר הפחות תיירותי ליגה (Lige) שעליו ממליץ הלונלי הוחלף במקבץ של גסטהאוסים. בחירה שלכם אם ללכת או לא, שוב, יש מצב שזה רק פספוס שלי. 

אז אחרי שני לילות חזרנו באוטובוס קצת יותר מרווח וקצת פחות מקפיץ אל מאמא (חוץ משני ועידן שרצו להמשיך לצ`נגדו ולכן לקחו אוטובוס לצד השני של האגם ונפרדו מאיתנו), בדיוק בזמן לארוחת ערב שאותה העברנו שוב עם המייגניות וחוזליטו. התכנון ללילה - קלפים ושתייה, הפעם טאקי אבל. פתאום שמענו רעשים מהבית שממול מאמא 3, בדקנו וגילינו מסיבת קריוקי סינית. כל הסינים ממש שמחו לקבל אותנו, הופיעו בשבילנו (כולל חקיין אחד של מייקל ג`קסון), שיחקו איתנו כסאות מוזיקליים (מסתבר שזה משחק אוניברסלי) ורקדו איתנו. הייתה ממש חוויה, אבל זה לא פגם בתוכניות הטאקי והשתייה שלנו. אחרי עוד לילה עם מעט שינה הגיע הזמן להפרד ממאמא. אין מה לעשות, כל בית צריך לעזוב מתישהו. עלינו, נמרוד ואני (טלי ויפעת יצטרפו אחר כך), הדס, יערה, אלון ועוד שתי בחורות דניות נחמדות לאוטובוס לז`ונגדיאן, היעד הבא שלנו והיעד הראשון בדרך הדלת האחורית (כן, אני יודע, יותר מגניב להגיד בק דור) לסיצ`ואן. אבל כל זאת ועוד - בכתבה הבאה... 

עדכון מצב טאקי: הטורניר קצת נתקע אחרי הפרידה הזמנית מיפעת שהופכת לקצת יותר ויותר קבועה, אז המצב הוא שאני עדיין מוביל עם כמעט מינוס 300 נקודות, יפעת סביבות ה-250 נקודות מאחורי ונמרוד, שכמעט השלים את אחד הקמבקים המדהימים בהיסטוריית הטאקי, יושב לה על הזנב, פחות ממאה נקודות מאחוריה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×