סיפורים מהחיים ששמענו באוסטרליה

לפניכם הסיפורים ומי שמאחוריהם אשר ליקטנו בדרכים. סיפורים מוזרים, אנשים מוזרים, תחביבים מוזרים לא פחות. כל השבלולאים מכל הארצות, מכל המינים ומכל הזנים.
oshik12345
|
תמונה ראשית עבור: סיפורים מהחיים ששמענו באוסטרליה

ג'ימפי

במעלה ההר, בחניון, לפני הכניסה לעיר ג`ימפי, פגשנו בריצ`רד. החנינו את הרכבים והתחלנו להתחבר לחשמל ומים. ריצרד ניגש אלינו, עמד מספר דקות, הסתכל, ראה את המדבקה הכחולה של cmca על גבי השמשה הקדמית, פנה אלי, הושיט ידו קדימה והציג עצמו כחבר אף הוא. כך התחלנו לדבר. אדם חביב כבן 60, הבעת טוב לב נסוכה על פניו. זיהה את השפה שאנו מדברים, נוצר קליק ודיברנו. שאל לגבי המסלול המיועד, השיא לנו מספר עצות מעשיות והזהיר אותנו משתיית המים המקומיים. סיפר כי הוא 5 שנים בדרכים, מאז שהתגרש. הגירושין הביאו אותו להתמוטטות נפשית. הוא סגר את חברת הנדסת הבניין שלו, הותיר הכל מאחוריו. במו ידיו בנה על מרכב האיסוזו בית שיספק את צרכיו, נטל עימו את כלבו הנאמן ויצא לדרכים. כך חי כאמור 5 שנים. בפינת הרכב יש לו משחזה, שבה הוא מלטש אבני אופל. התחביב הזה מכניס לו מעט כסף להתקיים.

בתום השיחה הזמין אותנו להכיר את האיסוזו שלו. דבר ראשון, כשנכנסים שמים לב כי אין בבית מגע יד אשה. קלט את הבעת פני ואמר כי לא מזמן היתה לו דוקא אשה, אבל לא הסתדרו. הוא הרים ידיים בנושא. הצביע אל עבר הצד השני של החניון שבו עמד טנדר קטן עם אוהל לידו. שם, הוא מגלה לי, נמצאת אשה שהזמינה אותו לצלחת מרק. היא אשה חולה, החליטה לא לשבת בביתה ולחכות לבוא יומה אלא לטייל, להכיר אנשים ולחיות אחרת כל עוד תוכל. לפני לכתי הוא מציג בגאווה את תמונתו המתנוססת על גבי המגזין של הארגון. הוסיף וסיפר כי הוא עומד בראש קבוצת גרושים של 500 איש והם מארגנים ערבי ריקודים ופגישות. "באם אתה פותח דף חדש בחייך לאחר הגירושין כדאי שהדף יהיה חלק לחלוטין", הוא אומר. במחשבה שניה הוא מוסיף "כדאי לפתוח לא רק דף חדש, אלא פרק חדש ואולי אפילו ספר".

מארק, אוסטרלי כבן 70+, בן עיירה סמוכה לבריסביין, נח עם אשתו על כסאות נוח ליד הטריילר. יושבים וקוראים שניהם ספרים. עברתי לידו בדרך לצלם להקת קנגורו המקפצת לא רחוק מהחניון ובירכתי אותו בניד ראש לשלום. זרקתי לעברו הערה כי בעיני זו הדרך הנכונה להזדקן. מארק מתרומם לעברי, מסתכל על אשתו הנבלעת בטריילר, מגחך אליי ואומר "על מה אתה מדבר? מהרגע שיצאנו לדרכים אנו לא מפסיקים לריב. כל עוד שעבדתי וחזרתי הביתה בערב הכל היה מושלם, אולם ברגע שיצאתי לפנסיה- אלוהים ישמור" ומצייר צלב על חזהו. אשתו איליין כנראה שמעה את סוף השיחה, יוצאת מהטריילר, זוקרת אצבעה לשם הדגשה "בדיוק ככה" היא אומרת. "עד עכשיו כל מה שבישלתי עבורו היה טעים וטוב, 50 שנה. עכשיו, הוא מסתובב בין הרגליים בתוך הסירים שלי, טוען שזה יותר מדי סמיך ואילו זה רק אכלנו אתמול". עם זאת, אליין מסכמת את השיחה בחיוך. הם לא יכולים להרשות לעצמם לריב "עד הסוף". מריבה רצינית תותיר את שנינו בודדים. "זוג בקרוואן חייב לדבר, אחרת אי אפשר להמשיך לתפקד".

אנו ממשיכים במסענו צפונה. זה הכיוון בכללו. דיברנו על כך בשיחות המוקדמות כי המטרה היא להקיף את היבשת, שהיא כ-25000 ק"מ. באותה נשימה אנו רוצים ליישם את העקרון שבו נישאר במקום שטוב לנו עד אשר יהיה אחרת. בשלב זה אף אחד מאתנו לא מגלה "זיצפלייש" לשבת במקום אחד, להתפרקד ולהתפקר ללא הגבלת זמן. ההפך מכך, אנו מגלים כמעט חוסר סבלנות להשאר במקום אחד, כאילו מין כח עליון דוחף אותנו הלאה... הלאה... שם יהיה טוב יותר.

למה זה קורה לנו? מדוע אנו לא מרוצים מהקיים? תמיד אנו שואפים ליותר. מעבר לפינה תמיד יש את הסיכוי למצוא את גיזת הזהב. זה המניע שדוחף את רוב בני האדם קדימה, לא להיות מרוצים מהקיים. הלואי ויכולתי אני להיות שונה ולומר בבטחה כי הנה הגעתי. גם אני יודע ששם באופק יהיה קצת טוב יותר.

לתחילת הכתבה

הארווי ביי

הגענו ל-Hervey Bay, עיר מפרץ של קייט הידועה בכך שלווייתנים בתקופה זו של השנה משתעשעים במימי המפרץ החמימים, וכן ידועה כעיר שדרכה מפליגים לאי הדיונות פרייזר. ישבנו ודנו בכובד ראש בסוגיה האם נעדיף את האי או שמא כדאי לקחת הפלגה לעומק המפרץ ולראות לווייתנים. את שניהם החלטנו לא ניקח, וזאת בגלל ההוצאה הכספית הניכרת. הרוב בחבורה העדיף את שעשועי הלווייתנים, וכך שילמנו 75$ לאדם תמורת 4 שעות שעשוע. מספר לא מבוטל של סירות, ספינות, אניות, יאכטות ועוד כלי שייט למיניהם יוצאים במשך כל שעות היום לחזות בשעשועי הלווייתנים. בעלי העסקים עושים קופה לא קטנה על גבם של הלוויתנים. השייט הוא בן 30 ק"מ. ההתקדמות במימי המפרץ איטית, הים רגוע, שקט. אני תופש ראש, מהרהר לעצמי באם בעלי האניות צריכים להתחלק ברווחיהם עם הלווייתנים. האמת, מגיע להם. הלווייתנים הם המפיקים, המביימים והמשחקים באטרקציה. באם הם ירגישו עצמם מקופחים, לא ירחק היום ויזם כלשהוא במפרץ אחר יציע ללהקת הלווייתנים הצעות מפתות יותר, ואז יעברו אליו. ואיך יתפרנסו אז בעלי האניות במפרץ זה?

קברניט האניה מודיע מהסיפון העליון כי מצד שמאל בחזית נוכל לראות לווייתן. רצנו כל נוסעי האניה לסיפון השמאלי, ולאכזבתנו ראינו מרחוק כתם שחור בלתי מזוהה. חזרנו מאוכזבים כל אחד לעמדתו הוא. לא חלפו מספר דקות ואני שומע תוך כדי הרהור את הקברניט מודיע שוב בקול נוגה, כי "אתמול היה יום מוצלח יותר, היו הרבה לווייתנים והיום אין לו מושג מה קרה". קולות אכזבה נשמעים מכל עבר. אני, במחשבותיי, היחיד שמבין את "המזימה". הקברניט מספר את הסיפור הזה כל יום לקהל חדש. היות והראש שלי כאמור מפליג באותם רגעים במחוזות ההסתדרות, אני רואה בעיני רוחי את בעלי האניות אשר זה עתה הלווייתנים נטשו אותם במצב נואש, ולכן שתלו פוחלצי לוויתן בים ולנו מספרים סיפורים. הקברניט ממשיך ומודיע ברמקול כי הוא עושה כל מאמץ שנראה לווייתנים מקרוב וכך נמשיך להפליג הלאה. לא חלפו יותר מעשר דקות והנה מישהו מהנוסעים גילה לווייתן מימין. הקברניט צהל משמחה יחד עם כל קריאות ההתפעלות של הקהל. נראה כאילו הקהל מאבד את שפיותו, מוחא כפיים ללווייתן, קורא לו בכינויי חיבה ומבקש ממנו בקול מתוק להתקרב קרוב יותר אלינו.

הראש שלי ממשיך לנתח את המזימה שרוקם הקברניט. אני מבין לפתע את השיטה. כל הסיפור שלו שאין לנו מזל היום לראות לווייתנים הוא רק שלב מקדים בעלילה שלמה שהוא רוקם, מולנו התמימים. הוא עושה זאת בכדי שנרגיש טוב יותר. למרות העובדה כי חוסר המזל משחק נגדנו, הוא מקצוען, משקיע מאמצים רבים. אנו נעריך את העובדה הזו ואולי נגמול לו בטיפ שמן. ואכן מקצוענותו ומאמציו נושאים פרי, לווייתנים מתחילים לקפץ מכל צד של הספינה, מטלטלים אותה מצד לצד. האקרובטיקה שלהם סוחטת קריאות שמחה והתפעלות. לא יכולתי אפילו אני, ציני שכמוני, להשאר אדיש לחוויה מרוממת זו והצטרפתי לאותן דקות למחיאות הכפיים ולקהל המעודדים. המזימות שרקמו נגדנו נשתכחו ממני כאילו לא היו, ונסחפתי אף אני לתוך השעשועים.

לתחילת הכתבה

בנדרברג 

מזג האוויר הפכפך וגשום. זוהי עונת החורף, למרות שלא קר. חופי המפרץ ריקים מקייטנים, העיר נראית סתם עיר אפורה ומימי הים סתם אפורים, ולכן החלטנו להמשיך צפונה (שוב "תירוץ" לא לשבת במקום). הגענו ל-Bundaberg, עיירת נופש קטנה ונעימה. נהר רחב חוצה אותה לרוחבה, עצי מונגרובים גדלים משני צידי הנהר, שולחים שורשי אויר ומתפשטים לעבר המים. השורשים יוצרים סחף חולי וכך הנהר עם השנים הולך ונהיה צר. בין שורשיו יש עולם חי המתפתח כמו חסילונים אפורים, סרטני בוץ, דג הברמונדי ועוד. התופעה של עצי המונגרובים החיים על שפת נהרות וימות מלוחים היא תופעה מעניינת, ואני צריך בהזדמנות הראשונה שנקרית בדרכי לקרוא ולהבין אותה.

אנו חונים בחניון הנמצא לאורכו של רחוב מקביל למרכז, מרחק הליכה למרכז. החניון, כמו רוב החניונים, נקי ומסודר. נראה כאן כי האנשים פה יותר ידידותיים ונוטים להתרועע, או שמא אולי אני, עם הזמן, נפתח ומשוחח עם האנשים שיחות חולין. מרתה, אוסטרלית ממוצא אינדונזי, מספרת לי כי האוסטרלים ידידותיים רק כאשר שותים בירה או שתיים. כשאמרה זאת וצחקה, ריח אלכוהול התפשט באויר. היא מצאה אצלי אוזן קשבת, עמדה במעבר ליד הרכב שלי וסיפרה כי הפנסיונרים באוסטרליה חיים בשמחה וצהלה. פטורים מכל מס, מקבלים הנחה של 50% על חשמל, ביטוחי רכב ובית, מסעדות מסוימות מאפשרות הנחה של 50% בארוחות והכל עם הצגת כרטיס פנסיונר. בחניונים היא משלמת כ-80$ לשבוע, סכום שמאפשר לה ולבעלה לנוע צפונה בעת החורף במלבורן, שם היא מתגוררת. לדבריה, היא ובעלה מתקיימים מסכום של 1500$ לחודש. לך תדע באם זה מדוייק או דברי להג של מבושמת.

אני חושב שכולנו מתחילים להרגע. אנו יושבים לא פעם באפס מעשה ובוהים לכיוון הנהר, שממש עובר תחתנו. קוראים ספר, מתקשקשים עם שכנים והכל במין איטיות כזו, לא מוכרת לנו עד כה. אני לא יודע מהו התאריך או היום בשבוע היום, בעצם למי איכפת...

מהסל של מיכל:
בדרך צפונה החלטנו להכנס לחניון הנמצא על שפת הים, ללא חשמל, מקלחות ומים. המחיר זול יותר. הגענו לשם לעת ערב, נחיל יתושים קיבל את פנינו והתחיל בעקיצותיו. בין גירוד אחד למשנהו לאורכו ורוחבו של הגוף, זינקתי לתוך הרכב, סגרתי את פתחיו, מיהרתי לעבר ספריי היתושים ביד אחת כאשר ביד שניה מרחתי את עצמי בג`ל מרגיע. איזי לעומתי נוטף זיעה בגלל הלחות הגבוהה, ברח החוצה לעבר הצוק, לצנן עצמו. נתמלאתי לרגע רחמים עצמיים "מה אנו מעוללים לעצמנו, בגיל שלנו, למה?". הצצתי החוצה דרך רשת היתושים ואני רואה שכל שכניי סביבי נוהגים רגיל, לא מרחמים ולא היסטריים. איזי חזר לרכב והביא עמו משב רוח מרענן שהתחיל להגיע. הסתגרנו ברכב, פיזרנו ספריי נגד יתושים, מרחנו ג`ל על גופנו, רשתות היתושים מגינות עלינו, רוח נעימה נושבת עתה. הכנו לעצמנו ארוחת ערב, דג סלומון וקציצות בקר עם תפו"א. מזגנו מיין המרלו הטוב לגביעים, לגמנו ונרגענו. היין מסחרר אותנו במעט ואנו רואים את עצמנו בדמותו של דון קישוט, לוחמים ומרוצים שאנו מצויידים במיטב ההגנות נגד יתושים, ברחשים ולחות. למעשה אנו מתקיפים אותם, משיבים מלחמה שערה ואנו מנצחים.

בקול ניחר סיימנו את הערב במקבץ שירי יהודית רביץ הטובה. בבוקר קמנו, ללא יתושים, השמש יצאה וחמימות מתפשטת בכל רחבי היער. יצאנו מהרכב ישר אל חוף הים, שנמצא ממש תחתנו. טבלנו טבילת בוקר. התקלחנו, הכנו ארוחת בוקר עם סלט טרי מעורב בטונה ו-2 ביצים, שתינו כוס קפה ואמרנו "איזה בוקר נפלא". היינו כנראה צריכים להוסיף לבוקר נפלא "טפו טפו טפו", כי כעבור שעתיים איזי "חלה" (לא הרגיש קצת טוב), כואבת לו הבטן. עצרנו בצידי הדרך, גנח קצת, קרחץ קצת, שתה משהו. עוצמת הכאבים הלכה ופחתה. החלטנו לכן להגיע מוקדם יותר לחניון לאפשר לו מנוחה. אני כבר מכירה אותו, המחלה שלו דורשת פינוק ובטלה מינימום 24 שעות.

הערת איזי:
שמעו עכשיו את הגירסה האמיתית. תאמינו לי, אני לא מגזים במצב, ממש הייתי חולה. עיני נתגלגלו בארובותיהם, התפתלתי מכאבים, לא יכולתי לא רק לנהוג, לא יכולתי לעמוד, לשכב, כלום. הייתי קרוב לעלפון. הזעתי כמו סוסה מיוחמת. ומיכל- בשלה, בשקט מעצבן, "תשתה קולה, תשכב לנוח על הבטן... אולי תלך לשירותים...", כאילו שזה סתם כאב בטן ולא משהו נורא שאני עובר. לאחר שלקחתי כדור נגד כאבים וכן כדור נגד צרבת, התאוששתי קמעה(לא רציתי לתקוע את כולם באמצע הדרך) וביקשתי לשנות את המסלול ולהגיע לחניון בתוך העיר הקרובה, שמא אאלץ להתפנות באמצע הלילה לבית חולים. הגעתי לחניון תשוש מכאבים, לא ביקשתי דבר מאף אחד אלא להניח לי לנוח קצת. נטלתי כדור נוסף (בניגוד למועצת חכמי הבריאות) וחזרתי תוך מספר שעות לעמוד על רגליי. זה מחזק אצלי שוב את האימרה הידועה "אתה הוא הרופא הטוב ביותר של עצמך". קח כדור מתאים, הם נועדו למצב כזה.

לתחילת הכתבה

רוקהמפטון 

את רות וברט אני פוגש בחניון לאומי לצד הדרך, ביציאה הצפונית של העיר רוקהמפטון. הגיעו מהעיירה קובהם, צפונית ללונדון. פחות או יותר בני גילנו. דבר ראשון ראיתי כמה הם דומים לנו. אותה דרך מחשבה, אין הם רוצים לשבת בעיירה הקטנה שלהם בשילוב ידיים ולחכות לבוא יומם. הילדים גדלו, עזבו מקומות עבודה, יש להם חסכונות, דירות המכניסות הכנסה חודשית. הם הגיעו לאותה מסקנה כמונו- לא לחכות לזקנה שתגיע. המונה כך או כך רץ, כדאי איפוא לשנות את המראות והנוף שבדרך. כמה הם דומים לנו.

הם מטיילים בארץ אחרת אבל לובשים את אותם הבגדים שהביאו מאנגליה, וכל זה למרות החום הרב ששורר באוסטרליה. ברט לא מרגיש בנוח במכנסיים קצרים. כך גם הוא מרגיש כלפי גופיות. לרגליו ספק סנדלים ספק נעליים מחוררות. הוא מזיע, סובל מחום אבל ממשיך ללבוש אותם בגדים, שלא מתאימים לאקלים פה. תמיד מסורק, מגולח ומסודר.

הם מטיילים בארץ אחרת אבל אוכלים את אותו אוכל מארצם. הוא מספר לי בגאווה כי אשתו מתבלת ומכינה את אותן קציצות בדיוק כפי שרגילים מבית. אשתו מתקנת "זה לא בדיוק אותו הטעם כי לא מצאתי פה קוסברה". המזווה מלא בבירות מתוצרת ארצו. צנצנות חמוצים מחמיץ במו ידיו (טעם הבית). לא ערבים לחיכם העדין הטעם המתקתק של החמוצים המקומיים. שניהם לא יטעמו מאכלים לא מוכרים, ואם כבר יטעמו בוודאי לא יאהבו.

הם מטיילים בארץ אחרת אבל אין להם כל עניין בחדשות מקומיות ולא בתכניות טלוויזיה מקומיות. הם הביאו עמם עשרות סרטי מתח מבית לצפות בהם בדי וי די. הם מטיילים בארץ אחרת אבל אינם יוזמים כל צעד להכיר אנשים. לולא אנו, שפנינו מיוזמתינו, הם היו ממשיכים ומסתגרים בתוך עצמם, מטיילים, אוכלים לבדם ורואים לעצמם סרטים מבית. הם הביאו את כל מה שקורה אצלם בבית והעתיקו אותו לביתם החדש, "הקופסא" על גלגלים. לא ירדתי לעומקם של דברים ולא ברורה לי הסיבה הפסיכולוגית ליציאתם לטיול מסוג זה. הרי יכלו להמשיך באותם חיים שניהלו בעיירתם רק באופן מרווח יותר ואולי זול יותר.

עוד אני שומע אותם ולפתע אני רואה כי יש גם דמיון פיזי ביניהם. האם עיניי מתעתעות בי? אני משפשף את עיניי, מחדד את אוזניי, מסתכל בהם פעם אחת ופעם שניה ואני רואה כי מבע פניהם זהה, חיתוך דיבורם זהה, תנועות ידיהם זהות. תפישת עולמם אף היא זהה. נזכרתי בדברי אבי ז"ל, "כאשר ישנים על אותה כרית מקבלים אותו אופי". אני פותח אוזניי ופשוט לא מאמין כמה האמירה הזו לובשת צורה מול עיניי. הוא מקלל- היא חוזרת על הקללה פעמיים. הוא מחמיא- היא מחמיאה שבעתיים. הוא קובע עמדה- היא חוזרת על עמדה זו נחרצות. הוא מתחיל משפט והיא מסיימת אותו. הוא מבקש להיזכר בנתון מסויים והיא מייד קופצת ובידיה הנתונים. כל משפט, קביעה או הערה שלו מקבלים משנה תוקף כאשר היא חוזרת כהד על דבריו. לא התפלאתי לכן לגלות כי הזוג בעל הדעות הזהות שמרני בדיעותיהם על החיים. לא מסוגלים ולא רוצים להשתנות.

ואני אומר לעצמי, אמנם אנו דומים בראיית החיים שלנו, עשינו מעשה דומה, אבל מכאן ואילך אנו כה שונים. אנו לעומתם משתדלים לשנות, להשתנות. אנו מתלבשים אחרת, אוכלים אחרת, מתיידדים אחרת, מנסים להיות פתוחים לחיים חדשים.

מהסל של מיכל:
יש ביני לבין איזי חילוקי דיעות לגבי המסלול היומי. ישנה הסכמה בסיסית שכולנו שותפים לה, והיא אומרת שאנו נודדים צפונה לכיוון דרווין. אנו צריכים להגיע לשם בעוד כחודשיים כאשר מועד השטפונות עלול להגיע לשם. דעתי היא לנסוע בתוך הארץ, פנימה, בין עיירות שלוות, נוף הררי ירוק, להכנס לבית הקפה, פאב בעיירה, לשוחח עם תושבים מקומיים וטיילים. איזי מעדיף להתקדם יותר בכביש המהיר בין ערים גדולות, באזור "תרבותי יותר", שם יש גישה לאינטרנט, הערב ארוך יותר (לא כמו בעיירות, שם היום נגמר מוקדם וסגנון החיים שם מנומנם).

חדרי כביסה הם מקום מכובד לפגוש אנשים. 3$ כיבוס כביסה, מייבש 1$. אתה מגיע עם הסל, מטבעות, אבקת כביסה ושומע סיפורים, גם הם מהחיים. בחדר כביסה פגשתי באדם עם מסלול הטיולים המוזר ביותר. בין תכנית אחת לשניה הוא מספר כי נמאסו עליו ועל אשתו הנופים. "הנופים כולם חוזרים על עצמם באוסטרליה, זה פשוט התחיל לשעמם". כפתרון הוא מצא מסלול אלטרנטיבי של השוואות מחירים! המסלול עובר בין חנויות לכלי עבודה ובניין, סופרמרקטים ועוד חנויות שונות. ההנאה שלו ושל אשתו היא להשוות מחירים! "לא תאמיני כמה עולה כאן משחת שיניים" סח לי. "בעיר הקודמת ברשת אחרת, משחת השיניים של אותו מותג, שהיה בה רק 375 מ"ג, עלתה מחיר כזה וכזה"... כאשר הוא מצליח לתפוש אותם בקלקלתם ולגלות עליות מחירים זוחלות, הוא מרגיש סיפוק. לא הוא הפראייר שילך שולל אחרי נתונים כוזבים שכאלו. "בכלל", הוא ממשיך, "בנסיעות הארוכות והנופים המשעממים, אני ואשתי מתחרים ובוחנים איש את רעהו אשתי לגבי המחירים.

בחדר הכביסה פגשתי גם אדם שסיפר כי אשתו נטלה את הפיקוד על הניווט. יושבת לידו בעת נהיגה, בידיה מפות דרכים בגדלים שונים, ספרים ואטלסים בחיקה, ובנוסף נוטלת את כל מה שניתן לקבל במשרד תיירות מקומי כמו מפות מקומיות, חוברות וכד`. "החומר" תופש מקום רב בתוך הקרואן, זה מילא אבל מה שמוזר בכל הסיפור הוא שהאשה כל כך עסוקה במילוי תפקידה כנווטת- מסמנת בעת הטיול במרקר צהוב את המסלול, קוראת את המפות, ההסברים, ההמלצות, כך שאין לה זמן להרים ראשה ולראות את הנוף שעליו היא ממליצה. הטיול שלה מתמצה בסימון הדרכים בעת הנסיעה, לפני הנסיעה ואחריה. עולם מוזר!

הבוקר ב-Clair View, פארק הקרואנים אשר על שפת הים, התעוררנו מצרחות איומות של תוכים. השעה 8 ושלושים, הצצתי מהמיטה החוצה ואני רואה על ענפי עץ לא גבוה ודליל למראה ליד חלון אחד הקרוואנים עשרות רבות של תוכים צבעוניים בכל צבעי הקשת, כולם מצטופפים שם. לא הספקתי לחכוך בדעתי באם ציוצים צרחניים אלו גובלים במטרד או שמא זה חלק בלתי נפרד מצליליו של גן העדן פה, והנה יוצא מפתח הבית אדם שמנמן, נמוך קומה, דומה במראהו לרה"מ לשעבר, יצחק שמיר. בידו האחת נושא קופסה. ברגע שלהקת התוכים זיהתה אותו הצרחות נתגברו ואיתם כולן התעופפו לעבר שולחן סמוך. לשם הגיע הסקוטי סרג`נט ג`ימי סטיוארט פתח את הקופסה ופיזר על גבי השולחן פירורי לחם טבולים בדבש. הלהקה של עשרות התוכים התנפלה כמוצאי שלל רב על הפירורים. הלוטננט עמד חבוק ידיים, נשען על עץ. הוציא משקית שבידו תרמוס עם תה וקופסת ביסקוויטים. בין טבילת ביסקוויט אחד למשנהו בכוס התה, מספר כי הוא מתגורר בגפו במקום זה 11 שנה. כאשר הגיע לכאן היו באזור 5 תוכים. מדי יום ביומו הוא מאכיל אותם והנה יש לו שבט שלם.

השחפים והעורבים חגים מלמעלה או עומדים ומסתכלים על הנעשה, לא מעיזים להתקרב אחרת ידעו את נחת זרועו של הלוטננט. הלוטננט לא יתן להם להתקרב ולהפריע לבני טיפוחיו בעת אוכל. בכלל, הוא לא אוהב אותם. הם מנקרים בביציהם של התוכים. הוא מבטיח לנו לקרוא לנו שוב לעת צהריים כאשר תגיע הקקברה (הציפור הצוחקת), בוודאי תמתין בסבלנות על גג רכבו עד אשר יצא החוצה עם חתיכות בשר עבורה.

לתחילת הכתבה

העיר מקיי

אנו ממשיכים לזגזג צפונה. Eungella, הפארק הלאומי שליד Mackay City, הוא הפארק שבו נמצא בטבע ה-Platypus, ספק ברווז ספק נמיה. יודעי דבר אומרים כי ניתן לראותו רק בעת דמדומים, או לעת שחר. גם אז הם לא מבטיחים להופיע ואינם משתפים פעולה כמו הלווייתנים לדוגמה. פשוט אי אפשר לסמוך עליהם. למרות זאת מיכל עומדת על דעתה כי אנו חייבים לראות אחד שכזה ממש בטבע ולא איכפת לה לבלות יום שלם בציפיה. הפארק מרשים ביותר. טיול במסלול בן שעה בתוך מעבה היער, בשבילים מסומנים עם גשרונים פה ושם, מזכירות לך את האגדות לילדים של הנזל וגרטל וכיפה אדומה.

לתחילת הכתבה

פארק פלומה

ממשיכים ומזגזגים צפונה. צפונה פה זה עקיצות ברחשים וחום עם לחות גבוהה. פארק נוסף שבו שוכן עוף הקזורו, בעל הכרבולת הדומה לבת יענה הוא פארק Paluma. למחרת, בדרך צפונה, סטינו מהמסלול כ-50 ק"מ מזרחה כדי לצפות במפלי מים Wallaman, מפלי המים המרשימים ביותר באוסטרליה, עם נפילת מים מגובה של 268 מטר. החניונים מאופיינים לרוב בבני הגיל השלישי. רובם אוסטרלים העושים זאת כדרך חיים. חלקם נע ונד על הדרכים מספר שנים. חלקם מבלה חצי שנה בבית וחצי שנה בדרכים. כולם עושים זאת כבר שנים. האוסטרלים שאנו פוגשים מסרבים להזדקן בשילוב ידיים. חלקם עבר כבר את שנות השמונים, מבטיחים להמשיך כך עד אשר יתוש כוחם. הגענו ל-Cairnes. תם הרבע הראשון של הקפת היבשת.

לתחילת הכתבה

מכתב לחברים

 אנו נמצאים כאן בכמעט גן עדן, בין רוקהמפטון ומקקיי. גן עדן ממש על החוף, מזכיר במידת מה את מועדון הים התיכון. יש פאב, יש בירה, יש מסעדה ויש אנשים, רובם בגילנו. ויש ים... עכשיו השעה 4 אחה"צ ומתחילה הגאות. אפשר לראות את עומק הגאות כאשר מסתכלים על טור העצים, שעכשיו ממש מבצבצים במים. המקום - מה אומר ומה אגיד - שלוות אלוהים! אנו ממוקמים מרחק יריקה מהמים. הרכב עומד תחת צילם של עצי הקוקוס, אשר מלאים באגוזים (הלוואי ולא יפלו לנו על הראש). מרחק שלושה צעדים מאתנו נמצאים הפאב והן המסעדה. הבירה נקראת xxxx Gold, עולה רק 6 שקלים. הארוחה היום היא צלעות כבש ואורז- 34 שקל. אבל אני חושב שנעשה לעצמנו ארוחה על הגריל הצמוד לנו. הגריל חינם. יש לי בפריזר קלמרי טרי, שאני צריך לתבל. היום נאכל את הטארו, מין שורש, טעמו כשל תפו"א. זו תוספת מתאימה לדעתי לקלמארי ולמקום.

נראה לי שנשאר במקום הזה כמה ימים, נטבול בים, נתפוש שמש, אולי גם צבע וננוח מנטל השנים הרובץ על גבינו. המחיר לא נורא (40 שקל) כאשר אנו מקבלים חשמל, מים ויש מקלחות עם זרם חזק (לא כמו באוטו). אתמול חנינו בחניית חינם אז היום אנו מתפנקים.
להתראות לכם חברים יקרים, מיכל ואיזי.

מהסל של מיכל:
המכתב של איזי לחברים מתאר נכון אף בעיני את המקום, את הים את השמש. אבל אני, איני יכולה להתעלם מהיתושים. יורד הערב- מגיעים היתושים. כולנו נראים כמוכי שחין. הוצאתי את הריפלר האמריקאי שאיתי, מרססת פעם, פעם שניה, והיתושים לא מתייחסים כלל לריח הניתז. שכן אשר יצא לעשן סיגריה מהקרוואן הסמוך, שם לב למלחמתי האבודה, נכנס לביתו והביא עמו תרסיס אחר, מקומי. "אלו הם זבובי חול אוסטרלים, וזקוקים לטיפול מקצועי" אמר וריסס. זבובי החול האוסטרלים קטנטנים, בקושי נראים, אבל חולירות גדולות יותר מאחיהן היתושים. עתה יש לנו ריפלר מקומי, יש לנו רשת, אנו פותחים מיזוג קר, אנו מרגישים בטוחים יותר, למרות שאנו מתגרדים כאמור כמוכי שחין.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×