סיצ`ואן - שיר בוקרים

בדרך מפסל בודהה הגדול בעולם לחלק הטיבטי שבצפון חבל ס`צואן גיליתי שיש כמה דברים שהקיבה שלי לא עומדת בהם. בסונגפן למדתי משהו על סוסים ועל טיבטים, ובג`יודז`איגואו סירבתי להצטלם למזכרת.
אסף
|
מפה
תמונה ראשית עבור: סיצ`ואן - שיר בוקרים

חווית Huoguo (מסעדת 'סיר חם') בצ'נגדו

באוטובוס מליג`יאנג לג`ינג`יאנג (Jinjiang) פגשתי שני מטיילים נוספים. הולנדית רעת מזג ונער רך עיניים, צרפתי ממוצא סיני. עוד לפני תחילת הנסיעה יכולתי לזהות מתחים פנים-אירופים בין השניים. הם אמרו לי שבדרך לצ`נגדו (Chengdu) בירת מחוז סיצ`ואן, הם עוצרים בלשאן (Leshan) כדי לחזות בפסל בודהה הגדול בעולם, Dafo שמו, והוא מתנשא לגובה 71 מטרים. הספקתי עוד לשלוח אי-מייל לעדי שתפגוש אותי שם ביום המחרת ויצאנו לדרך. אחרי 24 שעות שכללו 3 אוטובוסים, 2 ריקשות, רכבת ואין-ספור עקיצות הדדיות של הזוג המוזר, הגעתי ללשאן. עדי מצאה אותי בדרך נס, היות ולא ממש קבענו איפה להיפגש ובכך נמלטתי לעד ממלחמת הקרואסון בקרוקט. אני מאחל להם חיים מאושרים.

לשאן- בקצרה, היא מקום שמן הראוי לוותר עליו. זו עיר אפורה שבסוף יוני צפה לה בערפל צהוב וסמיך. תהילתה אמנם נשענת על הבודהה הענקי, אבל מחיר התענוג- 100 יואן כניסה לאתר, או 50 יואן למי שמרמה ועולה על סירה שמגיעה דרך הנהר אל מול הבודהה, נעצרת לטובת טקס הצילום המסורתי וחוזרת למעגן. שיאו של הביקור היה רביצה ארוכה בבית התה המקומי, על חצי אבטיח שהבאנו מהשוק, תוך כדי התבוננות בפרצופים שמסביב ובחבורות הילדים שמשחקים ברחוב. עדי אפילו קיבלה במתנה מדבקה של פוקימון.

למחרת בבוקר המשכנו לצ`נגדו, מרחק שעתיים נסיעה באוטובוס. במבט ראשון צ`נגדו לא כבשה אותי. גם במבט שני לא, אבל גיליתי שיש בה קסם מסויים. יש דברים משעשעים כמו הבניין שבנוי מכמו ספינת פאר ענקית במפגש הנהר ו-jianxi jie או הפסל העצום של מאו ב-Renmin Donglu המביט בעיר הקאפיטליסטית למראה הרוחשת תחתיו. יש הרבה חנויות טיבטיות צבעוניות, יש דוכני חטיפים סיניים מעניינים (ויקרים להחריד) לא רחוק מפארק הפרברים הדרומיים, ויש הוטפוט (Hotpot).

חלק מהמטבח הסצ`ואני המפורסם הוא ה-Huoguo, או בקיצור הוטפוט. זו חוויה קולינרית שמזכירה במקצת את השירות הצבאי: היה קשה אבל יצאנו מחושלים וצברנו מלא חוויות. וחוץ מזה- חייבים לעשות את זה. התיישבנו מול שולחן עם חור עגול במרכזו, שבו מתלבש סיר גדול עם שמן. במרכז הסיר הגדול מותקן סיר קטן שבו מעין תבשיל ירקות ודגים משונה. הסיר הגדול מכיל שמן עם כל סוג של פלפל, או כל חומר חריף אחר שגדל על הפלנטה. קיבלנו טופס שבו היינו אמורים לסמן ב-X איזה מנות אנחנות מעוניינים להשליך לתוך הקלחת הרותחת. הטופס היה בסינית, והסינים - מה לעשות - לא יודעים אנגלית. הצלחנו להבין איפה הקטע הצמחוני בטופס (יש גבול לכמות ההפתעות שאפשר לאכול בארוחה אחת) וסימנו באקראי 4 מנות. קצת כמו למלא טוטו, רק עם סיכויים יותר קטנים לזכות. במזל יצאו לנו מנות לא רעות בכלל: טופו, כרובית, פטריות ו... כבד ברווז, מאכל צמחוני ידוע.

הוצמד לנו מלצר נחמד שתפקידו היה לספק לנו בירות ולדאוג שלא נתחיל לטגן את האוכל לפני שהשמן מגיע ל-1000 מעלות צלזיוס (מתחת לשולחן יש גזיה שדואגת לכך). הפרקטיקה של הארוחה היא כזו: יש להשליך את המזון אל תוך השמן המבעבע, אחר כך לשלות אותו בעזרת צ`ופסטיקס, לקרר את מה שיצא בתוך קערת שמן קר שמונחת על השולחן, ואז לבלוע בעדינות. בשלב זה מקובל ללגום קצת בירה, להרגעת חלל הפה. הארוחה הזאת חמה כמו הגיהנום וחריפה כמו נשיקה צרפתית מהשטן. רק כשאגלי הזיעה החלו להכביד על עפעפיי ודמעות זלגו על לחיי, הרשתי לעצמי להפסיק, בידיעה שנתתי הכל. חוויה.

החוויה הזאת אגב עלתה 37 יואן, משהו כמו 6-7 ארוחות של נודלס וירקות. שבע, גאה, ואוחז את בטני המייבבת צלעתי לכיוון הגסטהאוס. במפתיע- את רוב הבוקר שאחרי ביליתי בשירותים כשבראש מתנגן השיר "שריפה אחים שריפה". אבל שטויות- היתה חוויה.

לתחילת הכתבה

טיול סוסים בסונגפן

מצ`נגדו המשכנו צפונה לכיוון העיירה סונגפן (Songpan), באיזור הררי בעל צביון טיבטי בעיקרו. אחרי 9 שעות מורטות עצבים באוטובוס הגענו לסונגפן. זוהי עיירה חמודה מאד, מרוצפת אבן, עם חוצה משוחזרת, בתי עץ עם שיק טיבטי ונהר שזורם במרכזה. מבחוץ גבעות ירוקות ומבפנים אווירה ידידותית ומסבירת פנים. יש משהו נינוח מאד באווירה של הרחוב. האנשים קרובים יותר, נוגעים יותר אחד בשני, מחייכים יותר. פה עדיין לא דאלי, אבל יש כספומט (שעובד על עיקרון של "יום עאסל יום באסל"), אינטרנט (3 מחשבים), כמה מסעדות עם תפריט באנגלית ובחורה אחת שבאמת יודעת לדבר את השפה- אמה מ-Emma`s kitchen. המסעדה של אמה לא מצטיינת באוכל משובח במיוחד, ובטח שלא במחירים אטרקטיביים. אבל טוב לדבר איתה קצת כשמגיעים, להבין מה הולך מסביב. לאכול עדיף במסעדות המקומיות. זה יותר זול, משביע וטעים.

האטרקציה המרכזית בסונגפן היא טיולי הסוסים באזור. שתי החברות שפעלו פה בעבר התמזגו לחברה אחת: shun jiang horse trecks, וכמו בכל מקרה של מונופול- המחירים גבוהים. 100 יואן ליום. בהתחלה ניסינו לברר אפשרות של השכרת ציוד ויציאה לטרק רגלי, אבל כשהבנו שזה לא משתלם כלכלית ירדנו מזה, וטוב שכך. לקחנו טרק של 4 ימים ל"הר הקרח" (ice mountain) ובינתיים אלו היו ארבעת הימים הכי יפים שלי בסין. יצאנו לדרך 4 פרשים: עדי ואני, פרדריק הקנדי וסנדר ההולנדי. איתנו יצאו 4 מדריכים נפלאים: "סוס", "יאק", "חזיר", ו"הילד" ( בר מההתחלה היה ברור שזה לא יילך עם השמות האמיתיים).

"סוס" הוא השתקן והמסתורי, הוא אחיו של "יאק" השמנגוץ העצבני, ושניהם חברי ילדות של "חזיר" הצחקן והחברותי. "הילד" נער חמוד בן 16 (היתר באמצע שנות השלושים) היסתנג`ר לסחוב את הג`ריקן, וראיתי עד כמה הוא מכבד את המבוגרים. כשהם שרו לי את "אל המעיין" בתחילת הדרך די התבאסתי, אבל כשהבנתי שהתקשורת איתם יותר קלה בעברית מאשר באנגלית, התחלתי להנות מהעניין (אוצר המילים העבריות של "חזיר" היה מרשים במיוחד). מסתבר שעניין ידוע הוא שאת הטרק להר הקרח עדיף לעשות ב-3 ימים מאשר ב-4 ימים. יש יותר אקשן, יותר רכיבה, והימים פחות נמרחים. אני - לעומת זאת, הייתי מאושר למרוח קצת את הימים. הנוף בטיול אדיר. גבעות ירוקות, נחלים זורמים, עשרות סוגים שונים של פרחים פורחים בכל מקום. בדרך עוברים בין כפרים טיבטיים, דגלי תפילה ענקיים מתנופפים ברוח, וכמובן - הר הקרח. הזמן החופשי בטיול איפשר לי לצאת לטיולי יום עם סנדר, שהיה מצוייד בנעלי ספורט קרועות וריאות מברזל, והשאיר אותי מאחור בכל טיפוס.
 
אבל הכי מיוחד היה המגע עם המדריכים. סוף סוף הזדמנות לתקשר קצת עם המקומיים. לנסות להכיר אותם קצת יותר, להבין אותם קצת יותר. הטיבטים הרשימו אותי מאד. יש בהם משהו אצילי והם יפים יותר מהסינים ה"האנים". הם טבעיים וחברותיים יותר, כך נראה. בערב השלישי פרץ ויכוח בין האחים לבין "חזיר". לא יכולתי להבין על מה הויכוח, אבל ברור שכשחברים כל החיים תמיד יש איזה עניין לא פתור. מה שתפס אותי זה שהם הקשיבו אחד לשני. נראה שנאמרו שם דברים קשים אבל אף פעם לא התפרץ אחד לדברי השני, ואף יותר מזה: כשמישהו סיים לדבר האחרים שתקו רגע, חשבו, ורק אז הגיבו. ויכוח מסוג נדיר.

למחרת כולם היו שוב חברים, ופנו אחד אל השני בכינוי "אחי". חוץ מזה הם אנשי שטח מדהימים- מקימים אוהלים, מדליקים אש (בעזרת ה-blow sheep- עור של כבש שתקוע לו צינור מתכת בפי הטבעת ומשמש כמפוח- המצאה גאונית), מטפלים בסוסים, ומבשלים אוכל משובח (אפילו אופים לחם), במיומנות, בהתאמה וביעילות מאקסימאלית. עד כדי כך שכשאתה מנסה לעזור אתה מרגיש שאתה בעיקר מפריע. יש בהם גם יסוד פולני חזק, עוד לפני שסיימת את מה שיש בצלחת הם יתעקשו למלא אותה מחדש, ומחאות לא יעזרו בעניין הזה ("אתה נראה כל כך רזה, תאכל משהו"), ואותו דבר עם ספל התה. יש תמיד קומקום גדול במדורה.

הכי מצחיק זה לראות איך הם מנסים לפטם אחד את השני. קראתי באינטרנט כל מיני אזהרות לגבי הטרק ובמיוחד לגבי המדריכים ש"כל מה שמעניין אותם זה להגיע למחנה ולהשתכר". זה אולי המקום לציין שכולם סירבו כאשר ההולנדי שלף בקבוקי ג`וני ווקר מהתיק, ולהוסיף שחוץ מלכסות אותך ולנשק אותך נשיקת לילה טוב הם פשוט חבורה של אימהות פולניות במסווה של בוקרים טיבטיים. כל-כך היה כיף איתם שביום שחזרנו לסונגפן קבענו להיפגש לבירה בערב. כולם הגיעו עם חליפות, ושתינו וצחקנו במשך כמה שעות. עם "חזיר" סיכמתי לבוא עוד כמה שנים, עם האשה והילדים לטרק סוסים (הרבה שנים...). בקיצור - הר הקרח לא בורח, ואם מרוויחים עוד ערב מול המדורה, עם קצת צחוקים, אוכל טוב, ושירי עם טיבטיים שמסתלסלים עם העשן למעלה, זה שווה כל הר עם קרח.

לתחילת הכתבה

שמורת ג'יודז'איגואו

התחנה הבאה- ג`יודז`איגו (Jiuzhauguo), פארק שאמור להיות אחד המקומות היפים בסין, ובעולם כולו. מהמדריכים בסונגפן שמענו אזהרות על עודף תיירים סיניים, אבל בחרנו דווקא לשמוע בקולם של מטיילים שהגיעו מהפארק לסונגפן נפעמים מיפי המקום. בדיעבד זו היתה טעות. דבר ראשון, קצת כלכלה. כרטיס כניסה לשמורה עולה 220 יואן, והוא טוב ליומיים. אורך השבילים בשמורה 51 קילומטר ועיקר התחבורה היא באמצעות אוטובוסים ירוקים של השמורה. כרטיס "חופשי יומי" (אין אופציה אחרת) עולה 90 יואן. כלומר יומיים בפארק עוד לפני שישנת או הכנסת משהו לפה (ואלה יעלו כפול מבכל מקום אחר), יעלו לך 400 יואן. ומה אם אתה בא עם המשפחה? ומה אם אתה חקלאי מהאזור שמרוויח 200 יואן בחודש?

אבל בוא נניח שאתה מטייל ישראלי שמגיע ומגלה שאסור לישון באף אחד מ-9 הכפרים שנמצאים בתוך השמורה, אלא חובה עליך לצאת החוצה ב-6 בערב, ללון באחד מבתי המלון היקרים שבחוץ ולחזור בבוקר, ושהמזון היחידי שניתן להשיג פה הוא "מנות חמות" במחיר מופרז. כשאתה מבין שעל יומיים פה אתה תוציא דמי מחייה של שבוע בסין - אתה מתחיל לתחמן.

דבר ראשון, שמורה לך הזכות לא לקנות כרטיס לאוטובוס, ופשוט להיכנס. אף אחד לא בודק את זה (שיטה שהתמחתי בה באמסטרדם). דבר שני, אפשר לנסות לבלות את הלילה באחד הכפרים. האיסור החדש על לינה בתוך השמורה הרס את הפרנסה להרבה בעלי גסט-האוסים בכפרים שיישמחו להציעו לך מיטה. גם על זה כמעט ואין פיקוח, וכשיש פיקוח אז הוא משונה ביותר. בערב הראשון ניסינו אני, עדי ופרדריק שהמשיך איתנו, להגיע לכפר Zezhawa. הגענו אחר הצהריים, ופתחנו בצעידה מהירה, על מנת לגמוע את 15 הקילומטרים עד לכפר, לפני שעת הסגירה. 3

קילומטר לפני הכפר, ו-15 דקות לפני מועד הסגירה נתפסנו על ידי 2 פקחים בג`יפ ירוק של ניסן. להפתעתנו במקום להוציא אותנו מחוץ לשמורה, הם הביאו אותנו ל-Suzheng, כפר אחר שנמצא במרכז התיירותי של הפארק והציעו לנו לישון שם. בשמחה ירדנו מהאוטו ומצאנו גסט-האוס טיבטי מקסים, שנמצא מעל בית של משפחה. הופתענו לגלות טלוויזיה, וידאו, ומחשב נייד בסלון. היה גם מעניין לראות את הארוחה המשפחתית. איך מנסים להאכיל את צעירת הבנות במאכלים שהיא לא אוהבת, ואיך הילדים רצים לטלוויזיה בסוף הארוחה, נצמדים לטלנובלת קונג-פו ומחכים לקינוח.

את היומיים הבאים (את הלילה השני עשינו ב-zezhawa) בילינו בהליכה בת 20 קילומטר בכל יום בשבילי השמורה. אין מה להגיד - הנוף מדהים. בריכות מים ונחלים בגווני טורקיז שלא ידעתי שקיימים בכלל, הרים, יערות, מפלים... ועל כל אלה אלפי תיירים סיניים שמתקתקים במצלמות, עולים על האוטובוס עד לנקודה הפוטוגנית הבאה, ואז שוב יורדים, מצטלמים, וחוזר חלילה. על תקן מיקי-מאוס ודונאלד-דאק של ה"טיבט דיסני-לנד" הזה נמצאות נשים "טיבטיות" בביגוד "מסורתי" צעקני שמוכרות מזכרות זולות.

ההליכה מותרת על שביל העץ בלבד (מומלץ מאד לא ללכת במקביל לכביש, בקטעים רבים של שביל העץ לא נמצאים תיירים), אסורה הכניסה למים בכל מקום, ואם נשארים אחרי שש בערב, אז צריך לשחק בפרטיזנים במשך זמן מה. המקום שורץ בלובשי מדים, באנשים בחליפות שחורות עם מכשיר קשר ביד, ובמצלמות טלוויזיה במעגל סגור. כל האווירה במקום מעקרת את ההשפעה של הנוף על הנפש והופכת את הביקור לקצת יותר מוצלח מערב שקופיות טוב. בדיעבד אני חושב שכדאי לראות תמונות יפות מהמקום הזה, לשמוע סיפורים, לפנטז, אבל כמו משה על הר נבו - אל ה"ארץ", לא להיכנס. זה פשוט מסוג החלומות שחבל להגשים.

עוד בעיה היא התחבורה בחזרה לסונגפן. יצאנו מהשמורה בסביבות ארבע אחה"צ כדי לגלות שהאוטובוסים נגמרו בערך ב-12:00. אז עכשיו אנחנו במלון זול מחוץ לשמורה, עם שלל אורות ניאון בחלון, מחכים לאוטובוס של מחר בבוקר בחזרה לסונגפן, משם נמשיך לחבל גאנסו. בסך הכל האזור הזה של סיצ`ואן הוא מקום נהדר, ואני עוזב אותו עם שיר בוקרים טיבטי שמתנגן בראש, וזיכרון של עץ ונחל, ומים זורמים. ציפור שרה, ושמיים כחולים (לפעמים).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×