סרי לנקה

תמונה ראשית עבור: סרי לנקה - תמונת קאבר
בית היתומים לפילים, פינאוולה; צלם: יורם גלין

שלוש היו דאגותיי – שלוש הן קצת יותר מדי" (כמו בשיר ההוא, אבל לא בדיוק):

ראשית, האם Jaliya Deheragoda תשלח את העובד שלה עם הרכב השכור למלוננו כמוסכם? משום מה לא היה לי ספק שג'ליה זו היא, אבל זו הייתה הטעות היחידה. שליחו של ג'ליה התייצב במלון בשעה המדויקת.

ג'ליה כתב לי, שהמכונית היא "recently registered". לא ידעתי ש-"recently" בסרי לנקאית (לעניין השפות עוד נחזור) זה שנת 2001. המכונית הייתה כמעט חדשה. רק 170,000 ק"מ, קרוב לוודאי לאחר זיוף הספידומטר. רק יצאנו לדרך וכבר גילינו שהיא אינה אוהבת שירים ולכן כונן הדיסקים שלה אינו פועל. למחרת, כשהיה לנו נקר בגלגל, גילינו שאמנם יש בה גלגל רזרבי, אבל הוא מתאים לרכב אחר ואין שום דרך להרכיבו בה. זו הייתה טויוטה סולונה – לכאורה מכונית יפנית, אך היכרות קרובה עמה מסירה כל ספק בהיותה קו-פרודוקציה יפנית-ספרדית, כיוון שנוחות מושביה היתה פרי הגותו של טורקוומאדה הזכור לרע. המכונית מומלצת על-ידי איגוד האורטופדים, הדואג לפרנסת חבריו. חוץ מזה דווקא הייתה בסדר.
שנית, איך יתייחסו אלינו במטוס (טסנו ב-Royal Jordanian דרך עמאן)?
בטיסה לעמאן היה רוב ישראלי מוחלט, לרבות נזיר בודהיסטי לא צעיר, בגלימתו הכתומה, שדיבר עם אחיו בעברית צחה. בטיסת ההמשך לקולומבו היה רוב סרי לנקאי, מיעוט – תיירותי והערבים הכמעט יחידים היו אנשי הצוות.
דאגתי השלישית – האוכל המקומי – הייתה בגדר נבואה שהגשימה את עצמה. כפי שעוד אבהיר, סרי לנקה היא כמו הודו, רק קצת פחות. רק בדבר אחד היא הודו פלוס: בחריפות המזון ובתיבוליו השונים והמשונים. כיוון שעם האוכל ההודי איננו מסתדרים, סיכויינו לחזור בשלום לאחר אכילת זה המקומי נראו קלושים. לכן, הצטיידנו בשתי עוגות, שתלמה אפתה, בכמות מסחרית כמעט של אגוזים, שקדים ופירות יבשות, בפריכיות אורז ובבייגלעך ואלה שימשו אותנו ב-17 מתוך 19 ארוחות צהרים. ברוב הבקרים אכלנו english breakfast במלונות ובערב – אם לא מצאנו מסעדה זרה (וכמעט שלא מצאנו), הסתפקנו במה שהצלחנו לרכוש במינימרקטים הדלים. לא פלא שחזרנו עם מספר קילוגרמים מופחת. לא טעמנו, אפילו פעם אחת, את ה-rice and curry, עליו גאוות סרי לנקה. זה כמו להיות בפריז מבלי לאכול באגט או לעזוב את וינה מבלי לטעום שניצל. אנחנו די מתביישים, אבל עדיף להתבייש מאשר לסבול מבעיות עיכול.

סליחה, לא עשיתי לכם היכרות.

נא להכיר: 3856571cab82b79eaea945a2290c5771.png?l=6 = סרי לנקה, רפובליקה בת 21 מיליון תושבים, השוכנת באי, ששטחו גם הוא שילוש זה של ישראל והדבוק כמעט (31 ק"מ) לקצה הדרומי של הודו. סרי לנקה הפכה למדינה עצמאית 100 ימים לפני ישראל ועד שנת 1972 הייתה ידועה כציילון.

לרפובליקה, שבאה אחרי כ-150 שנות שלטון בריטי, קדמו ממלכות מקומיות שונות מאז ימי החשמונאים אצלנו ועד שנת 1805.

הסינהאלים, דוברי סינהאלה (שפה שאין לה אח ורע) הם הרוב המכריע באי. מקורם של הסינהאלים שנוי במחלוקת: יש הגורסים שמוצאם מצפון הודו (שם אין להם שום זכר) ויש הרואים בהם עם ילידי, אשר אימץ לעצמו תרבות הודית, שהגיעה לאי עם הפולשים השונים מהודו.

לסינהאלים גרסה הרבה יותר מעניינת לגבי מוצאם, הכתובה שחור על גבי עלה דקל ב-Mahavamsa, ספר דברי הימים של סרי לנקה. שם מסופר על נסיכה צפון הודית, ש"Very fair she was and very amorous, and for shame the king and the queen could not suffer her" (האנגלית לא שלי). ביום מן הימים התניידה הנסיכה בכרכרתה, כאשר אריה ("sinha" – ומכאן שם העם הסינהאלי) ניצב בדרכה. משרתי הנסיכה נמלטו על נפשם והותירוה לבדה עם האריה. הנסיכה, שמאד "amorous הייתה, כאמור, וגם אמיצה מאד, לא נבהלה מהסינהה וליטפה אותו עד שהשתכנע בקיומה של חלופה מהנה יותר מאשר טריפתה. מגילוי אריות זה נולדו תאומים, בן ובת, שנישאו זה לזו והולידו 16 בנים, שהבכור שבהם היה הנסיך Vijaya. בהתבגרותו הפך הנסיך, נכדו של האריה, לפגע רע, עד כדי כך שהעם דרש להוציא להורג אותו ואת 700 מלוויו. המלך, כפשרה, העלה אותם על ספינה ושילחם לגלות בסרי לנקה. הסינהאלים הם, על-פי גרסה זו, צאצאיהם של הנסיך ו-700 אנשיו.
למעט מיעוט נוצרי קטן, הסינהאלים הם בודהיסטים. כ-10% מהתושבים הם טאמילים, דוברי טאמילית, שהיא שפתם של כ-66 מיליון תושבי מדינת Tamil Nadu בדרום הודו. חלקם של הטאמילים יושב באי מזה מאות בשנים, בעוד האחרים, המכונים Plantation Tamils,

c63c55c75930aaaf111dbd3201f02097.png?l=6
הובאו לאי על-ידי הבריטים במאה ה-18 כעובדים זרים במטעי התה. הטאמילים הם, בחלקם הארי הינדים בדתם.

בנוסף לשני אלה יש לא מעט מוסלמים, המכונים Moors, שהם צאצאי סוחרים ומתנחלים ערבים, שהגיעו הנה כבר במאה ה-8. לא תאמינו, אבל לא היו ואין יהודים.

אחוז משמעותי מבין הסרי לנקאים דובר Sringlish, שבכתובים נראית ממש כמו אנגלית. אם כי Hotel אין פירושו מקום לינה והוא כולל לא רק מסעדות (עלובות בדרך כלל) אלא גם כל מיני חושות, בהן מוכרים משקאות בלבד. יש גם "Hotel Take Away". Taxi פירושו לעולם טוק-טוק. לעומת זאת, בהשמעה מפי המקומיים, "אנגלית" זו מובנת לי בכ-25% ולתלמה בכ-35% (אתם יודעים, אינטואיציה נשית וכו').

נאמנים למסורת עתיקת יומין נוהגים הסינהאלים והטאמילים לשחוט אלה את אלה מזה כ-1,500 שנה, אך באופן רשמי ומסודר הם עושים זאת, ביעילות מזעזעת, מזה כ-25 שנים, במסגרת מלחמת אזרחים בין "הנמרים הטאמילים", אשר תומכים את דרישתם לעצמאות בחלק הצפוני והמזרחי של האי בפיגועים, שאלה של החמאס והג'יהאד יכולים להיחשב כחובבניים לעומתם, לבין כוחות הצבא, המגיבים במעשי טבח המוניים באוכלוסיה הטאמילית. לפי הודעותיה החוזרות ונשנות של הממשלה המקומית, תבוסתם הסופית של "הנמרים" היא עניין של ימים, אך נראה שהללו לא יודעים מכך.

קולומבו קיבלה את פנינו כעיר במצור: רחובות מרכזה של העיר מתחלקים ל-4 סוגים: יש בהם מעט החופשיים לתנועה, תוך נוכחות צבאית/משטרתית בולטת. באחרים, בהם גדרות תיל ועמדות מקלעים מאוישות ומדופנות בשקי חול, מותנה המשך התנועה בביקורת ביטחונית קפדנית לגבי התושבים המקומיים, בעוד אנחנו, בשל דלות דמיוננו למחבלים טאמילים, מורשים לחלוף על פניה. בסוג השלישי גם אנחנו נאלצים לעבור ביקורת ביטחונית, דומה לזו שבנתב"ג (רק בלי השאלות המטומטמות), ולבסוף – "אזורי הביטחון המיוחדים" – רחובות אליהם אין כניסה כלל, אלא לכוחות הביטחון.

כמי שאינו מחפש צרות, נמנעתי מלהנציח במצלמתי את כל אלה.

קולומבו עצמה רחוקה מלהיות עיר יפה (ולכן גם אינה יעד תיירותי, אלא משמשת למעבר בלבד), אך התערובת הדתית שבה מעניינת ביותר.

בצד מקדש בודהיסטי מדהים, בסגנון סיני דווקא

6209e3adc42bc6e6cc4e6c34f9e73336.jpg?l=6 3fb0f1d94591a4249b649a710320b48d.png?l=6

רואים מסגד יפהפה (רק מבחוץ, כי לכופרים אין כניסה),

c2c0a46e0b19bd3f64f53beee8443a1c.jpg?l=6

מקדש הינדי בסגנון דרומי, קרי - בעל gopuram ענק (לאלה של צפון הודו אין גופוראמים בכלל).

474bf59d90d7d5a3ed281113362508ed.png?l=6

ביקרנו גם במסעדת The Bavarian, ששמה מעיד על מהותה. נכון שזה לא אתר דתי, אבל במצבנו התזונתי התייחסנו אליו בצורה פולחנית למדי.

לא מזמן ספרתי לכם על הבודהיזם הסובלני של תאילנד, המאפשר גם פולחן של רוחות ושל אלים הינדיים. זה של סרי לנקה אף עולה עליו. בעוד שהמקדשים הבודהיסטים וה-shrines ההינדואיסטיים בתאילנד נהנים אמנם מאותו קהל, אך קיימת הפרדה פיסית ביניהם, בסרי לנקה, במקדשים המוגדרים כבודהיסטיים שוכנים אלילי הינדו לרוב
67dcca0e6d8f0b2e71ca5567fdb42175.png?l=6 57bf8dc4dbe6b2164bddf57182379bbf.png?l=65ae6262fd523b8198e52504a0f606baf.png?l=6

לסרי לנקאים גם אל בודהיסטי (כאוקסימורון מובהק) מתוצרת בית - Kataragama, שאת שמו קבל משם העיירה בה נולד.

וכך נראה קאטאראגאמה

9b047ef36dd685a9eb035079a5450186.png?l=6

אך טבעי שבמדינה ברוכת אתרי תפילה, כמו סרי לנקה:
מקדשי בודהה
cfd6634e104e388020d2867c6d197958.png?l=6 61882e1f4e4fc9642bd1ae37a46a7f3b.png?l=6

מקדשים הינדיים
a07255c7a5fd5f1ca8a5f41c032c8e47.png?l=6


, e401e1e6b27a9fe506bedecd7eabbd6d.jpg?l=6

מסגדים

a4713282ae62f84d87dcf72e01618a7e.png?l=6 גם כאלה

5984aaefa5eaefef1667253a94da38f9.png?l=6
;

וכנסיות

be0e7b4ce27a46207ac661d5848415a0.png?l=6

694917f3f7891a4d3ee2678d5fdbdb1b.png?l=6

יתרחשו ניסים, כדוגמת נס התיק, שעוד יסופר מדור לדור. בדרכנו הארוכה והמייגעת (כל דרך בסרי לנקה היא ארוכה ומייגעת) מקולומבו לאנוראדהאפורה, הראשונה בבירות האי, עצרנו במקדש בודהיסטי ששמו לא ידוע לנו. לאחר ביקור בו, המשכנו בדרכנו ליעד ובפתח מלוננו שם, אליו הגענו ממש עם שקיעת החמה, אני מגלה שתיקי נעדר. שחזור קצר מחזירני לתמונה, שבה אני הולך להצטלם עם המלך הדגול Dutugemunu, מאחדן הראשון של ממלכות סרי לנקה, ומפאת כבודו מניח את התיק על הרצפה מאחורי עמוד. דלי תקווה למצוא את התיק, בו רק כמעט כל כספנו, שני כרטיסי אשראי וכרטיסי טיסה, בקיצור - כל החיוני לטיול, שלא ניתן לרכשו (רק הדרכונים היו בכיסי), אנחנו נוסעים 36 ק"מ חזרה ומוצאים אותו במקומו, שמור על-ידי כלב מקדשים, קרי – כלב בגודל בינוני, בד"כ רזה להחריד וקצת מצורע (ואולי זה רק פסוריאזיס), בעל התנהגות אדישה עד קטטונית, המאכלס בהמוניו, לעתים בחברת קופים, את המקדשים. חזרנו למלון כדי לחגוג את הנס בארוחת ערב. זכרנו להשביע את המלצר והטבח, בלינגאם של שיווה

c60f0f84ec20d80a7a938ef7436b41a2.png?l=6
ובהילה של בודהה גם יחד (מה שבטוח בטוח),
a4e9f5af402d33ffbb4040c886d5a7d5.png?l=6

הצ'ופצ'יק, שמעל השיער הכחול זו ההילה

לבל ייתוספו לבשרנו ודגינו המוגרלים קארי ו/או צ'ילי ו/או כל דבר אחר שהוא תבלין. הסתכלו עלינו כעל עב"מים והבטיחו לא לשים ו/או לזרות דבר מכל אלה. על מלח שכחנו לדבר. הטבח לא יכול להשלים עם תפלות מזוננו וכדי שנקבל תמורה מלאה בעד כספנו הכין לנו מנת מלח מתובלת בדג ומנת מלח מתובלת בבשר. ראמה, סיטה ומלך הקופים האנומן (ע"ע: ראמאיאנה)

814ab938663db3b6f1df13543ba36cb7.png?l=6
האנומן

ביחד ולחוד, עדי, שמימי לא אכלתי משהו מלוח כל כך. תלמה הסתפקה בעיקר בסלט, שלא הומלח.

כפי שהקדמתי וכתבתי, סרי לנקה היא כמו הודו, רק פחות: היא פחות מלוכלכת, יש בה פחות עוני וממילא פחות קבצנים; אם כי חבטה לא קלה בבטן חטפנו, כאשר רוכל, שניסה למכור לנו שמונצעס כלשהם, הבחין במושב האחורי של רכבנו בשיירי חלה וביקש אותם עבור ילדיו. היא פחות צפופה ופחות רעשנית, התנועה בכבישים פרועה פחות – אין כאן גמלים הנעים בכיוון ההפוך באוטוסטראדה (אולי בגלל שאין גמלים ואין אוטוסטראדה), אבל היא גם פחות אקזוטית ופחות צבעונית.

סרי לנקה ארץ טרופית יפה, עתירת צמחיה אנדמית ועולם חי עשיר למדי, אלפי קופים, רבבות של אנפות בקר וגם חתולים, אפילו באולמות המוזיאון הלאומי. על הכלבים כבר סיפרתי. יש גם חיות טרף, אך מכל אלה הזן המסוכן ביותר הוא זה

2ab96bf0b2b6238137ec63836a3bc7dc.png?l=6

על הכל מקובלת כאן זכותו של נהג האוטובוס המצוי להתנהג בכביש, כאילו ירשו מסבו ואף רשמו בטאבו. אין להבין מכך, שנהגיהם של כלי רכב אחרים נוהגים בצורה סבירה. הדעה הנפוצה, כאילו נוהגים בסרי לנקה בצד השמאלי של הכביש ועוקפים מימין, אינה מבוססת. כאן נוהג כל אחד ובעיקר עוקף איך שבא לו. העקיפה אינה אמצעי, אלא מטרה כשלעצמה. לכן, מקובל שרכב, שצריך לעצור כעבור 30 מ', יעקוף ויחתוך את זה שלפניו ואז יבלום בחריקה. העיקרון המנחה בכביש הסרי לנקאי הוא של זכות קדימה לעוקף. הוא יוצא מולך לעקיפה ובידך שיקול הדעת, אם לבלום מיידית או לרדת מהכביש, שלא תמיד יש לו שולים. השילוט בכבישים דווקא מפורט ומאיר עיניים.

. 1a5f0d63f427f32eed27df557c1ab423.png?l=6

לפעמים הוא גם דו-לשוני.

d6b7e2f205747f685f30cffa1de043c8.png?l=6

הצפירה בסרי לנקה היא חובה מוחלטת, שכן בלעדיה כיצד יידע הנעקף על היותו כזה ושעליו להמתין עם יציאתו הוא לעקיפה? המקומיים גם מקפידים לאותת כל הזמן. אז מה אם אין כל קשר בין האיתות לבין פניה או המשך נסיעה?

ההסבר היחיד לכך, שב"תרבות" נהיגה שכזאת, ראינו לאורך 1,500 ק"מ רק תאונת דרכים אחת, נעוץ במהירות הממוצעת של 30 קמ"ש, שהיא המירבית האפשרית מעשית בכבישי סרי לנקה.
האם זה מקרי שבכל טיולנו לא נתקלנו בנהג בהיר עור נוסף?

הסרי לנקאים מחוץ לכביש הם עם כהה-עור (לעתים אף יותר מהשחורים האפריקאים), עצל להפליא, לובש ברובו חצאיות, בד"כ דל אינטליגנציה (כמו בנייד שלנו – אין קליטה), אך חביב, שקט, חייכני, צנוע

bf441b3d85de8a07d9e02890a9f45f87.jpg?l=6

ומוכן לעזור. האופטיקאי, שתיקן לי את מסגרת המשקפיים שהתפרקה, לא רק סירב לקבל תשלום, אלא אף טרח, לשמע בקשתי לקנות מפה, ללוות אותנו לחנות ספרים גדולה (בה לא הייתה מפה של האי, אבל זו כבר לא אשמתו). גם הצעירים, שתלמה עצרה אותם בכביש כדי שיעזרו לנו בצרתנו, כאשר המכונית שבקה באין מים ברדיאטורה, נסעו להביא מים (אלה המינראליים שהיו עמנו לא הספיקו) וגם הם סירבו לקבל כל תמורה על טרחתם. לעומת אלה, דלה התועלת מהרצון הטוב להדריכך ליעדך: שמאלה זה בד"כ → וקילומטר זה משהו שבין 300 ל-10,000 מ'.

אפשר היה לסמפט עם זה, אילולא המוני הרמאים והעלוקות שבו.

במשך יום אחד פגשנו לא פחות מ-4 אנשים, שבמקרה "עובדים" במלון שבו גרנו, שבמקרה ולמזלנו הרב יש להם כמה שעות פנויות, וברוב מזלנו בדיוק עכשיו מתקיים "כאן מעבר לפינה" פסטיבל גדול עם פילים (מספרם משתנה לפי הנוכל) ושאנחנו חייבים לצפות בו. למרות ניסיון הודו (יהא מקורם של הסינהאלים אשר יהיה - הם "הודים") שוב התגלינו כפראיירים וראשון "עובדי המלון" עשה לנו סיבוב בטוק-טוק, שהגיע כאילו יש מאין, בין 2 מקדשים, הראה לנו פיל מפוחלץ באחד מהם ופיל חי בפארק (זה היה, כנראה, הפסטיבל) ולאחר שלא קנינו דבר בחנות אבני החן, אליה הביאנו למרות מחאותינו, שחררנו מנוכחותו לא לפני שדרש את שכרו של נהג הטוק-טוק בסכום שבו, כפי שלמדנו אח"כ, יכולנו להעסיקו מבוקר עד ערב. אני מתמלא בושה בכל פעם שאני נזכר, שלא רק שילמתי את הסכום הנדרש, אלא אף נעניתי לבקשותיו להעניק לו תשר כלשהו. הבאים אחריו נדרשו להניח לנו לנפשנו ולאחר שהפנימו, לאחר מספר דרישות, את רצינות הבקשה לא המשיכו בכיוון, שאליו "במקרה ולמזלנו" היו פניהם מועדות, אלא הזדרזו לחזור לפתח המלון כדי לארוב לטרף הבא. לאחרון שבהם כבר אמרתי, שהתרגיל מוכר לי וביקשתיו באדיבות רבה to get lost. הפעם הבין מייד.

בסרי לנקה 3 זני עלוקות: כאלה שחורות וארוכות, שעלולות להדבק אליך בג'ונגל, וכאלה הנראות כבני אדם ומתחלקות לשני תת-זנים: "מדריכים" ורוכלים. נדבר רק על שני האחרונים.

בכל אתר תיירות, עם עצירת רכבך ובעצם עוד לפני, מקבל את פניך צעיר, אשר מבלי לשאול להסכמתך יוצא עמך לדרך. הדו-שיח מתנהל בדרך כלל בערך כך (נוסח מקוצר):

אנחנו: תודה רבה, אבל איננו זקוקים למדריך.

הוא: אני לא מדריך. אני רק עובד כאן ורוצה לעזור לכם.

אנחנו: תודה, אבל איננו מעוניינים בעזרה. אנחנו רוצים להיות לבד.

הוא: לא טוב שתהיו לבד, בגלל הכלבים (כן, כלבי המקדשים הקטטוניים) ו/או בגלל הקופים

8edd74e2164136e77647b04842e5a0e7.png?l=6

כמו זה?
ba2ea482847e6f05f7a8d4800858455e.png?l=6
או כמו זה?

. d761c3e41208c2055bedbd80944b08de.png?l=6

ואולי הכוונה בכלל אליו?

אחרי הפעם החמישית, בה הוא מתבקש להניח לנו לנפשנו, הוא מוכן לפשרה של קבלת תשלום עבור שמירת המכונית (ע"ע: דמי חסות).

מאוסים לא פחות מהם הם הרוכלים התוקפניים. וכך נשמע הדו-שיח, המתנהל בדרך כלל בהליכה:

הרוכל: גברת, זול מאד. עבודת יד. רק 1,000 רופיות.

תלמה: תודה, לא רוצים.

הרוכל: טוב, גברת, תגידי כמה את מוכנה לשלם.

תלמה: אבל אני בכלל לא רוצה.

הרוכל: בסדר, אז 800 רופיות.

תלמה: אני לא רוצה לקנות.

הרוכל: עבודת יד. רק 400 רופיות.

תלמה: אבל כבר קנינו אחד כזה.

הרוכל: אין דבר. 200 רופיות

כשמתקרבים למכונית וכיוון שבאמת כבר קנינו מוצר זהה והוא מונח חשוף במושב האחורי של הרכב, אני קורא לקרציון ומצביע על המוצר ונכנס למכונית. הרוכל (תוך החזקת דלת המכונית, למניעת סגירתה): אההה! כן! יש לכם! טוב, אז 100 רופיות.
תלמה מגלה הבנה לרצונם להתפרנס. אני מגלה בחילה מהיטפלויותיהם. הן מקלקלות לי את ההנאה מהביקור באתר. אולי תלמה צודקת, שבגישתי זו הודו על שלוחותיה "התרבותיות" אינה מתאימה לי.

אגב "מיקוח" חד-צדדי, אנחנו מגיעים למלון מכובד (לא מוזמן מראש). פקידת הקבלה מציגה את המחיר – 120$. נראה לנו חסר פרופורציה ואנחנו פונים ללכת. היא מבקש מאתנו להמתין. מגיע בריצה איזשהו בכיר ושואל מה הבעיה. אנחנו מסבירים לו שאין בעיה – יש מחיר מופרז. הוא:

”No problem. We can negotiate. What about 85$?”

סיכומו של דבר, כפי שאתם מבינים, הסרי לנקאים אינם ספל התה שלי ואם בתה מדובר, הרי זה הציילוני המפורסם רע ביותר, לטעמנו (אם כי טוב בהרבה מהקפה הנורא, שאפשר לשתות שם; מזל שאפשר גם לא לשתות), להבדיל ממטעיו, היוצרים נופי טרסות יפהפיים.

היכן היינו ומה עשינו?

- Anuradhapura – הבירה הראשונה, בה שכנו מלכי האי משך כמעט 1,200 מתוך כ-2,500 שנות היסטוריה. הייתה בשעתה מהערים הגדולות והמפוארות בעולם ובה שרידים משוחזרים מרשימים ביותר.

903dd00dd9147498931977d11990d7a6.png?l=6

החוויה העיקרית – מאות עולי רגל, כולם לבושים לבן
363ab994cdc786b7cc68ba8fb21a2377.png?l=6
dffb51e401408c24450f8652b12f53c7.png?l=6

סליחה, לא כולם

לרגל ה-poya – יום הירח המלא, שהסינהאלים הוסיפוהו לרשימת החגים הבודהיסטיים וכך יש להם 12 ימי חג נוספים בשנה - ה-faut pas הנורא של הטיול: בסופרמרקט של העיר אני שואל, בבורותי הרבה, היכן בקבוקי הבירה. הקופאיות מחליפות ביניהן מבטי תמיהה ולבסוף אני נענה-ננזף, שהיום זה יום poya, והרי לא יעלה על הדעת למכור משקה אלכוהולי בפויה.

Mihintale – אתר הבאת הבודהיזם לסרי לנקה. פגודות ופסלים
3f0eb9e811720454ccf1f5cddbadf8f9.png?l=6
טופוגרפיה יפהפיה של גבעות, המחוברות ביניהן במדרגות, מעוררת התפעלות וקוצר נשימה. אחרי המדרגה ה-1,000 הפסקתי לספור.

- Polonnoruwa - הבירה השנייה. קיצרת ימים, אך מפוארת עוד יותר: ארמונות, פגודות, בריכות ומקדשים,
5629cd4af68722815292e719567324b3.png?l=6 15ca41eaa2106342dbfafcd4b97fd3fc.png?l=611fdc32d817bf818ffb495a1f6b1c4cf.png?l=61b37b8b0008e3d96c3b4473900fad380.png?l=6

שהוקמו בעת שאירופה הייתה שרויה בחשכת ימי הביניים, ובחלקם נשתמרו היטב עד היום. סיור בחום עז - °33 בצל (היכן, לעזאזל, הצל?) ו-°38 מעלות של תלמה (את זה גילינו רק אח"כ). בערב נותרנו ללא מים. מי ברז אסורים בשתייה, אפילו לאחר הרתחתם. אני משאיר את שתיהן (תלמה והאנגינה) במלון ונוסע העירה. מגלה קללה אכזרית חדשה: "שתנהג בלילה בפולונארוואה!": כיוון שמעונן, אין כל משמעות לירח המלא ושום תאורה אחרת אינה קיימת, זולת אורותיהם המסנוורים של כלי הרכב שממול. סרי לנקאי המכבד את עצמו אינו מוריד אורות. הכביש, מלא הבורות, המספיק למכונית ורבע, חסר הסימון, נראה כאילו עוקל בכוונה תחילה; רוכבי אופנים חוסכים חשמל ואין להם פנסים (גם מחזירי אור אין) ובשוליים שאינם מתהלכים להם בכיף הולכי רגל. הם שרדו וגם אני.

יום מנוחה במלון, אנטיביוטיקה ותלמה כמעט כמו חדשה (עד החיידק הבא).

אגב חום, סרי לנקה עומדת בראש הטבלה העולמית למוות בהתאבדות וכתוצאה מהכשת נחש. לא אתפלא, אם יש לה מקום נכבד גם בדירוג של מוות עקב מכת שמש.
כמעט בכל העולם הבודהיסטי חייבים להסיר נעליים בכניסה למקדשים. לא נעים, אם צריך לטייל בשבילי כורכר, די נורא – אם מטיילים על גבי אספלט בצהרי היום (מאחד האתרים יצאנו עם בועות כוויה בכפות הרגליים), אך הסיכון האמיתי הוא בחובת הסרתו של כיסוי ראש, המקובלת אך ורק כאן. זהו, כנראה, גם המקום היחיד בתבל, בו חייבים להסיר נעליים בכניסה לכנסייה הקתולית ע"ש מרים.

Sigiriya - צוק מבודד, בגובה של כ-200 מ',
1331560672daa63db6f8e546acccccd7.png?l=6

שעליו הקים אחד ממלכי האי (מאה 5) את ארמונו-מבצרו. תלמה, האנגינה ואני מטפסים 1,243 מדרגות לפסגת הצוק, עליה שרידי הארמון.
2d004e65d0b7f699e8e709bb61c3abdb.png?l=6

בדרך מבקרים את "עלמות סיגיריה", ציורי קיר צבעוניים בני למעלה מ-1,500 שנה.
1f291c1677d01435d5a1cbb43709b9fa.png?l=6 7d87da5ac4414ce9db833d2707e37c9e.png?l=660aebf9f75b776becbfca1e7921ac46d.png?l=6

היה בהחלט שווה את המאמץ.

Dambula - אולי החוויה מס' 1 בטיול. 5 מערות-מקדש מפוארות.
תראו ואולי תבינו את ההתלהבות.
6b8dfcfd0539006082126996718a4314.png?l=6 74281037f3b127f94afcb4b8ea35784e.png?l=6036d033a0ab632426f7297047f216cb4.png?l=66df7a22ffca31868285135d0c94022a1.png?l=6
Kandy – האחרונה בבירות הממלכה הסרי לנקאית והקדושה בערי האי, בזכות השן של בודהה, המוחזקת במקדש מיוחד, גדול ומפואר.

455920bed6da43ce3884393b71ed5703.png?l=66405aeb234e37875472e8fe5c15e10de.png?l=6
השן מוחזקת ב-6 קופסאות זהב, דמויות פגודה, בשיטת המטריושקה הרוסית. בכניסות ביקורת ביטחונית, החמורה מזו של שדות התעופה האמריקאים, אבל השוטרים חביבים להפליא, לפחות כלפי התיירים הבודדים, שמגיעים לסרי לנקה למרות המצב הביטחוני. אחד השוטרים מציע לנו להפקיד בידיו את נעלינו. בצאתנו יקבל כמה רופיות. השוטרים מקבלים כאן תשר בשמחה ובגלוי. שוטר אחר, משומרי המתחם הקדוש, נתן לתלמה, ללא כל תמורה, oil cake. משום פיקוח נפש, המתינה תלמה עד ליציאה מטווח ראייתו ונתנה את העוגית נוטפת השמן לכלב מקדשים. זה הריח ונסוג.

הספקנו ל-puja (משהו כמו מיסה נוצרית) והצלחנו גם לצאת שלמים מהמוני המאמינים
8b784769719e6be01e5915117c006ee3.png?l=6

שכמעט שדרסו אותנו בדרכנו-דרכם להצצה בקופסה העליונה של השן (זה כל מה שאפשר לראות וגם זה רק לשניות). אחר כך נסגרות הדלתות

e8c8d60394b9f9f0ee55175d2d225bb5.png?l=6

עד לפוג'ה הבאה.
המקדשים מעוררים אצלי תודעה יהודית-דתית עמוקה. ברבים מהם הציעו לנו פוג'ה פרטית, שעל פי ניסיוננו המר מהודו זו ברכה, לה השפעה שלילית ביותר על הארנק. בכל פעם ששמעתי הצעה כזאת, נזכרתי באיסור עבודה זרה והודעתי למציע, שדתנו אוסרת עלינו לעשות פוג'ה. היו ביניהם שאמרו, שלא אחת עשו פוג'ות לישראלים. מבלי להניד עפעף השבתי, שאלה היו כנראה ישראלים חילוניים. לשבחה של תלמה ייאמר, שלא פרצה בשאגות צחוק.
בית יתומים לפילים. חוויה זואולוגית מקסימה. ניתן לתמונות לדבר.
c85eda408de926431a1c703283c4afc1.png?l=6 e75db3d184bff2fb448381f4e0ad4639.png?l=65c598acad51bbf8c8467c4bf138ff402.png?l=6

בדרך קניתי דוריאן, למרות מחאותיה הנמרצות של תלמה.

388c22d2000cfce7b09af40259057d72.png?l=6

The durian and I

זהו פרי אכזרי, שדקר אותי עד זוב דם, אבל לא בכך הבעיה, אלא בהגדרתו "tastes like haven, but smells like hell” (ההגדרה לא שלי), עד כי ברבים מהמלונות במזרח יש על הקירות איסורים מפורשים על הכנסת דוריאנים לשטחם. לגבי הרישא של ההגדרה יש מקום לויכוח, כשהסיפא בוודאי שאינו נכון משום שהגעת דוריאנים לגיהינום הייתה גורמת לשטן
abd7e798d363f6165d9e1fb638295e27.png?l=6

להימלט משם. כדי שתלמה לא תנקוט בצעד דומה, אני נאלץ, לאחר משא ומתן ישיר ולאחר שתי טעימות דוריאן בלבד, להגיע לפשרה כואבת: Telma in – durian out. כשהחזרתי את המכונית למשכיר, עדיין שלט בה סרחון הדוריאן.

באזור ההררי, בו מרוכזים מטעי התה, נופים קסומים. מזכיר את זקופנה. לא, בעצם מזכיר את עמק המוזל בגרמניה, אלא שבמקום כרמים יש כאן מטעי תה

0b9dae8a934a812f6843b72f30f8f3d9.png?l=6649ce1c454c082b948673de89fdf7ca8.png?l=6

הדרך לכיוון החוף הדרומי נראית כמו סיני 1967: מחנות, מוצבים ועמדות ירי. מובן מאליו שאסור לצלם. באחד השדות הסתובב פיל. בעצם פילים, להבדיל מפילות, משוטטים תמיד לבד. לא ידעתי אם הוא אזרח או מגויס ולכן לא צילמתי.

8 שעות ספארי ב-Yala National Park.

כיוון שאוכלוסיית הפארק, הן מבחינת המגוון והן מבחינת הכמות והצפיפות, לא רק שאינה מתחרה בקניה וטנזניה, אלא לא מתקרבת גם לשמורות דרום אפריקה, רציתי לכתוב, שזהו בזבוז של יום טיול והמון כסף, אבל לאחר שראינו אותו

0447aa3141a6f2f3d212e6aa7d5eaa3d.png?l=6

תלמה לא מרשה לי. אז לא כתבתי.
לאחר כישלוננו הצורב בנסיון לצפות בצבות ים המטילות ביציהן על החוף בקוסטה ריקה ולאחר שהאתר המקומי יודע לספר על הטלות במרס מדי לילה, החלטנו לעשות מקצה תיקונים. אני שוכב על החול הרך ומתמזג עם רעש הגלים. לא ממש צונאמי, כמו זה שקטל כאן 40,000 איש והותיר חורבות של כפרים, שאין טעם לשקמם בהעדר תושבים,

960fdc261a276fca3a61c2f97e9b69ba.png?l=6 זה הוקם לזכרם

אבל בכל זאת די מפחיד. תלמה מסתחבקת עם הצבולוג המקומי. זה יעלה כסף. כמעט כל שיחה כאן עולה כסף. לאחר שעתיים וחצי של שום דבר, קיבלו שלושת הזוגות האחרים עצבים מהצבים והחליטו על נסיגה. הצטרפנו. קבלנו את אי-שיתוף הפעולה מצד הצבים באופן אישי תוך הצהרה: "No more turtles".

לשבחו של איזור החוף ייאמר, כי דגיו ופירות ימו, אפשרו לנו 4 ימים של תזונה נורמאלית, לא בלי הוראות לטבח: No salt! No chilli! No Curie! No any other spices! ".

שקיעות, כמו אלה של סרי לנקה טרם ראינו במקום אחר בעולם.
598d571f2871ee9e81628e545126819f.png?l=6 073b7d358c9ee8d2b0a9134678e5f984.png?l=6

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Yoram_3300200?

הפוסט הבא ›
נמיביה 1
נמיביה 1
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
21-07-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
כרתים
כרתים
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
13-07-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של Yoram_3300200 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×