עוזבים את פירנצה - מעשיות היהודי הנודד

רגע לפני פרידה, לא שכחנו להגיד שלום בבית הכנסת ואפילו לקדש בבית חב``ד. העמסנו שוב תרמילים, לקחנו מקל ויצאנו אל ההרים הנשפכים אל הים. חזרה אל חיי נדודים.
שאול ונירית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: עוזבים את פירנצה - מעשיות היהודי הנודד
© Depositphotos/pitrs10

סיבוב פרידה מפירנצה

אחרי שבוע של טיולים ונסיעות, חזרנו לפירנצה בחודש ספטמבר. מזג האוויר השתנה ונעשה נעים וקריר יותר, האיטלקים חזרו לגדוש את העיר ואיתם כל החנויות והעסקים שהיו סגורים לחופשת הקיץ נפתחו לרווחה. ואפילו, לרגע, אבל רק לרגע קט, נדמה היה שאפילו כמות התיירים פחתה, והעיר מתחילה לחזור ולשקוע אל תוך השגרה השקטה, אל תנומת החורף, לפחות עד הקיץ הבא. ואנחנו, פתאום שמנו לב שנותר לנו רק קצת יותר משבוע ותכף חוזרים לנדוד מאכסניה לאכסניה, מעיר לעיר, ללא פינה קטנה משלנו שנוכל לקרוא לה בית. הקורס של נירית הסתיים לו, וכבר בשיעור האחרון מורה חדשה ותלמידים חדשים, ועוד קיץ תם וחלף לו, כדרכם של קיצים. וכבר חושבים על אריזת התיקים וקניות אחרונות נעשות לאחר היסוסים רבים ומדידת המשקל שיתווסף לתיקים, שמטבעם לעולם רק יתמלאו ויתמלאו ואף פעם לא ייעשו קלים יותר.

לפני שנעזוב, הבטחנו לעצמנו שנלך ביום שישי לקידוש בבית חב"ד. בכל זאת קצת מתגעגעים לשמוע עברית ולהיות בחברת ישראלים, ומודעה שצדה את עינינו בחנות ספרים על "יום התרבות היהודית באירופה" רק דרבנה אותנו ללכת. ביום שישי בערב יצאנו והלכנו לכיוון בית הכנסת ובית חב"ד, לא בטוחים היכן בדיוק ואל מי לפנות, כך סתם לבוא ולהגיד אני ישראלי? אני יהודי? ולצפות שמה יקרה?? לבית הכנסת הגענו בשבע בערב, אחרי שעברנו ליד בית חב"ד וגילינו שסגור. ליד השער התקבצו כמה ישראלים ויהודים איטלקיים, ביניהם טיפוס איטלקי משונה שנראה כמו מאפיונר עבר עם טבעות ענקיות על אצבעותיו, מעשן בשרשרת, אך גם עם סוודר, פייעס מעל פאות לחיים גבריות וכובע מצחייה עם מדבקת "מחכים לביאת המשיח". יהודי כזה עוד לא ראינו. במודעה שנתלתה על לוח המודעות נרשם ששעת הקידוש היא 20:30. חסרי התלהבות להאזין לתפילה עצמה החלטנו להסתובב קצת ולחזור מאוחר יותר.

כמה רחובות משם גילינו בכיכר Santa Croce מן יריד להורים ולילדים לרגל פתיחת שנת הלימודים. על שולחנות מסביב לכיכר הוצבו עבודות מלאכה שיצרו הילדים ובמרכז הכיכר התקיימה הופעה של תיאטרון אבסורד, וסביבה עשרות ילדים מתגלגלים מצחוק. אחרי כמה דקות, שמנו לב לתכונה ערה סמוך לכמה שולחנות בצד הכיכר. כשהתקרבנו גילינו שפשוט חילקו שם אוכל בחינם לבאי היריד. האיטלקים דחפו והצטופפו כמו ישראלים טובים והעמיסו צלחות על גבי צלחות. אנחנו, שהיינו סקרנים לטעום אוכל מקומי, ניסינו את דייסת האורז, הברוסקטה (לחם קלוי בתנור) עם עגבניות, פרוסות לחם טבולות בשמן זית או יין, ואפילו פירות ועוגה משונה עם ענבים מיובשים (יחד עם החרצנים) לקינוח. נשמע מוזר? גם אנחנו התפלאנו וקיווינו שבבית הם אוכלים יותר טוב.

ממהרים כדי לא לאחר, חזרנו בשעה 20:30 לבית הכנסת, שם אמר לנו השומר הישראלי בקול נוקשה וסמכותי שמי שלא נכנס לתפילה לא נכנס לקידוש, ושכל העניין על סף סיום. הרגשנו בעונש. המומים מהתגובה ומאוכזבים, עמדנו שם עוד כמה דקות, לא בטוחים לאן ללכת ואיך כל הרצון הטוב ירד לטמיון. בינתיים החלו לצאת מבית הכנסת ונשמעו דיבורים על קידוש שייערך בבית חב"ד. הלכנו אחרי כולם אל אחת המסעדות הכשרות סמוך לבית חב"ד, ברחוב Via Pilastri שהוסבה לחדר אוכל צפוף והומה מפה לפה. אל השולחן ישבו כ-40-50 ישראלים, יהודים איטלקים ותיירים יהודיים מרחבי העולם שהתארחו בעיר.

בין מנה למנה שעשע אותנו הרב האמריקאי של בית חב"ד בסיפורים והלכות חכמים והאווירה הייתה מרוממת. אותו "מאפיונר לשעבר" עזר למצוא מקומות ישיבה, להגיש ולפנות, ואנחנו כבר היינו נכונים לתת לו את תואר "משוקם השנה" והנחנו לתומנו כי הוא אחד מבני הקהילה המקומית שמועסק במקום כמעין נער שוליה שכזה. אנחנו התיידדנו עם חבורת צעירים ישראליים והחלפנו חוויות וטיפים להמשך. לצידם ישבו חבורת נערות אמריקאיות יהודיות שצחקקו בקולי קולות בטונים אמריקאיים טיפוסיים, וזוג הדור מראה מ`שמחה פאולו` (כך מכנים החב"דניקים את סן פאולו) שבברזיל. שמחים וטובי לב מן האוכל והיין הטוב שלא הפסיקו לזרום אל השולחן, מנה אחר מנה, לא דמיינו אפילו את המשכו המפתיע של הערב, כשהרב הזמין את החזן של בית הנסת בנאפולי, שהתברר כאותו "מאפיונר-נער שוליה", להנעים לנו בזמירותיו. כשהוא פצח בשירה אדירה של "אני מאמין בביאת המשיח" הערב הגיע לשיאו, ואנו לא ידענו איך לאכול את עצמנו מרוב בושה על כך שכה בקלות מיהרנו לשפוט אותו לרעה. בשיר "גשר צר מאוד" כבר הצטרפו כולם בקול אחד לעוד בית אחרון, מתמוגגים מסלסולי החזן.

ושוב הולכים ברחובות, שעתה כבר מוכרים יותר, לוקחים נשימה אחרונה מהעיר - לטיפת פרידה. בין שיטוט לשיטוט, נסחבים בזרם האנושי של צהרי יום ראשון, מוצאים עצמנו מגיעים לכיכר Piazza della Santissima Annunziata, מופתעים לגלות עשרות דוכנים חדשים שהוקמו שם. לאחר רחרוח קצר, אנו מגלים שוק כפרי מקסים של אוכל תוצרת בית, בגדים וכובעים ושאר אביזרים וחפצים שנעשו בעבודת יד. וכבר אנו נמשכים אל דוכן הגבינות, אל תמונות הפרות והכבשים שהאיכרים מציגים בגאווה, כרוצים להוכיח את טיב מעשה ידיהם. ובין טעימות גבינות צאן עשירות בלחם משובח לריבות וליקרים היישר מן המטבח, גילינו שם דוכן לכובעים מהודרים, עמוסי סרטים ומלמלות וכפפות לגברות אמיתיות (כאלה שגם יוצאות לנשפים פה ושם...), ודוכן סלי קש בו אשת האיכר יושבת בנחת וקולעת סל אחר סל בזריזות. מפינה כלשהי עולים לפתע צלילי מוזיקה ואנחנו ממהרים לראות. ליד דוכן של כריות רקומות מנגנת אחת האיכרות באקורדיון עתיק ומקושט, ובעלה הלבוש גם הוא בלבוש איכרים מסורתי מרקד לצלילי המנגינה העליזה. לא חלפו כמה דקות וכבר נמשכים לריקוד עוד ועוד אנשים, האיכר מסביר את צעדי הריקוד וכולם רוקדים, נהנים מהקסם של הפשטות והחמימות. ודווקא היום לא לקחנו את המצלמה.

אחרי הצהריים, לאחר שנחנו מ"עוד שבוע מעייף" בפיקניק השבועי שהנהגנו לעצמנו בפארק, החלטנו לחזור שוב לבית הכנסת ולבדוק את אירועי "יום התרבות היהודית באירופה" שחל ב-7 בספטמבר. ביום זה מאפשרת הקהילה היהודית בפירנצה כניסה חינם לבית הכנסת הגדול והמפואר ולמוזיאון הקטן שבצידו, ולנו נותר רק לעמוד פעורי פה אל מול כמות האיטלקים שגדשה את רחבת בית הכנסת. אנחנו לתומנו חשבנו שבכלל לא אוהבים אותנו באירופה... בחצר הוקם דוכן למכירת ספרים של סופרים ישראלים באיטלקית ודוכן טעימות של אוכל ישראלי עם שימורים של "בית השיטה" ואבקת פלאפל של אסם. שמחנו על ההזדמנות לנגב קצת חומוס נורמלי, אך נאלצנו להסתפק בשברי מצה במקום פיתה, ואפילו ננזפנו כשהעזנו לנגב ישר מהצלחת במקום להשתמש בכפית שהונחה שם. תרבות יהודי או לא תרבות יהודית, כאן זה עדיין אירופה...

לבסוף, האיטלקים, שלא החמיצו הזדמנות להתלבש יפה ולהתגנדר, סיימו להתחכך ולומר שלום זה לזה, והתיישבו על הספסלים כדי להאזין להרצאה של נציג מבית התפוצות בתל אביב על מוזיקה איטלקית יהודית. באמצע ההרצאה, שלוותה בקטעי זמרה של נעימות ופיוטים יהודיים, עננים שחורים כיסו את השמיים וגשם שוטף החל לרדת. אחרי הפסקה קצרה התארגנו כולם מחדש במרתף ושם האזנו בתמיהה לקונצרט של מקהלת בית הכנסת (מקהלה זה לא בכנסיה??) שהורכבה ברובה מגברים שזימרו פיוטים יהודיים לצלילי מנגינות קלאסיות. אנחנו חשבנו שזה היה קצת מוזר, אבל האיטלקים מחאו כפיים בהתלהבות. כנראה שישראלים לעולם יישארו ישראלים...
 
יום חמישי האחרון הגיע מהר משחשבנו, גם בגלל שקמנו חצי יום מוקדם יותר בכדי להספיק לרכבת של 6 בבוקר, וכך חלפנו ברחובות, נאנקים תחת כובד התיקים ומשתאים מכל אדם שעבר ברחוב. פירנצה עוד הייתה מנומנמת לגמרי ורק מכוניות בודדות חלפו, חשיכה עוד שררה מסביב ותחנת הרכבת דמתה יותר למלון מיליון כוכבים להומלסים, מאשר לתחנה העמוסה שהיא בשעות היום. כך תם לו עוד פרק עירוני, ואנחנו כבר ישבנו ברכבת, מצפים בעיניים טרוטות למסע בצ`ינקווה טרה (Cinque Terre) שיהיה אחר לגמרי מכל מה שעשינו עד עכשיו. (רכבת מפירנצה ללה ספציה, העיר הקרובה ביותר לכפרים עולה 8 יורו לאדם או 19 יורו בשעות שיש רכבת מסוג יורוסטאר המהירה).

לתחילת הכתבה

כפרי הצ'ינקווה טרה

הצ`ינקווה טרה (Cinque Terre - "חמש ארצות") הם למעשה חמישה כפרים קטנטנים השוכנים באורח כמעט קסום על רצועת החוף המערבי של איטליה, ממש על קצות הצוקים הנשפכים אל הים הליגורי. תושבי הכפרים עוסקים בעיקר בחקלאות, ובגלל תוואי הנוף הייחודי הם מגדלים גפנים וזיתים באינספור טרסות אשר נבנו זו בצד זו וזו מעל זו במשך שנים על גבי שנים, במומחיות ראויה לציון. האזור כולו, בשל הנופים הציוריים ואורח החיים המיוחד, הוגדר כשמורת טבע אחת גדולה (Parque Natural) ואפילו הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, תואר יוקרתי למדי, שכמובן תרם לא מעט לפיתוח תנופת התיירות במקום. באזור מספר גדול של שבילי הליכה, ואנחנו החלטנו שהגיע הקץ לבטלנות והגיע הזמן להזיז קצת את התחת וללכת ברגל.

הגענו למנרולה (Manarola), אחד מחמשת הכפרים, עלינו במעלה גבעה, והתמקמנו באכסניית הנוער הפעילה היחידה באזור. הו, כמה שהיינו תמימים! עצה קטנה - החלטתם לעשות את הצ`ינקווה טרה? אל תשנו באכסניה הזו. היחס מעליב, כמעט דיקטטורי, ובאופן משפיל אתה מקבל (תחזיקו חזק) אסימון למכונה שמפעילה את המקלחת, שמקנה לך בדיוק 5 דקות של מים. כן כן, הם לא שמעו כאן על 7 דקות מטכ"ליות. נגמרו לך המים ונתקעת עם שמפו בשיער? זבש"ך! אם תרצה לשטוף אותו זה יעלה לך עוד 1/2 יורו לעוד 5 דקות של מים. בקיצור, הגיעו מים עד נפש. אבל אנחנו לא ניתן לזוטות כאלו לחצוץ בינינו לבין ההנאה, ולאחר שהתמקמנו באכסניה, יצאנו אל הדרך. אנחנו מצרפים כאן פירוט מלא של כל השביל שעשינו, שמתחיל בפורטו ונרה (Porto Venere), כולל את כל כפרי הצ`ינקווה טרה, ונגמר בלבנטו (Levanto), סה"כ 30 ק"מ שמרחנו על פני יומיים.

לאורך השביל זכינו לנופים עוצרי נשימה של ההרים המזדקרים מן הים, הצצונת על אופי החקלאות הייחודי למקום, טעימה קלה מהתוצרת המקומית המשובחת והתרשמות כללית מהחיים בכפרים. המקומיים, נעים בעצלתיים, פיתחו דרך מיוחדת לעלות ולרדת במדרונות ולרדת במדרונות ההרים, אל החלקות ובחזרה לכפרים, במעין "רכבות" קטנטנות הנוסעות על גבי מסילה יחידה (ונקראות Mono-Rail) וחוסכות להם הרבה זיעה. מזג האוויר היה נפלא, המצלמות עבדו ללא הפסק, והזיעה ניגרה גם ניגרה אבל השקיעה בריומאג`ורה (Riomaggiore) הייתה בהחלט שווה את המאמץ. כמו גם המבט החטוף על הזקנים היושבים בכיכר הקטנה במנרולה, מביטים בעוברים ושבים, שורקים לעצמם ומברכים איש את רעהו לשלום ב"בון ג`ורנו" ו"בונה סיירה", וכך גם רצועת החוף הקטנה, בעלת החול האפור, לקראת סוף המסלול, במונטרוסו אל מארה (Monterosso al Mare).

הצ`ינקווה טרה בהחלט מומלץ, גם אם אינכם חובבי הליכה מושבעים. ברכב לא כדאי להגיע משום שלא ניתן להיכנס איתו לתוך הכפרים עצמם, ולכן מוטב לנסוע ברכבות המקשרות את כל חמשת הכפרים על העיר לה ספציה (La Spezia) השכנה ורצות בתדירות גבוהה. תוכלו לקנות כרטיס מיוחד (ראו בתיאור השביל) שיקנה לכם נסיעה בלתי מוגבלת ברכבות וגישה לקטעי השביל בין הכפרים. כך תוכלו לעבור בנוחות מכפר לכפר, להתרשם, לצלם, לטעום מהחיים המקומיים מהיין והפירות, ואחר כך לעבור הלאה, אל הכפר הבא. בסך הכל זה אזור מאוד מיוחד שאנחנו אישית לא שמענו עליו קודם וסתם, בטעות, "גילינו" אותו באחד המדריכים והחלטנו ללכת על זה, תרתי משמע. מאוד נהנינו מהיומיים הללו בטבע אחרי חודש בעיר (מי מאיתנו יותר בכושר ומי פחות), והים והשמש, העצים והשמיים היו בהחלט גיוון נחמד. מומלץ מאוד.

אחרי שסיימנו, קצת לחוצים מהזמן, המשכנו הלאה, ברכבת לג`נובה (Genova), שם בסך הכל קנינו פיצה וקצת צידה לדרך, וכבר מצאנו את דרכנו לנמל (בקושי) וברגע האחרון, כמעט, העפלנו אל הספינה "פנטסטיק" שחיכתה לנו (ולעוד כמה עשרות אנשים...) ברציף, מלכותית ומוארת כולה. כמעט פי שתיים בגודלה מהספינה ששטנו בה מקרואטיה לאיטליה, הספינה הזו הייתה ממש "ספינת האהבה" בדיבוב לאיטלקית. חמישה ברים וקזינו מלא בקשישים איטלקים וספרדים שיודעים להנות מהחיים בגמלאות (קפטן הספינה עבר ביניהם, לחץ ידיים לכולם וחייך), וגם קומץ תרמילאים פשוטים כדוגמתנו, שהשתכן בסיפון העליון, בחדר גדול עם כסאות מתכווננים (ממש כמו במטוס) והתכונן להפלגה של 18 שעות לברצלונה.

(כסא מתכוונן כזה - שנקרא Poltrone - עולה 74 יורו בעונת הסתיו ותא זוגי עולה הרבה יותר. ההפלגה יוצאת בשעה 21:00 ומגיעה לברצלונה בשעה 15:00 למחרת. אפשר להזמין מקום במשרדי הנסיעות בכל איטליה או להשיג מידע באתר החברה המפעילה את הספינות, מקבוצת גרימאלדי, באתר www.gnv.it. ישנן 3 הפלגות בשבוע). ההפלגה הייתה שלווה, לישון על כסאות זה לא נורא בכלל ואפילו ראינו "מלחמת הכוכבים" (בדיבוב לאיטלקית, כמובן). היה נחמד בעיקר בשעות היום, לשבת בחוץ ולהשקיף מהסיפון על הים ועל הנוסעים המשתזפים. שאול משום מה התעקש שלא נטייל בצרפת (משקעי ילדות או משהו כזה), ולכן פשוט "דילגנו" מעליה באלגנטיות, ורק השקפנו על הריביירה שלה מרחוק.

בקיצור, היה נחמד ממש ומסתבר שכל ההפלגות האלה הן חוויה לא רעה בכלל והן עדיפות על נסיעות מיגעות ברכבות (שלא נדבר על אוטובוסים) וזולות מהן.

וזהו, בסוף הגענו לנמל של ברצלונה. פתאום מדינה אחרת לגמרי. יורדים מהספינה, קצת מבולבלים. מחפשים למי להציג את הדרכון, אבל כלום, שום דבר. לא ביקורת ולא דרכונים, ובאין מפריע צעדנו מהנמל היישר אל לבה של העיר, אל שדרות לה רמבלה, היכן שהתחילה לה הרפתקה חדשה לגמרי. צ`או איטליה, אולה ספרד!!!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×