עכבר העיר ועכבר העיירה

יעל יוצאת ממלבורן לטיול של שבוע ממלבורן עד קנברה הבירה. בכתבה שלפניכם יעל נזכרת שבעצם הגיעה לאוסטרליה כדי לברוח מהערים, אבל גם שקשה להתחרות בנוחות שלהן. ובכל זאת - הטבע האוסטרלי מנצח, ובגדול. על עיירות שבדרך, חום, שריפות ואפילו מפגש עם המאפיה האיטלקית.
יעל - צוות למטייל ברשת
|
תמונה ראשית עבור: עכבר העיר ועכבר העיירה
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

אני לא "טיפוס עירוני". אם תהיה לי אפשרות באחד מהימים לגור בחווה במקום שקט,  רחוק מהעיר, אעשה זאת (בהנחה שאמצא כאן אוסטרלי חביב). אבל גם אותי הפינוקים שיש לי כאן בעיר, שגוברים כנראה על הצורך בשקט, מושכים להישאר, וזה במקום לצאת הלאה, לדרך, אל המרחבים של היבשת. אני כבר חודש וחצי כאן, תקופה שאת מרביתה ביליתי בעיר. ולמרות זאת, אני מוצאת את עצמי ככל שעוברים הימים, מרגישה יותר ויותר תחושה של מיצוי. העובדה שאני נמצאת במקום אחד לאורך זמן קצת קשה לי והעובדה ששם, מחוץ לעיר, יש את כל המקומות, המרחבים שאני רוצה להגיע אליהם והם הסיבה, בעיקר, להגעתי, קשה עוד יותר. ולכן, אני מתחילה לאט לאט לגבש לעצמי רעיון כלשהו (שקצת יותר מגובש מזה שהיה קודם) של איך אני רוצה שיראה ההמשך, המשך הטיול. לאן להגיע, אילו מקומות לראות, ומה לעשות.. 

אחרי שבועיים כמעט רצופים בעיר, אבא שלי, שהיה צריך לנסוע לכמה ימים מחוץ לעיר, הציע לנצל את ההזדמנות לטיול משפחתי. היה לנו שבוע בשביל זה ודובר על יציאה לכיוון ניו סאות` וולס בצפון, אחר כך מזרחה ובסוף, חזרה דרומה למלבורן. ההצעה הזו הגיעה בדיוק בזמן. נמאסו עליי החנויות, המוזיאונים, הגלריות, נמאסה עליי הנסיעה בטראם האדומה (היא מיועדת לתיירים. ואני...כבר מזמן לא רואה עצמי ככזו), הנסיעה בטראם הלא אדומה וגם ברכבת, נמאסו בתי הקפה והאנשים הכל-כך עירוניים שמסתובבים כאן, ובעיקר נמאסה האווירה העירונית והרעש שאופייני לה. רציתי שקט, רציתי ירוק, רציתי עיירות קטנות, רציתי מקומות רחוקים, מרחבים פתוחים ונסיעות ארוכות. לכן שמחתי כל כך על ההצעה. 

לתחילת הכתבה

גריפית'

התחלנו את הדרך לכיוון גריפית` (Griffith). הנסיעה הייתה ארוכה. כמה שעות. עברנו את הגבול למדינת ניו סאות` וולס שהפעם, בניגוד לגבול עם מדינת דרום אוסטרליה, היה גבול טבעי (נהר המארי) ולא גבול מסודר עם פקח בצידו. במרחק כמה מטרים מהגבול הבחנו לפתע בשוטר שביקש שנעצור. בעיה. חשבתי לתומי. מה נעשה עם כל התפוחים שאיתנו באוטו? בטח גם לכאן אסור להכניס פירות. ניסיתי לחשוב מהר על מגוון של תירוצים על הסיבה ל"הברחת" התפוחים למדינה (פורעי חוק שכמותנו), אבל למזלי (או יותר נכון, למזלו של אבי) השוטר רצה לבדוק אם אבא שלי במקרה שתה משקה אלכוהולי, ואם כן, אם רמת האלכוהול בהתאם למותר. משלא נימצא זכר לאלכוהול (אולי, אם כבר, זכר לקפה... בכל זאת, השעה הייתה 11 בבוקר ואנחנו היינו אחרי עצירת קפה באחת העיירות בדרך..), בירך אותנו השוטר לשלום והמשכנו בדרך. 

לאחר זמן מה הגענו (סוף סוף) לתחנה הראשונה שלנו, לגריפית`. עיר נחמדה גריפית`. לא גדולה מדי, מטופחת ומספיק שקטה בשבילי בשביל סיבוב של כמה שעות. ככה, לפחות, הייתה ההתרשמות הראשונית שלי מהעיר. ולמה לפחות? אבא שלי, שנייה לפני שהקפיץ אותי ואת אמא שלי למרכז העיר, דאג לספר לי שבגריפית` יש אוכלוסייה איטלקית גדולה מאד. ולא מדובר באיטלקים תמימים (אולי רק תמימים למראה..). מדובר במאפיה איטלקית. ולא סתם מאפיה איטלקית, אלא כזו שעל-פי הסיפורים, משלא אהבה במיוחד את פועלו של ראש העיר האחרון, דאגה להעלים אותו (יש שאומרים גם שניקבר חי תחת ערימת בטון). מפחיד. בכל אופן, היה מאוחר מדי ל"אחורה פנה" ואבא שלי גם כך כבר מיהר לפגישה שלו, ולכן, סיכמתי עם אמא שלי שכל עוד אנחנו מסתובבות בעיר, אנחנו הולכות צמודות זו לזו (אמא שלי הציעה שנחזיק יד ביד. אני, כמובן, סירבתי..גם לי יש גבולות!), משתדלות שלא למשוך תשומת לב, לעצבן מישהו או ליצור קשר עיין עם העוברים ושבים (רק זה חסר לי. להיכנס ל"רשימה השחורה" של מאפיונר איטלקי. אמנם מדבר במבטא אוסטרלי, אבל עדיין מאפיונר). לפני שאבא שלי יצא לדרך, רק לכל מקרה, נפרדתי ממנו יפה לשלום (מי יודע, אם בכלל, מתי תהיה הפעם הבאה שנתראה..). 

עברנו את הביקור בעיר בשלום. האנשים להפתעתי היו מאד נחמדים אלינו (או שאולי מדובר במסווה כדי למשוך תיירים תמימים..). במקום שלא ליצור קשר עיין עם אף אחד, כפי שסיכמתי עם אמא שלי קודם לכן, בהיתי באנשים וניסיתי לחשוב לעצמי מי מהם שייך למאפיה. לא מצאתי כאלה שמזכירים ולו במעט את מרלון ברנדו (בשנותיו המאוחרות, כמובן, כשעוד שיחק ב"סנדק") ולכן הגעתי למסקנה שאו שמדובר בקונספירציה נגד האיטלקים או שכנראה השעה הייתה מוקדמת ויתכן ש"אנשי המאפיה" יוצאים לרחוב מאוחר יותר. בכל מקרה, ביציאה מהעיר, רק כדי שנהייה בטוחים לפני שיוצאים לדרך, ביקשתי מאבא שלי שיסע לאט ושלא יעקוף אף אחד עד ליציאה לכביש המהיר (מי יודע מי יהיה הנהג ברכב?..). 

לתחילת הכתבה

הילסטון

יצאנו מגריפית` לכיוון הילסטון (Hillston), שם גם תכננו להישאר לישון. עיירה קטנה שנידמה שבנויה משני רחובות בלבד. הרחוב הראשי ועוד רחוב של בתים. הגענו בשעות אחר-הצהריים, כשבחוץ עדיין אור מלא, אבל אנשים כמעט ולא ראינו ברחוב. בחרנו לישון במוטל דרכים (בין הבודדים שהיו בעיירה, בשם: "Kidman way motor inn") שנימצא סמוך למרכז (והרי במקום כל כך קטן הכל נימצא בסמוך למרכז). אחרי שהתמקמנו והתחלנו להרגיש קרקורים בבטן (אצלנו זה קורה משום מה תמיד באותה השעה, ובאותה השעה גם, באורח פלא, תמיד מגיעים גם ליעד האחרון של אותו היום), צעדנו לכיוון הפאב המקומי (אחד משניים), שמשמש גם כביסטרו המקומי וגם כאכסניה. לאור ניסיוננו המוצלח בביסטרו המקומיים שנתקלנו בהם במהלך טיול-סוף-שבוע-הארוך הקודם, גם הפעם בחרנו לאכול בביסטרו של המקום. ואכן, לא התאכזבנו (אם תהיו במקרה באזור, פחות או יותר באותה השעה, והבטן שלכם תאותת לרעב, ממליצה על מנת הפיש-אנד-צ`יפס. מנה גדולה עם תוספות בצד של סלט כרוב מצויין וסלט פסטה קר. טעים טעים. כל זה ב-10 דולר. מומלץ). 

ביום למחרת אני ואמא שלי ניצלנו את ההזדמנות להכיר קצת את העיר. פחות מחצי שעה הספיקה לנו להכיר כמעט בעל פה את כל החנויות במקום (ואת המעדנייה המקומית, המאפייה, את בית הקפה, את הסופר הקטן של העיר, את הקצב, את הספרייה ואת חנות העתיקות). הלכנו לאט במיוחד כדי להעביר את הזמן, אבל הדרך הייתה קצרה מדי ולכן מצאנו עצמנו שוב עושות בפעם השנייה את אותו המסלול, רק שהפעם, כדי לגוון, הלכנו בכיוון השני. התעלמנו ממבטי המקומיים שתהו לעצמם ודאי מי הן שתי הגברות שצועדות להן שוב ושוב ברחובותיה של הילסטון והתמקדנו במטרה: להעביר את הזמן עד שאבא שלי ישוב מהפגישה.

לתחילת הכתבה

קונדובולין

מהילסטון יצאנו לעבר קונדובולין (Condobolin). מכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים מאוחרת ולפנינו הייתה דרך של כמה שעות לפחות, אבא שלי בחר לנסות לקצר אותה על-ידי נסיעה בדרך שעיקרה הגדול דרך עפר. הדרך הייתה כמעט ברובה קופצנית, מה שקצת הקשה עליי לצלם במהלך הנסיעה (כפי שאני נוהגת לעשות פעמים רבות), אבל מאד יפה. היחידות שהאטו את הנסיעה שלנו במהלך הדרך, היו כמה פרות (ולא תנאי השטח) שהחליטו לחצות את הכביש/דרך בדיוק כשהגענו. הן חצו להן באיטיות, מתעלמות לחלוטין מאיתנו ומהרכבים האחרים שנסעו מאחורינו, כיאה כנראה לפרות, והמשיכו לדרכן. בסופו של דבר, גם אנחנו. 

הגענו לקונדובולין. עיירה גדולה מהילסטון ומרכזית יותר, מה שהורגש מייד עם ההגעה אליה. יותר אנשים, יותר מכוניות, יותר בתים... יותר מהכל. גם שם מצאנו מוטל דרכים ("Condobolin motor inn") אבל הפעם, אולי בגלל העייפות, התעצלנו "לצאת העירה" ולחפש ביסטרו. נשארנו לאכול במסעדה של המוטל, וזה התברר אחר כך כטעות נוראית. המתנו יותר משעה עד להגעת המנות. המנות, שאמנם נראו מרשימות, לא היו טעימות במיוחד, וודאי שלא הצדיקו את העלות הגבוהה, יחסית, של כל מנה. מסתבר שצריך להיצמד לשגרה. בפעם הבאה, החלטנו, לא נתפתה יותר למסעדות ונמשיך לאכול, כדרכנו, בביסטרו שבדרכים. אוכל מקומי אמיתי ולא מתיימר. 

לתחילת הכתבה

דאבו

למחרת, שוב מצאנו עצמנו אני ואמא שלי מסתובבות בעיר, סיבוב שהיה קצת יותר ארוך מזה שבהילסטון אבל לא נימשך זמן רב מדי בגלל החום המעיק (קרוב לארבעים מעלות). אחרי כמה שעות יצאנו לדרך לכיוון דאבו (Dubbo), עיר גדולה ביחס לעיירות שנתקלנו בהן לאורך הדרך. היתברברות קצרה בעיר הביאה אותנו בסופו של דבר להוטל שבו תכננו לישון ("Best Western Blue Diamond Motor Inn"). אני בחרתי לבהות בטלוויזיה באותו ערב, אבל ההורים שלי בחרו לצאת למסעדה תאילנדית שסמוכה למוטל (שהפעם הייתה דווקא מוצלחת. המסעדה נמצאת במרחק של 10 דק` הליכה מהמוטל, וממוקמת בתחילת רח` מיטשל לבאים מכיוון דרום). 

למחרת, כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, ולמרות המזגן שהיה בחדר, אפשר היה להרגיש, בייחוד לפי האור בחוץ, שצפוי שרב. גם הימים החמים שלפני כן היו רמז לבאות. ואכן, היה שרב כבד. כבד מאד, אפילו. מעל ארבעים מעלות. החלטנו שהמקום היחיד שסביר להסתובב בו הוא מקום עם מזגן. יצאנו לעבר הקניון הקרוב. אני, שבדרך כלל קניונים משעממים אותי, נהניתי מכל רגע. כמות האנשים היתה גדולה באותו יום, הודות ה"Christmess Fever", או כמו שאומרים בשפתנו "קדחת הקניות", אותה קדחת שתוקפת את האוסטרלים ואת הנוצרים באשר הם לקראת הכריסטמס. למרות ההמולה והרעש, ובעיקר בזכות המזגן, הצלחנו להעביר במקום שעתיים (ומבלי לבזבז כסף. טוב, נו - כמעט מבלי לבזבז כסף..). החום התיש והרגיז אותנו, וכבר רצינו להגיע לאורנג` (Orange), שם תכננו להישאר בלילה. את הדרך אני לא כל כך זוכרת (וזו אחת הפעמים הבודדות שלא צילמתי) אבל זוכרת שהתפעלתי כשהגענו לשם. גם זו עיר גדולה, אבל הגודל לא היה ניכר בה. מסבירת פנים, ירוקה מאד, הרבה עצים בכניסה, בתים כפריים ומטופחים. קצת שיפר את המצב רוח לכולנו. נשארנו לישון ב-"Best Western Orange Motor Lodge". לקראת ערב הטמפרטורה ירדה והתחיל לטפטף. 

לתחילת הכתבה

קנברה

למחרת הטמפרטורות עמדו על 20 מעלות, בניגוד מוחלט לטמפרטורות שהיו בדאבו. ירד גם קצת גשם ולכן, הטיול לפארק של אורנג` שתכננו לעשות באותו הבוקר, בוטל. שמענו שהפארק בעיר מאד יפה (ובכלל באיזור אורנג` יש הרבה דברים לראות), אבל מזג האוויר קצת שיבש את התכניות ולכן יצאנו לדרך לכיוון הבירה. קנברה, בירת אוסטרליה. עברנו דרך מקסימה. נסיעה בקאנטרי. הרבה ירוק, הרבה חוות, כבישים ריקים כמעט מרכבים נוספים, נסיעה בבוש מדי פעם, תחנות רוח, עיירות קטנות, אפילו כמה קנגרו בצידי הכביש (והפעם משפחה שלמה, חיה ונושמת ולא כאלו שמוטלים מתים בצד, כפי שיצא לנו לראות יותר מדי פעמים במהלך הנסיעה).

התחלנו להתקרב לקנברה. זו העיר הראשונה הגדולה שהגענו אליה אחרי כמעט שבוע. בכניסה לעיר ממוקמת נקודת מידע גדולה. נכנסו אליה כדי לקבל המלצה למקום לישון בו. המחירים מרקיעי שחקים. שכחנו, כנראה, שאנחנו בעיר, לכן הופתענו לשמוע את עלות החדרים במלון/מוטל בעיר (מעל 150 דולר ל-3 אנשים בחדר). מכיוון שהגענו ברכב ולכן לא הייתה בעיית התניידות לכל מקום שנרצה בתוך העיר, העדפנו לישון קצת מחוץ למרכז. במרכז המידע הציעו לנו את מוטל זול יחסית (95 דולר ל-3 אנשים בחדר) שנימצא גם לא רחוק מהמרכז ("Best Western Tall Trees Motel"). קפצנו כמובן על המציאה ונסענו לכיוון המוטל. ה"מציאה" התבררה כלא מציאה. מוטלים בעיר כל כך שונים מאלו שבעיירות. אמנם, יחסית לעיר, העלות לא הייתה גבוהה במיוחד, אבל התנאים היו בהתאם (כמו,למשל, מקלחת/שירותים בגודל של צינוק...). אחרי התמקמות מהירה במוטל, יצאנו לסיבוב נסיעה קצר בעיר. העיר לא נראתה לי יפה במיוחד. אפורה, מבנים ישנים (סגנון בנייה חסר עניין), אפילו העצים שנמצאים בשדרה הארוכה שלאורך הרחוב הראשי של העיר, נראו לי עצובים. גם עליי נפלה עצבות קלה. אחרי המרחבים הגדולים והעיירות הקטנות, היה קצת קשה להגיע פתאום לעיר. אמנם בדרך היינו בדאבו ואח"כ באורנג`, אבל, בהן הייתה בהן תחושה של אינטימיות (מה שסביר שיהיה כשכמות התושבים היא עשירית, אם לא פחות, מכמות התושבים שבקנברה), וגם האנשים שגרים בהן נראים אחרת מאלו שבקנברה (או מלבורן). 

המצב השתפר קצת כשהגענו לאזור האגם. אזור שנימצא אמנם במרכז העיר, אך מחוץ לאזור החנויות, בתי הקפה והמשרדים. התחיל להחשיך, המבנים שהיו פזורים באזור הוארו ובמקום הייתה אוירה אחרת, שונה מזו שהרגשתי כשרק נכנסנו לעיר. עשינו סיבוב זריז עם הרכב סביב בתי הפרלמנט (הישן והחדש), סביב בית המשפט וסביב אתר הזיכרון לחיילים האוסטרלים. התכנית הייתה בבוקר שלמחרת להגיע לאותם המקומות ולהתעכב קצת יותר.

בבוקר, מכיוון שהייתה צפויה לנו דרך ארוכה בהמשך, היינו קצרים בזמן. כמו קבוצת טיול מאורגן, נאמנים לזמנים שתכננו להקדיש לכל מקום ומקום, הגענו, ממש עם הפתיחה (בשעה 10 בבוקר. הכניסה למקום ללא עלות) לאתר ההנצחה של החיילים האוסטרלים שנפלו במלחמות לאורך השנים ("Australian War Memorial"). היינו בין הראשונים להיכנס. ויתרנו על הסיור המודרך שניתן בכניסה, ויצאנו לסיבוב קצר במקום. אם הזמן לא היה דוחק בנו, אני בטוחה שיכולתי להעביר שם קצת יותר זמן ממה שיצא לנו. המקום מרשים (גם מבחוץ וגם מבפנים) ואפשר ללמוד לא מעט על המורשת האוסטרלית (שכנראה אאלץ ללמוד עליה בדרכים אחרות). 

המשכנו הלאה, ליעד הבא. בית הפרלמנט החדש ("Parliament House"). מבחוץ נראה היה לי מבנה מעניין. מבפנים פחות (מבית הפרלמנט החדש אפשר לראות בקו ישר את בית הפרלמנט הישן ואת אתר ההנצחה. התצפית יפה ואולי רק כדי לראות, כדאי להגיע למקום). המשכנו לבית הפרלמנט הישן ("Old Parliament House"), לא נכנסנו פנימה (כן..זה היה הזמן שדחק בנו שוב) אבל עשינו סיבוב קצר באזור והמשכנו לכיוון בניין התצפית הגבוה של "טלסטרה" ("Telstra Tower"). הבניין מתנשא לגובה של 195 מטרים ומאפשר תצפית של 360 מעלות על קנברה וסביבתה. נישמע מרשים...הגענו, עלינו, צפינו וירדנו חזרה. היה מיותר. הכביש שמוביל לכיוון התצפית, מאפשר, כל כמה עשרות מטרים, לעצור בצידו ולצפות גם כן על האזור. לא פחות יפה מהתצפית שרואים מהמגדל וגם לא עולה 6 דולר לאדם. התצפית אפשרה לי, אמנם, לקבל מושג כללי על העיר, אבל לא פחות מזה גם יכולתי לקבל מהמפה שקיבלנו במרכז המידע. 

הספקנו לראות כל מה שרצינו, עמדנו יפה בזמנים ויצאנו לדרך, מזרחה. נסיעה ארוכה שלוותה בעיקרה בהרבה גבעות והרים (נוף נדיר באוסטרליה). בדרך חשבתי קצת על קנברה. ניסיתי לסכם ביני לבין עצמי את הביקור בה. למרות שלא ראינו הרבה ממנה, ומה שכן ראינו היה בזריזות, לשם לא הייתי חוזרת שוב. אני לא בטוחה שאהבתי אותה במיוחד. בנייני הפרלמנט ואתר ההנצחה, אפילו האגם הגדול שלידם, למרות שמרשימים ונמצאים באזור ששונה במראהו ממרכז העיר, לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להגיע אליה (ובודאי שלא כל יתר האטרקציות שהעיר מציעה). 

בשלב כלשהו סטינו מהכביש שמוביל ישירות מקנברה למלבורן ואחרי כמה שעות הגענו לעדן (Eden). עיירה קטנה שנמצאת לאורך החוף המזרחי, דרומית לסידני, כמעט בקצה של ניו סאות` וולס. העיירה שוכנת לאורך מפרץ יפיפה, ולאור השקיעה (שהייתה סמוך לשעה בה הגענו) והספינות שעגנו בנמל הכל היה נראה פסטורלי. ניגוד מוחלט לקנברה. בלילה ישנו ב-"Best Western Coachman`s Rest Motor Inn " ובבוקר כשיצאנו, זכינו לראות (בפעם השנייה בטיול) משפחת קנגרו, שביקרו בדיוק באותה השעה במגרש הגולף שממול למוטל. 

היום האחרון לטיול הגיע. שבוע אנחנו בדרכים והזמן עבר מהר. הכיוון הכללי היה חזרה למלבורן אבל לא בכביש המרכזי אלא דרך Lake Entrance, דרך שאמורה להיות יפה בזכות המפרצונים הקטנים שיצרו אגמים לאורך העיירות במקום. הדרך עד ללייק הייתה ארוכה ולא מעניינת במיוחד. חצינו את ניו סאות` ויילס והגענו לויקטוריה, אבל ההגעה ללייק היתה משתלמת. נוף יפה, מים כחולים ושקט נעים שאופייני לעיירת קיט קטנה. ההמשך מהלייק, הלאה למלבורן, עבר ברובו תחת אובך כבד שנוצר בגלל שריפות ענק שהשתוללו (וממשיכות גם ברגעים אלה, הרגעים בהם אני כותבת את הכתבה) בכמה נקודות בויקטוריה ובניו סאות` וולס. מזג האוויר המטורף פה באזור מקשה על הכבאים להשתלט על השריפות, ולכן בכל פעם כשמתחמם ונוצרות שריפות חדשות, הן מצטרפות לקיימות עד לכדי שריפות ענק. מקווה שהבלאגן יסתיים בקרוב. 
 

חזרנו הביתה, למלבורן מתחילים לתכנן את הטיול המשותף הבא (ואני, במקביל, לתכנן את הטיול הפרטי שלי).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×