על אדריכלות המאיה

אדריכלות המאיה מהווה מקור מידע חיוני להבנת היבטים רבים בתרבות המאיה שגוועה מהעולם. היבטים שכוללים תחומי חברה והתארגנות היררכית, מיקומה של המשפחה בהררכיה זו, ארגון העבודה בתוך הקהילה, טקסי דת וקבורה, אמנות הפיסול, הציור, הרישום, רעיון תכנון הערים ואת הביטויים הפיזיים של דת וכוחניות.
אייל הנדל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: על אדריכלות המאיה
© pixabay.com

מבקתת הסכך למבני האבן

המספר העצום של ערים ומושבות בני המאיה המפוזרות ברחבי חצי האי יוקטן (Yucatan), גואטמלה ומערב הונדורס הותירו בחלוף השנים אדריכלות אשר אין עוררין אודות ייחודה ויופייה, למרות שלמעשה רק מבני האבן נותרו על תילם. כל מבני העץ בעלי הסכך אשר שימשו את מרבית בני המאיה כמכסה ומגורים, אבדו לעולמים. על אף היעלמותם, אין הדבר מעיד על כך שאין מידע אודות אותם צריפי מגורים בעלי סכך כפות תמרים, בהם התגוררו בני המאיה.

אדריכלות בת קיימא

באדריכלות המאיה כל המבנים נגזרים מהבקתה הקדמונית (choza, כפי שנקראת הבקתה בספרדית), אשר לא השתנתה 2,000 שנה, כך שמרבית המבנים שנותרו ברחבי יוקטן נחשבים אותנטיים. קירות הבקתה היו עשויים ענפים מקופלים, אשר שמרו על מיקומם באמצעות עמודי עץ זקופים וארוכים, כשהחזית נצבעה לבן באמצעות גיר. כסות הקירוי היה מורכב מכפות תמרים ומסכך, אשר מוקם על גבי קורות הגג, אשר כוונו בזוויות העולות על 60 מעלות.

רכס הגג היה זהה באורכו לחזית הבקתה, ובשני קצותיו, במקרים בהם הבקתה הייתה אובלית, קירוי הגג יצר חצי חרוט, כך שהגג הקיף את הבקתה. בקתות מוקמו בדרך כלל על גבי במות שהושגו באמצעות גרם מדורג קטן. בסיס אבן ואדמה יבשה זה התרומם בדרך כלל לגובה של כחצי מטר. הבקתות העתיקות ביותר, שאת עקבותיהם מצאו ארכיאולוגים ב-Uaxactun) Peten) נבנו גם כן על אותן במות, אשר תפקידם הבלעדי היה להגן על הבתים מפני הצפה בזמן גשמי הזעף הטרופיים האופייניים כל כך לאזור.

מבנה המגורים, אשר יסודותיו מוקמו על קרקע נוקשה, היו מלבניים או אובליים בתוכניתם, וניתן לומר באופן גס שמידותיהם היו 4.8 מ' אורך ושלושה מ' רוחב. דלת ריבועית ויחידה מוקמה על אחת מהחזיתות הארוכות והיוותה בדרך כלל פתח יחידי בכל המעטפת. במבנה לא היו חלונות או ארובות. אי המצאות ארובה נובע מהעובדה כי בני המאיה לא נהגו לבשל בתוך הבקתות (כפי שנהוג בתרבויות אחרות), אלא בחוץ, בתוך מבנה שסיפק הגנה מהרוח והגשם. שיטת הקירוי, היעדר פתחים מלבד פתח הכניסה וחלל הפנים הגבוה סייעו בשמירת קרירות בתוך הבקתות.

הפרופורציות הסטנדרטיות, פתח כניסה הממוקם על חזית ארוכה, צורת חלל הפנים והחשכה היחסית בחלל החדר הן מוטיבים חוזרים ברוב מבני האבן של תרבות המאיה, הן במקדשים והן בארמונות.

הבמה והמקדשים

הממצאים הארכיאולוגיים, במיוחד אלו ב-Uaxactun, מצביעים על כך כי מקדשי המאיה הראשונים היו עשויים חומרים מתכלים, זהים לאלו שמהם היו עשויות הבקתות. במשך שנים, המקדשים נבנו מעץ ומשבכות. השבטים המוקדמים של בני המאיה, בתקופה שבין 2,000 עד 1,000 לפנה"ס, בנו את מקדשיהם הראשונים, המוקדשים לתיאולוגיה הקוסמית, כפי שנבנו הבקתות. ההבדל היחיד ממבני המגורים בא לידי ביטוי באמצעות הבמה הגבוהה שעליה הם עמדו. המקדשים שנבנו מאוחר יותר נבנו כבר על טרסות גבוהות ובשלב יותר מאוחר יצרו בני המאיה בסיסים פירמידלים איתנים, התומכים במשכני האלוהות.

השינויים הללו חייבו את הבנאים לכלול בחזית המבנה גרם מדרגות, אשר מקשר בין פני הקרקע ממנה צומחת הפירמידה ובין המשטח העליון, שעליו הוקם המקדש. המשמעות העמוקה של השינוי היא שכאן הונחו היסודות לעקרון החפיפה וההנחה של מבנה על גבי מבנה. עקרון זה, אשר בא לידי ביטוי בכך כי מרכזים דתיים תמיד נבנו מחדש על אותו אתר, שעליו ישב המרכז הישן וכי קונסטרוקציה גדולה ורחבה יותר תמיד נבנתה על גבי הפירמידה הישנה, הינו עקרון עקבי, שממנו ניתן לקבל כנראה הסבר מניח את הדעת לפשר פירמידות המאיה עצומות הממדים, אשר חלקן עובר את השבעים מטרים.

פירמידה וארמונות

אדריכלות האבן של בני המאיה נגזרת משני טיפוסי בניין. הטיפוס הראשון הינו הפירמידה, שהיתה מעין "שיר הלל מאבן", שמוקדש לאלים כשרק למעמד הכמורה היה היתר להעפיל במעלה גרם המדרגות המזדקר אל עבר השמיים. טיפוס הבניין השני הינו סדרת מבנים עצומים הממוקמים על גבי משטח אופקי, והמתוארים כארמונות.

ניגוד זה בין מבנים אנכיים לאופקיים משקף את ההבדל בין משכנם של האלים לבין משכנם של בני התמותה. אלו שאכלסו את מבני האבן היו מהמעמד הכוחני (מלכים, כמרים, לוחמים ומלומדים), כששאר האוכלוסייה השתכנה בבקתות העץ המסורתיות. נשאלת השאלה מה מבדיל בין חללי הפנים של ה"צריחים" לעומת הגושים האופקיים? הלכה ולמעשה, אין הבדל מהותי בין קודש הקודשים (Cella), הנמצא בראש הפירמידה, לבין החדר הפנימי בתוך הארמון.

בשני המקרים ניתן להבחין בדפוס הבקתה הצנועה, כאילו היה חלל הפנים מאובן שקיבל את צורתו ממנה. שני טיפוסי החלל חולקים אותם מימדים מאולצים, אשר נגזרים מהפרופורציות של חדר מגורים בודד, ואותו קירוי אבן הנוצר מקמרון זיזי, המחכה את חלל הפנים של הבקתה המקורה בסכך.

ההבדל העיקרי בכל זאת, שוכן במערך החדרים. לאמור, בפסגת הפירמידה, חדר ה-Cella הרוחבי עומד בפני עצמו, לעתים מוכפל על ידי יצירת חלל זהה מאחורי התא הראשון ומקושר דרך פתח. לעומת זאת, בארמונות ניתן לאבחן סדרה שלמה של חדרים, הממוקמים זה לצד זה, ללא קישור צידי. החדרים נפתחו לעבר החזית באמצעות פתחים מרובעים, כשמאחורי השורה הראשונה ניתן למצוא סדרה נוספת של חדרים.

אלו האחרונים היו חשוכים יותר, שכן הארה טבעית קיבלו רק דרך הפתח שבחדרים הקדמיים. נוסחה זו הובילה את בני המאיה ליצירת בניינים ארוכים מאוד, המכילים מספר גדול של חדרים המפוזרים על פי סכמות גיאומטריות משתנות. דמיונם של אדריכלי המאיה מומחש על ידי המגוון האינסופי של תכניות ארמונות אלו, לעתים כמבנה טורי פשוט בנוי על גבי במה, לעתים בעל שתי קומות, כשהקומה העליונה שקועה, ולעתים היה זה שילוב של ארבעה טורים היוצרים יחדיו רחבה מרובעת ששמשה כחצר פנימית.

פירמידות

המונח פירמידה, במובנו הגיאומטרי הטהור, תקף בעיקר לאותן קונסטרוקציות אדירות של תרבות מצרים העתיקה, אשר בסיסם הוא למעשה פוליגון, ופאותיהם הצדדיות מוגדרות על ידי משולשים, הנפגשים כולם בנקודת שיא. אף על פי כן, מבני המאיה בעלי הבסיס המלבני או הריבועי הינם הלכה ולמעשה פירמידה קטומה. אלו עם בסיס אובלי מהווים בעצם חרוט קטום.

תפקידם של מבנים אלו משתנה באותה מידה כמו עיצובם. לעתים הם מהווים תל מלאכותי, במטרה להגביה מקדש; במקרים אחרים, הם מהווים מבני קבורה, ולעתים זהו מבנה המשלב שתי פונקציות אלו. הדוגמא המרשימה ביותר למבנה קבורה הינה הקריפטה, שנמצאה בלב פירמידת הכתובות באתר Palenque בשנת 1952 על ידי הארכיאולוג Alberto Ruz, שבה קבור המלך Pacal).

על כל המבנים חל חוק אחד, המבדיל אחד ממשנהו: הרשות או אי הרשות לטפס עליהם. חלק מהפירמידות מייצגות נקודת שיא ועל כן הינן מקודשות, כך שלאף אחד לא היה היתר לעלות עליהן. פירמידות אחרות נבנו במטרה שיטפסו עליהן, כשהכמורה נהגה לעשות כן על מנת לפגוש את האלים.

גרם המדרגות

בפירמידות המאיה, כמו אלו במצרים ובמסופוטמיה, ניתן למצוא מערכת מדרגות המונחות על גבי אחת הפיאות המשופעות. בטיקל (Tikal) למשל, לגרם המדרגות קו מתאר מורכב, המקנה למבנה תחושה של קלילות. זווית הנטייה של הגרם מגיעה ל-45 מעלות ולעתים אפילו ל-60 מעלות.

המקדשים הראשונים בעלי הבסיס הפירמידאלי הכילו לעתים גרמי מדרגות בכל אחת מארבע הפאות, כפי שניתן להבחין באתר Uaxactun ב-Peten ובאתר Acanceh ביוקטן. אולם החל מהפירמידות בטיקל, גרם המדרגות המוביל למפלס העליון הופיע תמיד על החזית הקדמית. באושמל (Uxmal), לעומת זאת, שני גרמי מדרגות מטפסים על גבי המבנה משני צדדים מנוגדים של פירמידת המכשף, ומאפשרים גישה לשני מקדשים שונים הממוקמים בראש. לבסוף, באתר Chichen Itza נראה כי אדריכלות הMaya-Toltec גילתה מחדש את הנוסחה של ארבעה גרמי מדרגות.

בחלק מהמקרים שיפועי גרמי המדרגות היו שקועים בתוך המסה של הפירמידה, בעוד במקרים אחרים הגרם הזדקר מהפאה, כך שהם נותנים את התחושה כי זוהי יחידה עצמאית בפני עצמה. שיפוע הגרם בדרך כלל מתון יותר משיפוע הבניין. במקרים אלו, לגרם נוכחות בולטת, כפי שנראה מבסיס הפירמידה. בדרך כלל, גרמי המדרגות תחומים ברצועות, לעיתים פשוטות כמו המקרה ב-Palenque, ולעיתים מקושט בהיירוגליפים כפי שמופיע ב-Copan. עם זאת, בשום מקרה לא נמצאו עדויות או שרידים המצביעים על המצאות מעקות.

המקדש הגבוה

המקדש עצמו עומד על במה מרובעת במפלס העליון של הפירמידה. בטיקל, פוגשים שוב את אותם מרכיבים אופייניים של הבקתה המסורתית. ראשית, המקדש עומד על בסיס נמוך, הנגיש באמצעות מספר מדרגות הממוקמות כהמשך לציר גרם המדרגות המוביל למקדש. כמו כן, קירות המעטפת של המקדש מנוקבים בריבוע בודד בחזית, והגג עוקב אחר מגמת השיפוע המסורתית של הקירוי.

בנוסף, למקום הקדוש הוכנס אלמנט חדש: מעין כרבולת אבן מרוממת, שלעתים מעוטרת במוטיבים דתיים. נראה כי הכרבולת הינה תוצאה של המעבר לשימוש באבן בחלק ממבני העץ, ונועדה בתחילה לסימון בתים חשובים יותר ולאחר מכן תפקידה היה דקורטיבי בלבד.

מימדי חלל הפנים במקדשים נקבעו בהתאם לאלו שעל פיהן נבנו הבקתות המסורתיות ולכן ישנו פער ממדי המעטפת החיצונית לבין זו הפנימית. בטיקל למשל, חזיתות החוץ של המקדשים נעות בין 10 עד 30 מטרים לערך, בעוד אורך החלל הפנימי התחום בתוך מעטפת זו נע בין חמישה לשבעה מטרים.

בפירמידה V למשל, אורך חזית החוץ 26.6 מטר ולעומתה, ממדי חלל פנים המקדש לא עובר את ה-5.3 מטר. על מנת "להגדיל" את חלל הפנים מבלי לזנוח את עקרונות ממדי היחידה הבסיסית, הגו בני המאיה את רעיון הכפלת או שילוש החדרים, המקושרים זה לזה באמצעות פתחים ריבועיים. התוצאה זהה למצב בו שתיים או שלוש בקתות היו ממוקמות זו אחרי זו, תוך שמירה על זוויות ישרות ותוך שמירה על ציר הכניסה.

ארמונות

בניגוד לפירמידות, שנבנו בקווים ורטיקאלים על גבי במות פירמידאליות, הארמונות נבנו בקווים אופקיים על גבי מישורי אדמה מוגבהים. ממדיו של הארמון ומספר החדרים הרב בו, אפשרו מגוון עצום של חלוקות פנימיות. בחלק מהאתרים שנחפרו, הארמונות שנמצאו מכילים טור יחיד ופשוט של חדרים המוצבים זה לצד זה במקביל לחזית. בין החדרים אין קשר פיזי ישיר, כשהפתחים פונים כולם לאותה חזית. אולם בדרך כלל החדרים הוצבו בשני טורים אשר אפשרו שני סוגי ארגון.

לעתים, מאחורי כל חדר בטור הקדמי ניצב חדר עורפי, כשהקשר בין החדר האחורי החוצה, חייב היה להיעשות דרך החדר הקדמי. לעתים, למבנה היה קיר שדרה מרכזי, כשלאורכו ניצבו שני טורי חדרים מכל צד. דוגמאות לסידור זה ניתן למצוא באתר Nakum (ממזרח לטיקל) ובאגף הדרומי של הארמון המכונה Nunnery (מנזר) באושמל.

לכל החדרים היה מימד זהה. לעתים, כמו בארמון השליט באושמל, התאים המרכזיים רחבים יותר. חלק מהתאים ממדיהם 21.6 מטר על 3.83 מטר אולם האורך המקובל נע בין 6.6 עד 8.6 מטר והרוחב המקובל אינו עולה על 5 מטר, שוב, פרופורציות המאפיינות את אלו של הבקתה המסורתית.

חלק מהארמונות מכילים יותר מקומה אחת של חדרים, כשבדרך כלל התאים מוקמו בחפיפה זה על גבי זה, כמו שמופיע בטיקל, שבה ניתן לזהות רצף של שלוש קומות. במקרים אחרים מזוהה דפוס, שבו כל קומה עליונה מופיעה בנסיגה לעומת זו מתחתיה. דוגמאות לכך ניתן לזהות באתרים Sayil ו-Edzna אשר ביוקטן.

במקרה זה, הבניין מקבל צורה כמעט פירמידאלית. אפשר לומר כי למרות קנה המידה הקטן של היחידה הבסיסית, עלה בידי המתכננים ליצור מבנים עצומים, שאורכם עולה על מאה מטרים. באתר Nakum למשל, ארמון אחד מכיל לא פחות מ-48 תאים, בעוד במבנה ה-Nunnery באתר אושמל ניתן למנות 80 חדרים המפוזרים בארבעה בניינים.

מגדלים ומצפי הכוכבים

מבנים מסוג שלישי, לצד הפירמידות והארמונות, נמצאו בערי המאיה והוגדרו על ידי מומחים כמצפי כוכבים. אלו הם מגדלים בעלי חתך עגול או ריבועי. כיוון שמרבית הכתבים שנמצאו מתייחסים לעונות אסטרונומיות ולתאריכים, מקובל להניח כי עבור ביצוע אותם חישובים עבור לוח השנה, שהיו חשובים כל כך לכוהני המאיה, היה צורך במיקום קבוע מראש, שבו היה נוח לבצע את המדידות הנדרשות.

אף על פי כן, קיימת אי הסכמה בקרב הארכיאולוגים. חלקם טוענים, כי מצפי כוכבים לא היו קיימים בין מבני המאיה. לטענתם, מבנים היו קיימים כמקומות פולחן באופן בלעדי, וכהוכחה לכך מצביעים על העובדה כי בדרך כלל ניתן למצוא בניינים גבוהים יותר מאלו שהוגדרו כמצפי כוכבים באתר נתון שבו הופיעו טיפוסי בניין זה.

עם זאת, טענה זו לא נכונה עבור המקרה של Chichen Itza, שבה הפירמידה המוכרת כ-El Castillo שהינה למעשה המבנה הגבוה ביותר באתר, נבנתה ללא ספק בתקופה מאוחרת יותר מאשר מבנה מצפה הכוכבים הנקרא Caracol. ב-Palenque, מקדש הכתובות גבוה במקצת מהמגדל הריבועי המפורסם השולט על הנוף, ואולם מקדש הכתובות ממוקם במקום מתאים פחות לצורך ביצוע מדידות.

קשה לייחד את המבנים ששימשו עבור ביצוע מדידות אסטרונומיות מבחינה עיצובית, שכן בכל מקרה ההתייחסות התכנונית הייתה שונה, בהתאם למצב הנתון. ב-Chichen Itza הבחירה הייתה מגדל גלילי ומאסיבי, בעוד ב-Palenque המגדל בעל בסיס ריבועי, כבד פחות ועושה שימוש מושכל בגרם המדרגות. דוגמה שלישית נמצאת ב-Uaxactun, היכן שמצפה הכוכבים הינו מערך אדריכלי המאפשר לדעת חוקרים קריאת והגדרת קווי ראייה אסטרונומיים.

זירת המשחקים

טיפוס רביעי של מבנים נמצא כמעט בכל יישוב עירוני מכל דרגת חשיבות בתוך שטח הטריטוריה של בני המאיה. טיפוס זה מזוהה כזירת משחקי הכדור, טיפולוגיה גדולה יותר של הגימנסיום היווני או של מגרשי ספורט אחרים. מגרשים אלו שימשו זירת משחקים, שכנראה היתה להם משמעות דתית-פולחנית, זהה לזו שהייתה לאולימפיאדה ביוון העתיקה.

עדות לקיומם של מגרשים אלו מופיעה כבר סביב שנת 1,000 לפנה"ס. את המשחק שיחקו באמצעות כדור גומי מוצק, ששקל קילוגרם אחד עד שלושה קילוגרמים, ועל פי התיאורים של הכובשים הספרדים הראשונים, מטרת המשחק היתה להעביר את הכדור דרך טבעת אבן, כשעל השחקנים להניע קדימה את הכדור באמצעות גופם מבלי להשתמש בגפיים. טבעות אבן אלו הוצבו אנכית ובניצב לקירות האורך של המגרש משני הצדדים בקו מרכז המגרש, בערך בגובה של שלושה מטרים מעל פני הקרקע.

ניתן לומר שתפקידם במשחק היה זהה לזה של הסלים במשחק הכדורסל המודרני, אולם כיוון שהטבעות לא נמצאו בכל המגרשים, ניתן להניח כי חוקי המשחק השתנו מעיר לעיר. במונחים אדריכליים, מגרש זה נחשב כשטח פתוח, כשהוא תחום משני צדדיו באמצעות שתי גדרות אבן. אזור רחב יותר בקצוות המגרש יועד לשתי הקבוצות המתחרות, כך שבסך הכל לזירה צורה כללית של H פחוסה.

בתכנון העירוני של תרבות המאיה, מגרש המשחקים ייצג מרכיב חשוב שתפקידו היה מעבר לזירת בידור להמון. למשחק היה כאמור משמעות דתית והוא אף היווה חלק מטקס הקרבת הקורבנות. אין להקל בחשיבותו של מערך זה, שכן אין ספק כי הוא היווה מרכיב מרכזי בחיים החברתיים של תרבות המאיה.

לתחילת הכתבה

מתכננים טיול במרכז אמריקה? הכתבות הבאות מאתרי למטייל עשויות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

סגור
×