על האי קורפו

סוף העונה, סוף הטיול, מנמל איגומניסטה, ענבל מפליגה לכמה ימים אחרונים של חוויות בקורפו, ומשם, חוזרת אל נקודת ההתחלה-אתונה,ונפרדת בחטף מיוון.
ענבל פייביש
|
תמונה ראשית עבור: על האי קורפו
Depositphotos/Anatema ©

החופים בקורפו

אחרי 4 ימים מעייפים מאוד במחוז זאגוריה, טרק שהלכנו בו לאיבוד (ראה כתבה קודמת) והמון דרכים יפהפיות אבל מפותלות וקשות לנהיגה, פתאום גילינו שתכף חוזרים הביתה, וצחי (האוטו שלנו שלמרות שהוא יונדאי , חושב שהוא רכב-שטח) צריך לחזור לסוכנות שלו באתונה. אחרי חישובי זמנים וקילומטרים, צ`יק צ`ק הגענו למסקנה שצריך לנוח ולאזור כוחות לפני החזרה לחיים האמיתיים בכלל, ולאוניברסיטה בפרט...וככה הגענו לקורפו.

חודש לפני, במפגש לא צפוי עם קבוצת ישראלים בדיאקופטו, שהיו במסגרת טיול מאורגן ליבשת ביוון, המליץ לי המדריך שלהם לעשות מאמץ ולהגיע לקורפו. בדרך לשם קיוויתי שהוא צודק. קורפו היה הסימן. הסימן שהקיץ נגמר לו וכל האנשים צריכים להפסיק לנפוש ולחזור לחיים. ואולי החיים הם כאן, וזו אני שטועה?

קורפו הוא אי יפה. ירוק מאוד מאוד. הכי ירוק שראיתי. המון כבישים קטנים וצרים שקל ללכת בהם לאיבוד, ובצידיהם מטעי זיתים עם גזעים עבים ומתפתלים, כמו מפלצות קטנות בספרי ילדים. אבל.. (כמו ישראלית טובה, תמיד יש אבל) מאוד מסחרי, מאוד מתוייר. הקונפליקט הרגיל – מתוייר ונוח או לא מסחרי וקשה לטיול (כמו קית`ירה, האי המקסים והנטוש שהייתי בו רק לפני 3 שבועות).

קורפו כולו מחולק לארבעה אזורים עיקריים, ולי יש תחושה שכדי לכסות אותו צריך לפחות שבוע, אבל אנחנו באנו לנוח, אז למעשה אני מקדימה ומספרת שלא ממש ראינו את כל קורפו. עוד מקום שצריך לרשום ביומן,וכאשר הזמן והכיס יאפשרו – נחזור. ארבעה אזורים אי – צפון, דרום, מזרח ומערב (מאוד מקורי ...). הצפון מתאפיין ביותר `מקומות לראות` – תצפיות ובתים (והאחוזה המפורסמת של ג`ראלד דארל), הדרום – בשום דבר, המזרח – בכפרי נופש לעשירים ובחבילות תיירות, והמערב בחופים היותר יפים ויותר נטושים (עד כמה שחוף יכול להיות נטוש בקורפו). אנחנו התרכזנו במערב. המטרה בהגעה לקורפו הייתה לתפוס שמש, רק שהשיזוף שלנו הוביל לכמה הרפתקאות לא צפויות.

הכל התחיל בלילה הראשון, הורדנו את צחי מהמעבורת (1200 דרכמות לאדם, 8000 לרכב – מה שמאוד ייקר לנו את השהייה בקורפו), והתחלנו לחפש מקום לגור בו. כבכל אי, תמיד צעירים מחפשים ריכוזי צעירים, אלא אם הם בזוג. אז חיפשנו. הגענו לעיירה שנקראת Agios Nicolas ובה באמת היו המון צעירים, והמון תשתית לצעירים – אינטרנט, פאבים, מועדונים, חנויות למזכרות ולציוד ים על כל סוגיו. בעיירה יש המון חדרים להשכרה במגוון גדול של מחירים ותנאים – והכל נקי ויפה. הבית הכי מפורסם בחוף הוא ארמון וורוד – או באנגלית The Pink Palace מקום ל-כ-ו-ל-ם שמספק חדרים ברמה וגם ארוחות בוקר וערב (9000 דרכמות ללילה לאדם, הכל כלול). אנחנו קצת נרתענו מההמוניות (ומהמחיר) וככה, באחת בלילה, מצאנו את עצמנו ישנות (שוב) בתוך האוטו, קופאות מקור, בקמפינג מלוכלך, מרחק 5 ק"מ מכל מקום בערך, בפעם הלא-ראשונה ולא-אחרונה לטיול זה.

החוויה המתקנת היתה למחרת. אחרי יום רביצה בחוף של Agios Nicolas, שהוא חוף יפה לכל הדעות, ולא מפוצץ באנשים, עם כל הFacilities שחוף יכול להציע (קפה, אוכל, כיסאות נוח, צלילות...), מצאנו מקום מקסים, הבית שלנו ליומיים הקרובים. בית אמיתי. עם אווירה חמה ובעלי בית מקסימים. גרנו בעיר שנקראת Palakies והיא מפורסמת בשקיעות שרואים ממנה. זו עיר קטנה ולא יפה במיוחד, שממוקמת על גבעה,ובימים שיש ראות טובה רואים את האי מכל הזוויות. אין מילים לתאר את הנוף, אולי כי הראות לא היתה טובה, אז לא ממש ראינו משהו..

וחזרה לבית. תשבוחות לאווירה, למחיר (7000 דרכמות לזוג ללילה) ולשירות (בחדר יש הכל - מקרר, קומקום, קפה, תה, סוכר, כוסות, סל כביסה..)- הבית שייך לבריז`יט ומתיאס, זוג מעורב עם סיפור אהבה משעשע - היא הגיעה מאוסטריה לחופשה בת 4 ימים בקורפו, ונשארה 26 שנים.. היה נעים להגיע כל יום, לחכות למים החמים, לנהל שיחה אמיתית עם הבעלים, על המצב בארץ, ועל כמה שכולנו באמת רוצים רק שלום ושלווה ולא מלחמות ושנאה, ולשתות יין שמתיאס עושה בעצמו...כמו שכבר ציינתי בתחילת הכתבה, לא ממש עשינו דברים - אכלנו טוב, ישנו הרבה, קראנו ספרים, וביקרנו בים.

החופים היפים שראינו היו בפלאוקוסטריצה Paleokostritsa רצועת חוף תיירותית עם הנוף- הכי יפה באי, וחוף מסחרי מאוד (בעצם 3 חופונים..). חוף נוסף יפה שראינו, היה ליד העיירה ווטוס Votos. בעניין החופים, הערה קטנה – כל החופים, בצורה משמחת מאוד, אינם צמודים לעיר. הערים-עיירות ממוקמים תמיד מעט רחוק מהחוף וצריך ללכת או לנסוע לחוף, כך שכל מה שהורס את המפרצים הטבעיים, היפים והירוקים (קצת תחושת תאילנד, אבל רק קצת..) של קורפו, זה בתי הקפה והמסעדות ושירותי הtaxi boat בכל חוף.

ביום השלישי בקורפו לא היה פעמיים כי טוב. השמיים התקדרו, ואפילו שיצאנו בהפגנתיות עם בגד ים לחוף חיכינו וחיכינו, אבל השמש כבר לא רצתה לבוא. גם היא, כמו כל המקומיים באי, כבר עייפה מתיירים ומקיץ, ורוצה לפנות את מקומה לסבא חורף שיבוא וישפוך הרבה גשם על האי (שנחשב למקום הגשום ביותר ביוון), כדי שקורפו יישאר ירוק גם בעונת הקיץ הבאה. הבנו את הרמז. לקחנו את צחי והתחלנו לנסוע לקורפו Town, המכונה גם קירקירה Kyrkira – הבירה של האי וגם הנמל שלה.

קורפו טאון היא עיר אמיתית ובהחלט שווה סיבוב. המון חנויות אופנתיות, מקור נפלא לשופינג ולמסעדות טובות (יש גם Hagan Daaz – שמחה גדולה..) בדרך לעיר החלטנו לעצור במקום נוסף ששווה מספר מילים. קוראים לו מוזיאון הצדפים Shell Museum. במוזיאון, שמעוצב קצת כמו מעבדה לביולוגיה בחטיבת הביניים, מאוכסנים בסדר מופתי אלפי אלפים של צדפים וחיות משומרות, בצבעים וצורות שונים,שנראים כמו פנטזיה הזויה במיוחד. מקסים. מסתבר, שבעל המוזיאון, אסף את כל הצדפים המוזרים הללו בעצמו בצלילות מרתקות בכל רחבי העולם. לדעתי ,המקום ממש שווה ביקור מיוחד, כי אוסף כזה, לא רואים כל יום.

לתחילת הכתבה

קורפו טאון

ואז הגענו לקורפו טאון. אנחנו בדרך ליום האחרון שלנו ביוון. רמת המצב רוח ירדה טיפ טיפה, כי היעד הפעם ברור - בנגקוק, סליחה, אתונה. הדרך לבנגקוק הייתה מתנת פרידה מאוד לא נעימה. חזרנו במעבורת לאיגומניטסה Igumenista. עד כאן - בסדר. באיגומניטסה היה שלט שהבטיח שאתונה נמצאת 480 ק"מ מעבר לסיבוב. גם לזה היינו מוכנות. בדיקת אי-מיילים קצרה, גלידה משובחת, ו.. יצאנו לדרך בשעה 18:00. באחת לפנות בוקר עד לא היינו באמצע הדרך.

זה מה שקורה כשהso-called אוטוסטרדה היא רק נתיב לכל כיוון, ומשאיות כל העולם התאחדו והחליטו לכבוש את הכביש. וככה, במקום לבלות לילה נינוח בבנגקוק לפני הטיסה לארץ, ולקום בבוקר רעננות, ומוכנות נפשית ליום שופינג וטיפוס האקרופוליס, ישנו באוטו בקור אימים, מחכות שאיזושהי תחנת דלק תיפתח, כי הדלק התחיל לאזול, וצחי בלי אוכל לא ממש יוכל להביא אותנו ליעדינו.

לילה קפוא עבר על כוחותינו, ניסיונות רבים לישון (כולל לעשות את עצמנו ישנות, לספור כבשים, לעשות בוחן פתע על המיתולוגיה היוונית ולבלוס כל שארית מזון שהייתה לנו) לא הצליחו - אז עם פתיחת תחנת הדלק הראשונה עם שחר - המשכנו לנו לאתונה. הגענו בצהרים. טיפסנו את האקרופוליס (כן, הוא מרשים, ויש ממנו יופי של פנורמה על בנגקוק סיטי). עשינו קניות ככל שהתקציב אישר, ו.. זהו. נמל תעופה. יש גבול לכל תעלול.

פתאום היתה לי נפילת מתח. כל ההנאה האדירה הזו נגמרה בבום גדול ומעייף במיוחד. היה כל כך הרבה. כל כך מגוון, ורק שעתיים טיסה מפרידות ביני לבין מציאות אחרת לגמרי, של ריצות, מתחים, פיגועים, לימודים...ובכל זאת, אני חייבת ליוון ולכם פרידה מכובדת. אז כתבת הסיום שלי, הבאה בתור, אחרי כמה שעות שינה ומספר ימים בארץ תעשה צדק לכולם. תבטיחו שתקראו אותה, יש בה כמה דברים שמאוד חשוב לי לומר...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×