עשרה ימים במצרים ועמק הנילוס

תמונה ראשית עבור: עשרה ימים במצרים ועמק הנילוס - תמונת קאבר

אני אפילו לא זוכר איך התחיל סיפור של הטיול למצרים, אך במבט לאחור נראה שזה פשוט היה בלתי נמנע לחובבי היסטוריה וערבית כמונו.

קהיר

הטיסה של אייר סיני נוחתת ב-12:30 והמנהלות בשדה התעופה מהירות, כל שתוך 20 דקות כבר היינו בחוץ (למעוניינים ניתן לרכוש בשדה התעופה כרטיס סים של Vodafon ב-135 לירות מצריות עם חבילת אינטרנט של 1.8 ג׳יגה במהירות סבבה ממש). אנחנו קבענו מראש עם נהג עליו קיבלנו המלצה, אך בדיעבד ההמלצה החד משמעית היא לא לקבוע כלום מראש. יש בשדה עשרות נהגים והמחיר לא יותר מ-170 לירות למרכז העיר. ההיכרות עם קהיר התחילה כבר בזמן הנסיעה מהשדה למרכז העיר, בדמות פקקים ארוכים וזיהום אויר, שבסיומה הגענו למלון אוסיריס, כחמש דקות מכיכר תחריר. המלון פשוט, אך נקי, הצוות מקסים והאוכל מעולה. אחרי התמקמות התחלנו להתגלגל לכיוון חאן אל חלילי, וכבר באותו יום התחלנו את מה שעתיד להיות אחד מסימני ההיכר של הטיול – הישיבה בבתי קפה. השוק מאד נחמד וידידותי, וניתן למצוא בו הכל, אך יחד עם זאת תיירותי ממש. קנינו כמה שטויות אבל לא היינו חזקים מדי בהתמקחות. המליצו לנו ללכת למסעדה בשם GAD בשוק (כנראה פופולרית בקרב תיירים), אך האוכל היה דוחה במיוחד. אחרי זה עוד תה קטן בבית קפה של מקומיים באמצע השוק ומשם התגלגלנו לכיוון המלון.

fe016fae24956898e2bbd9b4a10865c5.JPG?l=6

את היום השני הקדשנו לטיול בפירמידות של גיזה. הנהג חיכה לנו למטה וקבענו שהוא יקח אותנו למסעדה של מקומיים לאכול ארוחת בוקר (על חשבונו, לדבריו), אך כשהגענו לגיזה התחיל להיחשף קצהה של תרמית, כשבמקום ארוחת בוקר במסעדה המקומית הובלנו לארוחת בוקר בחנות למזכרות לתיירים. הכוונה הייתה, מן הסתם, שנאכל שם (כאמור, ״על חשבונו״ של הנהג) ונרגיש לא נעים לא לקנות כלום, אך התעקשנו לצאת משם מיד וללכת לאכול ארוחת בוקר כמו שאנחנו רצינו, למורת רוחו של הנהג. הפירמידות עצמן מאד מרשימות עלות כניסה 120 לי״מ), אולם המתחם עצמו מאד תיירותי וגדוש בעשרות מציקים שמנסים להוציא כסף מתיירים בכל דרך אפשרית, מממכר מזכרות, טיול על גמל או סוס, או שסתם מבקשים כסף. ואין דרך בדוקה להתמודד איתם, אם כי מצאתי את ההתעלמות כהכי אפקטיבית. במצרים בכלל, ובפירמידות בפרט, מקובל מאד לבקש בקשיש בעבור כל שירות שמישהו עושה לכם, והאנשים באתר מצפים לבקשיש כל הזמן. בשלב זה של הטיול עוד נתנו. אחר כך כבר נהיינו יותר קשים. את הפירמידות עצמן ניתן לתור ברגל. האתר אינו גדול ואין ממש צורך לקחת טרקטורונים/גמלים/סוסים, ובהחלט אפשר ורצוי ללכת ברגל. היחס של המצרים לבהמותיהם אינו מן המשובחים, בלשון המעטה (בלוקסור אף קיימת חווה לטיפול בחמורים ובסוסים שבעליהם המצרים סחטו את הלימון עד הסוף), וגם תוכלו לחסוך לעצמכם את הכסף - התענוג אינו זול וצפו לשלם בין 30 ל-50 דולר לשעתיים טיול על סוס. ניתן להיכנס לפירמידה הקטנה, אולם המחיר (300 לי״מ) אינו כלול בכרטיס הכניסה לאתר, וממה שהבנו אין גם כל כך מה לראות בפנים מלבד הליכה של כ-100 בתור פיר וחזרה.

ad838f53f6da742d7f19d81ff1d7259a.png?l=6

את חלקו השני של היום הקדשנו לקהיר המוסלמית, ונסענו במטרו למסגד אבן טולון. הנסיעה במטרו היא חוויה בפני עצמה, אך יש להיזהר מאחר וכמו בכל עיר גדולה הכייסים שם עובדים שעות נוספות. יחד עם זאת בעיר פקוקה ומזוהמת כמו קהיר נסיעה במטרו היא הדרך המהירה והזולה להתנייד. עלינו על המטרו בתחנת סאדאת שבכיכר תחריר וכעבור מספר דקות נחתנו בתחנת סעדיה זינאב, ומשם בריקשה (20 לי״מ) למסגד. מסגד אבן טולון הוא המסגד הגדול בקהיר והשלישי בגודלו בעולם המוסלמי. בנוסף, הוא אחד העתיקים שם ונבנה בתקופת השושלת העבאסית, בערך בשנת 900 לספירה, וניתן להתרשם מהארכיטקטורה האופיינית לתקופה. המסגד, כמו רוב האתרים במצרים, נסגר בשעה 16:00, ומאחר והגענו אליו כמה דקות אחרי, לא נתנו לנו להיכנס. אולם לא אלמן ישראל (וגם לא מצרים), ואין משהו שקצת בקשיש לא יכול לסדר. אז שילמנו 50 לי״מ ובתמורה נתנו לנו 10 דקות להסתובב במסגד (לא לפספס!).

0cba09be575f23ebed85ed7210c5b53a.png?l=6

לאחר שסיימנו את הביקור, לא כל כך היה ברור לנו ללכת, אז פשוט הסתובבנו ברחוב ונתנו לו להוביל אותנו. נכנסנו לכמה מסגדים אחרים בדרך, שתינו תה פעמיים, ובסוף מצאנו את עצמנו בכיכר של מסגד הסולטן חסן. בכלל, להיאבד ברחובות קהיר הוא דבר שעשינו הרבה ותמיד האנשים היו מסבירי פנים. כאמור, מאחר והשעה הייתה כבר אחרי 16:00, המסגד היה סגור למבקרים, וכך גם מצודת סלאח א דין שממול, אז המשכנו ללכת ברחובות לכיוון מסגד אל מארידאני, על סמך המלצה של איזה בחור מקומי שפגשנו. לדבריו, ניתן לעלות למינראט של המסגד. היינו די סקפטיים, אולם מאחר והיינו כבר רחוקים ולא היה לנו משהו טוב אחר לעשות, ומאחר וזה היה על הדרך חזרה למרכז העיר, החלטנו ללכת על זה. ההליכה למסגד הייתה מגניבה בפני עצמה, בשוק של קהיר המוסלמית, חוויה מגניבת חושים. הגענו למסגד, שממוקם באמצע הקסבה, נכנסנו, וביקשנו לטפס למינראט. שוב בקשיש קטן והבחור במסגד הלך להביא את המפתח. המסגד עצמו נבנה בתקופה הממלוכית, ועל אף שאינו עתיק כמו זה של אבן טולון, הוא עדיין מרשים מאד וגם לו ארכיטקטורה אופיינית לתקופה הממלוכית. מהמינראט נשקף נוף מאד נחמד על קהיר המוסלמית, שהועצם ע״י השמש השוקעת. מהמסגד לקחנו ריקשה לכיוון המרכז והמשכנו למלון ברגל (לריקשות אסור להגיע לאיזור כיכר תחריר). הגענו למלון מאד עייפים כך שעל ארוחת ערב לא היה על מה לדבר.

4678c142a88cb026cf058041a4235b2c.png?l=6

את חציו הראשון של היום השלישי הקדשנו למוזיאון המצרי (כניסה ליחיד + כרטיס 260 לי״מ). אלפים על אלפים של פריטים ארכיאולוגים מתקופות שונות. האוסף מרשים בצורה בלתי רגילה, וגם בתוך הבלאגן ניתן להתרשם מהעושר האינסופי, אולם למרבה הצער הפריטים לא מסודרים ולא מקוטלגים, כך שהחוויה פחות לימודית ומעשירה ממה שיכלה להיות. יחד עם זאת גם כך הביקור לקח ארבע שעות, ובקלות יכולנו להמשיך הרבה הרבה יותר מזה. אחרי המוזיאון נסענו לאותו אזור שהיינו ביום הקודם, למצודת סלאח א דין ולמסגד הסולטן חסן, שהיו סגורים בשעה שהגענו אליהם ביום הקודם. התחלנו בסיור במצודה, לא לפני שכמובן עצרנו לשתות תה באיזה בית קפה על הדרך. בדרך גם פגשנו איזה בחור מצרי שתפס אותנו והפציר בנו לא ללכת למצודה, מאחר והיא סגורה למבקרים לרגל ביקור של משלחת מסעודיה. כמובן שלא הקשבנו לו והלכנו למצודה, וכמובן שהיא הייתה פתוחה ולא היו שום סעודים. המצודה מרשימה מאד ובה מספר מבנים, ושני מסגדים, שהגדול מביניהם מאד מרשים ארכיטקטונית עם ערבסקות יפהפיות על התקרה. הנוף הנשקף מהמצודה מרהיב ומספק פוטו אופס בלתי נשכחים על כל קהיר. במצודה גם נמצא המוזיאון הצבאי אך הוא היה סגור לרגל שיפוצים בזמן שהיינו שם, כך שלא נכנסנו. אחרי המצודה חזרנו למסגד הסולטן חסן אך מאחר והשעה הייתה 16:00 הוא שוב נסגר ולא הצלחנו לבקר בו.

1abff257108e4043737b64b632bf614c.JPG?l=6

את הדרך חזרה עשינו ברגל לכיוון חאן חלילי, בהליכה בקהיר המוסלמית בדרך דומה לזו של היום הקודם. בדרך עצרנו במסגד באב זואיילה, ועלינו על המינראטים הגבוהים (30 לי״מ).

290c43e891f34fefbd73f2b45aa796c5.png?l=6

בחאן חלילי שוב שתינו תה והתגלגלנו במונית לכיוון המלון. בערב לקחנו מונית לזאמאלק, לטעום קצת מחיי הלילה של האליטה של קהיר. במלון המליצו לנו ללכת למופע ריקודי בטן, אך התברר שרקדנית יש רק בימים שני וחמישי, כך שנאלצנו להסתפק בארוחה במסעדה. סיפור לא זול (במונחים מצריים) אך האוכל היה מעולה וגם האוירה.

היום הרביעי היה היום האחרון שלנו בקהיר. נסענו על הבוקר למתחם הכנסיות הקופטיות. הסתובבנו במתחם שכולל מספר כנסיות וגם את בית הכנסת העתיק של קהיר, אבן עזרא. המתחם מאד תיירותי אך גם מאד מתוחזק ונעים להליכה. לאחר מכן נסענו במטרו לכיוון אל אזהר, אך המסגד היה סגור לרגל שיפוצים וראינו רק קצת ממנו. לאחר מכן הלכנו למוזיאון לאומנות איסלאמית (150 לי״מ + 50 לי״מ למצלמה). האוסף במוזיאון מרשים ומסודר, ומכיל פריטים מתחומי האומנות, המדע, המלחמה וכו׳ מאלף וחמש מאות השנים האחרונות. בערב חשבנו לחזור לאותה המסעדה מהיום הקודם, אך מאחר ובאותו לילה היינו צריכים לנסוע לשדה התעופה אכלנו במלון, ולא הצטערנו. ארוחה מעולה ברבע מחיר ממה ששילמנו ביום הקודם (לא לפספס את המלוכייה). בחצות יצאנו לכיוון שדה התעופה על מנת לעלות לטיסה לאבו סימבל.

אבו סימבל

הרבה נכתב על אבו סימבל, המקדשים מתקופת השושלת ה-19 במצרים העתיקה, אשר נחצבו בסלע בנוביה, אולם שום דבר לא הכין אותנו למראה שנגלה לראשונה כשיורדים מכיוון הכניסה לאתר עצמו. אבל לפני זה קצת מנהלות. ההגעה לאבו סימבל מתבצעת בשתי שיירות שיוצאות כל יום מאסואן למקדשים ושחוזרות באותו יום. מהמחקר הקצר והדל במקורות שעשינו עלה כי שיירות עם ישראלים דורשות כנראה אבטחה מוגברת ורוב הסוכנויות לא רוצות להתעסק עם זה, ויותר מזה לא רוצות להתעסק עם המשטרה. מאחר והיה חשוב לנו לראות את המקדשים בחרנו באופציה הקלה - טיסה. הטיסות מקהיר לאבו סימבל עוצרות באסואן ונמשכות כשעתיים וארבעים דקות. כל שנה, ב-22 באוקטובר וב-22 בפברואר, קרני השמש הראשונות של הזריחה חודרות דרך הדלת ומאירות את פניהם של שלושה מתוך ארבעת האלים שבחדר הפנימי והעמוק (אוסיריס, אל השאול נשאר בחשיכה). לרגל המאורע Egypt Air הוציאו טיסה מיוחדת מקהיר, שהייתה אמורה לנחות ב-5:40, כ-40 דקות לפני הזריחה, אולם Egypt Air אינה לופטהנזה, והטיסה נחתה באיחור, כך שאת הזריחה עצמה על הפסלים לא ראינו. לא שהיה מעולם סיכוי לכך - איך שירדנו מהאוטובוס שהוביל אותנו משדה התעופה לאתר עצמו (260 לי״מ לא כולל כרטיס למצלמה - לנו לא אמרו והצטערנו שלא היה לנו). ראינו את כמויות האוטובוסים במגרש החנייה, סימן לאלפי אנשים שהיו במקום באותו בוקר, עם הפנינג ענק ורועש במיוחד. בצר לנו הלכנו לצד לתפוס תנומה קצרה אחרי הלילה נטול השינה, והתעוררנו אחרי שההמולה קצת התפוגגה להסתובב באתר. האתר עצמו מרשים בצורה בלתי רגילה, והשוטטות בין החדרים החצובים בסלע והמעוטרים בציורי קיר צבעוניים של סיפורים מהמיתולוגיה המצרית, עליהם שומרים פסלים עצומים חמורי סבר של רעמסס השני היא חוויה שאין שנייה לה, מתחרה אולי בביקור בפירמידות, אם לא למעלה מזה. ניתן לצלם מבחוץ כמה שרוצים, אולם כאמור, על מנת לצלם בחדרים הפנימיים יש להצטייד בכרטיס צילום, והמצרים אוכפים את זה באגרסיביות כדי לסחוט בקשיש מהתיירים. הסתובבנו שם עוד ועוד ובקושי יכולתי לעזוב את המקום גם כשהגיעה השעה לחזור לשדה התעופה על מנת לעלות על הטיסה חזרה לאסואן. יחד עם זאת האתר אינו גדול ושעתיים בהחלט מספיקות לתור אותו. בצהריו של אותו היום חזרנו לשדה התעופה ועלינו על הטיסה לאסואן.

51d89ff9a2fac835c9575bb4271ea6ef.png?l=6

אסואן

לאסואן, השער של מצרים לדרום, הגענו בגלל מספר מקדשים באזור ועל מנת לראות את הסכר הגדול. מאחר והטיסה מאבו סימבל התעכבה בשעתיים, הגענו למלון Philae המצויין לקראת השעה 15:30. כאמור, לא ישנו הרבה בלילה ואת אחרי הצהריים הקדשנו למנוחה. בערב יצאנו לטייל בשוק - תיירותי למדי ולא מעניין במיוחד. הסתובבנו שם כשעתיים ומשם חזרנו למלון.

את היום השני הקדשנו לטיול למקשי של פיליי, לסכר הגדול, ולאובליסק. כשתכננו את הטיול חישבנו יום מלא, אולם כפי שהתברר עם הגעתנו לסכר, יותר מדי לעשות אין שם. שתי נקודות תצפית על אגם נאצר ועל הנילוס שבקושי רואים מהן משהו. היינו באתר אולי עשר דקות ונסענו משם. בהחלט אפשר לוותר. משם המשכנו למקדש על האי פיליי. למקדש ניתן להגיע באמצעות סירה מהמזח שנמצא ליד הסכר הנמוך (מאסואן וחזרה עם המתנה של שעה 150 לי"מ). במזח יש לקנות גם את כרטיס הכניסה לאתר (100 לי"מ). המחיר לסירה הוא 120 לי"מ וניתן לחלוק סירה באותו המחיר עם אנשים אחרים על מנת להוריד עלויות. יחד עם זאת השייטים איתם דיברנו לא מוכנים להשיט ב-120 וכמו כל דבר במצרים יש לעמוד על המקח. בסוף סגרנו סירה ל-4 ב-150. המקדש עצמו מרהיב ביופיו ומשומר היטב. הציורים עשירים ומרתקים, וכל זאת על רקע הנילוס, צמחייה עבותה, ועשרות איים קטנטנים. מומלץ ביותר.

9fa4f7a97a9857da39518bb66a9a768c.png?l=6

את היום סיימנו ב-unfinished obelisk. ניתן לראות את האובליסק מבחוץ אך לא הרגשנו צורך להיכנס ולראות אותו מקרוב, וסיימנו את היום מוקדם בהרבה ממה שציפינו. אחרי מנוחת צהריים קלה החלטנו לתור את הצד השני הלכנו למזח וסיכמנו עם קפטן שאגי על 70 לי"מ לשעה. השיט בפאלוקה הוא חוויה בפני עצמה. מרגיע, מצנן - חוויית הירגעות מושלמת. שאגי היה אחלה דיבר כשצריך ובגדול נתן לנו את הספייס שלנו. הפאלוקה שלו מהמתוחזקות והנקיות והוא השיט אותה במיומנות בין האיים והשרטונים שבנהר. הפלגנו מאחורי האי אלפנטין אל קברי האצילים - אתר קברים חצוב בסלע ההר - לא מעניין במיוחד אולם הנוף הנשקף מההר על כל אסואן מרהיב. פגשנו נובים שהציעו לנו טיולי גמלים אבל בסוף ישבנו איתם לתה ושאכטה - חוויה מגניבה בפני עצמה. משם המשכנו למנזר סנט סימון - מנזר מהמאה השביעית הבנוי מאבן חול. הגענו אליו קצת באיחור, אולם אין משהו שבקשיש לא יכול לסדר, והשומר נתן לנו רבע שעה להסתובב שם. ניכר שהמקום היה מרשים מאד בעברו, אולם מעט מאד נשאר להתרשם, חוץ מנוף המדבר הפראי המשתקף מהחלונות. את השיט סיימנו באי קיצ'נר, ובגן הבוטני הקטן שעליו. חביב למדי. משם חזרנו לפאלוקה ולמלון. את ארוחת הערב אכלנו במסעדת אל מאסרי המצויינת, המציעה אופציות צמחוניות וטבעוניות לא מעטות.

לפי התכנית המקורית היה לנו יום נוסף באסואן, שלאחריו היינו אמורים לנסוע ללוקסור ברכבת עם עצירות במקדשים בקום אומבו ובאדפו, אולם מאחר וראינו את הדברים שעיניינו אותנו באסוואן, וסיקרנה אותנו חווית הנסיעה ברכבת, החלטנו לנסוע בבוקר של היום השלישי לחצי יום טיול לקום אומבו וחזרה. עלינו על הרכבת של השעה 9:30 והתמקמנו במחלקה השלישית. המחלקה השלישית של הרכבת הייתה עמוסה למדי, וקיים נוהג של אנשים ששומרים מקומות לאנשים אחרים, או שמשתמשים במושבים שממולם להניח את הרגליים. הרבה אמרו לנו שהמקום תפוס פשוט מאחר ורצו להניח את הרגליים על המושב ממול, אולם לבסוף מצאנו שני מקומות פנויים והתיישבנו בהם. הרכבת הייתה אמורה לצאת לדרכה כעבור רבע שעה אולם לפתע בא מישהו וסימן לנו ללכת אחריו. לא כל כך הבנו מה הוא רוצה חשבנו שהוא מעוניין שנקום כי רצה את המקומות שלנו אולם לבסוף הוא שלף תעודה ונאלצנו ללכת אחריו. הוא הוריד אותנו מהרכבת וכבר חשבנו לברוח ולנסוע באוטובוס, אולם בנסיון אחרון שאלנו אותו בערבית לאן הוא לוקח אותנו ולפתע פניו אורו, והוא הסביר לנו שהוא לוקח אותנו למחלקה הראשונה ששם נהיה יותר בטוחים תחת עינו הפקוחה. הנסיעה לקום אומבו נמשכה כשעה ובשעה 10:30 הגענו לתחנת קום אומבו. ביציאה התנפלו עלינו המון נהגי ריקשה וסגרנו עם אחד מהם על 100 לי"מ הלוך וחזור, מחיר שבהמשך התברר כמופקע ביותר (ניתן היה לשלם כמחצית מכך). המקדש עצמו נחמד מאד. לא יותר מזה. ניתן להתרשם שיה מבנה מרהיב בעברו אולם למרבה הצער לא נשאר הרבה, וחצי שעה מספיקה בהחלט על מנת להתרשם מהשרידים. אחרי ביקור קצר במוזיאון מומיות של קרוקודילים (המקדש מוקדש לאל סובק, שהתגלמותו היא אדם עם ראש קרוקודיל), נסענו בחזרה עם נהג הריקשה לתחנה ועלינו לרכבת. שימו לב שהמקדש אמנם לא רחוק מאד מהעיר, אולם הוא עדיין מחוץ לעיר ואין שם ריקשות שמחכות סתם כך לתיירים. מומלץ לקחת טלפון של נהג כדי לא להתייבש שם לריקשה שתגיע במקרה. חזרנו לאסואן אחרי שעה ואחרי סיבוב בשוק ומנוחת צהריים החלטנו לבלות את אחרי הצהריים של אותו יום בשיט על הפאלוקה של שאגי. הוא לקח אותנו לאי סוהייל - לכאורה התיישבות אותנטית של נובים ובפועל שוק מזכרות לתיירים. מאחר והפעילות הייתה השיט בפאלוקה לא כל כך עניין אותנו לאן הוא לוקח אותנו וזרמנו איתו. השיט היה מרגיע ומהנה - הרבה יותר מהיום הקודם. קטע הנילוס בין אסואן לסוהייל משובץ בעשרות איים קטנים ושרטונים שהופך את חווית השיט למעניינת הרבה יותר. חזרנו בערב למלון, ואחרי ארוחה במסעדת אל מאסרי הלכנו לישון מוקדם.

כאמור, ביום המחרת תכננו לנסוע למקדשים בקום אומבו ובאדפו, אולם מאחר שנסענו לקום אומבו ביום הקודם עלינו על הרכבת של 7:30 ונסענו ישירות לאדפו. הנסיעה אורכת כשעתיים ועם ההגעה סגרנו עם נהג ריקשה 30 לי"מ לכיוון, והוא לקח אותנו למקדש. המקדש עצמו הוא אחד האתרים הכי מרשימים שראינו במצרים, משומר היטב, ומתוחזק. ניתן להתרשם מהמבנה האדיר, מעשרות החדרים, ומאלפי הציורים שעל הקירות המספרים סיפורים על נצחונות ועל קרבות, על אלים ועל פרעונים. חווייה בלתי נשכחת.

aa15979b1aad8e048a932d357a226d20.png?l=6

בניגוד למקדש בקום אומבו, המקדש באדפו נמצא באמצע העיר, ועל אף שלקחנו את הטלפון של הנהג שהביא אותנו לשם, תפסנו ריקשה אחרת לתחנת הרכבת באותו המחיר. בתחנת הרכבת נוכחנו לדעת שהרכבת ללוקסור מאחרת, וסביבינו התקבצו כמה אנשים לדבר עם התיירים דוברי הערבית הפלסטינית מ"קנדה" (לאורך הביקור הצגנו את עצמנו כתיירים קנדים). השיחה התמשכה ובשלב מסויים התחילה להעיק, אז נפרדנו לשלום והלכנו לספסלים שעל הרציף. הרכבת ללוקסור הגיע באיחור אופנתי של שעה וחצי, והייתה מטונפת במיוחד, אולם יחד עם זאת זולה באופן מגוחך.

לוקסור

ללוקסור הגענו בשעה 16:00 ושמנו פעמינו להוסטל בוב מארלי (או בומרנג) המגניב, בניהולם של מוחמד ומיה. על המקום קיבלנו המלצות חמות ונאמר לנו שמקבל בברכה גם ישראלים, אולם על אף היותו הוסטל המקום נקי, החדרים נחמדים מאד, והעובדים שם סופר לבביים. כאמור, הגענו בשעות אחר הצהריים. היינו די עייפים והחלטנו לקחת דברים באיזי. הלכנו לכיוון המקדש, טיילנו על הטיילת, קצת שוק. ותה. ואוכל. ועוד תה. ולבסוף שמנו פעמינו למלון להתארגן ולאכול ארוחת ערב במסעדת סופרא. המסעדה קצת יקרה אולם האוכל טעים מאד עם אווירה מאד נינוחה.

בבוקר היום השני הלכנו למוזיאון החניטה (100 לי״מ). מוזיאון קטן אולם נחמד מאד ליד המקדש, עם מעט מוצגים אולם מסודר להפליא עם הסברים מפורטים על תהליך החניטה. מאחר והיינו כבר בחצי הדרך לקרנק החלטנו להמשיך לשם ברגל. הליכה אמנם לא קצרה אולם כלל לא ארוכה ואלמלא החום המעיק בכלל לא היינו מרגישים את המרחק. הגענו למקדש באיזור השעה אחת, לא לפני שלגמנו תה באיזה בית קפה. החום העיק כנראה לא רק עלינו והמקום לא היה מלא באנשים. אבל המקדש מרהיב ביופיו! עמודים אדירים נישאים מעלה סוחפים בדמיונות על ימי הפאר של מצרים, אובליסקים ענקיים, אינספור מקדשים וציורים בצבעים אמיתיים, מקוריים, חיים. חוויה בלתי נשכחת. היינו במקום אולי 4 שעות, נאבדים במבוכים ומוצאים את עצמנו שוב. לא לפספס!!

ad7bc1998a4ce2d148e82fc57afb9762.JPG?l=6

חזרנו למלון (ברגל כמובן) לא לפני שעצרנו בבית קפה לתה נוסף ולאכול פול ברחוב. הדאבות המצריות חוויה בפני עצמן, וב-15 לי״מ לאדם אכלנו ככ הרבה שעל ארוחת הערב כבר החלטנו לוותר.

את היום השלישי הקדשנו לעמק המלכים. התלבטנו אם ללכת עצמאים או בטיול מאורגן דרך ההוסטל אולם בשלב הזה של הטיול כבר הרגשנו די רוויים מעתיקות ובחרנו באפשרות השנייה. המדריך עלאא היה משעשע למדי ובעל ידע רב, ולקח אותנו להיילייטס של עמק המלכים. התחלנו במקדש במדינת חאבו, מקדש מאד גדול ומאד מרשים, עם ציורי הקיר הכי יפים שראינו בטיול (לפחות במקומות הפתוחים). גם פה כמו במקומות נוספים עמודי ענק צבעוניים הנישאים מעלה, שנותנים רק טעימה קטנה מתהילת העבר. המשכנו למקדש חתשפסות, שהיה עמוס באנשים בצורה בלתי סבירה, מה שפגע מאד בהנאה. משם המשכנו לעמק המלכים. כרטיס הכניסה כולל כניסה לשלושה קברים לבחירת המבקר, והמדריך בחר בשבילנו את הקברים. ניתן לבחור עצמאים אולם כדאי לעשות שיעורי בית איזה קברים פתוחים ואילו הכי מרשימים מאלה שפתוחים. היינו בקברו של רעמסס ה-10, רעמסס ה-3, ועוד אחד שאת שמו אני לא זוכר. בעבור 200 לי״מ נוספים ביקרתי בקבר של תות ענח אמון - מרשים ומשומר בצורה בלתי רגילה, אולם עם פתיחתו של העתק הקבר, הקבר המקורי עתיק להיסגר למבקרים.

5a3a047b276cf32697da128450a893bd.JPG?l=6

את אחר הצהריים הקדשנו לרביצה: ישבנו על הגג במלון עם השאכטות שהצוות בבוב מארלי סיפק. למחרת היום עלינו על טיסה לקהיר ומשם בטיסת המשך של אייר סיני לתל אביב (יציאה 08:00 שעון מצרים, הגעה 10:15 שעון ישראל)

מנהלות ויזה

ישראלים שנוסעים למצרים עם דרכון ישראלי חייבים בהוצאת ויזה. הויזה תקפה לארבעה חודשים בהם ניתן להיכנס למצרים פעם אחת לחודש. ניתן להוציא עצמאית בשגרירות, אך אנחנו נזכרנו בכל העניין קצת מאוחר כך שהחלטנו לוותר על הפרוצדורה ובחרנו להוציא את הויזה דרך טיולי מצדה. אמנם יש שמועות על סירוב ויזות למטיילים ישראלים שלא נוסעים במסגרת קבוצה, אבל אצלנו התהליך היה חלק וקיבלנו את הויזה תוך עשרה ימים.

הגעה

כידוע, למצרים גבול יבשתי עם ישראל, כך שניתן להגיע לקהיר באוטובוס. יחד עם זאת, ההגעה ארוכה ומפרכת, לכן בחרנו להגיע בטיסה. בעבר אל על הפעילה טיסה יומית לקהיר אך מספר שנים אחרי המהפכה היא נטשה את הזירה וכיום המוביל היחיד בקו הוא אייר סיני. כמו כל מונופול שמכבד את עצמו, גם אייר סיני מפקיעים במחיר, ונאלצנו לשלם 470 דולר לכרטיס (ניתן לרכוש ישירות במשרדים שלהם שממוקמים ברחוב בן יהודה 1 בתל אביב). ניתן ורצוי לשלב חלק מטיסות הפנים כחלק מהכרטיס למצרים (אייר סיני היא חברה בת של Egypt Air) במידה וההגעה או החזרה אינן מקהיר. טיסות פנים ניתן גם לרכוש באינטרנט.

רכבות

ההתניידות ברכבות היא חוויה, אבל עוד יותר חוויה להבין את לוחות הזמנים. לפני שהגענו לאסואן ניסינו להסתייע בלוח שמצאנו באינטרנט, אולם עד הרגע האחרון לא היינו בטוחים לגבי נכונותו. בדיעבד התברר שלא רק שהלוח נכון, יש רכבות נוספות שיוצאות ולא רשומות בלוח הזמנים (גם לא בתחנה עצמה) וצריך לשאול את העובדים בתחנה, אולם גם אותם יש לחלוב מאחר והם לא ימליצו בשלב ראשון על רכבות איטיות (שעוצרות בתחנות בדרך), אלא על הרכבות המהירות שבהן נוסעים התיירים. מומלץ לברר יום לפני בתחנה כדי להיות בטוחים. את הכרטיס ניתן לקנות בקופה או על הרכבת עצמה. המחיר מגוחך: לנסיעה של שעתיים שילמנו 7.5 לי״מ – פחות משקל וחצי.

5dd8cb436a9e11df372e1f9d971c44a5.png?l=6

ישראלים ומצרים

לרוב הצנענו את זהותנו הישראלית והעדפנו להזדהות כקנדים. את רוב המצרים זה לא כל כך עניין ועם אלה שכן (במלונות למשל) מעולם לא הייתה בעייה. השירות היה תמיד בין מקצועי ומסביר פנים (במלון Philae למשל), ליחס חם ולבבי (מלון אוסיריס בקהיר). יחד עם זאת אני לא בטוח כיצד היינו מתקבלים בקסבות של קהיר לו היינו מזדהים כישראלים והעדפנו להימנע מלבחון את העניין

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Poochie?

לכל הפוסטים של Poochie »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×