פרו ובוליביה

יומן מסע מטיול בפרו בבוליביה. החל מהחיסונים, דרך הטיסה, הביקור בערים, הטרקים, המפגש עם המקומיים והפרידה...
יעל שוראקי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרו ובוליביה

תל אביב-לימה

חיסונים: בתור לחיסונים, במשרד הבריאות המרכזי בירושלים, המתינו איתי עשרות מטיילים לארצות שונות ורחוקות בעולם...ניתן היה לזהות בקלות את הטיילנים של המזרח: בעלי הופעה מהוהה משהו, שרוואלים רחבים פי כמה וכמה ממדותיהם, וחולצת טי קרועה בשפתיה העליונות...השיחות שעלו היו סביב מסעות רחוקים, מחירי תרמילי גב טובים, וכן...החשש מפני הדקירות הקרבות לבוא...אחר המתנה ארוכה ויעוץ מפי רופאה מוסמכת לגבי הסכנות שבכל ארץ וארץ, הפשלתי שרוול, כאשר האחות החביבה תקעה בי 4 מחטים בזו אחר זו בזרועותי, כשלכל דקירה התלוו הסבריה של האחות החביבה: זו? קדחת צהובה...וזו? קדחת הנילוס.. יצאתי משם, בעוד המחשבה החולפת במוחי היתה ממוקדת מאוד בכל החיידקים המוזרים שהוחדרו לגופי במינון קטן, כדי להגן על עצמי מפני הבאות...

שדה התעופה: כבר בתור להעמסת המזוודות, היתה איזו חברה של איזה בחור אמריקאי שתקן, שצרחה שיקבלו אותו כבר בדלפק, כאילו היה מדובר באיזו חבילה... אשה אחרת דרשה לזמן את המנהל כי קצב התור לא התנהל לשביעות רצונה ולי? כמובן שעשו טעות בכרטוס, כך שהגעתי מתנשפת בדקה התשעים, אחרי טלפון בהול להורים שמעדכן שהצלחתי לעלות לקומה השניה בשדה בשלום, כאשר כל נוסעי מטוס הבואינג הכי ענק בשדה, מבחינים בשלומפרית הפרועה שכבר השכילה להפיל שתי מזוודות של איזו עוברת אורח...

כבר בנסיעה, החל הטיול... אט אט, נרגעו צווחותיהם של התינוקות הסובלים מכאבי האוזניים לאחר המראה וכאשר כבו אורות המטוס ואחרי ארוחה, נרדמו כמעט כל נוסעי המטוס איש על כתפי רעהו כתינוקות תמים ונטולי דאגות...כך שלבסוף, אחרי 10 שעות תטיסה לניו-יורק בירת העולם, כבר היינו כל הישראלים קבוצה מגובשת לטוב ולרע, מליצן החבורה ועד למנהיגה הכאריזמאטית...עד כדי כך, שבסופו של דבר, נפרדנו איש מרעהו בחיבוקים ונשיקות בדלפקי בדיקות הדרכונים בניו-יורק. בחמש בבוקר הגעתי לשדה התעופה הגדול `ניוארק`, שבניו ג`רסי. השמש עלתה אדומה בעגול בהיר ומשורטט כמו במחברות גיאומטריה ונותרתי לבדי להמתין 10 שעות לטיסתי הבאה ללימה בירת פרו.

לימה: המקום הראשון בו נחתתי, היה לימה בירת פרו ששמיה אפורים בצורה מכבידה ומתמדת... בלימה, שוכנים המוזיאונים המפורסמים ביותר רווי ההיסטוריה העתירה של פרו. לימה היא עיר שהסכנה בה אורבת מכל פינה. אפילו המקומיים בה הולכים במהירות בלי להביט אנה ואנה, בעודם אוחזים היטב בחפציהם. שמענו סיפורים רבים וקשים על אלימות ושודים ברחובות העיר מפי מקומיים, כאשר הם הדגישו לנו, הזרים, שנדע לא לצפות להושיט יד, גם כאשר מדובר בבחורה מותקפת לעיני כל ואין לה מושיע. בלימה, ישנן שתי שכונות יוקרה בהן מתאכסנים הישראלים: מירה פלורס, וסן סידרו-שם נמצא בית-חב"ד.

בשכונות אלה, גם נמצאים מרבית היהודים, כאלף במספר ואף שוכן לו בית הכנסת הגדול והמאובטח של לימה. בימים הנוראים, השתלבנו בשתי הקהילות הקטנות: לאורך התפילה כולה, מדי פעם בפעם, אמר אחד מהמתפללים בקול רם בספרדית, את עמודי התפילות בסידור והנשים שרובן אינן מבינות עברית הפכו את הדפים בעצלתיים...קומץ קטן יחסית של מתפללים מקומיים שהו בבית הכנסת, הרב הגדול יותר היה מתפללים ישראלים אשר בחרו לעבור בלימה כדי לקיים את החגים במקום בו מתקיימות תפילות וסעודות כשרות.כדי להיכנס לבית הכנסת, נתבקשנו להציג תעודות זהות או דרכונים וזאת בשל בחשש מפני התנכלות לקהילה היהודית...כך גם היה, כשצעדנו ל`תשליך`, אל עבר חופי האוקיינוס השקט האפורים הפרושים על פני מאות קלומטרים אינסופיים: צעדנו בחבורה קטנה כל באי בית הכנסת מוקפים שומרי ראש מכאן ומכאן... תחושה אשר הזכירה לי מראות ישנים מתקופות אחרות.. תחושה של גולה.

לתחילת הכתבה

טיולים בהוארז


הוארז: מלימה נסענו יום שלם באוטובוס חדיש ונוח, בדרך מרהיבת עין, עם נופים כפריים והרריים משתנים לאורך הדרך כולה, להוארז -עיירה בצפון פרו. לאורך הדרך כולה הבחנו רכס הלבן (הקורדיירה בלנקה) והרכס השחור (הקורדיארה נגרה), זה מול זה בשני צידי הדרך, בקונטרסט נופים מסעיר את עיני המתבונן...כפריות מכבסות בדים צבעוניים כבדים בנהר, ילדים במלבושים לא תואמים זה לזה רצים, ואיכרים עודרים המחרשות מימות ל"ט אבות מלאכה, נחשפו באחת לעינינו ומייד שמונו בעולם אחר... כבשים, למות, אלפקות,סנאים קטנים, סוסים ושוורים ניכרו מכל עבר, בתים עשויים אבני בוץ חומות כהות בצבען הרגיל וכל זה על רקע שדות שלף רחבים, או דשא ירוק עד, המוקפים בהרים גבוהים אשר כמותם מעולם לא ראיתי. שילוב של עוצמה ורכות...בעיירה שגודלה הרב שהתברר לנו רק לאחר מכן, קמנו מוקדם לבקרים, לבושים בכפפות עבות מפליז בהן היה ניתן בקושי להניע את האצבעות, צעדנו בחושך מהמלון בו שכנו, למרכז העיירה, שם קיווינו למצוא מונית קטנה שתוביל אותנו לנקודת ההתחלה של הטרק, אותו התעתדנו לעשות אותו היום.

השקט של הבוקר, היה שלוב מרגש עם האוויר הנקי והצח שכמעט הכאיב בשאיפתו לריאות. השמיים הכחולים בכחול רך היו פתוחים מאוד ושביל החלב ניכר בם בבהירות, כפי שניכרו בם הצלליות העצומות והגבוהות של ההרים רכס רודף רכס... כבר אז, התהלכו להן ברחובות מוכרות עטופות שלים העשויים מצמר אלפקה חם, המובילות עגלות קטנות וחלודות שבהן מכרו מרק מהביל למשכימי הקום ומיני מאפה אחרים.לאחר אלה, צפינו בשמש גדולה ואדומה, עולה מעל ההרים העצומים והגבוהים שהקיפו אותנו מכל עבר. התחושה בהולכנו בעיר, היתה של תדהמה מתמדת לנוכח ההרים המושלגים בפסגותיהם שניכרו מכל עבר סתם כך, ביום של שגרה.

בשבת, שהינו במלון קטן, שמוקם בחלקה הגבוה יותר של העיירה. המלון היה בבעלות ישראלי לשעבר הנשוי לפרואנית מקומית- מאז פגש אותה באחד מטיוליו שאחרי צבא לפני כשבע שנים. רובו של המלון עשוי היה עץ במבוק עבה וכהה, בחדרים היו מיטות עץ זוגיות רחבות לכל אדם ומנורות לילה המהילות אור צהוב שהאציל נופך עתיק ואווירה חמה על החדר. משם, יצאנו לטיולים רגליים ארוכים שכללו טיפוס רגלי לגבהים של מעל 5000 מטרים מעל לפני הים. הנופים היו מעתיקי נשימה! ההליכה נעשתה בדרך כלל באיזורים שכמעט לא היו בהם הולכים ותיירים, כאשר השקט של הטבע ועצמתו היו גדולים וברורים. בתום כל טרק שכזה, הצ`ופר היה הלגונה שבפסגתו: לגונת טורקיז מדהימה, שהשכיחה באחת את כל קשיי הטיפוס שקדמו לה. למרגלות הלגונה היפיפייה ובתוך השקט ההררי העצום שנגלה לעיננו, בשלנו לנו את ארוחתנו הכשרה על האמגזית הקטנה אותה נשאנו איתנו לכל מקום, ארוחה, שכללה הרבה אורז, מרקים חמים שהבאנו מהארץ, ולחם מחברה אחת מסויימת, שאינו מצופה בשומן חזיר (דבר תדיר בפרו) .

תוך כדי הטיפוס פגשנו חבורת פרואנים מקומיים חבושי כובעי צמר חם ושזופים, אשר אליהם חברנו למשך שבוע שהייתנו בהוארז. איתם למדנו ספרדית על בוריה ויותר מכך...הוזמנו לבתיהם ולמדנו להכיר את החיים הפשוטים של תושבי העיירה. אנשים אלה, ברובם נוצרים מאמינים, התרגשו לא אחת, כאשר שמעו על היותנו מגיעים מהארץ הקדושה וכאשר כיבדנו אותם בכל מיני פרפראות שהבאנו מהארץ, הם שמרו אותם כקמע קדוש... והתעניינו לשמוע את סיפורנו על `חרוזלן` (ירושלים) העיר מוזהבת הקדושה. חברים אלה, התגלו כאנשים ישרים ואמינים, בעלי מידת נתינה גדולה, צנועים ועדינים מאוד. רובם ככולם, היו סטודנטים באוניברסיטה מקומית, שם התשלום ללימודים הינו סמלי בלבד. עם זאת, על אף היותם אקדמאים, לא היתה אנגלית, אף מועטת, שגורה בפיהם. הפרידה מחברנו ההם, לאחר שבוע אינטנסיבי של טיולים ובילויים משותפים היתה קשה הן להם והן לנו, בפרט שידענו שטיסת 17 שעות מעל ארצות וימים לא תתרחש מחדש בקלות... ולו בשל העלות היקרה של הטיסה, לעומת החיים הזולים והצנועים בהוארז...והמחשבה שחלפה בקרבנו היתה: אי ידיעה אם נתראה עם אותם חברים שוב ביום מן הימים...באחד מהטיפוסים היותר קשים שעשינו אל אחת הלגונות שמעל 5000 מטר גובה, חלינו במחלת גבהים קשה, שכללה כאבי ראש וסחרחורות, בחילות איומות ואי יכולת להניע את הגוף ולו לעוד פסיעה אחת...

התחושה הרעה החריפה כל כך, שכמעט הצטרכנו לחשוב על הזמנת מסוק... הדאגה היתה רבה, שכן באותה עת בדיוק, התקדרו השמיים שהיו עד אז בצבע כחול עז ועיגולים גדולים אשר מעולם לא ראיתי קודם לכן של ברד כבד החלו לנחות עלינו בחזקה... הרוחות החלו שורקות ומתנפחות, דבר שאך הגביר את הקושי לרדת את רכס ההרים הארוך שניראה לנו אז, ממש אינסופי.הדאגה גברה, מאחר וידענו שגם אם נצליח להגיע למרגלות שרשרת הרכסים, נותרה לנו עוד הליכה של כשלוש שעות עד לכפר השכן, שכדי למצוא אמצעי נסיעה כלשהוא עד להוארז בחזרה... ואני, שחליתי מאוד ידעתי שאאלץ להוותר שם בגפי בהרים עד שאחד מאתנו שהיה מסוגל ללכת, יביא עזרה. למזלנו,זוג תיירים שפגשנו יורדים אף הם מהלגונה הבחין במצבנו והסביר לנו שלמרגלות הרכסים ממתינה להם מונית פרטית שיבקשו אותה להמתין לנו עד אשר נצליח לרדת את הרכסים והם יקחו אותנו עד להוארז וכך היה. 

ככל שירדנו בגובה, חשנו יותר ויותר את הרוח שבה לעצמותינו, על אף שבמשך 3 ימים נוספים, חשנו חולשה אדירה ואי יכולת לעלות ולו עליה קלה ביותר במדרגות המלון בו שכנו. מהווארז הקסומה והאוטנטית, המשכנו באחת הנסיעות הארוכות והרצופות ביותר שלנו אל עבר עיר האינקה (האינדיאנים העתיקים): קוסקו. הדרך ארכה 34 שעות של נסיעה מהוארז שבצפון פרו ללימה האפורה ומשם לקוסקו-עיר תיירותית של בילויים- ורודה ועתיקה. הדרך היתה כרוכה בשעות רבות של הזזת רגליים מצד לצד בנסיון למציאת תנוחה נכונה לטווחי שעות ארוכות.. והיתה בחציה, נסיעה לאורך המדבר הגדול המפורסם של אמריקה PAN AMERICAN)) דרך הים האוקינוס השקט: הרי מדבר חוליים בצבע בהיר לאורך רצועת הים אשר הפתיעו אותנו בחוסר יופיים- דיונות ענק שצבען כעין אפור מלוכלך משהו מתחת ללובנן הענקי הנפרש לאורך מאות קילומטרים משני צידי הדרך.

החלק השני של הנסיעה- בחשיכה, היה פיתולים על גבי פיתולים בדרכים צרות תוך כדי העמקה ועליה אל תוך ההרים גבוה יותר ויותר. זאת, בתוך צמחיה יפיפיה מסביב. צפירות הנהג הפרואני שנסע בניחותה בכיוון הנגדי של התנועה בכל סיבוב נשמעו מדי פעם מבעד לערפל שהציף בעננים לבנים וסמיכים את הדרכים. הילדים הפרואנים, היו דווקא הם אלה שהקיאו בלא הפסקה בתוך שקיות ניילון פשוטות, כמו מתוך הרגל... וההורים הרשימו אותנו באורח רוחם הבלתי נלאה, ביחסים זוגיים מופלאים ביניהם ובאהבה רבה של מעשים ללא מילים...מדי כמה וכמה שעות, עצר באוטובוס והעיר משנתו אנשים הלומי שינה מתוך חלום לעצירת בזק בשירותים, ונסע שניה לאחר מכן בחזרה לדרך בעודו לא נותן שהות ליורדים להתרענן אפילו קמעה...הנסיעה היתה הרדמויות והתעוררויות ללא קשר לעת או לשעה.
הנהג היה מחליט על עצירות פתע פתאום, מדליק את האוטובוס החשוך ועוצר לפרקים בכפרים קטנים ומבודדים אליהם לא הגיעו מעולם, אנשים רבים ...לקראת שחר, בעצירה, התפללנו תפילת שחרית עם הנץ לעיניהם המשתאות של מקומיים ותיירים ספורים שהיו על האוטובוס.

לתחילת הכתבה

קוסקו ומאצ'ו פיצ'ו


קוסקו: לבסוף אחר 34 שעות נסיעה, הגענו אל קוסקו בדרומה של פרו. העיר שוכנת בעמק ככל שאר הערים בפרו.כאן לראשונה, הבחנו בבתים שלא היו עשויים מלבני הבוץ החומות, אלא מאבן ורודה וגגות רעפים אדומים. בעיר קוסקו ישנו אחד משבעת פלאי תבל: רחוב האבנים הגדולות המפורסם בעולם. רחוב זה, אבניו אפורות עד שחורות כבדות במיוחד, כאשר המיוחד בהן הוא ההתאמה בין אבן לאבן כאשר נשמרה כל צורה טבעית של כל אבן ללא סיתות ויישור. בוני הקיר חיפשו אבן עם צורה מקבילה כמו בפאזל להשלמת הקיר... סביב ה"פלאסה דארמאס" (הכיכר המרכזית) הקיימת כמעט בכל עיר פרואנית או בוליביאנית, ישנם רחובות קטנים וצרים מאבנים עתיקות המוצפים בחנויות ודוכנים שוקקי חיים. שם, מתנוססים להם כל מוצרי האלפקה הרכים והחמים הסוודרים המפורסמים: הצ`ומפות, בגוונים טבעיים של חום, תכשיטי כסף ועור דמויי האינקה-האינדיאניים העתיקים והמון ציוד חם להישמר מפני הקור המקפיא של לילות קוסקו.

ישראלים רבים מציפים את קוסקו התיירותית, ושמחים להיפגש שם ולעשות פעילויות שונות יחד טרקים לארבעה ימים להרי פרו. הישראלים שבוחרים להגיע לקוסקו נהנים דווקא מהמפגש המשותף עם אנשים ישראלים מבית ומפעילויות מאורגנות כמו מצנחי רחיפה ורפטינג על נהרות פרו. הקניה הכי תדירה של ישראלים היא תפירת פליזים על פי מידה ובצבעים הרצויים לכל בני המשפחה. חבילות גדולות מלאות חולצות ומעילי פליזים נשלחות מקוסקו ובוליביה ארצות היצור....לישראל. כמו כל ישראלי טוב, הזמנו אף אנו פליזים למשפחה ולחברים, שנתפרו על פי בקשה ספציפית של צבעים...כך שכל הישראלים ברחובות ערי פרו, מתהלכים להם עטופים בדי פליזים צבעוניים מחממים מכף רגל ועד ראש! לפעמים ניתן כמעט להתבלבל ולחשוב שאנו נמצאים באיזור ישראלי של ממש ולא רק בשל ריבוי הישראלים שניכרים ברחובות בנעלי השרש הישראליות המוכרות, אלא גם בשל ההסברים בעברית המופיעים בכל לוח מודעות מקומי, או בתפריטים במסעדות הקטנות של העיר.

בערבים נוהרים כל הישראלים ל`מאמא אפריקה", פאב מקומי קטן ומוצף ישראלים שזופים, שמשתפים זה את זה בחוויותיהם המרגשות מהטיול. שם לומדים סלסה וסמבה ומתוודעים למוסיקה המקומית, שלאחר מכן בחזרה בבית בישראל היא תגרום לגעגועים לא מעטים. בקוסקו, עיר הבילויים, עלינו למיראדור: המצפה המשקיף על העיר הורודה בורוד עתיק, משם נשקפה לנו העיר על רקע ירוק עד שאלפקות צמריות מלחכות וילדים פרואנים זבי חוטם הלבושים בצבעים ססגוניים ומוכנים להצטלם עבור סול או חצי סול... הכסף המקומי.

בקוסקו, כמו בכל מקום בפרו, מקיימים משא ומתן כמו בשוק אחד גדול על כל עסקה ועסקה. הן במונית והן בחדר במלון ומי שאינו נוהג כך, נחשב לאיש תם, או במילים אחרות פראייר, הלכה למעשה! המחירים בכל מקום נמוכים מאוד והם משקפים את רמת החיים ברב המקומות בפרו,למעט מספר שכונות יוקרה בלימה אשר שם מתגוררים להם עשירים של ממש בוילות פאר, שלמראית העין מבחוץ דומות לעוד בית רגיל בעיר. כשאתה נכנס למלון בפרו, עליך להתעניין לא רק במחיר או בשאתה רגיל להתעניין במלון בארצות המערב, ישנן שאלות לא שגורות שיטיב התייר עם עצמו אם ישאלן, כמו למשל: האם יש מים חמים? האם יש מים חמים בכל שעות היום, או רק בשעות מסוימות? האם יש שירותים בחדר? (באניוס פריבאדוס).

הכל עולה בפרו- באחד הסופרמרקטים באחת הערים עצר אותי אחד המוכרים, מאחר ולקחתי שקית ניילון שקופה ופשוטה אחת מיותרת, הוא ספר את מוצרי ולקח אותה בחזרה... כך שלפתע, הדברים היקרים הפכו להיות שקית פשוטה מניילון או גליל נייר טואלט...העם הפרואני הינו עם חביב במיוחד,המכניס אורחים במידה חמה ומסתקרן לגבי חיי התייר הזר. בכל מקום אשר היינו והתחברנו עם מקומיים, הוזמנו לבתים, לעיתים אף לישון. כיבדו אותנו באשר יכלנו מבחינת אוכל כשר...(צמחוני), נתנו לנו מתנות מקרמיקה ותיקים סרוגים ביד וכמו כן אף הכניסונו לאשר מתרחש בבית...

באחת מהפעמים האלה, הראתה לנו (לשמחתנו), בעלת הבית כיצד היא מבשלת את המאכלים המקומיים הטיפוסיים. היא הזמינה אותנו לעלות עמדה לעליית גג, שם במחסן קטן, היו כלובים של אוגרים חמודים, שלפליאתי הסבירה לי בעלת הבית, שתיכף יהיו למטעמים טעימים וצלויים. תוך כדי דיבורה, הסיטה בעלת הבית ביד אמיצה איזו ידית קטנה שחוברה מתחת לכיור השבור ובאחת קפצו משם 3 עכברים קטנים...ואני? כמעט קפצתי מהגג... הפרואנית לנוכח בהלתי הגדולה, פרצה מייד בצחוק מתגלגל, החושף שיני זהב רבות והתקשתה להבין מה יכולה להיות סיבה לבהלה מחיות מחמד שכאלה...

בכל המקומות בפרו, מצאנו את הפרואנים כעם המחובר לטבע ולחיות...ולא רק בכפרים, אלא גם בעיירות הקטנות שכמו קוסקו והוארז. לעיתים נסענו בטרנזיטים קטנים וישנים במשך מספר שעות רצופות כאשר צלעות של נוסעים ומרפקים היו תחובים לנו בכל מקום וכמו כן, מראה תדיר היו, סלים מחוררים עם אוגרים ותרנגולות. אפילו, חזירים כבדים וגדולים נקשרו לא אחת על גג הטרנזיט הקטנה בחבל פשוט, כך שכמעט והחליקה אחורה בשל התנגדותו של החזיר הנואק רמות! הריחות היו מחניקים,של בדים גסים צבעוניים אשר כובסו אך ורק במימי הנהרות והשמחה? רבה!

בקוסקו, פתחו שני מטיילים ישראלים אשר החליטו לשהות בעיר לתקופת מספר חודשים, מסעדה כשרה. הם ייבאו בשר מבית חב"ד אשר פעיל בלימה ובישלו בכלים נפרדים לדתיים, מסעדת החלום הכחול. במסעדה זו היה הכל: פיתה פלאפל חומוס וסרטי צבא בסיסיים. בחגים ובשבתות יש שם אפילו קידוש מאורגן... בכל עיר בדרום אמריקה, ישנה כיכר המכונה רחבת הצבא-"פלאסה דארמס". בקוסקו, הרחבה היא שופעת דשא ירוק, בנינים,ספסלים רבים מעץ מקיפים אותה, כאשר ילדים מוזנחים בין גלאי שש לעשר, רודפים אחד אחרי כל תייר פוטנציאלי כדי להציע לו צחצוח נעליים או גלויה...או חטיפים להאכלת היונים המציפות את הכיכר. פקחי העריה המקומיים רודפים את הילדים, אך דומה ואין אלה חוששים מהם,שכן החוק אינו מותיר לעשות להם דבר.

רבים מהישראלים שפגשנו היו אחרי שירות אינטנסיבי במסלול ארוך בצה"ל ביחידות מובחרות אשר בקשו לנפוש ולחוות שלווה מהי, כאשר מסעם ארוך למספר חודשים ארוכים לאורך רוב ארצות דרום אמריקה הגדולה. לעומתם, היו סטודנטים רבים שבאו לחופשה שבין הסמסטרים והתכוננו לנחות בחזרה בארץ ביום הראשון של פתיחת הסמסטר של השנה החדשה... להפתעתי, הישראלים לא השקימו קום כמו בטיולי תנועות הנוער בארץ, אלא השתלבו בקצב החיים המקומי, השליו. בשווקים המקומיים, ניתן היה להבחין בגברים רזים שזופים בעלי עיניים חייכניות עטורות קמטי שמש, בעלי עור שחום כהה וכובעי קאבוי מלבד. ניתן היה להבחין גם בתלבושות ססגוניות בשל צבעים של ה`צ`ולות`, האיכרות של פרו: נשים מלאות חזקות במיוחד שנושאות בד על גבן, אשר בו טמון הכל: מירקות וזרדים ,עד לחפצים אוגרים ותינוקות. איכרות אלה קולעות את שיערן לשתי מחלפות צמות שחורות חלקות ועבותות אשר הן מחוברות בסופן והן לובשות חצאיות שמחתן ישנן עוד חצאיות אשר מקנות להן מראה נפוח ואותנטי.

בשוק, ישנן כמויות צמר בצבעים עליזים ומגוונים הנמכר בסלסלות, ירקות ופירות, ראשי חזירים שנוקו לבישול והרב מיצים טבעיים הנמכרים ב"און סול!".(מיצים בעלי טעם נפלא!). על הדוכנים, היו מושלכים לא אחת תינוקות בני יום. לבינות הדוכנים הבחנו לא אחת, בילדות בגיל ביה"ס היסודי מסורקות למשיי שפיסת בד לבנה צחה מושכת את שיערן לאחור והן שוקדות על לימוד האנגלית שלהן ומשרטטות אותיות יפות. לא אחת חילקנו להן עפרונות כאשר הן פרצו בצהלות ילדותיות שמחות, מאחר ועפרון הינו מצרך זול עבור המקומיים בפרו. פה ושם, ניכרו נשים מניקות בפשטות ותינוקות וילדים בתוך ארגזי קרטון של סחורה. שם, גם מצאנו סוף כל סוף את מבוקשנו: המוסיקה האוטנטית הפרואנית המתנגנת לה בקולות טבעיים ולא מדוייקים מחליל הרועים הצלול: הקינה ומגיטרת הכפריים: הצ`רנגו!. המוסיקה הפרואנית נשמעת כמו דיבור ושיחה מלאת רגשות ונכנסת ללב דרך הצלילים המיוחדים שיוצרים הכלים,זוהי מנגינה הנשמעת כהד מההרים ללא שינויים דרמטים בתנודותיה...
 
המאצ`ו פיצ`ו: מרבית ערי האינקה העתיקות שם היו מקדשי האינדיאנים, נבנו בעמקים, לבינות רכסי הרים גבוהים מכל עבר. זאת, למעט עיר אחת, שהיא מן הערים המפורסמות ביותר בעולם- המאצ`ו פיצ`ו. עיר זו, נתגלתה דרך מקרה של ממש על ידי חוקר אנגלי והפכה להיות אחת מהמקומות המתויירים ביותר בעולם. שם פגשנו ערבוביה של תיירים עשירים שבאו באוטובוס לחזות במראותיה המדהימים של העיר העתיקה שנשמרה כמעט במלואה,לעומת תרמילאים, אשר טיפסו ארבעה ימים את דרך האינקה המפורסמת, דרך מרהיבת נופים אשר במהלכה ישנים בדרכים באוהלים,עד להגעה המיוחלת לראש ההר לעיר : מאצ`ו פיצ`ו.

אנו הגענו בעת חשיכה, ברכבת מעיירה קטנה `אורובמבה`, לעיירה קטנטנה `אגואה קליינטה` (בספרדית: "מים חמים"). שם התמקמנו לנו עם חברים במלון קטנטן בו למרבה האירוניה לא היו מים חמים במקלחת. באשמורת ראשונה של בוקר, התעוררנו כדי לטפס את המאצ`ו פיצ`ו ונפעמנו לנוכח ההרים העצומים שניגלו לנו מחלון המלון הקטן, מראות בהם לא הבחנו קודם לכן, בשל השעה המאוחרת בה הגענו לעיר. המאצ`ו פיצ`ו עצמה, היא עיר מלאת מבני אבן עתיקים במבנים קטנים ומשולשים הדומים לפרמידות קטנות, אשר בנויות במיוחד כנגד רעידות אדמה. במבנים אלה היו חלונות קטנים ומרובעים ודומה היה לנו שאנו מסתובבים בעיר עתיקה שמשהו מן הרוח האינדיאנית הנושנה עדיין מפעם בה. העיר כולה מוקפת פסגות הרים ירוקות. ירוק חי כמוהו לא ראינו מציף מכל עבר.את הירידה מהמאצ`ו פיצ`ו ירדנו ברגל,תוך כדי כך שהשמיים הכחולים היפים התקדרו וזרזיפי גשם החלו מטפטפים על ראשנו. חרף עובדה זאת, לא חשנו כמעט בגשם שהלך והתחזק וצעדנו טובעים ביופי הירק הג`ונגלי שהציף את הכל סביבנו, בתוך שבילים בוסתניים, בעודנו מבחינים בפרחי בר עתירי יופי מבצבצים מכל עבר ובקשתות בגוונים עזים שניכרו לא אחת על ההרים שברכס שממול. תמימי דעות היינו שהמאצ`ו פיצ`ו אינה סתם עוד אתר מפורסם בלבד אלא מקום עוצר נשימה.

לתחילת הכתבה


אגם טיטיקקה ומעבר לבוליביה


פונו: בדרומה של פרו שוכנת אחת הערים הגבהות בעולם השוכנת למרגלות אגם הטיטיקקה. מיד עם ההגעה לשם, יחושו אנשים אשר רגישים לגבהים בהבדל ואף בצחותו של האוויר. פונו היא עיר נטולת יופי. רחובותיה בנויים מהמוני בתים קטנים בצבע מתקלף ולולא הכיכרות המרכזיות בה,אשר הינן מטופחות בצמחיה גינתית ירוקה ומסודרת,שמוצבים בה מספר פסלים, היתה העיר כמו חיוורת ממש.לפונו מגיעים התיירים בשל אחד האתרים המפורסמים בעולם: האיים הצפים, אליהם הגענו אחר שיט של כשעה בסירת מנוע קטנה ומורה דרך אינדיאני אמיתי, הדובר מספר מילים באנגלית, בתוך אגם הטיטיקקה. האיים הצפים עשויים מ-12 מטר קש, הצפים על האגם. מדי פעם בפעם תוך כדי הליכה על האיים הקטנים בהם עצרנו לביקור, חשנו כעין אי יציבות קלה של המים הנעים תחת רגלינו... מדי עונה בעונה, סיפרו לנו תושבי האי בספרדית האינדיאנית המקורית: הקצ`ואה, שמעבירים את האי למקום אחר על פני האגם בשל תנאי מזג האוויר המשתנים.

אם בפרו חשנו חיים בתקופה אחרת התלושה לגמרי מהעת המודרנית בה אנו חיים עתה, באיים הצפים חשבנו עצמנו בעולם אחר לגמרי. הכל באיים הקטנים הללו עשוי מקש, הן הביקתות הקטנות המזכירות חושות בסיני והן הסירות הקטנות שמשמשות למעבר ממקום למקום. עיקר עיסוקם של הגברים באי הינו בדיג על פני האגם, כאשר נשות האי עוסקות בבישול וכביסה באי עצמו. ואם חשבתם שמדובר בהכנסת שניצל טבעול למיקרוגל...טעיתם. עבודת הבשול והכביסה אורכת לעיתים מחצית מהיום...ראינו כיצד הגברים מכינים את המדורות הקטנות, שעליהם הונחו הדגים הטריים וכיצד מכינים מאכלים שונים מהצמחיה המקומית ומקני הסוכר המציפים את האי.

באי אין רופא,למעט באי אחד קטן ומרוחק אליו מסיעים את הנזקקים לשירותיו כשצריך. הילדים באי הינם פרועים וחייכנים,מתחברים בקלות לתיירים הרבים המציפים את האיים. בתוך הבקתות הקטנות מקש של כל משפחה, מצאנו להפתעתנו אך חדר אחד למגורי המשפחה והמוני בגדים וחפצי משפחה זרוקים ומושלכים בתוכו באי סדר גדול. כאשר שאלנו היכן הילדים מגיל בגרות ישנים,הושבנו שיחד עם הוריהם...אין מחיצות בין הורים לילדים, גם לא בחדרי חדרים. מהאי עצמו, נשקף מכל עבר רק הכחול בוהק של האגם והירוק העז המנוגד לו צמחיה דקה ושטוחה המאפיינת אותו. משם נסענו מספר שעות אל גבול בוליביה המדינה השכנה. הנופים בדרך לבוליביה הפכו להיות כחולים עזים של אגם הטיטיקקה הענק והרים בלבן ובז` רך, המזכירים עוגות קצפת.

אחר מעבר הגבול הבוליביאני והחלפת מעט מעות מסול לבוליביאן, נסענו ליומיים לעיירה קטנה ושכוחת אל, הידועה בשקיעותיה המרהיבות- קופקבאנה. לקראת ערב, נחות להן על שפת האגם סירות דייגים רבות. בערבים, העיירה הקטנה מתכסה חושך רב, כאשר אין כל חיים שוקקים בלילות מלבד השוק המקומי של הירקות הפירות והבשר שנסגר מאוחר יחסית. כמו כן, אין חשמל המאיר את העליות והירידות התלולות בעיירה הקטנה. משם, המשכנו ללה פז, עיר ענקית השוכנת בעמק בין שני רכסי הרים בבוליביה. ללה פז, הגענו עם תרמילי המוצ`ילות הכבדים על גבנו ביום של שביתת נהגי המוניות בעיר. על כן נאלצנו לצעוד למעלה משעה עד לרחוב המלונות המרכזי בעיר.

הפגנות אלה, התברר לנו בהמשך, הינן דבר של יום ביומו בעיר זו, כאשר הפסקת מים או ביטול אמצעי תחבורה מהיום למחר, הינן דבר תדיר בה. לא פעם, הבחנו בהמון אדם החוסם רחובות,כאשר מוניות קטנות שהיטיבו להכיר את נפתוליה הנסתרים של העיר אלה בלבד היו הן היחידות אשר הצליחו להביאנו למקום מבוקשנו.מו אלה, מראה של טרנזיט קטנה מוצפת אנשים תקועה בביצה, כאשר הגברים עסוקים בדחיפתה היתה מראה תדיר אף היא. חברים ישראלים שפגשנו, סיפרו לנו שנסעו ערב החג ונתקעו בביצה עמוקה כאשר היציאה ממנה ארכה יומיים. הבוליביאנים, סיפרו הם לנו, נותרו שלווים ורגועים ולא הבינו כלל מדוע הישראלים דואגים או טרודים בכלל בשל בעיה פעוטה שכזו. קצב החיים בבוליביה, הינו איטי ... איש אינו ממהר לשום מקום! דומה ויש את כל הזמן והרוגע שבעולם...

החיים בבוליביה, ובלה פז בפרט, ידועים בעלות המחייה הזולה. כך היו, הן מחירי בתי המלון והן מחירי הביגוד והאוכל אשר קנינו שם. אחד הנדבכים המרתקים ביותר בלה פז הוא המוסיקה. ברחובותיה של לה פז צפינו לא אחת בתשומת לב רבה בהכנת כלי המוסיקה המיוחדים האופינים לדרום אמריקה, כיצד מכינים את חליל הרועים הקינה המיוחד, מעץ ומצליחים ליצור ממנו צלילים שונים על פי חוקיות בניה מיוחדת. נכחנו בהופעות מוסיקאליות מדהימות אשר בהן הופיעו בעיקר חבורות ולהקות של אינדיאנים ארוכי שיער בעלי קולות קדומים אוטנטיים הפורטים על נימי הלב הנשכחים....

השהות בפרו, היתה נגיעה בטבע, סביב שעון איטי משהו, של קצב חיים שונה מחצי העולם המודרני. הפשטות של האנשים, ניכרה כמעט בכל פרו, גם ברב השכונות בעריה הגדולות הותירו בנו רושם עמוק, היחסים המופלאים והסבלנות הרבה שניכרה בתקשורת בין ההורים לבין עצמם ובינם לבין ילדיהם וכמו אלה, החיבור לטבע, על ידי עבודת אדמה וחיים באוויר צח גבוה ונקי, בלא כסיות של איפור תחת השמש החזקה של ההרים. עם זאת,חיי הפשטות הינם לא אחת אף מורכבים: רבים הילדים המוזנחים המשוטטים ילדים ומחפשים תיירים למכור להם גלויה או לצחצח להם נעליהם וכל זאת אך כדי שיוכלו לממן לעצמם את שנת הלימודים הבאה. אחת הבעיות הקשות בחיי המדינה הגדולה הזו, היא שאינה מדינת רווחה. לא אחת פגשנו בילדים שנזקקו לטיפול רפואי או נפשי אך לא יכלו לממן לעצמם רופא פרטי, כאשר אין שם שום שירות של בטוח לאומי,או שירותי רווחה אחרים. כך שבמהלך שהותנו זו בפרו, חשנו בפער שבין התחושה שאת הכל בפרו אפשר להשיג ולו אם רק יש בידך "און סול" המטבע המקומי ומאידך גיסא,שירותים בסיסיים ביותר כמו רווחה ובריאות קשה מאוד להשיג.

ישנם מקומות רחוקים שהינם מרהיבי עין, כבוליביה או ערבות פרו, שנותנים לאחוז עוד קמעה בקסם של הטבע ותרבויות ישנות.. אך מודה אני שבשובי לארץ הקטנה שלנו, שתופסת מקום של אולי נקודה בקושי על מפת העולם הגדולה, בעוד ריח התפוזים המתוק הציף אותי בפסיעה הראשונה בירידתי מהמטוס אחר 17 שעות טיסה, התרגשתי עד דמעות, כי אין כמו להיות בבית, בארץ שלך!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×