פרו - לימה והאורז

נחיתה, הישר אל הכפור המקומי של לימה. מסיבה לא ידועה, כזו ששוברת את הסטטיסטיקות הקיימות- יש איזה חוק לא כתוב שלאן שלא אטוס, גם טיסה פנים ארצית לאילת- במקרה הטוב אני אהיה האחרון שאקבל את המזוודות, במקרה הפחות טוב- לא אקבלן בכלל.
תומר בן-אריה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרו - לימה והאורז

 נחיתה בלימה

נחיתה , הישר אל הכפור המקומי של לימה .

מסיבה לא ידועה , כזו ששוברת את הסטטיסטיקות הקיימות- יש איזה חוק לא כתוב שלאן שלא אטוס, גם טיסה פנים ארצית לאילת- במקרה הטוב אני אהיה האחרון שאקבל את המזוודות , במקרה הפחות טוב- לא אקבלן בכלל .

"אתה כבר יודע מה קורה איתי בטיסות לא? אל תדאג, אנחנו נקבל אותן בסוף" אני מציין שוב בפני שימי, אך לאחר שעתיים של צפייה, כשכל נוסעי הטיסה כבר נעלמו משטח הטרמינל המקומי, ישנה תחושה שהפעם המקרה הפחות טוב עומד לקרות שוב.

"שימי? תומר? " אנחנו שומעים את קולה של ג`סליה, נציגת שירות לקוחות של חברת KLM העושה את צעדיה לכיווננו .
"הנה זה בא- צרות ראשונות על היבשת הזו!" חושב ומכין את עצמי לרע ביותר .
"המזוודות שלכן נשארו באמסטרדם, ויגיעו רק מחר בער , אני מצטערת".
"מה זאת אומרת?ומה עד אז?" אנחנו קוטעים אותה בחוצפה ישראלית.
"אני ממש מצטערת , אבל בינתיים אני יכולה לפצותכם בכ- 70 דולרים אמריקאים לכל אחד, ומחר תגיעו באותה השעה ותקבלו את המזוודות".
"טוב, אין לנו יותר מידי ברירות לא?" אנחנו מקבלים בהכנעה את רוע הגזרה.
"אז בואי לפחות תעזרי לנו,לאן ללכת? איפה יש פה מקום טוב לישון בו? ", מתעשת שימי ומנסה להוציא משהו טוב מהמפגש הזה.
"גם המזוודות שלכן נתקעו פה? " - שואלת אותנו מאיה, ישראלית נוספת שקיבלה את הבשורה מספר דקות לפנינו.
"כן, עושה רושם כזה... "
"יש לכם המלצה על מלון ? אני מכירה פה משהו נחמד- רוצים להצטרף אלי ואל חברה שלי ? "
מה יש להפסיד, אנחנו חושבים לעצמנו , ויחד עם מאיה ושרית תופסים מונית אל `המלון של מאיה`.

למה לכל הרוחות התפתינו ללכת איתן, חושבים לעצמנו לאחר ששילמנו 10 דולר על המלון המחורבן הזה, סכום שבו אפשר לשלם על 3 לילות במלון ברמה פי 10 מזו המוצעת לנו .

בוקר ראשון על אדמת היבשת, ושנינו יודעים בדיוק מה הדבר הראשון שאנחנו הולכים לעשות - לברוח מהמלון הזה לכוון מלון אחר , המצוי 50 מטר ממרכז לימה, בחלק הכי תיירותי, קרוב לכל דבר, והכי חשוב- כזה העולה 3 דולר בלבד !

זורקים את התרמילים על מיטות העץ של מלון ה Espana ,ויוצאים לשוטט ברחובותיה האפורים של לימה.  העיר אפרורית וקודרת, בהחלט לא חלומו של המטייל הישראלי, זה שרק עתה נחת, בטח לא שלי או של שימי . את הערב העברנו, איך לא, בנסיעה חוזרת לנמל התעופה- לקחת את המזוודות. שוב פוגשים את ג`סליה האדיבה, שמזהה אותנו עוד מרחוק וניגשת לעזור. סך הכול - לא כולם נגדנו. בשעת ערב מאוחרת יותר- עולים על אוטובוס ישן וחורק , מצפינים להוארז, נסיעה של כ 9 שעות .

"מעתה לשבוע הזה אנו קוראים שבוע KLM !" אני ושימי סוגרים בינינו, שכן הכסף שניתן יכול לכלכל אותנו לזמן של כמעט שבוע.

סיכום קצר של שהותנו העוד יותר קצרה בלימה מוליך למסקנה שהדבר הכי טוב שקרה בינתיים הוא רכישת שתי חבילות קלפים במחיר זעום של שקל לחבילה. עכשיו מצוידים גם בזאת- אפשר להתחיל את המסע .

לתחילת הכתבה

 הוארז

תשע וחצי שעות של נסיעה מסתיימות להן ברחוב הראשי של העיירה האורז, עיירה קטנטונת , ומספיק גבוהה כדי לתת תחושה מסוימת של שהייה על גג העולם . העיירה שונה תכלית השינוי מלימה - גודלה מקצה לקצה לא יותר מכמה קילומטרים, כשמרכזה הוא הרחוב הראשי, העמוס בחנויות לציוד ספורט אתגרי וסוכנויות טיולים המציעות את שירותיהן בשכירת מורי דרך וציוד, ומספר רחובות סמוכים בהם ניתן להשיג חדר ללילה.

ההליכה ברחוב היא חוויה מרנינה ביותר לאחר היומיים הקודרים בלימה - שמש תלויה מעל , אנשים מחייכים מכל עבר, הולכים עם גופיות (ולא אין-ספור שכבות ביגוד כהגנה מהקור), כשבאופק - רכסי ההרים המושלגים, אלו שבודאי נכיר מקרוב תוך יום יומיים .
"שלום, מה העניינים? " נישמע קול של בחורה, מעברו השני של הרחוב .
"אתה מכיר אותה? "
"לא, אתה? "
"גם לא"
"מחפשים מקום לישון בו? כל הישראלים ישנים בקאזה חיימס"  ניגשת לכיווננו וממשיכה.
"טוב, נחשוב על זה.תודה בכל מקרה" אנחנו עונים לה, תוהים עם אנחנו עד כדי כך נראים ישראלים.

בגדול- די קל לזהות מיהו ישראלי. כולם צוחקים פה על העניין, ואומרים שזה בגלל הריח שלנו, אבל בשורה התחתונה- ניתן להבחין בקבוצות גדולות של נוער ישראלי המצויות ביחד, ומקנות למקום אווירה מסוימת הדומה לזו שהייתה בפסטיבל ערד.
השפה העברית נשמעת מכל עבר, וכל סוכנות טיולים המכבדת את עצמה, מעסיקה לפחות מדריך אחד הדובר עברית בצורה כזו או אחרת .

הגדילה לעשות חברה בשם Andean Kingdom- שהפיקה ספר מטיילים בעברית, שכנראה הוא הסיבה להפיכתה לסוכנות המועדפת על המוצ`ילרים הישראלים.

במסגרת האטרקציות המוצעות באזור ניתן למנות סנפלינג רגיל ומפלים, טיפוס קרח וטיפוס צוקים, אינספור טרקים בכל אורך וקושי אפשרי, טיולי אופניים וטיולים רכובים .

אין פלא שמקום זה הפך לאהוד על המטייל הישראלי הממוצע- זה שסיים לא מכבר את שירותי בפלנגות של גולני או באחד מגדודי הצנחנים וחושב שהוא כל יכול.

גובהו של המקום - כ 3200 מטר נותן את אותותיו ותוך זמן לא רב, אני מרגיש איך הראש שלי הופך לסיר לחץ אמיתי- כאבים וסחרחורות איומים.

"אני מקווה שזה לא משהו שארוחה טובה לא תפתור!" אני מביט וזורק לכיוונו של שימי שנראה משום מה די משועשע מכל המצב.
"כמו שכולם אמרו, צריך יום יומיים של הסתגלות" הוא עונה.
"כן רק שלא מעניין אותי מה יהיה מחר, עכשיו כואב לי!"
ניגשים למסעדה הראשונה שנקראת בדרכינו, מסעדת פועלים זולה, ומתיישבים על עוף וצ`יפס .

הקלה מסוימת אבל עדיין - כאבי ראש בלתי נסבלים.
"קפה? " מביט בי שימי ברחמים, "בוא, יש מקום טוב בסוף הרחוב, לא רחוק" .
"יאללה, אני אחרייך"
בסוף הרחוב, בסמטה צדדית, מצוי לו ה-Andino Coffee Bar. די דומה לבית קפה תל אביבי ממוצע ברוטשילד חזותית אבל במקום כמו זה- נחשב למשהו הרבה יותר מבית קפה רגיל.

מוצאים פינה שקטה, ומתערבבים באכלוסיה האירופאית המצויה פה. המחיר יקר להחריד אבל שווה כל סול - קפה כמו שיש פה- סבירות נמוכה שנמצא במקום אחר.

מדפדף בספר המטיילים המונח על אחד המדפים הקבועים בקיר ובוהה במשפט שרשם מטייל אמריקאי:

“To be, to exist
to fly , to see
and to come home’
to be yourself “

בתרגום חופשי :

"להיות, להתקיים
לחוות, לראות
ולחזור הביתה
להיות עצמך "

לתחילת הכתבה
 

יעדי הכתבה

סגור
×