פרו - פרק א`

מירית ואודי נכנסים לפרו דרך עיירה בשם Tumbes. ממשיכים לביקור בעיר Trujillo שם מסיירים בעיר שעשויה כולה מבוץ... טוב נו, עתיקות, ופוגשים בכלבים מחוסרי שיער. ממשיכים ללימה (Lima) – עיר שיש בה הכל, עושר ועוני, פאר וכיעור, וכלנית אחת (והופכים לשלשה מאושרת).
אודי ומירית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרו - פרק א`

טרוחיו ולימה

את ביקורנו בפרו אנחנו מתחילים ברגל שמאל. לא מספיק שאנחנו מגיעים לכאן הישר מנסיעת לילה (מקיטו), אלא שגם באוטובוס הראשון שעליו אנחנו עולים מרמים אותנו. מעיירת הגבול Tumbes אנחנו קונים כרטיס ל- Trujillo, אבל מסתבר שהאוטובוס מגיע עד Chiclayo, כ-200 ק"מ לפני Trujillo ואינו ממשיך יותר... "מה הבעיה" מיתמם נהג האוטובוס, "מכאן תקחו מונית לחברת אוטובוסים אחרת ומשם עוד אוטובוס יביא אתכם ל- Trujillo .

כשאנחנו, עוד המומים מעט מהפתעה ועייפות, מנסים למחות, הוא דוחף לידינו סכום כסף שאמור לכסות את הוצאות הנסיעה, ומתברר שהוא מכסה רק כשני שליש. בקיצור, עצתנו- התרחקו מחברת האוטובוסים "El Sol". אנחנו מקללים את פרו והפרואנים, והנוף המדברי המדכא שליד החוף הצפוני אינו עוזר לשיפור מצב רוחנו.

ב- Trujillo הדברים מתחילים להשתפר. העיר שלווה, ואנחנו נהנים מהביקור בהריסות Chan-Chan הסמוכות. היתה כאן עיר שלמה שהיתה בנויה מקירות בוץ, ובהתחשב במאות השנים שעברו מאז שהאינקה כבשו אותה ואחריהם הספרדים בזזו את השרידים, היא נשמרה ממש יפה. בתוך הנוף המדברי יושב מבוך עשוי קירות בוץ והדוגמאות של חיות ורשתות דיג שנשמרו/שוחזרו על הקירות גם הם מרשימים.

לאקזוטיות של המקום מוסיף גם זן מוזר של כלבים שנמצא רק כאן (ושנמצאים בסכנת הכחדה) כלבים חסרי שיער. אחד מהם רובץ לו בכניסה למוזיאון הקשור להריסות. ממש כלב עירום. אח"כ אנחנו קוראים שאנשים נהגו להשתמש בהם בתור שקיות חימום... הכלבה הספציפית שאנחנו פוגשים בכניסה נראית אנטיפטית למדי, אבל איננו עושים הכללות....

בלילה אנחנו כבר דוהרים בדרך ללימה. מגיעים ללימה ערפילית של לפנות בוקר. תחילה אנחנו חושבים שמדובר בערפל של לפנות בוקר, אבל אחרי שזה נמשך ככה יומיים אנחנו מגלים בספר ש:"ערפל חוף מלנכולי מכסה את העיר בחודשים אפריל עד דצמבר". טוב. הכניסה ללימה אינה נראית מבטיחה במיוחד. האוטובוס עובר דרך קילומטרים על גבי קילומטרים של שכונות פחונים מתפוררות. אולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות שלנו, מרכז העיר דווקא מפתיע לטובה, ואנחנו מתפעלים מהכיכרות המרכזיות המטופחות והמושקעות, שמוקפות בבניינים קולוניאליים משומרים היטב.

בנקודה זו חלה תפנית דרמטית בטיול שלנו כשאנו אוספים את ידידתנו כלנית משדה התעופה, והיא מצטרפת אלינו לטיול. כמו בכל תפנית דרמטית, גם כאן יש הפתעות בלתי צפויות. כך במקרה זה, כלנית עצמה מגיעה לפי התכניות לשמחת כולם. אבל התיק שלה, לעומת זאת, מגיע ליעד בלתי ידוע אחר בעולם בעזרתה של חברת התעופה האדיבה איבריה. לא נורא, העיקר שאת משלוח הבמבות והטחינה שלנו היא הביאה איתה בתיק היד. אנחנו נרגעים.

אנחנו יוצאים לכבוש את לימה. מתחילים במוזיאון קליל וחביב, מוזיאון האינקוויזיציה. המוזיאון נמצא בבניין שבו פעלה מערכת המשפט של האינקוויזיטורים, ובמרתפים התבצעו העינויים. מאוחר יותר הוא הפך להיות בניין הקונגרס של הרפובליקה החדשה. יחד עם קהל של עשרות ילדי בית-ספר קטנים ותמימים, אנחנו שומעים תיאורים מפורטים של שיטות העינוי השונות, כולל הדגמות של בובות שעווה.

 באווירה מורבידית-משהו זו אנחנו ממשיכים למנזר סן-פרנסיסקו. המנזר עצמו מכיל כמה וכמה יצירות אמנות בנושאים דתיים, אבל שוב החלק המעניין הם המרתפים שמכילים את שרידיו של בית הקברות הציבורי שהיה כאן פעם. הארכיאולוגים שחפרו את בית הקברות עשו את המלאכה המלבבת של סיווג העצמות, וכך יש כאן ערימות ענקיות של גולגלות, עצמות ירך וכדומה. בשלב זה אנחנו עוזבים לזמן מה את איזור מרכז לימה שבו שהינו עד כה, וקופצים לבקר בשכונת היוקרה מירהפלורס.

 אחרי שאנחנו מסיימים להתפעל מרשתות המזון הבין-לאומיות, בעלות השמות המוכרים (מי היה מאמין שה-M של מקדונלדס תעורר בנו אי פעם גל של זכרונות נוסטלגיים) אנחנו הולכים לראות את שוק עבודות היד הגדול. הוא אכן מתברר כגדול, ומכיל לא מעט דברים יפים אבל גם יקר למדי במונחים של שווקים דומים שראינו לפניו.

לתחילת הכתבה

פיסקו והאיים

וזהו, עוזבים את לימה. פנינו מועדות ל- Pisco כדי לראות את האיים הסמוכים הידועים בכינויים "גלפגוס לעניים" (ובשמם- איי Ballestas ושמורת Paracas). אנחנו מגיעים לעיר קטנה אך מלאת חיים באופן מפתיע של יום ראשון בערב. הכיכר המרכזית נראית כמו חצר בית-ספר בזמן ההפסקה, מלאה בבני נוער וילדים מתרוצצים ובמדרחוב הסמוך נראה שכל העיר מסתובבת ומחפשת עניינים. יש גם ליקר שנקרא על שם העיר, והפרואנים גאים בו כמעט כמו ב- Inca Cola שלהם, Pisco Sour  שמו.

כמובן שאם הגענו לכאן אז חייבים לטעום. טעם לימון, וקצף ביצים למעלה. חביב מאוד. אין עוד הרבה מה לעשות בעיר חוץ מלארגן לנו סיור "לעניים" ליום המחרת. אנחנו נכנסים לסוכנות הראשונה שרואים, ושם נוקבים לנו מחיר ובמהרה מורידים אותו כמעט למחצית, ויש לנו סיור.

למחרת אנחנו מתייצבים השכם בבוקר לאוטובוס, יחד עם מה שנראה כמו כל שאר התיירים בעיר. האוטובוס מביא אותנו לספינה, שלאחר כשעה של שייט, מביאה אותנו לאיי Ballestas. הדרך לשם היא חוויה קרה-משהו ברוח שיוצרת תנועת הספינה, והתיירים מצטופפים בפינות השמש שיש על הסיפון. כך נוצר גם קצת "Mingling" ואנחנו מתוודעים לשני זוגות של ישראלים, בערך בגיל של הורינו, שנמצאים על הסיפון. קצת מוזר לנהל איתם את השיחה הרגילה של מאיפה-לאן-כמה זמן-עצות.

מסתבר שהם מתכוונים לעלות על אוטובוס לילה. אנחנו מתפעלים. לפחות אנחנו מרגישים כמו הצעירים בשטח. בדרך, על אחת הגבעות, מתגלה ציור ענקי של מעין קקטוס, שזכה לשם Candelabra. פעמיים אנחנו שומעים את ההסבר מהמדריך לגבי הציור, ופעמיים איננו מצליחים להבין כלום מהאנגלית במבטא ספרדי כבד שלו. רק כשאנחנו חוזרים ליבשה אנחנו שואלים ומגלים, שבדומה לכתובות Nazca אף אחד לא בטוח בדיוק מי מתי ולמה, וכל אחד יכול לבחור בתיאוריה החביבה עליו.

לבסוף גם הספינה הגדולה והאיטית שלנו מגיעה לאיים בפיגור מה אחרי אחיותיה הקטנות והזריזות. לאיים יש קצוות של סלעים משוננים, שמעצבים טבעות בכל מיני צורות משונות וחלקם יוצרים ממש קשתות.

האיים מכוסים כמעט בלהקות להקות של ציפורים, חלקן בעלות מראה אלגנטי יותר וחלקן אלגנטי פחות וגולת הכותרת היא השקנאים הגדולים והמסורבלים. יש גם ציפורים שמתעופפות במבנים מוזרים, ויש כאלו שעוסקות בדיג, והכל מלווה ברעש החזק של הצווחות המתערבבות ובריח החזק עוד יותר של שכבות על גבי שכבות של לשלשת שהצטברה במשך שנים. הלשלשת הזו מהווה גם סיפור בפני עצמו: על האיים יש מכוניות נטושות, רוחות רפאים של מפעל כרייה גדול, מסתבר שפעם היה כאן מפעל מצליח שכרה דשן אורגני משובח אך עם התפתחות הדשנים הכימיים המפעל פשט את הרגל והציפורים השתלטו על ההריסות.

כך רואים מנופים חלודים שיושבות עליהן מאות ציפורים ודברים דומים. אטרקציה נוספת כאן היא אריות הים. את אלו אנחנו רואים משתזפים בשמש על איי הסלע המשוננים, רובצים בנחת בכובד שומניהם, או יורדים ועולים על הסלעים, בקלות מפתיעה ביחס לגופם המסורבל. רואים קבוצות של נקבות, מלוות בדרך כלל בזכר אחד שגדול מהן בערך פי 3. פעם אחת אנחנו מבחינים במושבה גדולה של זכרים רווקים. לבסוף מתגלה גם קבוצת פינגווינים, חבורה של חמישה יצורים מלאי חשיבות עצמית, שעומדים וצופים בנו במבט חמור סבר.

מעולם לא הרגשנו כל כך קרובים להימצא בתוך סרט טבע. הספינה שלנו, שהיא עצמה גדולה ומסורבלת יחסית, עושה כמה הקפות מסביב לאיים בעוד אנחנו רואים את הספינות הקטנות והזריזות יותר עוברות בין האיים ומתחת לרשתות. הספינות הקטנות גם מגיעות מהר יותר מהחוף לאיים ובחזרה. לעומת זאת, הנוסעים שם נראים קצת אומללים, חשופים לשטפי מים ובלי מחסה מהרוח הקרה כשהספינה דוהרת לה. תבחרו מה עדיף לכם...

מחזירים אותנו לחוף ושם אנחנו נשלחים לאכול. הארוחה מורכבת מן הסתם משתי מנות של מאכלי ים שונים ומשונים, נאים יותר ונאים פחות, מעניין... מכאן אנחנו נלקחים לחלק השני של הסיור שבו אוטובוס מביא אותנו לחצי האי שנקרא שמורת Paracago. תחילה מביאים אותנו לנקודת תצפית שבה אנחנו מתבקשים לדמיין שקבוצת הנקודות שאנחנו רואים באופק היא אכן להקה של פלמינגואים.

מכאן לוקחים אותנו לקטע החוף שבו נמצאת תצורת הסלע הטבעית שזכתה לכינוי "הקתדרלה", אבל יש כאלו שמדמיינים בה עם קונדור או אישה אינדיאנית. בחרו כפי שתבחרו בכל מקרה מדובר בקטע חוף מרשים. אנחנו עומדים על דיונות חול מעל צוק שבתחתיתו נמצא החוף, בגובה שעושה מעט סחרחורת ורואים למטה את הגלים המתנפצים אל החוף ועוסקים בבניית הקתדרלה הבאה. 

לתחילת הכתבה

איקה וקווי נסקה המסתוריים

זהו, הביתה, ומיד ממשיכים ל- Ica, העיר הבאה של החוף שנראית מעניינת. האמת שמה שמעניין אינו איקה עצמה, אלא הכפרון Huacachincha שנמצא כמה קילומטרים ממנה. מדובר בכפר נופש שנראה שהוא מוקדש רובו ככולו לתיירות. באמצעו יש לגונה קטנה ומסביבה בעיקר בתי מלון ומסעדות, אבל האמת שמה שמעניין אותנו הוא גם לא הכפר עצמו, אלא דיונות החול הענקיות שמקיפות אותו מכל עבר. כמיטב מסורת המקום אנחנו שוכרים מגלשת-חול ויוצאים לקרוע את הדיונות.

כלומר קודם צריך לטפס, בחול טובעני, עם המגלשה הכבדה ביד. מטפסים עד שמחליטים שדי, מתיישבים כלאחר כבוד על המזחלת (שלמעשה נועדה יותר שיעמדו עליה, אבל יש גם אופציה ל"זהירים"...). המזחלת מחליקה בכבדות כמה מטרים ואז מתמלאת חול ונעצרת... אוזרים אומץ ועוברים לעמידה, אבל התוצאות לא הרבה יותר מבטיחות. בנסיון אחרון, אנחנו נזכרים בקופסת הווקס שקיבלנו בעת ההשכרה, מורחים את הווקס, מתיישבים ולמרבה הפלא המזחלת מתחילה להחליק במורד כאילו אין מחר. לרוע המזל בשלב זה כבר די מיצינו את כוחותינו לטפס בחולות ואנחנו רוצים רק לשים ת`ראש על דיונה. נחים קצת ויורדים למטה בדהרה קלה.

הדרך השניה לכבוש את הדיונות היא בטיול "באגי" כמו טיול ג`יפים אבל בכלי רכב מוזר שמותאם במיוחד לחולות. אולם התמורה לא נראית לנו כמצדיקה את המחיר ואנחנו מוותרים וחוזרים לאיקה, ומכאן ממשיכים לעיירה הבאה - Nazca. וב- Nazca יש קווים. אותם ציורים מסתוריים על קרקע המדבר שאפשר לראות אותם רק מהאונייה בגלל גודלם ושלא ברור מי צייר אותם ובעיקר בשביל מה, ולומר האמת הוא שזה כן די ברור, אבל נראה שהקווים מושכים אליהם מיני תמהוניים שמעלים מיני תיאוריות מוזרות על מהות הקווים. אנחנו מסדרים לנו טיסה מעל הציורים ליום המחרת, ובערב אנחנו מחליטים להכין שיעורי-בית והולכים להרצאה על... הקווים, אלא מה.

בסופו של דבר זה מתברר כטעות כי אחרי ההרצאה על הציורים בערב, וסרט על הציורים בבוקר לפני הטיסה הרי כשאנחנו כבר מגיעים לטיסה עצמה כבר איננו רוצים לשמוע יותר על הציורים האלו. בהרצאה מציגים לנו תחילה את התיאוריה הקונבנציונאלית, לפיה הציורים צוירו על ידי אנשי תרבות ה- Nazca, שהזיזו במשך מאות שנים אבנים במדבר כדי לסמן לאלים שצופים מלמעלה. אחר כך מציגים את התיאוריות היותר איזוטוריות, כמו אלו שמוקדשות לחייזרים. מסתבר שעבודת החשפיה של הקווים נעשתה בעיקר על ידי אשה אחת, מתמטיקאית אוסטרלית בשם מריה רייצ`י, שעבדה בחשיפה ובסקירה שלהם במשך 40 שנה.

היא עצמה, פיזית, היתה מסתובבת עם מטאטא בשטח הענק, ומנקה את החול כך שאפשר יהיה להבחין בבירור בקווים. נראה שעשתה זאת באובססיביות משהו, מפני שעסקה במלאכת הטאטוא גם בלילות. תוך כדי כך היא גם היתה צופה בכוכבים וכך נראה עלה במוחה הרעיון שהיצורים משקפים תבניות בכוכבים. המרצה מנסה להראות לנו איך הציורים משתלבים במפת השמיים שהוא מקרין על התקרה, אנחנו לא משתכנעים.

למחרת אנחנו מתייצבים לטיסה. התיירים שלפנינו הזהירו אותנו שכל קשר בין השעה שאומרים לבין השעה שבה יוצאת הטיסה לפועל הוא מקרי בהחלט, ולכן אנחנו מקבלים את ההמתנה של כשעתיים בשדה התעופה הקטן בשלווה יחסית. בעיקר אנחנו מרחמים על הסינית שהגיעה שעתיים לפנינו ישר מנסיעת לילה וממתינה יחד איתנו, מרוטת עצבים. אבל גם היא עוד לא יודעת שהחלק הרע עוד לפניה... הטיסה היא במטוס זעיר, צסנה של 3 או 5 נוסעים, ואורכת כחצי שעה.

הטייס מצביע לנו על כל ציור כשעוברים מעליו. הציורים אכן נראים בבירור, ממש כמו על קרקעית המדבר בתמונות ובמזכרות שמנסים למכור לנו בכל חור בעיר. הקוף, הציפור וחבריהם, על החברים המוכרים צצים להם פתאום בענק על הקרקע. אכן מרשים למדי. הבעיה היחידה היא שאחרי שהציור הראשון בענק, האיברים הפנימיים שלנו מתחילים להביע את מחאתם על הקפיצות והטלטולים. שקיות ההקאה שהטייס נתן לנו חצי בבדיחות - הדעת מתחילות להתמלא, והחצי הנשי של הנוסעים כבר רוצה רק לחזור לקרקע מוצקה. לבסוף נוחתים והולכים לנוח ולהתאושש, וגם להתקשר להורים. היום ערב ראש השנה. אנחנו עצמנו נבלה את החג בנסיעת לילה לארקיפה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×