פרק ג`- דרמסאלה - סארג`יבאן חייב להתחתן

ממשיך להנות מכוס צ`אי של בוקר, שמבושלת במיוחד בשבילך, מילדה קטנה שמנסה לרכוב על אופניים באמצע בית הקפה, מהגיגים במחברות מטיילים, ממראה הנוף בפסגת ההר, משיחה עם סארג`יבאן על זוגיות ועל חיות בר..
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: פרק ג`- דרמסאלה - סארג`יבאן חייב להתחתן

ארוחת בוקר בבגסו

3.11.2003: הבוקר החלטתי לאכול ארוחת בוקר בבגסו השכנה, ככה בא לי פתאום. יופי, אבל בלי משהו חם שיפתח לי את הבוקר אי אפשר לצעוד את העליה למעלה, אז בגלל זה אני עוצר ב`סאן-רייז קפה` לכוס צ`אי. בתוך הקפה יש מקום לשולחן ארוך אחד, ומושבים משני צדדיו, וזהו... בחוץ מעבר לכביש יש ספסל ברזל ארוך, ליד לוח המודעות הגדול, וכשהשמש עולה ומחממת אתה לוקח את כוס הצ`אי ומתיישב לך על הספסל, וזו הזדמנות טובה לראות את כל מי שעובר ברחוב, ולהגיד שלום לכל מי שכבר הספקת להכיר. כאן, ב`סאן-רייז`, אתה שותה את הצ`אי הטוב ביותר במקלוד גאנג` (על קיר הקפה בחוץ כתוב שזה הצ`אי הטוב ביותר בכל אסיה!), צ`אי מאסאלה אמיתי, המבושל מעשה אמן, במיוחד בשבילך, על ידי ראמ�ש, אשר ממש ברגע זה מפמפם את הפרימוס שעליו הסיר עם הצ`אי הרותח. תמורת 5 רופי אתה על גג העולם, ואם תרצה להיות נחמד שלם 10, וכל העולם יתמלא זיקוקי דינור מרהיבים של אושר ושמחה, הללויה!

חוץ מהצ`אי, המוגש בכוסות זכוכית, אותן `מושיב` ראמש בתוך כוסות פלסטיק צבעוניות רחבות יותר שלא יהיה חם להחזיק, וארוחות בוקר, יש כאן בקפה מחברות עם זיכרונות שכותבים ומציירים מטיילים שישבו ושתו כאן. אני מציץ בכמה מהן ואומר לעצמי שבהזדמנות הראשונה אבוא לכאן לכמה שעות כדי לקרוא במחברות האלה, כי אני כבר רואה שיש בהן דברים נורא מעניינים, ואני, אם כבר הספקתם להכיר אותי, `מת` על דברים כאלה, זכרונות, שירים, וכל זה.

עכשיו הטיפוס לבגסו הרבה יותר נוח, ואני מגיע ומתיישב בכיף ב`ג`רמן בייקרי`. כאן הלאסי מדבר, ואני מזמין דבר ראשון לאסי בננה טעים לאללה, משהו שנותן לך מרץ לכל היום, ואחריו את שאר הארוחה. זוג עם ילדה יושבים בצד. הוא קורא, היא כותבת, והילדה על אופניים עם גלגלי עזר, מנסה לנסוע על החצץ, המהווה כאן את רצפת הבייקרי, אבל לא מתקדמת ולא מבינה למה. היא מסובבת את הפדלים במרץ רב יותר, עושה רעש, אבל עדיין לא זזה. אחרי כמה דקות אמה נפנית אליה ומסבירה לה, באנגלית עם מבטא בריטי, ש"בגלל החצץ אי אפשר לנסוע". בהמשך המסעדה יש חלק פתוח, מוגבה, עם רצפה יצוקה. הקטנה לא מתעצלת, ובמאמץ רב מצליחה להעלות את האופניים, מדרגה מדרגה, למשטח היצוק. עכשיו יש לה שטח פתוח, שבאמצעו עציץ גדול ועמוד, והקטנה עולה על האופניים וחוגגת בסיבובים מסביב לעציץ, מבסוטה מהצלחתה, איזה חמודה! הוריה טרודים מדי לראות זאת, היא מביטה אלי, אני מביט אליה, ושנינו מחליפים מבטים של הצלחה ושמחה, וגם סוד קטן שיש רק בין שנינו.

לתחילת הכתבה

דהארמקוט

אחרי האוכל אני ממשיך במעלה השביל לכיוון הכפר דהארמקוט, שבתיו פזורים על צלע הרכס, ובמורד העמק לכיוון בגסו. כשאני חוצה את הכפר בשביל המתפתל בין הבתים, אני שם לב שהרבה סוכנויות נסיעות ומסעדות, כולל קפה `חיפה`, עומדות סגורות ונטושות. אין ספק, החורף בפתח, הרבה מטיילים ירדו לדרום (הישראלים לגואה), בגסו ודהארמקוט מתרוקנות, ומי שנשאר עובר למקלוד. הבונוס למי שמטייל כאן עכשיו זה השקט, השלווה שירדה על כל הסביבה (בהשוואה לסיפורים של מי שהיה כאן קודם), עצים בפריחות נהדרות, אדומות ולבנות, ותושבים מקומיים שאפשר לפגוש ולשוחח אתם בנחת, כיוון שאינם עסוקים בתיירים הרבים שמסביב.

בבית-הספר היסודי (גילאים 10-5) שליד `הימאלאיה טי שופ`, יש עכשיו הפסקה וכל הילדים הקטנים מסתערים על חנות הקפה וקונים לעצמם ממתקים, ממש כמו הילדים אצלנו, שרצים בהפסקות לצרכניה של אבי. ילדה אחת, בת שש או שבע, מנהלת עכשיו ויכוח עם המוכר, נער כבן 15, ומתעקשת לקבל עודף מ-10 רופי ששילמה לו עבור כמה פריכיות אורז. לפי הנחישות והדבקות במשימה אני חושב לעצמי, אולי זו האינדירה גנדי הבאה של הודו? אחרי כמה דקות של ויכוח, כשהנער המוכר מבין שהיא לא תזוז משם עד שלא ייתן לה עודף, הוא מחזיר לה בחוסר רצון כמה רופי, והיא רצה שמחה חזרה לבית הספר. בדרך למטה, בחזרה למקלוד, אני שומע קולות שירה ורקיעה ברגליים, אני עוצר ומקשיב, ואחר-כך מחליט להיכנס. מסתבר שהגעתי ל`טיפה` (TIPA), `המכון הטיבטי לאמנויות הבמה`.

אני חוצה את חצר המכון, שהיא בעצם מגרש כדורסל, שבמרכזו מצויר על הרצפה כדורסל גדול (כמו בכל מגרש כדורסל מכובד), עם סמל של האן.בי.אי. וכיתוב `סופר יאק` (סחתיין עליכם), והולך בעקבות החץ למשרד המרכז, בקומה השניה. הפקידה, שמקבלת אותי בחיוך טיבטי רחב, מסבירה לי על המקום ואומרת כי הוא "מעודד לימוד וביצוע של אמנויות הבמה הטיבטיות, כדי להבטיח את שימורה של המורשת התרבותית של טיבט". כעת חופש, היא מוסיפה, והלימודים במכון יתחדשו רק בסוף נובמבר. "אבל אני שומע קולות שירה", אני אומר, "כן", היא עונה, "יש כאן קבוצה שעושה חזרות לקראת פסטיבל ההימאלאיה". "אפשר לראות?", אני שואל, "כן", היא עונה, "פשוט תיכנס". אני יורד, חוצה שוב את חצר המכון ונכנס לאולם גדול, עם איזה 500 מקומות או משהו. על הבמה קבוצה של צעירים בני 17-16 לערך, 5 בנות ו-4 בנים, רוקדים ושרים. הבנים שרים, הבנות עונות להם בקולות גבוהים, וכולם רוקדים בתנועות רקיעה על הבמה הגדולה. הבנים לא כל-כך מסתדרים עם תנועות הריקוד והבנות מתפקעות מצחוק. הבמאי שמדריך אותם עולה לבמה ומדגים. מנסים שוב, עדיין לא טוב, שוב הבנים. אחת הבנות לא יכולה להפסיק לצחוק, אבל אני מוקסם מצעירה אחרת, יפה, עדינה, ורוקדת נהדר. יש לה שיער שחור די ארוך, קשור במין זנב סוס כזה ופנים טיבטיים אופיניים, מחוטבים יפה. יש משהו אצילי בתנועותיה, היא מקרינה שקט וגם יודעת נהדר את כל תנועות הריקוד. המדריך שוב עולה ומדגים, וכולם מנצלים את זה למין הפסקונת קטנה.

עכשיו עוברים לקטע חדש: כל הבנות במרכז הבמה, שרות ומניעות ידיים, ולאט לאט צועדות כלפי חוץ, כל אחת לכיוון אחר. הבנים מצטרפים, ונוצרים ארבעה זוגות, וזו "שלי" לבד. האם כך זה נועד להיות, או שבן זוגה חולה או משהו? תארו לכם שהייתי מסוגל עכשיו לעלות לבמה ולהצטרף אליה בריקוד ובשיר... זה משהו שאתה חולם עליו בלילה, אבל עכשיו יום, ובכל זאת אני חולם. פתאום, באיזו פינה של העולם, בעיירה קטנה, אני חולם להיות משהו שאף פעם לא חלמתי עליו, ושאם הייתי יכול להגשים אותו בטח הייתי מאושר, לפחות לרגע זה. ואולי ליותר?

מאוחר יותר, כשאני יורד וחוצה את מקלוד, אני רואה מישהו מוכ�ר חלות דבש, ונזכר שהדלאי-למה, בהרצאתו, אמר שהוא אוהב מאוד דבש, והתחיל לצחוק. הוא הגיע לדבש דרך הדבורים, כשניסה להראות איך אפשר לקחת מהן דוגמה לחיי עבודה ויצירה במסגרת של קבוצה גדולה, קהילה, ובזמן שהוא דיבר אני מייד ראיתי מול העיניים את פו הדוב זולל דבש מהכד, שאולי אחר כך יקושט ויינתן כמתנת יום הולדת לא�יה החמור, וחשבתי שיש משהו בדלאי למה שמזכיר את פו הדוב. אולי איזו תמימות, נאיביות, רוח טובה, אופטימיות, ואולי הכל יחד. טנזין של ענבל, שכל התכונות הטובות האלה נמצאות, נראה לי, גם אצלו, עומד ברחוב, הרחק מצ`וקיס, ומשוחח עם בעל מסעדה אחרת. "אין קליינטים, אולי אתה רוצה לבוא לאכול משהו...", הוא אומר בחיוך, ומייד מוסיף "סתאאאם...". מקלוד מתחילה להתרוקן. לי זה דווקא מתאים, אבל עסקי התיירות מתחילים לסבול, ובעלי המסעדות ראשונים להרגיש את זה. "בתקופת המונסון היו כאן המונים, למרות מזג האוויר", הוא מוסיף, "וכולם רצו להתחבא מהגשם, ובילו הרבה זמן במסעדות, ואילו עכשיו, שמזג האוויר מצויין, ובסך הכל תחילת נובמבר, יש כבר פחות תיירים ופחות עבודה".

לתחילת הכתבה

הזוג הצ'כי

4.11.2003: לידקה ואליש, הזוג הצ`כי שגר בחדר לידי, חזרו בשלום אחרי שיצאו ליומיים טיפוס לטריונד ואילאקה ברכס שמעלינו, ותכננו לבלות לילה בבקתה למעלה. אתמול היו עננים נמוכים שכיסו את ראשי ההרים, ואני חשבתי לעצמי שעכשיו הם בטח תועים להם בתוך העננים ומחפשים דרך, מסכנים... טוב, אז עכשיו לידקה מספרת לי שאפילו שהיו עננים נמוכים, הם השאירו מתחתיהם עמקים קטנים ונקיים ולא היתה להם בעיה. חוץ מזה הסתבר להם שהבקתה למעלה זה משהו ממשלתי, והם גובים מחירים שערורייתיים מתיירים, איזה 1000 רופי או משהו כזה, לעומת 170 רופי ממקומיים, וגם, צריך להזמין מקומות הרבה זמן מראש. בקיצור, הם שלפו את האוהל ושקי השינה שהיו אתם וישנו בחוץ, ועכשיו כבר קר בלילות, שלא לדבר על זה שזה גבוה, איזה 3000 מטר... לידקה אומרת שלא נורא, הם כבר מתורגלים, עושים הרבה טיולי מטפסים, ובבית יש להם גם ציוד טיפוס, רק שלא רצו לסחוב אותו לכאן. בדרך כלל הם מטיילים עם חברים, מצלמים שקופיות ואחר כך עורכים ערבי הקרנות, היא מוסיפה, ומחייכת. האנגלית של לידקה מצויינת, ואילו אליש, לעומתה, כמעט שלא מדבר, רק מקשיב לשיחה של לידקה ושלי, ומחייך גם הוא. זוג חמודים אמיתיים, מה יש לדבר! לאליש יש שיער ג`ינג`י וזקנקן, דליל משהו, וחיוך טוב נסוך על פניו הוורדרדים, שנראים כאלה שלא אוהבים שמש. ללידקה שיער בלונד די קצר, והיא קצת שמנמונת, גם בפנים, חמודה לאללה ומאוד לבבית.

כמעט מדי בוקר, כשאנחנו קמים, אנחנו נפגשים במרפסות השכנות. היא יוצאת לעשן, ואני לשאוף אויר ולהנות מהנוף. לפעמים אליש קופץ לשוק הסמוך להביא קצת פירות וירקות, והם מארגנים לשלושתנו ארוחת בוקר, כשאני תורם ביסקוויטים וקרקרים. עוד כמה ימים הם מתכננים לעזוב, ואני כבר עצוב. לידקה מחייכת ומבטיחה שאם יגיעו לישראל הם יבואו לבוא לבקר אותי. הם נשואים די טריים, בסביבות גיל 27, ועכשיו יצטרכו לעבוד קצת ולחסוך כסף, אבל הם מתכננים עוד הרבה טיולים. לידקה גם מציעה לי לעבור לחדר שלהם, אחרי שיסעו, אבל אני מרוצה מהחדר שלי, שעולה לי עכשיו רק 150 רופי, עם כניסה מבחוץ, לא דרך הלובי, כך שאין לי בעיה גם להגיע מאוחר מאוד בלילה ולהיכנס לחדר בלי להעיר אף אחד, וזה מצויין, כי יש גסט האוסים שנועלים את השער באחת-עשרה בלילה, ואז יש לך סיפור.

תשמעו רגע, אני חייב לשתף אתכם במשהו. מצאתי שיטה לחסוך בנייר טואלט!... טוב, טוב, אני יודע, זה לא הנושא הכי חשוב בעולם, אבל כאן בהודו הוא בהחלט נושא חשוב, ורגיש. אז ככה, בהודו כידוע אין נייר טואלט בשירותים הציבוריים, וגם לא באלה שבמסעדות, לפחות באלה שאנחנו מסתובבים. כן, ההודים מסתדרים יפה עם היד ועם קצת מים, שנמצאים בדלי או בברז ליד. גם סבון אין, וזה אומר שאתה צריך להסתובב בתיק עם גליל ניר טואלט וסבון, או לפחות מגבונים לחים (שכמה בנות סיפרו לי שהן מעדיפות אותם לניגוב הישבן). עכשיו, מה השיטה? ובכן, נייר הטואלט ההודי, כידוע, דומה לנייר זכוכית, מה שמקשה את החיים על בעלי תחת עדין, וגם אחרים פחות רגישים מתחילים לקטר אחרי כמה ימים. עכשיו, מה שגיליתי הוא שאפשר לפצל את הנייר לשתי שכבותיו, ואז כל שכבה יותר רכה ויותר ידידותית, ועדיין מספיק עבה כדי לא להיקרע לך ביד... האאאא- מה אתם אומרים? גאוני, לא? לפחות פרס נובל (אודטה, הכסא שלך בסכנה) וחוץ מזה יש כאן גם אלמנט כלכלי, לא לשכוח, כיוון שכל גליל ניר טואלט הופך באחת לשני גלילים, והרי לך חסכון של 25 רופי (2.5 שקל)!...

בערב אני הולך ל`קהאנה נירוונה`, שזו מסעדה, או בעצם קפה קהילתי, כפי שהם קוראים לו, שקשר את גורלו עם הפליטים הטיבטיים. המקום, שנמצא בבעלות אמריקנית ומופעל על ידי פליטים טיבטיים בסיוע מתנדבים מכל העולם, מקיים כל ערב איזושהי פעילות, שכל הכנסותיה קודש למען הקהילה והפליטים הטיבטיים המגיעים מסין לאזור דהארמסלה, וזה בהחלט ראוי להערכה. בקפה אפשר למצוא גם ספרי קריאה וחוברות על טיבט והפליטים הטיבטיים, וכן ירחון בשם `קונטקט`, דפים בשחור לבן שמשודכים יחד, היוצא זו השנההשישית, והוא פרסום חודשי של קהילת דהארמסלה אשר שואף "לחבר בין מזרח למערב למען הבנה רבה יותר ושיתוף פעולה באופן שיהיה לתועלת כולם, למען האהבה והשלום". יופי, אני חותם על זה.

לתחילת הכתבה

כוכב נולד

בימי שלישי, כמו היום, מתקיים כאן ערב של כשרונות צעירים, ותמורת 100 רופי אתה מקבל ארוחה שכוללת קערת טנטוק, מרק טיבטי עמוס באיטריות רחבות ועוד מיני ירקות, כוס תה ועוגה לקינוח, ובשעה תשע מופע ביתי של כשרונות טיבטיים, בעיקר בשירה ונגינה. הטנטוק מעולה, ואני מבקש שימלאו לי עוד קערה, ואחר-כך מקנח בתה עם נענע ועוגת שוקולד (יאמי, יאמי!). מסביב מ�ת�רגלים כמה חבר`ה בכלי נגינה שונים, ובינתיים המקום הולך ומתמלא, עד שיהפך למלא ודחוס עם התחלת המופע. שתי בחורות ארגנטינאיות קומפקטיות, קטנות וחמודות, שפגשתי הבוקר ליד הצ`ורטן, כששלחתי מיילים לארץ, שואלות אם תוכלנה להידחק לידי, על הספסל, ומוסיפות חיוך מפתה, שהוא בעצם מיותר, כי אני מייד מסכים, מזמין אותן לשבת ונדחס לכיוון הקיר. המופע עצמו הוא מין ערב כשרונות צעירים כזה, די חובבני יש לומר, כאשר המנחה מזמין גם את כל מי שרוצה מהקהל להופיע וגם מודיע בהזדמנות, שבימי שני מתקיימים ערבים בהם מוזמן הקהל לקרוא שירים שכתבו ולספר סיפורים, בימי רביעי אנחנו מוזמנים להביא כלי נגינה ולהצטרף לשירה, בחמישי מוקרנים סרטים דוקומנטריים על טיבט, בשישי קבלת שבת ("אנחנו דואגים לנרות, לחלה ולאווירה..."), ובימי ראשון דוברים שונים, כולל אסירים פוליטיים לשעבר ואחרים.

אחרי כמה זמרים, מרביתם לבושים בתלבושת טיבטית עממית, מין גלימה כזאת בצבעים שונים שיושבת על כתף אחת, עולה רקדנית בטן שידעה ימים טובים יותר, וגם לא נראית לי טיבטית בכלל. משהו בה נראה לי לא שייך לערב הזה, וגם חסרים לה החן והתום של הטיבטים הצעירים, שאפף את הערב כולו. אבל הקהל מתעורר, מוחא כפיים בהתלהבות ונראה לי שהם לא בדיוק חושבים כמוני... האמנים הצעירים חוזרים ומופיעים בקטעים נוספים, ובינתיים מגיע עוד קהל, נדחף לכל פינה, ומי עוד מגיע? ניחשתם נכון, ח`ברין וגיירמו הארגנטינאים! הם מתבייתים על שתי הארגנטינאיות, שהם כבר מכירים מקודם, ועלי, ונדחסים לשולחן שלנו. מה נשמע, מה קורה, כל אחד מספר בהתלהבות מה עבר עליו והשמחה רבה. ח`ברין עם שמיכת פונצ`ו צבעונית, וזקנו המטופח לא משאיר אף נערה אדישה בסביבה, אני בטוח. גם עלי מתפזר קצת אבק כוכבים, כשהוא יושב לידי והשולחן שלנו הופך מייד למוקד התעניינות ועליה לרגל, וההרגשה, מה אני אגיד לכם, לגמרי לא רעה... גיירמו, בהופעה פחות מסוגננת (יותר ישראלית), מספר בהתלהבות על סדנת הבישול הטיבטי ששניהם השתתפו בה, כשהוא היה המומחה וח`ברין היה עוזרו, ועל ארוחת ערב טיבטית שהוא כבר הספיק לבשל וזכתה להרבה מחמאות. שתי הארגנטינאיות הקטנות שלידי נמסות, נשפכות, וגם אני זוכה מן ההפקר, בזכות קשרי עם ח`ברין וגיירמו. הארגנטינאים האלה, מה אני אגיד לכם, איזה טמפרמנט, איזו התלהבות, משהו, וגם אני נסחף, ואפילו שאני לא מבין ספרדית, הרגש מעביר לי הכל. בסיום מופע הכשרונות עולה צעירה אמריקנית המנהלת את המקום, ומוסרת לנציג הפליטים הטיבטיים את הכסף שנאסף באירוע הערב, סך הכל כ-8000 רופי, קרוב ל-200 $. כולנו מוחאים כפיים ומצטרפים לריקודים ברחבה הקטנה שבמרכז הקפה.

קצת יותר מוקדם הערב, עוד לפני הארוחה וההופעה, התיישבתי לי על ספסל ברחוב המקדש והבטתי בעוברים ושבים. החושך כבר ירד, נהיה יותר קריר, ואנשים מיהרו במעלה הרחוב, מי לביתו ומי לעיסוקיו האחרים. רחוב המקדש מוביל מהמקדש אל מרכז העיירה, ותמיד אפשר לראות לאורכו הרבה נזירים, צעירים ומבוגרים, צועדים בגלימותיהם האדומות. נזיר צעיר וחייכן הצטרף אלי לספסל וניכר בו שהוא מבקש לשוחח. האמת שכבר אמרו לי שחלק מהנזירים אוהבים מאוד לשוחח עם תיירים כדי לשפר את האנגלית שלהם... טוב, ממש לא אכפת לי למה, כי בשבילי זו הזדמנות לנסות ולהבין משהו מחייו של הנזיר. אז ככה, קוראים לו טנזין טסאווה, וכל משפחתו נשארה בטיבט, למעט אחות אחת (מתוך 9 אחים ואחיות), שנמצאת אתו בהודו. אחותו נשואה וגרה במקלוד גאנג`, ואילו הוא נמצא במנזר בדרום הודו, לא רחוק מבאנגאלור, והגיע הנה למקלוד לחודש וחצי.

כשהוא מדבר, אני יכול לראות שהאנגלית קשה לו מאוד. הוא יורק דם על כל מילה, חושב, מתאמץ ומדי פעם נתקע, כי חסרה לו מילה. אני מנסה לעזור, כמיטב הבנתי, אבל לא תמיד מצליח. במנזר שבו הוא נמצא יש בערך 90 נזירים, שזה לא הרבה, לדבריו, בהשוואה למנזר ג`וקהאנג בלאסה, טיבט, ששם יש, כך הוא אומר, יותר מעשרת אלפים נזירים! תתארו לכם. גם הוא חולם להגיע לשם יום אחד, הוא אומר, ומוסיף, שבטיבט תחת שלטון סין, אם אינך נזיר אתה לומד רק כלכלת בית, זהו. הסינים לא רוצים שתדע יותר מדי, זה מסוכן בשבילם. במנזר לעומת זאת אתה לומד פילוסופיה ומדיטציה, משתתף בדיונים, ויכוחים, ויש לך אפשרות ללמוד ולהתפתח. הוא מתנצל על האנגלית שלו ואני מנסה לעודדו, מספר לו קצת על ישראל, עליה כבר שמע, ומנסה לברר אתו מה הסיכויים שטיבט תזכה לעצמאות (הוא אומר שלא נראה לו, הסינים לא יתנו). כשאנחנו נפרדים, הוא מבקש ממני שארשום במחברתו את המייל שלי. אני עושה זאת ברצון, ותוהה ביני לביני אם איזה יום אקבל הביתה מייל מנזיר טיבטי חייכן, שכל חלומו הוא לחזור יום אחד למולדתו טיבט, ולהיות שם נזיר.

לתחילת הכתבה

רשמים מהודו

5.11.2003: הבוקר אני הולך להתנחל אצל ראמש ולקרוא קצת במחברות האלה שלו, די, אני כבר מת מסקרנות... אני עולה את העליה במהירות, מגיע, מזמין ארוחת בוקר יחד עם צ`אי מסאלה כמובן (הכי טוב באסיה!), כדי שיהיה לי הרבה זמן לקרוא מה שכתבו (וציירו) דורות של תרמילאים כאן במקלוד גאנג`. על קירות הקפה תלויות המון תמונות קטנות: ג`ון לנון במגבעת, אלים הודיים (גאנש עם ראש הפיל שלו), תמונות של חבר`ה ששתו ואכלו כאן, תמונה של גנדי, וגם גיטרה בגודל טבעי, מאובקת מעט, עם שני מיתרים שנותרו לה, אפילו שלט די במרכז, שאומר ש"סמים ואלכהול אינם מורשים כאן". יפה. אני שוקע בקריאה במחברת האחרונה ושוכח את האוכל שהזמנתי, עד שראמש מזכיר לי שהאוכל מתקרר. "זה אתה?", אני שואל את ראמש, ומצביע על תמונה בדף הראשון של המחברת, של מישהו יותר צעיר, אבל דומה לו. "כן, זה אני, מזמן", הוא עונה ומחייך, חיוך מעט נבוך. אנשים מציירים וכותבים כאן על כל דבר, בשחור-לבן ובצבעים, ועיני נמשכות, מטבע הדברים, למה שכותבים הישראלים. מישהי כותבת ל`יפ�ה שלי, שהוא כבר לא שלי`, שנסע לאמריקה, ואילו היא נסעה להודו, ואחרי מה שעשתה לו היא לא חושבת שיש סיכוי שיחזרו שוב להיות ביחד, למרות שהיא עדיין אוהבת. אחרת תחגוג מחר 22, היתה לה תאונה עם אופנוע, ועכשיו היא קצת צולעת וצריכה כל יום להחליף תחבושות, אבל למרות זאת נהנית מאוד. הכל לכאורה מושלם עבורה, גם מה שמחכה לה בבית, אבל משהו בפנים לא מוצא את מקומו. אז אם תראו אותה צועדת ברחובות ירושלים, עם תיק הודי צהוב-סגול-כחול עם דרקונים, תדעו שזו היא, ואם תביאו לה פרח חמניה היא נורא תשמח, כי חמניה זה הפרח שלה, ואני חושב לעצמי- מעניין מה קורה אתה עכשיו, חצי שנה או משהו אחרי, האם היא מאושרת?

מרבית הכותבים אינם חותמים את שמם, אולי בגלל שזה מאוד אישי, אבל רחל כן חותמת, אחרי שהיא מזהירה, על עמוד שלם, את הקוראים `לא ליפול לסמים!`. מישהו כותב שיר ואחרת עונה לו, שתי שורות כתובות, שורה רווח, שתיים כתובות, אחת רווח, וכך הלאה, שני עמודים רצופים ונחושים של שיר הלל להודו, כשהעט משקיעה את כל עוצמתה בניר. מישהי נמצאת בהודו כבר תשעה וחצי חודשים, ואומרת שהודו שינתה אותה לחלוטין; היא למדה לראות גם מה קורה לאחרים סביבה, ואם הם לא מאושרים גם היא לא תהיה מאושרת, ואת זה היא לא ידעה קודם. שלושה דפים אחרי זה כותבת אחרת, שהיא כבר פעם רביעית בהודו, וכל פעם חייבת להגיע למקלוד גאנג` כי המקום הזה עושה לה את זה. יש כאן הכל ואפשר לטעום מכל דבר- מנוחה, סדנאות, טיולים קצרים וכל השאר. מישהו אחר, בכתב ישר ודיו שמתעבה בקצות האותיות, כמו דמעות קטנות, כותב: `תזכרו את ההורים בבית`, גם כשאתם על סמים וכל זה, תזכרו את ההורים, הם דואגים לכם... עוד כמה דפים אחריו מישהו, בשורות קצרות כמו שיר, מציע לכולם לחשוב עם מה הם יבואו כאשר יעמדו בפני בית-דין של מעלה... ממש בסוף המחברת הזו כותב מישהו ארוכות על הכיבוש המשחית, למרות שכבר בפתיחה הוא מציין שהוא יודע שזה לא המקום המתאים, אבל זה היה חייב לצאת לו...

כמובן לא חסרות כאן גם הקלישאות הרגילות, והציטוטים האין-סופיים של אמרות כנף (`מה זאת אומרת מה זאת אומרת? מה, זאת אומרת מה, זאת, זאת אומרת זאת...`), אבל אותי מעניינים הדברים היוצאים מהלב, הדברים האמיתיים. "מתי התחלת עם כל זה?", אני שואל את ראמש, והוא מראה לי את המחברת הראשונה, אפריל 97. בעמודים הראשונים כמה ציורים, דפים שמישהו הדביק, ואחר-כך מתחילים לכתוב, בהתחלה במעט ספקנות, לא ברור מה לכתוב, כמה לעומק, ולאט לאט נכנסים לתלם. משהו משמעותי ראשון בעברית שאני מוצא, הוא מכתב שכותב מישהו לסיגל, ביוני 97`. לא בדיוק מכתב אהבה, אבל משהו שמתקרב לזה, ומייד לאחר מכן כותבת מישהי שהיא מרגישה כמו מצפן ללא מגנטים... בהמשך כותב אחר על `דיסקו דהארמקוט`, על דיסקמן אחד וכמה אנשים שרוקדים, לבד וביחד, וכמה טיפות גשם, ושנה אחר כך כותבת טלי כי מצאה את אהבתה כאן בצ`אי שופ, ואולי גם אתה הקורא תמצא, לעולם אין לדעת מראש! יפה, לא? אני חושב לעצמי, ואפילו קצת מתרגש, באמת יפה, אני שמח בשבילה, אפילו שאני לא מכיר אותה. בהמשך מישהו מצטט מנבואת הזעם של... נדמה לי שזה ישעיהו, אבל אני לא מתחייב, אתם יודעים, כבר עבר הרבה זמן מאז שיעורי התנ"ך בביה"ס: `הו משכימי בבוקר, שכר ירדופו, מאחרי בנשף, יין ידליקם...`, ואני תוהה למה ולמי בדיוק הוא מתכוון.

מישהי כותבת יפה, גם בתוכן וגם בכתב, שכבר התעייפה מלרוץ ולחפש, ושוב לארוז ושוב לחפש, די, ומייד אחריה, בכתב חד-משמעי וברור, כותב אחר, שהעיקר היא המוזיקה, לא מה שכתוב. אחר כך הוא מצטט את בולגקוב, ובכל זאת ממשיך לכתוב... כן, כנראה יש משהו במקום הזה, בנייר הזה, כנראה גם באבנים האלה אצל סאנג`יי, משהו שמושך אותנו להגיד משהו, לכתוב אותו, לספר לעולם, ואם אנחנו מספיק קשובים לעצמנו, יוצאים דברים שעוברים מלב אל לב, שמדברים אליך, שעושים לך משהו, ולעיתים אפילו דברים שאתה אומר לעצמך. הלוואי שגם אני הייתי מצליח לכתוב משהו כזה, כל כך אמיתי, כל כך יפה.

אני ממשיך לדפדף, חוזר אחורה ומוצא את דניאל, שב-97` כותב על אנה ש`בדרכה העדינה מקלפת מעלי שכבות והגנות...`. מישהו אחר, מעט אחריו, כותב בעפרון אדום, עבה, על דף שלם: `אני לבד יותר מדי זמן!`, ואני תוהה לאיזה `לבד` הוא מתכוון: לבד בלי חברים, לבד בלי חברה, או אולי ממש לבד, בלי עצמו אפילו... במחברת אחרת, בתחילת המילניום, כותב מישהו: `אל תתן להודו להפוך לאלבום תמונות בספריה. תביא את מה שמצאת כאן לארץ; תחייך, תהיה בן-אדם יותר טוב, ותעשה שגם בארץ יהיה יותר טוב...". בעמוד אחר מישהו מצייר בעפרון ציור של רבי רוקד, ומעליו כותב בחגיגיות `בואו לצפת!`, ולמטה בתחתית העמוד מישהו מוסיף, בעפרון גם הוא, `זין נבוא!...`. בספטמבר 97` כותב מאיר: `ערב במקלוד גאנג`, ויעל אוכלת טוסט, היא יפה כל-כך, ואני אוהב אותה`, וגם מצייר את יעל, עם שיער צהוב ומשקפיים. חודש אחר כך כותב בועז לבחורה שהוא בעננים בגללה, ושגית כותבת בדפוס, בצבע, ובגדול: `ישראל צריכה ויפאסאנה!`.

לתחילת הכתבה

טריונד

6.11.2003: היום אני עולה לטריונד! עם המחשבה הזאת אני מתעורר בבוקר ומזנק מהמיטה, עדיין אפוף לגמרי. לוקח לי קצת זמן להבין איפה אני בכלל ולהתאושש, ואז אני ניגש לחלון, מסיט את הוילון, ושמיים כחולים, התלויים מעל לרכס דהולה דהאר המושלג, מקבלים את פניי הרדומים ושוטפים את עיני, העצומות עדיין. כן, היום אני עולה לטריונד! כבר כמה ימים שאני מתכנן לקחת את הטרק לטריונד, אלא שבימים האחרונים היה קצת מעונן, וחיכיתי ליום יפה במיוחד. כמה חבר`ה ששאלתי אם הם מעוניינים לבוא אמרו שלא, אם בגלל שכבר היו שם (מיעוטם), או שחשבו שזה יותר מדי מאמץ ולא בא להם כרגע (רובם). מכיוון שממילא החלטתי לצאת לטרק לבד, הרי כל יום מתאים, אם הוא יפה. והיום זה היום, אני מרגיש את זה בכל גופי- ההתרגשות, המתח, הדם שמתחיל להשתולל בפנים, היום אני עולה לטריונד!

טוב, התארגנתי במהירות (יחסית כמובן) ויצאתי לדרך. כשחציתי את מקלוד, החלטתי לעצור אצל ראמש ב`סאן-רייז קפה`, לארוחת בוקר קלה ובעיקר לצ`אי מסלה, אתם יודעים, אבל כנראה שלא הייתי עדיין מאופס ונכנסתי בטעות למתחרה הצמוד שלו, `מון-לייט קפה`. לקח לי קצת זמן לקלוט איפה אני, לפי הסידור של השולחן, תמונות אחרות על הקירות, המחברות שאינן ("לאן נעלמו המחברות?", אני שואל את עצמי) והעיקר- פרצוף אחר שהביט בי מאחורי הסירים. מרוב שהייתי בשוק, עוד שאלתי אותו לתומי אם היום הוא מחליף את ראמש, והוא הימהם משהו לא ברור... טוב, לקום כבר לא היה נעים, אתם יודעים, אז הזמנתי ארוחת בוקר וכוס צ`אי (אין מה להשוות לצ`אי של ראמש!), אכלתי מהר ויצאתי לדרך. היום הולך להיות יום של טיפוס אחד גדול, כי טריונד זה יותר מ-2800 מטר! ביציאה ממקלוד אני עוד קונה לי כמה פירות, שיהיה לי משהו לצהריים, והשאר- אלוהים גדול. התכנית שלי לעלות למעלה ועוד להספיק לרדת, גם אם זה יהיה בלילה (יש כבר ירח לא רע ואפשר לראות). כמובן אם לא תהיה ברירה, או שמשהו ישתנה בתוכניות, אשאר לישון שם איפשהו, אפילו שהלילות קרים עכשיו ולמעלה בטח יהיה קפוא. בררר, רק מהמחשבה הזאת נהיה לי קר... חוץ מתרמיל קטן ומים אין לי ציוד, אבל אני סומך על עצמי שאמצא משהו, מה גם שעל הפיסגה יש כמה מקומיים שגרים באיזה חושה כזאת, ככה סיפרו לי לידקה ואליש, ותמיד אוכל להעזר בהם. הניווט עצמו לא נראה לי מסובך למרות שאין לי מפה, כי הכיוון ברור (את הפסגה אני רואה מחלון חדרי מאז שהגעתי למקלוד), ואני יודע שיש סימונים לאורך הטרק, אם כי כמובן לא ברמה המפנקת של `סימון שבילים` שלנו.

אחרי ביה"ס היסודי של דהארמקוט אני מתחיל לטפס לכוון טריונד; שקט מוחלט מסביב. דממה, הכל פסטורלי, ואני לבד בתוך היער שהדרך חוצה, לפני שתהפוך לשביל צר. כבר לא קר, מה שאומר שאפשר להוריד את מעיל הפליס, ועדיין לא חם, ככה שלא צריך להתפשט יותר מזה, ואפשר לתת גז. בשלב הזה אני עדיין לא יודע שיהיה לי היום סיפור עם קרוליין וגרג, וג`אנג`ו, וסארג`יבאן, ועוד כמה חבר`ה, זה יקרה אחר כך. בינתיים אני לבד, נושם ונושף מהעליה אבל מחליט לא לעצור, רק להוריד קצת את הקצב. אחרי איזה שעה וחצי של עליה אני מגיע לאוכף ראשון על הרכס הקרוב ועוצר ליד צ`אי שופ קטן, שלפניו בריכת מים מלבנית אליה מגיעים חמורים ופרות לשתות מים. קבוצה אחת של 5 חמורים נושאי שקים, אחד מכל צד, עם חומר שנראה כמו בזלת גרוסה, עברה קודם על פני בדרכה למטה, וכעת עולה ומגיעה שיירה נוספת ועוצרת לשתות בבריכה. אני מזמין כוס צ`אי ומתיישב בכיסא ליד בחור ובחורה, שניהם בני 30 לערך. מסתבר שהם זוג, קרוליין וגרג, אוסטרלים, שמטיילים בהודו כבר כמה שבועות וכעת הם בדרכם למעלה, עם מדריך וסבלים מקומיים שסוחבים להם את הציוד וגם מכינים להם אוכל. מה תגידו על זה? סידור לא רע, הא? הם מתכוונים להגיע עד אילאקה (לשם טיילו לידקה ואליש ביומיים) ולחזור, ותכננו עם המדריך לעשות את זה בשלושה ימים, בנחת. חיש קל השיחה קולחת, ולפי המלונות שהם מציעים לי בואראנאסי ובג`ייפור (500 רופי ויותר ללילה) אני מבין שהחבר`ה האלה מטיילים בסטייל. סחתיין, למה לא...

מסתבר שקרוליין כבר טיילה כאן באזור לפני 8 שנים. היא מכירה כאן המון מקומות, ואפילו יצא לה לעשות טרק בשלג, שזה באמת משהו. גרג לעומתה, מטייל כאן פעם ראשונה. גרג הוא בחור די גבוה, שיער מקורזל קצר ושיניים גדולות, וכשאני מביט בו אני מרגיש שכבר ראיתי אותו פעם, מתישהו. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת (פול אוסטר כותב על זה הרבה). לראשו כובע מצחיה שחור ומשקפי שמש והוא כזה טיפוס חייכן, על פי מראהו והתנהגותו. כשהוא שומע שאני בדרכי לטריונד, הוא מחייך אלי ומציע לי להצטרף אליהם. אני מהסס לרגע, נזכר בדבריו של פידרוס כי "יש המעפילים בהרים בלווי מורי דרך מנוסים המכירים את הנתיבים הטובים ביותר והפחות מסוכנים, וכך מגיעים ליעדם. אחרים, חסרי ניסיון וחשדניים, מנסים לפלס נתיב בעצמם. רק מעטים מאלה מגשימים את שאיפתם, אך יש שאחדים מהם - בעזרת כוח רצון, מזל וחסדי האל - מצליחים בכך, ובהגיעם שמה נהיים מודעים יותר מכל היתר לכך שאין רק נתיב אחד או מספר מסלולים קבוע אל היעד. כל נפש והנתיב שלה", ובסוף מקבל את ההצעה בשמחה. כן, יש לי יעד להגיע אליו היום, וגם חברה של זוג אוסטרלים, שנראים חבר`ה ממש נחמדים. יכול להיות יופי של דבר.

בינתיים מגיעות לצ`אי שופ עוד שתי תיירות, שמתארחות לא הרחק מכאן ובאו להתחמם בשמש, וגם קרוליין, שקמה קודם לצלם משהו ועכשיו חזרה, מצטרפת לשיחה, ושואלת כמה שאלות שגרג כבר שאל. אני עונה שוב, ומספר גם על התקופה שגרתי בסידני. הם גרים בניו סאות` ווילס, כמה מאות מייל מערבית לסידני, בחווה ששייכת להוריו של גרג. גרג עצמו עובד בעסקי תיירות, ומנהל כמה בתי הארחה באזור והם אוהבים לטייל (יש להם שני רכבי 4 על 4...). גם קרולין נוסעת הרבה, במסגרת עבודתה במשרד החקלאות האוסטרלי, כאשר היא עוברת בין החוות החקלאיות באזור ובוחנת את מצב הגידולים, מחלות, וכל זה.

גרג מכיר את סידני לא רע וקרוליין פחות, ואני מספר להם דברים שאני זוכר- שכונת וולאהארה, רוז ביי, בונד�י ביץ`, קינג קרוס. פתאום אני נזכר בשמות של מקומות שכבר מזמן שכחתי, אזור הרוקס, ארג`יל, ווקלוז, מגדלור מקווארי, מנלי. "מכירים את הפסגות של `שלוש אחיות`, ואת מערות ג`נולן, עם הזקיפים והנטיפים, על הרכסים מערבית לסידני?", אני שואל. גרג מכיר, קרוליין לא, ואני מספר להם שכשביקרתי במערות ירד שם גשם שוטף כזה, שבחיים שלי לא ראיתי. קרוליין מוטרדת מזה שהם גרים כל כך רחוק ממרכזי תרבות גדולים, וחסרה לה האפשרות ללכת להצגות ולמופעי מוזיקה גדולים. יש לה פנים פשוטות, נעימות, מעט איכריות אפילו, מבנה גוף מוצק, בנוי טוב, אבל לא יותר מדי לשום כיוון. היא חובשת כובע חאקי המסתיר חלק מפניה, "בגלל שהעור שלי נשרף בקלות", היא אומרת; אחר כך בעליה היא תגיד לי שהיא לא כל-כך בכושר עכשיו (אפילו שהיא מטפסת כמו נמרה), ואני אחזיר לה שגם אני...

מהרגע שעזבנו את הקפה השביל לא קל לטיפוס, חלקו עם אבנים גדולות, וצריך לשים לב טוב איפה אתה מניח את הרגל. הסבלים ושאר המלווים הקדימו ועזבו את הצ`אי שופ הרבה לפנינו ויחכו לנו בטריונד, שזה בסביבות שלוש שעות עליה מכאן, ואתנו נשאר רק ג`אנג`ו, המדריך, שיודע לצעוד בדיוק בקצב הנכון לעליות כאלה. ג`אנג`ו הוא הודי גדול, חזק, פניו שחומים במיוחד ושיערו שחור; האנגלית שלו טובה, ובהפסקות הקצרות שאנו עושים בדרך הוא מספר לנו על עבודתו כמדריך מטיילים בטרקים כאן באזור. אחר כך הוא גם יציע לי טרק של 8-7 ימים ממקלוד למנאלי, מה שמאוד מלהיב אותי, אבל בקיץ, לא עכשיו. לא נראה לי לעניין לקפוא עכשיו שישה או שבעה לילות, כשגם בגסט-האוס למטה כבר קר מאוד בלילות...

גם כאן קר, וככל שאנו מטפסים למעלה נהיה יותר קר. רוח קלילה מדביקה לגוף את החולצה והזיעה ששוטפת את המצח ואת הפנים, וזוחלת למטה לאורך הגב, מתחת לתרמיל. עכשיו אסור להוריד את התרמיל מהגב מה שלא יהיה, שהגב לא יתקרר ויקפא לך. למזלנו אנחנו בצד של השמש לאורך מרבית הטרק, וזו מחממת אותנו ודואגת לכך שבינתיים לא נצטרך להתעטף במעילים. קרוליין עוצרת מדי פעם לצלם, וכשאנו עוברים ליד עדר עיזים היא מבקשת ממני לצלם אותה עם טלה קטן על הידיים. נראה שכעת זו עונת ההמלטות, כי יש כאן מלא טלאים קטנים וחמודים שעושים עכשיו את צעדיהם הראשונים, בעוד אמהותיהם עסוקות באכילה ויש כאן הרבה מה לאכול. תוך כדי הליכה אנחנו מזכירים מקומות בהם טיילנו, וכשהיא שומעת שהייתי בניו-יורק היא עוצרת לרגע ומביטה בי- "הייתי נורא רוצה להגיע לשם", היא אומרת, "עוד לא ביקרתי בה אף פעם". העיניים שלה מבריקות כשהיא אומרת את זה, וכשאני מוסיף שבעיני ניו-יורק היא המקום הכי-הכי בעולם, היא אומרת, חצי לעצמה, שהיא חייבת להגיע לשם, חייבת.

בשתי תחנות העצירה שלנו בדרך יש מין `קיוסקים` קטנים כאלה, שננטשים עם ערב, וחוזרים ומאויישים למחרת בבוקר. מוכרים בהם מים ושתיה קלה, במחירים מופקעים כמובן, אבל טוב למי שנגמר לו או שבא לו איזה קולה. מרחוק, למעלה, אפשר לראות את טריונד, רק שמשום מה נראה שאנחנו לא ממש מתקרבים אליה, אולי אפילו מתרחקים... עכשיו הקור מורגש כבר יותר, והרגליים סוחבות את הגוף במין תנועה מונוטונית למעלה, כל הזמן למעלה, מחפשות את הנתיב הקל ביותר, שלא יחייב להרים רגל גבוהה על סלע, אלא להגיע לאותו סלע דרך תחנת ביניים, אבן אחרת שנמצאת בחצי הגובה. בראש רצים לי כל מיני דברים, אבל איכשהו הכל חוזר שוב למה שאמר פידרוס: "על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר ובלי התלהבות יתרה. האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח, הגבר את הקצב. אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר אינך מקדים לחשוב על דברים, פוסקים צעדיך מהיות אמצעים להשגת מטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. עלה זה יש לו קצוות משוננים, סלע זה אחוז בהר בצורה רופפת, מנקודה זו רואים פחות טוב את השלג, אף כי היא נמצאת קרוב יותר אליו. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען איזו מטרה עתידה הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פסגתו. עליהן מתרחשת צמיחתם של דברים. אולם כמובן בלא הפסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות...".

לקראת שתיים אנחנו מגיעים סוף-סוף לפסגת האוכף של טריונד, חצי מתים אבל מסוגלים להגיד וואו� גדול. המראה מלמעלה נהדר, שווה, וההרגשה נהדרת (כמו תמיד אחרי מאמץ כזה). עשינו את זה, למרות הקושי, היה כדאי! אחרי תצפית לכל הכוונים אנחנו משתרעים על העשב הקצוץ שבפסגה, שנראה קצת כמו דשא סובל בחורף, משחררים את הרגליים ובעיקר את הנשימה. איזה כיף. למעלה שמיים כחולים עם גושי עננים לבנים, שחלקם מכסים את הפסגות הרחוקות יותר, מסביב רכסים טרשיים וקצת עשב, ושקט כזה, ואצלנו בפנים הרבה שמחה, והתעלות כזאת. יאללה, תביאו עוד איזה הר לטפס עליו...

יש כאן למעלה שתי חושות כאלה מכוסות בדים ושטיחים צבעוניים, שמוכרות שתייה, אוכל וכל מיני דברים, אחת בקדמת האוכף והשניה בחלקו האחורי, איזה 100 מטר מכאן. נראה לי שהתחרות הגיעה גם לכאן, בדרך לסוף העולם. אחר כך יספרו לנו המקומיים שיש תקופות שמגיעים הנה הרבה יותר מטיילים, ואז יש הרבה פרנסה גם למוכרים בחושות וגם למדריכי הטרקים כאן, באזור מקלוד, וגם בעמק צ`מבה ומנאלי, אלא שעכשיו כבר החל החורף, נהיה יותר קר, ורק מעטים מגיעים.

"אנחנו על פסגת העולם", אומר סארג`יבאן, בחור הודי שהגיע משום מקום ומצטרף אלינו כשאנו שרועים על העשב, מנסים לחטוף תנומה קלה. סארג`יבאן סינג זה סיפור-סיפור. בחור הודי משופם, נמוך קומה, צנום ונמרץ, שמדבר אנגלית טובה בקצב שקשה לעצור, וגם יש לו מלא שאלות. הוא גר במדינת פאנג`אב הסמוכה להימאצ`אל פראד�אש בה אנו נמצאים, רבע שעה ממוקריאן, אחת מתחנות הרכבת דרומית לפאטאנקוט (תחנה שאני זוכר, כשישבתי עם שני ההודים בנסיעה הראשונה שלי ברכבת, וניסיתי לגלות איפה אני נמצא, משהו שנדמה לי שקרה כבר לפני כמה חודשים...). במקום יש מרכז מחשבים גדול והוא עוסק במחשבים יחד עם אחיו, גם ביעוץ וגם בהוראת מחשבים. כשהוא שומע שגם אני מלמד הוא לוחץ בחום את ידי- "שנינו מלמדים" הוא אומר, ומחייך. בעוד אנחנו מדברים מופיע ג`אנג`ו, שבינתיים עטה על כתפיו מעיל טרנינג ירוק-שחור קטן בהרבה ממידותיו, ומזמין אותנו לטעום מהתאלי שהמלווים הספיקו להכין עבור הקבוצה של קרוליין וגרג. אנחנו מודים ומצטרפים אליהם. לא רע, לגמרי לא רע התאלי הזה, למרות שקצת מילאתי את עצמי עם פירות קודם. כבר אחרי שלוש ולהם יש עוד איזה שעה וחצי ללכת עד נקודת הלינה. לי יש את כל הדרך חזרה, איזה חמש שעות הליכה טובות, בירידה אמנם, שזה יתרון, אבל החושך יורד עכשיו די מוקדם, ולפחות את החלק עם הסלעים אני רוצה לעשות עוד באור, שאראה על מה אני דורך, ואני מחליט לצאת לדרך. אני נפרד מקרוליין וגרג בלחיצת יד וחיבוק, מחליף אתם כתובות מייל ומבטיח לשלוח להם צילומים שעשינו יחד, לוחץ ידיים לג`אנג`ו ולסבלים, וכשאני פונה לצאת אני שומע את סארג`יבאן אומר מאחורי: "אני גם בא אתך".

לתחילת הכתבה

מתחילים לרדת

טוב, כבר אמרתי לכם שהבחור הזה הוא סיפור-סיפור, אז רק תדעו לכם שהעיקר עוד לפנינו. אנחנו מתחילים לרדת, וסארג`יבאן, שמתגלה כקל רגליים, מספר לי שכל שנה הוא לוקח כמה ימי חופש, עולה על האופנוע שלו, ונוסע לטייל. עד היום כבר הספיק להיות כמה פעמים כאן בהימאצ`אל. האנשים מחבל פאנג`אב, הוא אומר, אוהבים לבזבז את הכסף שיש להם. "אם אני ארוויח 100 רופי, אני מייד אחפש הזדמנות להוציא לפחות 75 מהם על אוכל, קניות ומה שיש... אנחנו שונים מאנשי הימאצ`אל, שחיים כאן באזור הזה. כאן העוני רב יותר, אנשים מרוויחים פחות וכל הזמן חוסכים, זה באופי שלהם". אחר כך הוא מוסיף, ש"לאנשי פאנג`אב אסור לרכוש קרקעות בהימאצ`אל, כי הם מייד ישקיעו, יבנו בתי הארחה וכל זה. ככה הם שומרים כאן על הטבע".

סארג`יבאן, שנראה צעיר לגילו, מתקרב כבר ל-30, ואחרי ששנינו מקפצים על סלע גבוה שחוסם את השביל, הוא אומר לי בלי שמחה שעוד כמה חודשים הוא הולך להתחתן. "יש לך חברה?", אני שואל, "לא, אבל תהיה לי"... מול פני השואלות, באור אחרון שמספקות לנו קרני השמש השוקעת, הוא מסביר: "אצלנו אם לא תתחתן עד גיל 30 כולם יגידו שיש לך בעיות, וכבר יהיה לך יותר קשה למצוא מישהי... בהודו עדיין רוב הנישואין מאורגנים על ידי המשפחות, ואין כאן עניין של אהבה" הוא אומר. "תאר לך להתחתן עם מישהי שלא ראית אף פעם!". אחר כך הוא מוסיף "גם לא מקובל להתגרש. אשה בכלל, אם היא מתגרשת, יש לה כתם לכל החיים" (ואני נזכר בא�מו, שהתגרשה מבעלה, ונשארה עם שני התאומים, אסתה ורהל, ובסוף מתה בגיל 30 בודדה ועזובה). סרג`יבאן מדליק סיגריה ואומר בעצב: "זה נורא שאתה לא יכול להתגרש, וצריך לחיות כל חייך עם אותה אשה גם אם אינך אוהב אותה. חוץ מזה, ברגע שאתה נשוי, אתה חייב לקחת אתך את אשתך לכל מקום, אחרת יתחילו לדבר וגם היא תתחיל לחשוד שיש לך מישהי אחרת. אצלכם אני רואה הרבה גברים נשואים שמטיילים לבד, או עם חברים, נשים שעושות דברים עם חברות, ואף אחד לא חושב שזה לא בסדר. אצלנו כאילו שום דבר לא השתנה במשך השנים".

אחר-כך, כשאנחנו ממשיכים בירידה, הוא ממשיך "...וכל זה עוד לפני שדיברנו על הקאסטות. אני יכול להתחתן רק עם מישהי מהקאסטה שלי. אם אתחתן עם מישהי מקאסטה אחרת אני צפוי לנידוי מצד משפחתי ומכל הסביבה". ואחרי כמה שניות הוא מוסיף, "במקרה כזה אני גמור", ומחייך חיוך מריר. אני מנחש שאולי סארג`יבאן שייך לקאסטת ואיש�י�ה (הסוחרים), שהיא השלישית בדרוג אחרי הבראה�מינים (כוהני הדת) והק�שאטריה (לוחמים). לא יודע, בכל מקרה זה נראה לי לא לעניין לשאול אותו על כך ישירות. אולי כשנכיר יותר. אני שואל על האפשרות ל`נישואי אהבה`. "נישואי אהבה?" הוא אומר-שואל, "אין דבר כזה. אולי למעלה, אצל העשירים. נישואין בהודו זה בעצם מין חוזה חברתי המאחד את שני האנשים ושתי המשפחות, ואין כאן עניין של אהבה. מהרגע שהתחתנת זו אחריותך לדאוג שהנישואין לא יתפרקו, ולא משנה מה קורה בינך ובין אשתך. אם הנישואין מתפרקים יש כתם גם על הבעל, אם כי הכתם על האשה הוא הרבה יותר קשה. הרבה פעמים גם משפחתה תפנה לה עורף, אפילו שהחוק מתיר לגרושות ואלמנות להינשא שוב, אבל רק מעטות תצלחנה בכך, כי הן הופכות למנודות בעיני החברה ומשפחתן".

"תגיד", הוא פונה אלי פתאום, "למה אנשים מתגרשים?". אני חושב על עצמי, ואומר לו שיש המון סיבות. "אולי אבדו להם ההתלהבות והמשיכה ההדדית, אין תשוקה יותר, וחבל סתם למשוך את זה הלאה עוד 30 או 40 שנה; אולי במשך השנים כל אחד מהם התפתח לכיוון אחר ונגמר להם העניין המשותף; אולי פתאום הם גילו שהם לא מתאימים, ואולי אחד מהם, או שניהם, פגשו מישהו אחר שהם רוצים לחיות אתו, המון סיבות יכולות להיות". כשאמרתי שאולי נגמרו התשוקה וההתלהבות יכולתי לראות, למרות החושך היורד, את סארג`יבאן מחייך לעצמו. אחר-כך צחק צחוק קצר, אבל לא אמר דבר. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא פתאום אומר לי שאם הולכים כאן בלילה יכולות לבוא חיות טרף. "איזה חיות" אני שואל, "דובים ונמרים" הוא עונה. "לא נראה לי", אני משיב, "עד עכשיו ראיתי כאן רק קופים, והטיגריס ההודי, כך קראתי, נמצא ברג`אסטאן". סארג`יבאן מתעלם ואומר: "מה היית עושה אם פתאום היה נעמד מולך עכשיו נמר על הדרך?". אני חושב רגע ועונה: "הייתי עוצר במקום, ומחכה לראות מה הוא יעשה" ולאחר מחשבה נוספת, "הייתי משתדל לא לעשות שום תנועה שתפחיד אותו, ומקווה שיסתלק לו בשקט". "כן", צוחק סארג`יבאן, "פשוט נותנים לו להחליט מה הוא רוצה לעשות, ולפי זה ממשיכים"... והוא ממשיך "ואם הוא היה קופץ עליך?", הוא שואל, ומפנה מבטו אחורה, אלי, כיוון שאני הולך מאחוריו על השביל. "אם הוא היה קופץ עלי, הייתי אומר לו שאני חבר שלך, ואחר כך מתחיל להתפלל...".

כשאנחנו מגיעים אל הצ`אי שופ עם בריכת השחיה כבר חושך. הדג הבודד ששחה בבריכה בבוקר עדיין כאן, וסארג`יבאן שואל אותי בחיוך אם אני רוצה שהוא ידוג אותו בשבילי. "כן, למה לא", אני עונה, גם בחיוך, ושנינו מתיישבים על הכיסאות בחוץ ומותחים רגליים. כוס צ`אי זה הדבר הכי שאני יכול לחשוב עליו עכשיו. ממש `חצי...`, אתם יודעים מה, וממש לא אכפת לי כמה הם לוקחים עליו (כפול מאשר ראמש!). יוהן, בחור צ`כי ארוך רגליים, צעיר ונלהב, מצטרף אלינו לכיסאות. עוד כמה ימים הוא מסיים טיול של 6 שבועות, 3 מהם בבנגלה דש. חבריו כבר חזרו לצ`כיה ולו יש עוד כמה ימים, כי הוא פרי לאנס שעובד כצלם בעיתון בצ`כיה. הבוקר הוא הגיע מדלהי, מצא חדר בגסט-האוס, השאיר את חפציו ("את התיק הגדול השארתי לשמירה בגסט-האוס בדלהי, אחרי שהוצאתי ממנו את כל הדברים החשובים"), וכבר מיהר לטפס על פסגת טריונד, "כי זה המקום הכי גבוה שהייתי עליו". "מה, אין הרים גבוהים ברפובליקה הצ`כית?", אני שואל בתמיהה אמיתית, "לא", הוא עונה, "ההר הכי גבוה אצלנו הוא 1600 מטר בערך". הוא מצטער שכבר לא יספיק להגיע למפל של בגסו, כי מחר הוא נוסע לאמריצר, לראות את מקדש הזהב, ומחרתיים בלילה יש לו כבר טיסה מדלהי חזרה.

בדרך למטה אנחנו מתבדחים שעכשיו הוא יכול להוציא רב-מכר בשם `הודו ביום אחד`... שלושתנו צועדים עכשיו בחושך בדרך למטה, ויוהן מדבר בהתלהבות, מניע את ידיו הארוכות ואת ראשו, מוכן לבלוע את כל מה שיקרה בדרכו. לפי מראהו הוא בן 25 לערך, אולי שנה יותר, וניכר עליו שהוא נהנה מכל דקה. אני שואל אותו אם הוא זוכר את התקופה שלפני חלוקת צ`כוסלובקיה לשתי מדינות. "בטח", הוא עונה. "אז תגיד לי, למה בכלל נפרדתם?", אני ממשיך ושואל; "האמת היא שהסלובקים לחצו על זה, כי הם אמרו שהם כל הזמן נדפקים ונמצאים במקום שני, ולכן הם רוצים להיפרד", הוא עונה, ותוך כדי כך מתחיל להתלהב. "עכשיו תראה מה קרה", הוא מתלהב ומסביר. "אצלנו, מדינה של בערך 10 מליון תושבים, יש שגשוג והצלחה, ואילו אצלם, 5 מליון איש, המצב הכלכלי לא טוב, ערך המטבע נמוך והכלכלה על הקרשים". אני מתעניין אם ואצלאב האוול ממשיך לכתוב, אחרי שסיים את כהונת הנשיאות שלו. "לא", אומר יוהן, "אומרים שקנה לו בית בפורטוגל וזהו; לא נראה לי שהוא יכתוב יותר". "כנראה ברגע שאנשים מתמסדים הם מאבדים משהו, את הרעב, את הדחף, ובמקרה הזה את הדחף לכתוב", אני אומר, "ואולי", אני מוסיף, "הוא איבד את זה קודם, ובגלל זה הלך להיות נשיא, לך תדע"...

ליד `הימליה טי שופ` ובית הספר היסודי של דהארמקוט אנחנו נפרדים מיוהן, שימשיך למטה ברגל, מוצאים את האופנוע של סארג`יבאן, שחיכה שם באיזה פינה כל היום, ויורדים את הירידה למקלוד עם הרבה רעש (נראה לי שהממזר חתך את האגזוז), כשאני מאחור, ורק מבקש מסארג`יבאן שלא יסע מהר מדי, כי הקור הורג אותי. סארג`באן חייב למצוא עוד היום גסט-האוס אחר, כי הוא לא מרוצה משלו וגם מחפש משהו ב-100 רופי. אני מת לאיזו ארוחה טובה עכשיו, והוא מוריד אותי במרכז מקלוד ליד קפה `מאלאבר`, כאן יש כל מה שאני צריך ועוד יותר (רק קסי חסרה). טוב, צריך להיפרד, וזה לא קל אחרי יום כזה, מלא אקשן, שמשאיר אותך עם הרגשה טובה כזאת. אני מציע לסרג`יבאן להצטרף אלי לכאן אחר-כך לצ`אי או משהו, כי בטח אשב כאן עד מאוחר, ואנחנו נפרדים בלחיצת יד, ובידיעה ברורה שמה שלא יהיה בטוח שעוד ניפגש.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×