פרק ג`: רכבת האוצר - חלק א'

...``הרכבת, עם האוויר הצפוף, המרחב הצר, התא החם מדי, הופך לבית נוסע, בועה שחוצה מקום מקצה אל קצה. המיטה ממלכה לזמן קצוב..``. פסי ברזל ורציפים מתחלפים אל צול עיניו של צור שיזף הנוסע ברכבת הארוכה מאולן בטור למוסקבה. בחלק זה נפרשים לפניו השטחים הגדולים של סיביר.
צור שיזף
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרק ג`: רכבת האוצר - חלק א'
© גיל חן

תחנה אפלה

סידרתי את התרמיל. הבטתי בזמן על הכרטיס. שמונה ורבע בערב. אחר הצהריים עבר בשלושה משחקי שח נגד אבא בהם הפסדתי בשניים וניצחתי באחד. נגד אישג`רל, האח האמצעי, זכיתי בשני ניצחונות והפסדתי באחד. האור דעך והחושך הקר של אולן בטור עמד מחוץ לחלונות. מירגה ואוריי הבטיחו שיבואו בזמן כדי לקחת אותי לתחנת הרכבת. שעה לפני תספיק. שום מקום באולן בטור, אפילו הבית של מירגה, אינו במרחק של יותר מ-15 דקות נסיעה מהתחנה. ווגזל. במטבח עמדו אמא ונרה, מילאו כיסני חושור- צידה לדרך חמשת הימים שבין אולן בטור למוסקבה.

בשש וחצי הלם מישהו על הדלת. נרה פתחה. אבא שכב בחדר ההורים, גבו כואב מחולייה שנסדקה בצבא. מירגה ואוריי נכנסו פנימה, שיכורים ואלימים, מוליכים שתי נערות צעירות. אמא ונרה הסתגרו במטבח."אתה אוהב בנות מונגוליות?"
"אני צריך לצאת לתחנת הרכבת".
"עזוב רכבת, יש לך עוד זמן. בוא תאכל משהו". מירגה התיישב בכבדות על ספסל ואמא הניחה לפניו ולפני צלחות אורז מתמרות אד חם ונתחי כבש. הוא דחף אצבעות עבות לתוך זכוכית הצנצנת ופרש על האורז גזר חמוץ, שואב את המזון במציצה. הוא גמר לאכול, ניגב את הידיים במגבת הקטנה ואמר בקול סדוק מוודקה: "בוא לחדר". בחדר היו אוריי ושתי הבנות. מירגה תפס את הבנות."נשקו אותו".
"אני צריך ללכת".
"הוא ז`ורנליסט מישראל. אתה לא רוצה אשה מונגולית?"
"אני צריך ללכת".

"אתה נישאר כאן!" אמר מירגה, לוחץ בשתי ידיו על כתפי, מדגים כמה מתאבק מונגולי יכול להיות חזק. האבקות היתה אחד מסוגי הספורט החביבים על המונגולים. האבקות היא התחרות המסורתית בזמן הארווין גורוואן נאאדם, יום העצמאות וחגיגת הקיץ של אמצע יולי הנמשכת יומיים וכוללת חמש-מאות וארבעה-עשר מתאבקים. "תן לי את הטבק! אתה לא רוצה להתחבק עם אשה מונגולית?"

"לא עכשיו. אין לי זמן. צריך להגיע לרכבת", פניתי אל אוריי, שלמרות שהיה שתוי, עדיין היו בו שרידי היגיון. אוריי לא ענה. "יש חושור?" המילים חדרו אל מתחת לוודקה. אוכל הוא דבר חשוב מנשים. הוא פתח את הדלת ואני עמסתי את התרמיל והנחתי אותו ליד דלת היציאה. במטבח הניחה אמא לפנינו חושור, יוצאת להחליף בגדים. "אני אבוא איתכם". הבנות חמקו ראשונות לחדר המדרגות האפל. ירדתי אחריהן ואמא אחרי. מירגה ואוריי התעכבו עוד כמה דקות באיטיות שיכורה. כשהגענו לתחתית הבית החשוך פנתה אמא אל הבנות, מגרשת אותן בזעם במורד הכביש. מירגה הגיח מפתח חדר המדרגות ואחריו אוריי. "הכסף שאתה חייב לי?" הוא לווה כמה עשרות דולרים במשך הבוקר והבטיח שיחזיר בערב.
"ששש...ששש-" הניח מירגה אצבע על פיו, "לא ליד אמא".
אמא נפרדה לשלום. "איפה הבנות?" שאל אוריי.
"לא יודע".
"ראית לאן הן הלכו, לאיזה כיוון?"
"לא".
הוא קילל.
"הלכו שני קונדומים". אמר מירגה.
ירדנו אל הכביש הראשי, חוצים לעבר השני. מירגה השתין בחושך על חלקת האדמה שבין הכביש למדרכה הרחבה. נימוסים. "לא ראית לאיזה כיוון הן הלכו?" מונית האטה לידנו. נדחקנו פנימה. היא נסעה לתחנת הרכבת. מירגה חיפש כסף לשלם. "קח, נשארו לי טוגרקים".
"עזוב, יש לו מספיק כסף". אמר אוריי, מחזיר לי את הכסף.
"תביא, תביא", תפס מירגה את הכסף בגסות, מטיח אותו בנהג.

התחנה היתה אפלה והאורות הצהובים האירו בקלישות את הרציף ואת הרכבת הארוכה שערימות של מזוודות, ציוד וחבילות ארוכות ועגולות מילאו אותה. "איפה הקרון שלך?" הוצאתי את הכרטיס. הם פנו לכיוון מעלה הרכבת. המתנתי במקום. הקרון היה במורד הרכבת. איזה מחלקה היא הדה-לוקס? הייתי עייף מהרכבות הדפוקות של סין ומונגוליה, מוכן למסע נוח יותר בחמשת הימים הבאים. "זה שם", חזרו מירגה ואוריי ממעלה הרכבת. הצטרפתי אליהם, מגיע אל הקרון שמול פתחו היו הערימות הנמוכות יותר. "פה". אמר אוריי בגאווה. הדלתות היו סגורות. חצי שעה לפני יציאת הרכבת נפערו הדלתות ונקניקי המטען החלו להידחס פנימה, אנשים מטפסים על אנשים בבליל של צעקות ומהומה. עמדתי עם התרמיל הבודד וגלגלתי סיגריה באור הצהוב. "חכה פה", אמר אוריי, אנחנו הולכים לבדוק אם התא שלך באמת בסדר".
"אתה חושב שהוא לא בסדר?"
"אי אפשר לדעת, צריך לבדוק". ההבל החם של הוודקה. 
 
עמדתי על הרציף, ממתין לחבילות ולמזוודות הנערמות להיבלע בתוך הקרונות, ילדים מוכרי שתייה ואוכל התרוצצו על הרציף. צעקות מתוך הרכבת. נשים צועקות לעזרה. עמסתי את התרמיל וטיפסתי על הציוד החוסם את הפתח. מעבר לערימות המטען, ליד הדלת הנגדית של הקרון, עמדו שתי נשים רוסיות בוכות. מירגה עמד מעליהן, מנסה לכפות את רצונו. אוריי עמד מחייך מאחוריו.
"אוריי!" שאגתי, "מה אתם עושים?"
"לך מפה, זה לא עניינך". אמר אוריי.
"אוריי, מירגה!" המשכתי לשאוג. "תעזבו אותן!"
"אל תתערב, הן נשים רוסיות, אם הן לא היו מלוכלכות הן לא היו על הרכבת הזאת".
"תעזבו אותנו-" בכו הנשים.
ניסיתי למשוך את אוריי, הוא הסתובב והטיח אותי בקלות. ג`ודואי ומתאבק שיכורים. צעקות הנשים. מה אמור אדם לעשות כשהוא רואה נשים נאנסות מול עיניו ברכבת אפלה במרחביה של אסיה? הנחתי את התרמיל בתא וחזרתי מטפס על החבילות, מושך את אוריי. הוא הטיח אותי בקלות לתוך המעבר, חוסם ברגלו. צעקות הנשים התגברו. "אונס!" צעקו הנשים "שודדים, רצח!" אנשים חלפו על פני הקרון, צעקות רמות מעורבות בבכי חנוק. עוד חמש דקות תזוז הרכבת. "אין לי יותר!" צעקה אחת הנשים, "לקחת הכול".
"אל תקשקשי", יכולתי לשמוע את קול האלכוהול של מירגה צוחק בזלזול,"תביאי את כל מה שיש לך".
מתוך אפילת הרציף השבורה בפנסים צהובים הגיחו שני שוטרים חמושים באלות, תופסים את מירגה ואוריי, מוליכים אותם לפניהם אל אולם התחנה. כספם של הרוסיות אצלם. בחלל הקרון נשארו היבבות השבורות של הנשים והרגשה כבדה שלמחנק, אוזלת יד, של גועל. ישבתי בתא כשהרכבת נעה את התנועה הראשונה על הפסים, מעבירה רעד בשדירת הקרונות. שמחתי לעזוב את מונגוליה.

לתחילת הכתבה

רכבת לסיביר

טירי וקלייר, שני צרפתים צעירים שקנו את התא שליד הביטו דרך החלון במהומה המתרחקת, מסתגרים בתוך התא. ערימות הסחורה נערמו במסדרונות. "ככה זה יהיה עד מוסקבה?" שאלתי את נטשה, הקונדוקטורית ששבילי דמעות חרשו את פניה כשטיפסה בכבדות על החבילות, בודקת את כרטיסי התאים, מנקבת.
"לא, הם יקחו מפה את הכל לקרון המטען".
"את בסדר?"
"כן, כן, אני אהיה בסדר". היא נאנחה, מוחה דמעה לא רצונית. ליטפתי את שערה. "יש שני חדרי שירותים בקרון, אתם-" היא הצביעה עלי ועל הצרפתים, "תשתמשו בשירותים שליד החדר שלי. את אלו שפה, תשאירו למונגולים, הם חיות, זה יהיה מלוכלך מאוד".
"תודה".
"אין בעד מה". היא חייכה ברוסית. "אתה מדבר גרמנית?"
"לא". מניתי את השפות שאני יכול להחליף בהן מספר מילים.
התא היה שתי מיטות משני עבריו, שולחן במרכז מתחת לחלון, מראות על הקירות ועל דלת ההזזה שאפשר היה לנעול מבפנים, מקומות איחסון מתחת למיטות ופתח איחסון מעל הדלת, מעין עלייה שנמשכה מעל המסדרון שמחוץ לתאים. הרמתי את המיטה. התא שתחתיה היה מלא תיקים. הבטתי במונגולי שישב על המיטה השנייה, שותפי לתא לחמשת הימים הבאים באם תגיע הרכבת בזמן. על השולחן הנחתי את ספל החרסינה הסיני מצוייר הדרקונים הכחולים ואת התה הרוסי השחור שקניתי באולן בטור, את התפוחים ואת חפיסות השוקולד.
"שים את התרמיל למעלה-" רוסית. סומקי.

"אני מעדיף שהתיק יהיה פה". יצאתי מהתא כדי לעמוד במסדרון ולעשן, ערימות נקניקי סחורה מתגלגלים על פני במעלה הרכבת לכיוון קרון המטען. היה במונגולים זלזול כלפי הקונדוקטורית הרוסיה. היא הסתגרה בתא. טיפסתי על ערימות סחורה, ממלא את ספל התה במים חמים מהסמובר המוסק פחם. פנים הרכבת היה חם מתנורים שאבכו חום בתאים. השירותים היו נקיים, שירותי מתכת רחבים וכסופים שראו יותר ממסע טרנס-אסיאני אחד.

כשחזרתי עמד המונגולי על המושב ודחף את התיקים המרובים והנפוחים אל העלייה. סעדתי אותו במה שנראה משימה לא אנושית והנחתי את התרמיל מתחת למיטה.
"מוסקבה?"
"מוסקבה". כאילו שיש יעד אחר לרכבת הזאת.
"מונגול?"
"מונגול. באט".
"באט". פרסתי מהשוקולד והגשתי לו. הוא הוציא שקית ניילון גדולה, שולף ממנה נתחי כבש קרים וחותך אותם עם הסכין. פרסתי לחם ועגבניות שקניתי בבוקר באולן בטור כשהרכבת משקשקת צפונה, לכיוון הגבול הרוסי.

התעוררתי מוקדם. השקט העיר אותי. הרכבת עמדה בתחנה אפורה. סוך-בטר. מבעד לחלון עמדו חיילים מונגולים. הם עברו בתאים, מחתימים דרכונים, מעיפים עין בערימות הסחורה. הרכבת המשיכה במסעה צפונה, לכיוון מעבר הגבול הרוסי. החוצה ממונגוליה, מארץ הנוודים הגדולה, בחזרה אל המעצמות, אל המעצמה הרחבה ביותר בעולם, ששמחת הוודקה העצובה שלה הדביקה את כל העמים שסביבה. נטשה על משמרתה, לבושה בשמלה אפורה, מטאטאה את המסדרונות שנקניקי הסחורה נעלמו מהם במופע קוסמות. לאן נעלמו הסחורות במשך הלילה? רמזתי לדלת השירותים. היא פתחה במפתח של קונדוקטורים את השירותים הצמודים לתא. גרבי ניילון על חוטי כביסה מאולתרים, חזיות, סבונים ומשחות שיניים וניקיון מבהיק בתא שהיה קטן מזה שעמד לרשות שאר הנוסעים, אבל היתה בו הרגשה ביתית של שימוש קבוע. ברז המים החמים לא נפתח בלחיצה אלא בסיבוב של ברז רגיל, לא מנה קצובה אלא זרם מים חמים ששטף את הפנים מדביקות הלילה. בסין היות אדם מהמערב היא בעוכריו, במזרח רוסיה, אירופה ואירופאיות הן עדיין בגדר יתרון, משם מגיעה התרבות. 
 
הרכבת האטה, חוצה גשר, נוף יערות ואגמונים קטנים, בתי עץ. ארץ אחרת. כביש עם משאיות, נשיבת רוחה של ארץ התעשייה. סיביר. נאושקי. שעון התחנה הצביע על חמש ורבע בבוקר. חמש שעות אחורה ממה שהצביע השעון המונגולי שעל ידי. הרכבות נוסעות ברוסיה לפי זמן מוסקבה, חוצות חמישה אזורי זמן במסען ממוסקבה לנקחודה, ממוסקבה לבייג`ינג. חייל רוסי לבוש סגין חום בהיר ארוך, כובע פרווה אפור עם כוכב אדום ומגפיים שחורים עמד על הרציף, משגיח ששום נוסע לא יחדור לרוסיה לפני שייבדק דרכונו. עמדתי בדלת הפתוחה והבטתי בו עד שהקור היה נושך מידי ואני נסוגותי חזרה אל המים החמים ואל ספל התה של הבוקר.

טירי פתח את דלת התא. "רוסיה?"
"רוסיה. כמה זמן הייתם במונגוליה?"
"שישה שבועות".
"הזמנה?"
"לא. ירדנו מהרכבת באולן בטור ומישהו הזמין אותנו. ואחרי אוטובוסים, רכבות וג`יפים מקומיים, החלטנו לנסוע במחלקה הראשונה. נזהרת מהדבר?"
"דבר?"
"כן, דבר, כמו הספר של קאמי".
המבטא הצרפתי. "פגשתם בדבר?"
"כן".
"אתם בריאים?"
"אני מקווה".

הרכבת נכנסה לנאושקי. המון אדם על הרציפים. המונגולים ירדו אל הרציף, מהססים, ידיהם עמוסות מעילים, צעיפים, גרביים, כפפות וחולצות פלנל סיניות. הם הכריזו על הסחורה. ההמון, שציפה לבואה של הרכבת, מצטופף סביבם. חציתי את ההמון, מביט בלוח הזמנים ובשעון, ניגש דרך הקור העומד אל חלון הדוכן הסגור, מצביע על לחם, ביצים וצנצנת גדולה של מלפפונים חמוצים. "אלו לא רובלים טובים". אמרה המוכרת.
"מה זאת אומרת?"
"הם לא טובים". היא אמרה. רצתי חזרה אל הרכבת, ממיר במהירות דולרים לרובלים חדשים. בפעם הקודמת, לפני שנתיים, היה כל דולר שווה 35 רובל. עכשיו היה מחירו 1,300. קידמה. ירדתי דרך שער הברזל של התחנה אל רחבה מונמכת שבה הצטופפו מוכרי אוכל ומוכרי בגדים. נשים סיביריות כבדות ועטופות במעילים עמדו מאחורי דוכני האוכל. האשה הסכימה לקבל את הרובלים. שלושה ילדים ערומים מברונזה כסופה עמדו מול פתח התחנה, רוקדים בקור. חזרתי אל הרכבת, מגיש את הדברים לבאט שחצי גופו התכופף מהחלון, מנסה למכור כפפות צמר לרוסים שעל הרציף.

"מהר!" צעקה נטשה, זינקתי על מפתן הקרון ונטשה הרימה את המדרגות, סוגרת את הדלת. אגם גואיזנוי יהיה התחנה הבאה. שתי דקות. חום הקרון קידם אותי כשנדחקתי פנימה, עובר על פני מונגולים שספרו שטרות של מאות ושל חמש-מאות רובל בתאים עמוסי הסחורה. פתחתי את הצנצנת הענקית של המלפפונים החמוצים, פורס מהלחם הסיבירי. באט פרס מבשר הכבש הקר, מניח על הפרוסות.
בשתיים ורבע לפי שעון מוסקבה, כשדמדומים כיסו את הארץ, נכנסה הרכבת לפרוורי אולן אודה. ההשפעה המונגולית. לא היתה שום השפעה מונגולית בכבישים הסלולים, במשאיות העמוסות, במפעלי התעשייה, הרכבת חצתה את נהר האורחון בדרכו אל הבייקל. סיביר, נשימה רחבה עם הכוח של רוסיה.

ב-21.4.1890 יצא אנטון צ`כוב למסע הפרטי שלו לסיביר בדרכו אל חצי האי סחלין. הוא יצא מתחנת ירוסלבל, התחנה שאליה מתכוונות הרכבות המגיעות מהרפובליקות האסיאתיות ומהקצה הסיבירי של רוסיה. הרכבת הגיעה לירוסלבל ומשם הפליג צ`כוב לפרם. האביב היה עדיין קר. "כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה", כתב לאחותו,"צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הדמויות בטולופים הקרועים, הניצבות בלי נוע על ארבות הנהר החולפות על פנינו, נדמות כאילו הקפיאן מכאוב שאין לו גבול ושיעור. הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים ביצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחיד".

מסילת הברזל נגמרה בטומן. משם התחילה סיביר, מתגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים מותקף על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חצאיתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך- אלה יסכנו לשימוש- פעם ירוצצו את גולגלתו של קבצן שנקרה בדרכם".
 
השוק החל להתעורר. המונגולים נהרו אל הרציף שהוצף באלפי אנשים שכמו חיכו לרכבת המגיעה. אי אפשר היה לדחוק רגל על הרציף. "פיאד נדצט!" סימנה נטשה, מונעת בגופה כניסת אנשים אל הקרון החם. "פונפצן! אתה מדבר גרמנית?" סימנתי שהבנתי, גולש אל הרציף. המראה היה מדהים באמת. מהחלונות השתלשלו בגדים ומעילים ורוכלים נוסעים הכריזו על מרכולתן. חייכתי כשנזכרתי באזהרות כי הרכבת משעממת. אריק ניובי כתב על המסע הגדול של הרכבת האדומה כשנסע ב"רוסיה" ממוסקבה לנקחודה שליד ולאדיווסטוק. אז האפיר הקומוניזם הכובל את המסע. גם לפול ת`רו לא היו מילים חמות על הרכבת. אלא שהרכבת הרוסית העמוסה במונגולים שהביאו את כל טוב ארץ סין היתה סיפור אחר. ורוסיה, סיביר המתעוררת, היתה לפני.

איכרות ניסו למכור כריכים ובשר, בקבוקי זכוכית מלאי חלב וביצים קשות. הנשים על הרציף היו שחורות שיער ועם פנים חדים ונאים מאוד, מוגפות במגפיים גבוהים, עצמות לחיים גבוהות וצוחקות. אסיאתיות אמיתיות, נעות בתוך המון הרוסי ששערו בלונדיני, לבושות שמלות עליזות. הרכבת עמדה באולן אודה יותר מחמש-עשרה הדקות שסימן לוח הרכבות. "מהר, מהר!" קראה נטשה ואני טיפסתי בעקבות טירי לתוך הקרון החם, המונגולים מיישרים את הרובלים שאספו לתוך הבגדים, מושכים את ראשיהם לתוך התאים, מעלים את החלונות. מלאתי את הכוס במים חמים על התה הרוסי השחור - צ`ורני צ`אי - והתישבתי מעברו הנכון של השולחן, פורס לחם, מלפפונים חמוצים ועגבניות, באט מוציא צלעות כבש קרות מהשקית וחותך אותן לפרוסות בשר. היה חושך בבייקל. הימה הגדולה היתה אפלה ואני הצטנפתי בתוך המיטה, מתחת לשמיכה ולסדין כשהחימום מפעפע לתוך התא, מלהיט אותו לטמפרטורה בלתי נסבלת. על האפשרות למות מחום בסיביר לא חשבתי לפני הנסיעה.

לתחילת הכתבה

ניז`יאודינסק

אירקוטסק. לא הוצאתי את החוטם מתוך השמיכות כשהרכבת חצתה גשרים מעל נהר האנגרה בדרכו אל ימת הבייקל. השעון המוסקבאי המשיך את מהלכו המוזר. התעוררתי כשעלה אור מבעד לחלונות. שלוש וחמש דקות לפי שעון מוסקבה. זימה בחוץ. פרחי קור על החלונות. קרח קפוא על הטינופת והאבק של חלונות הרכבת שלא נוקו שבועות. גם מחלון התא היו הנופים ממוסכים בנתזים של משקאות שהוטחו דרך החלון או אל החלון. אנשי הרכבת הרוסית לא התייחסו בכבוד לקו הזה. השמש עלתה דרך הכפור, כדור כתום וגדול מעל מרחבי היערות. היום השלישי למסע. התה של הבוקר, הנחמדות לעמוד במסדרון הקרון הריק באוויר הצונן לעומת התא המחניק, השקשוק המתמיד של הרכבת הלאה, מערבה, לאירופה. כל סיביר לפני, 2,600 קילומטרים מבייג`ינג, 5,000 ממוסקבה.

ארץ חקלאית של חיטה, יערות בשלכת, בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. חשבתי על האנשים בבוקר המוקדם שגזרי העץ מסיקים את תנוריהם. צ`כוב, שנפגש עם אנשי סיביר שמעבר להרי החושך של האוראל כתב לאחותו: "בלילה, כשתכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס".

ניז`יאודינסק. סוסים מערביים, גדולים וחסונים לצד הדרכים. בין הבתים שבצידי המסילה קפאו אגמים קטנים של קרח. הבקתות הסיביריות בנויות העץ והאנשים במגפיים שסבבו ביניהן. ערימות קש של חיטה קצורה השחירו בשדות ולצד היערות הגדולים של הלבנים והמחטנים הירוקים, מקלות תקועים בראשן. מסביב לחלונות העץ, שבחלקם הוגפו התריסים ובחלקם עמדו פתוחים, היו תפרחות עץ כחולות-לוחות עץ מפותחים שחזרו על עצמם בכל בקתת עץ שצפצפות ולבנים בשלכת עמדו ביניהן ובעומקם המרחבים הגדולים. הנשמה הרוסית. קריאת הערבות. טולסטוי, טורגנייב, צ`כוב, סולז`ניצין, דוסטויבסקי, צ`ייקובסקי, קרילוב, גוגול, פנפילוב. הכבישים, הכרכים התעשייתיים.

הבוקר המתעורר, האנשים הפוסעים עם מברשות השיניים אל שירותי המתכת הכסופים, פוערים את הדלת, אוויר קר חודר מהרווח שבין הקרונות. טירי, שיער חלק ובלורית וזקן שכיסה את רוב הפנים הציץ החוצה. "אתה חושב שיש מסעדה ברכבת?"
"אפשר לבדוק".
פתחנו את הדלת אל הרווח שבין הקרונות שבקבוקים מנופצים וניירות משומשים הושלכו דרכם אל המסילה. קרון המסעדה היה צמוד לקרון שלנו. היו בו שישה שולחנות אפרוריים שלידם ישבו אנשים עם מנות תפוחי אדמה ונקניק, בקבוקי וודקה ירוקים לידם. חציו השני של הקרון היה מטבח עלוב שהריחות שעלו ממנו לא הבטיחו כלום וערימות של בקבוקי שתייה צבעונית מוגזת. רכשתי אחד מהבקבוקים שהכילו שני ליטר של מיץ צבוע כתום בטעם נורא. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב על המסעדה שניראה היה שיכול להיות נעים לשבת בה כתחליף לתא הצפוף, התקרה הגבוהה, המרחב.

הנסיעה החלה לגבות את המס שנסיעות ארוכות ברכבת או בא�ניה גובות מנוסע. חזרנו אל התאים. ריח הליזול מהשירותים זחל דרך הסדקים. הרכבת המשיכה להתגלגל כשמונגולים עוברים דרך המסדרונות. השלמתי את הספר של ניובי על מסעו ברכבת ועברתי אל "גדת הנהר" הפנטסטי שנכתב לפני 700 שנה. הטבע האנושי הלא משתנה, גם אם חולפות שנים ונדמה שאנשים אחרים חיים ביבשות או בארצות שמשני צדי הר.

ב-10:53 לפי שעון מוסקבה עצרה הרכבת באילנסקיה. "פונפצן מינוטס! פיאד נצט!" סימנה נטשקה כשקפצתי לרציף, נבלם על ידי המון סואן שהגיח מכל העברים. כאילו ארבו תושבי סיביר לרכבת. ירדתי אל הרציף האפור, למה הרציפים בסיביר כל-כך נמוכים? ואולי צריך לברר מדוע הרכבות כל כך גבוהות. טיפסתי על עמוד חשמל להביט בהמון ששוטט נלהב ותוסס בין המונגולים שעמדו עם הסחורה בידיהם. הרכבת, כמו נהר, כמו שוק נוסע שעובר בסיביר מעיר לעיר וממקום למקום, מצית את דמיונם של הנשים, הגברים, הנערים והנערות המזדרזים אל הרכבת לחטוף מעיל, סודר, כפפה, גרב, צעיף משי לפני החורף המתקרב. העסקות המהירות, ההרגשה של תאוות המסחר ועוד ועוד, הכסף נחטף ונדחק אל הכיסים, ערימות רובלים מתפוצצות, מקומטות, מלהיבות את העין, הנהרה על פני הקונים, פני המוכרים המתוחים, באט שאינו מרוצה אף פעם, משתרך מאחור במאמציו למכור את כפפות האנגורה שקנה בבייג`ינג, מצליח לרוקן רק מעט מחמשת התיקים העצומים שגדשו את התא. התא של טירי היה ריק. שני תרמילים, תרמוס מים חמים ופירות. מקום נעים לשבת ולפטפט על נסיעות בסין ובמונגוליה. ושוב, כטקס שגור, התגלגלה הרכבת באיטיות כמה מטרים קדימה, עוצרת בכבדות, גורמת לגל נדהם של סוחרים לרוץ אל הפתחים, להיתלות במהירות ולהגיח שוב.

ההמונים המתגלגלים על הרציפים לאורך הקרונות הירוקים שנגררו על ידי קטר חשמלי גדול וירוק, שנשא עדיין על גבו את סמל הפטיש והמגל של האימפריה הקומוניסטית. רוסים מול מונגולים. אחד העמים הגדולים בעולם מול אחד הקטנים. יש בארצות גדולות כוח של המון. כך ברוסיה, כך בסין, כך בארצות הברית של אמריקה. בסין וברוסיה מתעלמים מהיחיד, מפעילים את המסות, מתעלמים מחשיבות חייו של היחיד. כך היה תמיד. בארצות קטנות מתבסס כוחו של היחיד. ולכן אולי כשקורות מהפיכות, הן קורות בעוצמה בארצות הגדולות, כי ההמון הופך לגל שוטף שאי אפשר לעמוד בפניו לעומת הארצות הקטנות שבהן האינדיווידואל מסרב להסכים עם האחרים, מכיוון שכל חייו גודל כדמות החשובה בעולם. היהודים יותר מכולם, עדה של יחידים בעלי דיעה מוצקה ונוגדת על כל נושא שבעולם. לא פלא שיהודים הם מהפכנים, כל ילד יחיד לאמו. לא פלא שהמהפיכה הקומוניסטית לא הצליחה באנגליה ובאירופה המערבית שם נהגתה, אלא ברוסיה המיוסרת, הרגשית, שבה קל להסעיר המונים, המונים חסרי שם שמסתערים לאורך רציפים, מאוחדים בכוחה של הקבוצה. ואמריקה? מה עם ארצות הברית של אמריקה? אין לי מושג. אמריקה היא שילוב של השניים, כח ההמון יחד עם האינדווידואליזם. כמו תמיד, הקבוצה שמייסדת מקום מנחה את העתיד. הצחוק הוא של יחידים שהצליחו בכל זאת להתייחד במדינות הגדולות וחסרות הפנים, יש יותר סיכוי לשינוי מהפכני מאשר לכל אותן מדינות קטנות של אינדווידואליסטים שיש להם דיעה מוגדרת על כל דבר.

הרכבת היטלטלה שוב, מתחילה להתגלגל מערבה, זונחת מאחוריה קונים ממהרים שניסו לתלוש בגד של הרגע האחרון מהחלונות, של סוחר מונגולי שהחזיק גבוה מעל הרציף את החולצה, תולש את הרובלים מידו של הסיבירי, שומט את החולצה לידי המאושר שפנה בחיוך לכיוון מבנה התחנה הניאו קלסי שבמרכזו השעון המוסקבאי המציין את הזמן ללא קשר לאור. השעון האימפריאלי. הסיני. הרוסי.
הלאה. 
 
סיביר מבעד לחלונות המזוהמים של הרכבת, העשן במסדרון, בשר הכבש המתעפש על השולחן בתוך התא, באט הנמוך והעגום שמונה את הרובלים, הצרפתים בתא השותים תה מתוך תרמוס, המונגולים על ערימות הבגדים. הרכבת חצתה יובלי נהרות, עוברת את קו פרשת המים האסיאתי, עד ניז`יאודינסק זרמו המים עם נהר האנגרה והאוקה לימת הבייקל, מעכשיו והלאה יזרמו הנהרות צפונה אל ים קרה. אילנסקיה היתה כבר בתוך מערכת היובלים של היניסיי. הנהר העצום שזורם אלפי קילומטרים עד שהוא נשפך למפרץ עצום ממדים, חוצה את שפלת סיביר, את השטחים המוצפים, את הערבה הפראית ביותר בעולם. "הרבה ראיתי, הרבה חוויתי, והכל חדש לי ומעניין אותי עד בלי די, לא כסופר, אלא פשוט כאדם". כתב צ`כוב במכתב לליקין "היניסיי, הטאייגה, התחנות להחלפת סוסים, הרכבים, הטבע הפראי, חיות הבר, המצוקה הנגרמת עקב תנאי הדרך הקשים, העונג שמסבה לך המנוחה - כל אלו גם יחד נפלאים כל כך, שאין מילים בפי".

הבטתי צפונה אל העצים. השמים היו בהירים והשמש נרכנה מערבה ודרומה. טייגה. בשתיים בצהריים לפי שעון מוסקבה עטפו דימדומים את הארץ והרכבת האטה את מהלכה, נכנסת לקרסנויארסק. "פיאדנצט". אמרה אנה שהחליפה את נטשה, שלבשה בגדי לילה ונעלה נעלי בית. הרכבת עצרה בקרסנויארסק, עיר גדולה שאנשיה חיכו לרכבת בתשוקה שיש לאנשים המחכים לפליאות מהמזרח. ירדתי אל הרציף. אוויר הערב היה חמים ונשים מיהרו בעצב בין הקונים, מנסות למכור פרוסות לחם שחור, עופות צלויים, תפוחי אדמה וביצים קשות. צנצנות החמוצים שנקודות גבשושיות פורחות על עורם הוריקו בים האנשים. השמש האירה את האנשים הממהרים, את האם שמשכה את ילדתה בכח בתוך ההמון, את שתי הנערות שמיהרו בחדווה אל מוכרי הצעיפים, אל זוג הצעירים שעמדו מנותקים בתוך סערת ההמון והציתו לעצמם סיגריות. הנשים היו מאופרות בכבדות, שפתותיהן צבועות באדום לוהב, ריסיהן בכחול, שיערן צהוב. רוסיות מאוד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×