פרק י``ג- בין צ`אנדרה שרוטריה לאנדרו כהן, מזרח ומערב...

הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן, עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים... איציק גונן ממשיך בחוויותיו ברישיקש.
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: פרק י``ג- בין צ`אנדרה שרוטריה לאנדרו כהן, מזרח ומערב...
Thinkstock Imagebank ©

חולה ברישיקש

11.12.2003: הבוקר לא אכלתי כלום, על פי ההוראות שקיבלתי, אפילו לא איזה צ`אי קטן... אחרי שהבאתי כביסה לאמא של מוניקה, לקחתי את דרך הקיצור לראם-ג`ולה, וחציתי את הגשר, בדרך לרופא האירוודי, ששימי המליץ לי עליו, ב-Shivananda Herbals. הרופא הזה מאבחן את מצבך הגופני (חינם) רק בזה שהוא מסתכל עליך, שואל אותך כמה שאלות אישיות ומשפחתיות, כמה נגיעות קלות בבטן, וזהו, נחמד לא? טוב, אתם בטח שואלים מה זה בכלל האירוודי הזה (זה מה שאני שאלתי בכל אופן), אז ככה. אירוודה היא שיטת רפואה הודית טבעית, שעושה שימוש בצמחי מרפא. על פי המסורת ההודית, כאשר אחיו של ראמה שכב פצוע אנוש, הביא האנומן, האל הקוף, עשבי מרפא מהר סודי בהימליה, אך כיוון שלא ידע אילו עשבים לבחור, לקח את כל ההר איתו; בדרך חזרה, תוך כדי מעופו בשמיים, נשרו לאדמה חלקים מההר, ואותם העשבים, שהחלו לצמוח ברחבי הודו. כך או כך, ובלי קשר ליכולתו המופלאה של האנומאן, ידוע כיום על כ-2000 צמחי מרפא, שלפחות 500 מהם נמצאים בשימוש נפוץ. כן, כן, תאמינו.

זהו, אז אחרי שהרופא הזה מאבחן את מצבך הגופני, הוא ממליץ, אם צריך, על תרופות טבעוניות מתאימות (ובדרך-כלל צריך, כי גם הוא צריך להתפרנס ממשהו...). טוב, אז החדשות הטובות הן שכל המערכות אצלי פועלות בסדר, ואין מה לדאוג. מה שלא בסדר זה שאני לא שותה מספיק מים. הרופא אומר שאני צריך לשתות כל בוקר חצי ליטר מים, עוד לפני שאני מצחצח שיניים, ורצוי מקנקן נחושת, שמתאים ליסודות שלי, שהם אש ומים, המממ... מעניין, לא? חוץ מזה להשתדל לא לשתות חלב (מה יהיה עם השוקו שלי כל בוקר בארץ???), לאכול הרבה ירקות ולשתות מיץ, שזה ממילא אני עושה, לא לאכול בננות (עוד איסור שלא נראה לי שאוכל לעמוד בו), ולא לאכול פלפל שחור וחריף. הוא רושם לי מין ממרח תאנים כזה, או משהו דומה, ממש טעים, כפית עם ארוחת בוקר, ועוד אבקה שנראית כמו פלפל שחור, נדבקת לחך והטעם שלה מה זה גרוע, כפית אחרי ארוחת ערב. הממרחים והאבקות שהוא רושם יקרים, אבל אם כבר הלכתי אליו, אז בואו ננסה, נראה מה זה עושה! הרופא מבקש שאבוא אליו שוב לפני שאעזוב את רישיקש, כדי שיוכל לראות אם יש איזה שינוי, ונותן לי גם כרטיס ביקור שלו, כדי שנוכל להתכתב במייל, גם מהארץ, אם תהיינה לי שאלות נוספות. יפה, זה שירות שאני אוהב. חוץ מהתרופות אני קונה גם משחת שיניים וסבון אירווודיים מומלצים, שיהיה, ובסוף גם אוסף בחנות כמה דיסקים שביקשתי מהם לצרוב לי לפני יומיים (כן, גם דיסקים יש כאן), וזה כולל שלושה של `בודהה-בר`, שניים של ראבי שאנקאר, ואחד של רייקי, שיעזור לי בכל התרגולים שאני עושה מדי בוקר, מוזיקת רקע ופעמון שמצלצל כל 3 דקות...

הדבר הראשון שאני עושה כשאני יוצא החוצה זה לקנות פאפאיה, הפרי שהרופא הכי המליץ עליו, לתפוס לי פינה על מדרגות הגאט היורדות לגאנגס, ליד ראם-ג`ולה, לפתוח אותה ולהתחיל לאכול. הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן, עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים...

לתחילת הכתבה

כמה מילים על קבצנים כאן

כמה מילים על הקבצנים כאן, משהו שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו, עוד כשהייתי במקלוד גאנג`. יש כאן בהודו המוני קבצנים, זקנים, מבוגרים, צעירים, וילדים, כל מה שאתם רוצים, כולל בעלי מום למיניהם. כולם מושיטים לך ידיים, מקוננים על מר גורלם בהבעת פנים אומללה, מבקשים אוכל, ועובדים שעות נוספות על רגשותיך. מגדילים לעשות הילדים, שגם מתחילים לבכות לידך בכי תמרורים, ממש לפי הזמנה, תוך שהם הולכים אחריך עשרות מטרים, ואחרי שהם מתייאשים ורואים שאתה ממשיך בדרכך, הבכי שלהם נפסק באחת, והם חוזרים לעיסוקיהם. הבכי הזה, אגב, שמור במיוחד לתיירים. להודים המקומיים הם לא מעיזים לבכות... משרד התיירות ההודי מבקש מהתיירים לא לתת לקבצנים כסף, וגם אם הייתי מאוד רוצה, לא הייתי יכול לתת לכל הקבצנים, שאת חלקם אני גם רואה כמה פעמים ביום, וכל פעם הם מושיטים ידיים. כשאתה מנסה לתת למישהו מהם פרי, או סנדוויץ`, כי הם אמרו לך שהם רעבים ואין להם מה לאכול, הם מסרבים לקחת, ורוצים רק כסף... כל המצב הזה הופך אותך לקהה יותר ויותר ברגשותיך כלפי כל הקבצנים, שחלקם באמת אומללים ומוכי גורל. אתה מנסה לא להביט לעברם, מתעלם מבקשותיהם ומתחנוניהם, ורק נקיפות המצפון ממשיכות לייסר אותך, עד שגם הן נעלמות, אחרי כמה שבועות, ואתה נהייה אדיש, ולבך גס בהם, למרות שאינך רוצה להיות כזה. זה מה שקורה לך כאן בהודו, ועל זה אני כועס עליהם, על שהפכו אותי להיות כזה...

לתחילת הכתבה

פגישה עם באבא

כל הזמן אמרתי שאני רוצה לשבת ולשוחח עם באבא אמיתי, רציני, לא מתחזה, כזה שאוכל לשמוע ממנו קצת יותר על החיים, על הדת ההינדית, על שיטת הקאסטות, ועל ההחלטות האישיות שהוא קיבל בחייו והובילו אותו למעמד של באבא, אז הנה, היום זה קורה! בצהריים אני נפגש עם סינתייה ליד ראם-ג`ולה, לא הרחק מבית הספר הסמוך לבנות (התלמידות בדיוק עכשיו בהפסקה), ושנינו הולכים לפגוש באבא שגר בסווארג אשראם, והיא הכירה אותו אחרי שזרקו אותה מהגסט-האוס שלה בעשר בלילה, כיוון שלא רשמה את פרטי דרכונה (כמקובל בכל גסט-האוס בהודו, כשאתה לוקח חדר). הבאבא הזה, שרת צ`אנדרה שרוטריה, הציע לה לגור אצלו עד שתמצא מקום, והיא קיבלה את ההצעה וגרה שם שלושה ימים, וכך הכירה אותו. "הוא אדם מאוד מיוחד", היא אומרת, "אני בטוחה שיהיה לך מאוד מעניין לדבר א�תו", ואכן מייד כשאנו מגיעים למרפסת ביתו בתוך האשראם, ואני מברכו לשלום, אני רואה מולי מישהו מיוחד; אדם נמוך קומה, בן 65 לערך, עם ברק בעיניים, פנים מחייכות, טובות, ועיניים חוקרות. רק הבוקר חזר מחתונה של בן משפחה, בביתו שהה כמה ימים, וכאן חתונה זה אירוע שלם (זוכרים את `חתונת מונסון`?), ועכשיו הוא מביא לנו מין בונבוניירה כזאת, פתוחה בחצייה, עם ממתקים הודיים, מהחתונה, ואומר "תתכבדו!". ...סינתייה אומרת לו שהיא בדיאטה, ולא אוכלת ממתקים, והבונבוניירה עוברת אלי. בינתיים הבאבא מכין לנו צ`אי, ובסוף מתיישב, וכולנו יושבים ושותים, מקשיבים לקולות הפעילות שמסביב.

`סווארג` (שפרושו `שמיים`) אשראם, כולל חוץ ממנו עצמו עוד כמה אשראמים יפים עם גנים פנימיים, פסלים, וציורים של אירועים מהמסורת ההודית, המשמשים ללימודי יוגה, מדיטציה, ופילוסופיה של היוגה. סינתייה מספרת לבאבא למה באתי, ותוך כדי מעבירה לי את חוט הסיפור, ואני ממשיך הלאה. הוא מקשיב, ומחייך, ובסוף אומר: "אם אתה רוצה לדעת יותר, בוא תגור איתי ותלמד"... וואו�, זה משהו, אני המום, לדבר כזה לא הייתי מוכן!!! לא קל לזכות בהזמנה מבאבא כזה חשוב, אולי הכי חשוב ברישיקש, וגם סינתייה מופתעת מאוד, מביטה בו ובי לסירוגין, ומחייכת מרוצה. עכשיו אני כבר מצטער על תוכניתי לעזוב את רישיקש בעוד כמה ימים, בדרך לואראנאסי... טוב, אבל הזדמנות כזאת לא מחמיצים, ואני לוקח מהבאבא את כתובתו, ומסכם אתו שברגע שאוכל אכתוב לו, ואבוא לגור אתו באשראם תקופת מה. יש לבאבא שלושה ילדים, הוא מספר, שני בנים ובאמצע בת, שגרים במקומות שונים בהודו, ואין לו קשר רצוף אתם. "כשהם כותבים לי אני עונה, אבל בקיצור", הוא אומר, ואחר כך מוסיף מול מבטי המעט מופתע, ש"הילדים הם עבור האמהות, האמהות-הנשים הן עבור הגברים, והגברים עבור אלוהים. לכן מי שאחראי על חינוך הילדים אלה הנשים; הגברים לא מתערבים, אלא אם צריך לצעוק על הילדים"... אני מתאר לו את קשרי המשפחה אצלנו, ומעורבות שני ההורים בחינוך הילדים (רצוי, הא?), והוא מחזיר אותי לטבע, ומבקש

שאביט על כל בעלי החיים; תמיד הנקבה היא זו שמטפלת ומגדלת את הצאצאים, ולא הזכר. טוב, מכיוון שבאתי לשמוע ולא להשמיע אין בכוונתי להתווכח, ולדבר על מותר האדם מהחיה, והבאבא ממשיך; הוא מדבר על עצמו (ומתכוון בעצם גם לאחרים), ואומר שהוא צריך להחזיר בחייו "שלוש הלוואות" שקיבל כשנולד: לאביו, לאמו, ולמורהו הרוחני; רק להם הוא חייב, ולא לאף אחד אחר, ואותם הוא ישרת כל ימי חייו (שמתם לב שזה לא כולל את הילדים?). יש לו עוד שלושה אחים, וכולם, יחד אתו, הגיעו למעמד בכיר, וכיוון שהם ממשפחה בראהמינית, שהיא הקאסטה העליונה בהודו, המשפחה גם תמיד היתה עשירה ולא חסרה דבר. אביו, שעדיין חי, שרת במערכת הממשל הבריטי (וגם רכש לו גינונים בריטיים), ובמהלך השנה הוא עובר בין ארבעת הבנים, ושוהה שלושה חודשים אצל כל אחד מהם. כשאביו בא אליו הוא משרת אותו, דואג לכל מחסורו, ומטפל בו, כי זו אחריותו; הוא גם ממשיך לשמור על הכללים שהם חלק מהמסורת ההודית, שלפיהם "אסור למתוח ביקורת על ההורים ועל המורה הרוחני, וגם לא לייעץ להם או לשאול אותם שאלות; צריך רק להקשיב להם". אחר כך הוא מוסיף, כאילו היה פסיכולוג, ש"ההקשבה היא התהליך, ואילו הלימוד והידע הם המטרה"...

הבאבא, שרת צ`אנדרה שרוטריה, הגיע בגיל צעיר עם הוריו לעיר הארידוואר הסמוכה, כדי שכולם, כולל אביו ואחיו, יסתפרו ויגלחו את שערות ראשם. בהמשך השתקעו ברישיקש, ומאז הוא כאן. באשראם הוא מתגורר כבר 15 שנה, לאחר שתפס את מקומו של הבאבא הקודם, שהיה הדמות המרכזית באשראם ונפטר. כשעזב את הבית היה בנו הצעיר בן שנתיים, הוא מספר, ואני שואל אם לא היה לו קשה לעזוב את הבית כשיש לו תינוק קטן. "זה מה שהרגשתי שצריך לעשות", הוא עונה, "אלוהים קרא לי". אחר-כך הוא מביט בי בפניו המחייכות ובמבטו החוקר, ואומר: "יום אחד גם אתה תרגיש ככה, אבל יכול להיות שאז כבר יהיה מאוחר מדי, ולא תוכל לקום וללכת"... בינתיים סינתייה צריכה ללכת לשיעור יוגה, והיא נפרדת מאתנו ומשאירה את שנינו בשיחתנו, ואני תוהה ביני לביני האם אכן יגיע יום אחד כזה שבו ארגיש שאני צריך לעזוב הכל ולהתחיל במסע משלי, בדרך חדשה, ואולי בעצם זה כבר קרה לי...

"היוגה היא הדבר האמיתי, כבר יותר מ-3000 שנה", ממשיך הבאבא, "הדבר שיכול להוביל אותנו לשלמות; במערב לא מגיעים לשלמות, לא המדע, ולא הרפואה, משהו תמיד חסר; ביוגה אתה יכול להגיע לשלמות, כי יש לה תשובות, היא יכולה לשחרר אותך ממעגל הלידות מחדש ולהוביל אותך לשחרור מלא, למוקשה, להארה! הבאבא עוצם את עיניו, נשען אחורה, ואני חושב על המוקשה ההודית, הנירוואנה הבודהיסטית, וההארה, כפי שמתאר אותה אנדרו כהן בספרו `לחיות חיים מוארים`, כאשר האדם חווה ישירות את הטבע הסופי, או המוחלט של החיים עצמם. כאשר הוא רואה הרחק מעבר לגבולות העצמי האישי, ומגלה את האופי האוניברסלי של חווייתו האנושית. החווייה וההכרה הזו משחררת את העצמי מהכלא המחניק של הפרספקטיבה האישית, מביאה לידי סיום את היחס האנוכי שלנו כלפי החוויה האנושית, ומאפשרת לנו את החופש המופלא ללכת עד הסוף בחיים האלה, חופשיים ממגבלות...

אני שואל אותו על שיטת הקאסטות, והאם נכון הדבר שבערים מתקיימים היום גם נישואים בין בני קאסטות שונות. "לעיתים רחוקות מאוד", הוא אומר; נישואין בין בני קאסטות שונות יוצרים המון בעיות, והופכים את החיים לבלתי אפשריים; הזוג המעורב בעצם מנודה חברתית, לא מוזמן לאירועים ומסיבות, וגם משפחותיהם מחרימות אותם פעמים רבות. "הנה", הוא אומר, "בת אחי התחתנה עם מישהו מקאסטה אחרת, ועכשיו לחתונה היא באה לבד, כי לבעלה אסור להשתתף בחתונה של בראהמינים". יש 16 כללים המפרטים בדיוק איך עליך להתנהג, מלידה ועד מוות, וכולם חייבים למלא אותם. יש גם 8 כללים לחתונה, למשל, אם הגבר חוטף את הא�שה מביתה זה נחשב נישואין, וכך גם אם הוא בועל אותה בשנתה. הכל לפי המסורת והדת, שהן חזקות מאוד ולא ישתנו. לא, הוא לא רואה סכנה למסורת הזו מכיוון המערב, הוא עונה לשאלתי, "כי המערב הוא מטריאליסטי, בעוד שהודו היא רוחנית, ספיריטואליסטית". יש השפעות של המערב, זה נכון, הוא מודה, אבל הדת, המסורת, והתרבות חזקות מאוד ולא בנקל ייפגעו.

מדי פעם הוא עוצר, ומשתררת שתיקה ארוכה, ואני ממתין בסבלנות להמשך דבריו. לפעמים הוא קם, נכנס פנימה לחדר, וחוזר אחרי כמה דקות. "כל חיי לא עבדתי עבור כסף, אלא כדי להחזיר את חובי להורי ומורי", הוא מוסיף, "ואילו המערב הולך בכיוון הלא-נכון; הוא רואה את הסימנים אבל לא מבין אותם, וממשיך לרדוף אחר החומרנות. כשאתה מנסה לשנות את הטבע אתה תסבול, עליך להיות חלק מהטבע, לציית לו, ולחיות בפשטות וטבעיות". עכשיו הבאבא עושה שוב הפסקה בדיבורו, ובסופה הוא קם והולך לעשות עוד צ`אי; כשהוא מסיים הוא מוזג לארבע כוסות, ונותן לסאדו צעיר, שיושב בצידה השני של המרפסת, על מיטת בטון, ומקשיב לשיחתנו, לגנן שמנקה את הדשא ליד (והוא קורא לו לבוא לשתות), ולי; לכל-אחד מאתנו הוא גם מוסיף שני צנימים קטנים, אותם הוא מניח ליד הכוס. כשהוא חוזר לדבר הוא מתייחס לדוגמה האישית; "אצלנו במזרח אינך יכול ללמד אחרים אם אינך מושלם; לא יכול להיות פער בין התנהגותך האישית, ובין היותך מורה, והערכים והידע אותם אתה מקנה לתלמידיך", הוא אומר, ואני מחייך לעצמי, כשאני חושב על חלק גדול של המנהיגים והמורים שלנו; אצלנו במערב דוגמה אישית נתפסת כדבר שאינו הכרחי, ולעיתים אפילו מיותר, והרבה מנהיגים ומורי דרך מתנהגים בחייהם האישיים באופן שלא פעם סותר את הדברים שאליהם הם מטיפים...

השעה כבר כמעט חמש, ואני שם לב שהבאבא מתחיל לעשות הכנות ליציאה, מכין לעצמו את כלי המים, ושמיכה להתכסות בה, ותכף יצטרף לחבריו שהולכים ונאספים בחצר האשראם. טוב, זה הזמן להיפרד ממנו, למרות שהייתי שמח להמשיך ולשבת איתו, ולשמוע ממנו עוד. אני נותן לו מזכרת קטנה שהבאתי מהארץ, תפילת הדרך באנגלית, על לוח מתכת קטן, והוא מחייך בשמחה, בודק וממשש את הלוח המצופה, קורא את הכתוב, ושמח במתנה כמעט כמו ילד קטן...

לתחילת הכתבה

טקס פוג'ה לסיום היום

כיוון שאני ליד ראם-ג`ולה, והשעה מתאימה, אני מחליט ללכת לראות שוב את טקס הפוג`ה, בתקווה שהפעם יהיה יותר טוב מהטקס הקודם שראיתי כאן. יכול להיות שבפנים אני גם חש רצון להיפרד מהטקס, כי אולי כבר לא יצא לי להגיע לכאן לפני שאעזוב את רישיקש. כן, כשאני חושב על זה אני בעצם בטוח שזו גם פרידה כזאת. בכל אופן היום הציפיות שלי יותר נמוכות, וכך אני גם מגיע לטקס, מצויד בבוטנים חמים, ואחרי שחלצתי את הסנדלים והפקדתי אותם תמורת פתק עם מספר (בתקווה למצוא אותם בסוף הטקס...). טוב, הטקס הפעם אולי מעט יותר מרגש, אבל עדיין אי-אפשר להשוותו לטקס בטריבני-גאט, ועדיין אני מרגיש כמו צופה במחזה שאני לא חלק ממנו, לצערי. עמית שוב כאן, גם איתי, הקיבוצניק, מראם-ג`ולה, ועוד כמה חבר`ה שכבר הספקתי להכיר, ישראלים ואחרים, האווירה נחמדה, וזהו, לא יותר מזה...

ההפתעה מחכה לי מיד אחרי הטקס, כשאני פוגש את פרמדאס, עם עוד שני חברים, כולם בגלימות לבנות, חגיגיים כאלה! שנינו מתרגשים, וכולנו מתיישבים לשתות כוס צ`אי ולהחליף חוויות. גם הוא היה בטקס, למרות שהוא נוהג להגיע אליו רק לעיתים רחוקות, ואני שוב תוהה על הגורל שדאג לזמן אותנו יחד כמה ימים לפני שאני עוזב את רישיקש... פרמדאס ממשיך בשיגרת יומו, כפי שסיפר לי כשנפגשנו לראשונה, מאושר בחלקו, ואני מספר לו על המוצאות אותי מאז שנפרדנו, ומה הספקתי ללמוד בינתיים. על הרבה דברים אנחנו מסכימים, אבל בנושא אחד אנחנו בויכוח; לי יש עמדה מאוד ברורה באשר למעמדן הנמוך של הנשים בהודו, ואילו פרמדאס סבור שדווקא הודו נותנת להן מעמד של כבוד; "תראה כמה אלות הודיות יש במסורת ההודית", הוא אומר, ומצביע על סאראסוואטי, בת זוגו של בראהמה, אלת הנגינות והחוכמה, על לאקשמי, אלת העושר, בת זוגו של וישנו, ועל פארוואטי, בת זוגו של שיווה; פארוואטי היא הצד הנעים וטוב הלב של האלה ד�ווי, או בשמה הבנגלי דו�רגה, שהיא אלת הכוח וההרס, וכמובן אסור לשכוח את קאלי, `השחורה` עם הלשון האדומה, שהיא אלה צמאת דם וששה לקרב (עד ראשית המאה ה-19 נהגו להקריב לה קורבנות אדם), והיא המפחידה שבאלות ההינדיות... הנקודה שפרמדאס מעלה באמת מעניינת, וצריך גם לזכור שעד לא מזמן היתה כאן גם ראש-ממשלה א�שה, אינדירה גנדי, ובכל זאת, המציאות שאני נתקל בה יום-יום, וגם מה שאני קורא ושומע מסביב, דווקא מצביעה בעיני על הפער העצום בין מעמדן של האלות, ובין המציאות היום-יומית של חיי הנשים בהודו. טוב, לא על הכל חייבים להסכים, על זה שנינו מסכימים, ונפרדים זה מזה בתקווה שעוד ניפגש מתישהו...

כמו שאני יוצא מהקפה אני פוגש עוד מכר ותיק צועד ברחוב, סוואמינראן, מהאשראם של החיפושיות, מה קורה פה, מישהו יכול להסביר לי??? הפעם הוא לבוש יפה, שערו הארוך מסורק, עדיין מעט רטוב, והוא צועד עם כמה סאדואים אחרים; אנחנו לוחצים ידיים, ומחליפים כמה מילים באנגלית קלה ובתנועות ידיים. הם בדרך לאשראם, שנמצא ממש לידנו, ואני מברך אותם לפני שהם נכנסים פנימה, ותוהה ביני לביני האם יש משמעות מיוחדת למפגש המחודש שלי עם שני אנשים, שפגשתי כאן בימי הראשונים ברישיקש, ואם כן מהי?...

את ארוחת הערב אני מחליט להקדיש למסעדת `מון לייט קפה`, שיש לי אליה חיבה מיוחדת, וזו ההזדמנות להיזכר בארוחות הטובות שלה, לקראת פרידה. כשאני מתקרב למסעדה אני שומע מוסיקה מערבית קצבית, רואה המון אורות ותוהה מה קורה פה? אני עולה לקומה השנייה, ואז מסתבר לי שחוגגים עכשיו מסיבת יום-הולדת לבתו של בעל המסעדה, והגעתי בעיצומה של המסיבה... אני כבר רוצה לעשות `אחורה פנה` ולהסתלק, אבל אנשי המסעדה מבקשים שאשאר, הם מאוד ישמחו אם אכבד את המשפחה בנוכחותי. נו, מה תגידו? אני צריך לנסוע עד הודו כדי שמישהו יזמין אותי להיות אורח כבוד ביומולדת... טוב, אי-אפשר לסרב לבקשה כזו, ואני נכנס ומתיישב בכסא שהם מפנים עבורי. המוזיקה מנגנת, הילדים משחקים בבלונים ובשרשראות הצבעוניות שתלויות מלמעלה, והאמהות מחלקות אוכל. אשתו של הבעלים מביאה לי צלחת של צ`או-מין, והמבורגר צמחי (רישיקש היא עיר קדושה, מרכז עליה לרגל, ולכן גם כל מסעדותיה צמחוניות, לפחות רשמית...), ומבקשת מיד שאגיד לה אם ארצה עוד. בעוד הנשים עומלות על הגשת האוכל והעסקת הילדים במשחקים, יושבים כל הגברים בצד, בחבורה אחת, ומשוחחים ביניהם, כאילו אין להם עניין במה שמתרחש כאן ממש מולם... ואני באמצע, ליד המזנון, אוכל ונהנה, מגלה מהר מאוד שמסיבת יום ההולדת הזאת היא בדיוק כמו מסיבות יום-הולדת אצלנו, לפחות בכל הקשור לילדים ולאמהות, וכמובן לכל הרעש וההמולה שמסביב. כשאני קם ללכת, אני מתלבט עם עצמי מה לעשות, ובסוף מציע, בזהירות, לשלם עבור האוכל. "מה פתאום", הם מיד אומרים לי, "אתה הרי אורח שלנו!"...

טוב, יום כזה עמוס צריך לסיים באווירה רוגעת, עם החבר`ה, ואין מקום מתאים יותר מ`שיווא קפה`. כל החבר`ה, כמעט, כבר כאן, ואפשר לפצוח בשתייה, כמה סיגריות, ונסיון לברר לעצמי את כל מה שלמדתי היום, במהלך שיחה עם זוג דרום-אפריקני צעיר. מגיעים גם כמה חבר`ה חדשים, בינהם ארנולד, בחור הולנדי נחמד, בן 35 לערך, שמתלבט אתי בקול לאן כדאי לו לטייל מחר; הוא שמע שיש כאן מפלים יפים, אז איך מגיעים אליהם... כן, גלגל חוזר, ואני נזכר בעצמי כשהגעתי לרישיקש, וגם שמעתי על המפלים וחיפשתי אותם... טוב, אי אפשר כמובן בלי כאראם, הסנוקר האולטימטיבי, ואת הערב אנחנו מסיימים במשחק זוגות סוער, ארנולד (שבזה הרגע לומד את המשחק, ומתנצל בנימוס על כל החטאה שלו) ואני, מול טוני הגרמניה, בחורה רצינית, שכבר הכרנו מזמן, וחגי, בחור ישראלי שגם הוא הגיע זה עתה...

לתחילת הכתבה

לקראת פרידה מרישיקש

12.12.2003 : זהו, החלטתי. אחרי לבטים החלטתי שמחר, שבת בצהריים, אני נוסע באוטובוס לדלהי. אמנם כרטיס הרכבת שלי מדלהי לואראנאסי הוא רק ליום שני בלילה, אבל החלטתי לנסוע כבר מחר, ולהספיק לטייל קצת בדלהי. אז תראו, בסך הכל מאוד נעים ונוח לי כאן ברישיקש, באמת כיף אמיתי, כל מה שהבן-אדם צריך. אני מכיר כבר את האנשים, את המסעדות, איפה כדאי לאכול מה, את המקומות השווים, אפילו איפה אפשר לקנות את המים הכי זולים, או גליל ניר טואלט שעולה רק 20 רופי, במקום 25... כיף להסתובב, להגיד שלום לכל המוכרים ולכל המכרים, הכל באיזי כזה, רגוע, אבל זהו, זו בדיוק המלכודת, מלכודת הדבש; המלכודת הזאת גורמת לך להירדם, להתחיל לעשות דברים באופן אוטומטי, להגיב באופן מותנה, כי חם, ונעים, ואתה לא רוצה לשנות, רק שיישאר כמו שזה; ואז אתה מתחיל לפספס, ואפילו לא שם לב, וכבר לא מתרגש כמו בהתחלה, כשאתה רואה את השקיעה על הגאנגס למשל, את עולי הרגל הטובלים בנהר, את הקופים של לאקסמן ג`ולה, או כל דבר אחר. השיגרה הנעימה אופפת אותך, מחלישה את כוחך לקחת יוזמה ולחדש, וזה בדיוק הזמן לאסוף את הכוחות שעוד נשארו, לקום, להגיד היה יופי וטוב שהיה, ולצאת לדרך. כן, זה הזמן ללכת הלאה, לראות עוד דברים, להכיר אנשים ומקומות חדשים, להמשיך לחפש, ללמוד, לגלות...

בחרתי לעזוב בשבת, כי אז אוכל הערב, בקבלת שבת, להיפרד מכולם, וכבר אמרתי לכם שבשבילי הפרידות חשובות מאוד. אינני רוצה סתם להיעלם, כמו שקורה כאן לרבים, שפתאום נעלמים ואף אחד לא בטוח מה קרה אתם, עד שמישהו בא ואומר כן, ראיתי שהם עזבו; אני רוצה להיפרד כמו שצריך מחבר`ה שמאוד נהנתי להיות בחברתם, ואני גם רוצה להגיד להם את זה, שידעו. אני גם מקווה שעוד יצא לנו להיפגש כאן בהודו, בואראנאסי או בראג`אסטאן, או בכל מקום אחר, וגם את זה אני רוצה להגיד להם... בכלל, תדעו לכם, אולי ההפתעה הכי נעימה שיש לי מהטיול בהודו אלה החבר`ה הישראלים, באמת! חבר`ה עלא-כיפק, מתעניינים במה שקורה סביבם, עוזרים אחד לשני, נחמדים, ולא כאלה שבאו לכאן רק בשביל הסמים. נכון, יש גם מקומות וחבר`ה שמעשנים והרבה, בקאסול, בגואה, אבל לפחות ממה שאני הספקתי כבר לראות בחודש וחצי (בגואה עדיין לא הייתי), זה לא מאפיין את מרבית הישראלים. בחיי, היה שווה לבוא להודו, ולו רק בשביל להאמין מחדש בחבר`ה שלנו...

טוב, אבל עדיין יש לי עוד כמה דברים לראות ולשמוע כאן, ואחד מהם היא הפגישה שלי עם סינתייה במרכז אנדרו כהן. סינתייה היא בחורה מאוד מיוחדת, והקשר שנוצר בינינו גם הוא מאוד מיוחד. היא אמריקנית, ניו-יורקית, בת 28, בת לאב יהודי ואם קתולית, שנפטרה כשסינתייה היתה בת 14. האם נתנה לסינתייה חינוך קתולי נוקשה ("אסור לשכב עם גברים לפני החתונה", ועוד כאלה רעיונות), אותו המשיך אחר-כך אביה. את תוצאות החינוך הנוקשה הזה היא מנסה, מאז שהיא בת 18, `לסדר` באין ספור סדנאות של יוגה, מדיטציה, רייקי, וכל מה שיש, כולל לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. זה גם כולל נדודים מחוץ לניו-יורק למקומות שונים, כולל ישראל, ומתוך זה כבר שנתיים בהודו, ויותר משנה ברישיקש... זהו, זוהי סינתייה (על קצה המזלג), ועכשיו אנחנו יושבים וצופים יחד בקלטת מביקור אנדרו כהן בארץ, באפריל 2002, כדי שאוכל להבין קצת יותר לעומק את משנתו.

כן, אז הקלטת הזאת באמת עושה לי איזה סדר בדברים, ומבהירה אותם, מעבר למה שהבנתי עד כה; אם להגיד בקצרה מה אני מבין לגבי חמשת העיקרים עליהם מבוססת תפיסתו של אנדרו כהן (ויסלחו לי מראש מאמיניו של אנדרו כהן, אם פספסתי או בלבלתי משהו), הרי העיקר הראשון מדבר על הצורך בהחלטה נחושה שלנו להיות חופשיים בחיים שאנו חיים. הדרך להיות חופשי היא להגיע לפשטות, כי משמעות הפשטות היא להיות שלם, מאוחד, ממוקד בתשוקה להיות חופשי, ולא בדברים אחרים. העיקר השני אומר שאם אנחנו רוצים להיות חופשיים, עלינו לקבל על עצמנו אחריות מלאה ומוחלטת לכל מה שאנחנו עושים, ולא לחפש אחרים להאשים אותם (וזה מיד מזכיר לי את סיפורו של הנער ב`אלכימאי` של קואלו, ספר אהוב עלי במיוחד). העיקר השלישי אומר שעלינו להיות מודעים למה שקורה סביבנו, להתמודד עם הכל, ולא לחמוק משום דבר; "עלינו לחקור ללא הרף מה באמת מניע אותנו לבחור במה שאנו בוחרים", וכך לגבש לעצמנו אני אותנטי, באמצעות החופש שיש לנו לבחור.

העיקר הרביעי אומר שהחוויה האנושית היא אחת, ולכן גם החוויה האישית שלנו היא לא-אישית אלא כלל אנושית; רק כשנדע לוותר על היחס האישי לחוויה שלנו, נוכל להתבטא בחופשיות, כפי שאנחנו, ואז תוכל אנושיותנו לבוא לידי ביטוי מלא. העיקר החמישי הופך את התהליך לאוניברסלי; התשוקה שלנו לשחרור והארה חייבת להיות מכוונת למען הכלל; אנחנו חייבים להפסיק לחיות רק למען עצמנו, ושחרורנו האישי, כדי לקבל עלינו את עול האבולוציה של הכלל. "כאשר אתה מפסיק לחיות למען עצמך, ומקדיש את כל מה שיש לך ואת כל מה שהינך למען הכלל", אומר אנדרו כהן, "זהו סוף הדרך", סוף החתירה אל ההארה, וגילוי אינסופי של חופש...

מה אני אגיד לכם, בהחלט מרשים! יש כאן הרבה מאוד דברים שאני מאמץ לי כבר, גם בלי לצלול עמוק יותר אל התורה כולה, וכשאני אומר זאת לסינתייה על כוס צ`אי, כשאנו יושבים על המרפסת ומחליפים רשמים, היא בעננים... היא מאוד מאמינה בתורתו של אנדרו כהן, מגיעה למרכז הרבה, נפגשת, משוחחת, וחשוב לה מאוד שגם האחרים יראו את מה שהיא רואה. טוב, בינתיים אני גם מספר לסינתייה שמחר בבוקר אני מתכנן לעזוב את רישיקש; "למה?" היא שואלת, מופתעת כולה, "תישאר כאן עוד קצת"... "זה הזמן הנכון בשבילי", אני אומר, אחרי שהות קלה, "אני מרגיש שאני צריך להמשיך הלאה"... סינתייה מביטה בי שוב בעיניה הנבונות, החודרות, בוחנת אותי, מנסה לראות עד כמה אני נחוש בתוכניותי. אחר-כך היא עוצמת את עיניה לרגע קל, וחוזרת ופוקחת אותן שוב; היא חוזרת ומביטה בי, ובסוף אומרת שתשמח אם ניפגש שוב, היא מתכוונת לבקר מתישהו בארץ, אז אולי ניפגש? אנחנו מחליפים מיילים, ואני מוסיף שאולי ניפגש עוד בהודו, מי יודע???

בדרך ממרכז אנדרו כהן לגסט-האוס אני עוצר לצ`אי בג`רמן בייקרי שמעל לקסמאן ג`ולה, ולא תאמינו את מי אני פוגש, את א�מה השבדית, ממקלוד גאנג`... הייתם מאמינים? שנינו נרגשים, ויש לנו כל-כך הרבה סיפורים לספר אחד לשני, וואו�, איזו התרגשות, חיבוקים, נשיקות; אמה כבר התגברה על כל חבלי הקליטה הגסטרונומיים כאן, למדה סוף-סוף לאכול אוכל הודי בלי לחטוף קלקול קיבה, והיא נורא מרוצה מעצמה, והאמת שהיא גם נראית מצויין! כשאני מספר לה שאני עוזב מחר היא מאוכזבת; אני מזמין אותה לקבלת שבת הערב, אבל היא כבר קבעה עם מישהו, ולא תוכל להגיע, חבל, שנינו אומרים, ושוב מתחבקים. יש לה גם כמה חלומות לספר לי, היא אומרת, הכל רשום אצלה, ואנחנו מסכמים שנדבר עליהם כשניפגש בפעם הבאה, שבטח תהיה, אם כי לאף אחד משנינו לא ברור מתי...

הפגישה עם אמה החזירה אותי באחת לימי מקלוד העליזים, שעכשיו נראים לי כמו לפני שנות דור; כל-כך הרבה אנשים פגשתי מאז, הודים שזו ארצם, מטיילים מכל העולם, הרבה ישראלים, פסיפס ענק של פנים ושמות שהולכים איתי עכשיו לכל מקום במחשבות, בדפי היומן, בתמונות ובכתובות מייל. כל אחד מהם נתן לי משהו, ולכל אחד מהם גם אני נתתי משהו, לא כעסקת חליפין שנעשית משיקולי כדאיות, אלא כחלק מהיותנו בני-אדם, הצמאים לקשר אחד עם השני, ומאמינים ביכולתנו לגרום לאחרים להיות טובים יותר, ולו במשהו אחד קטן. לפעמים אתה גם מתאכזב, זה קורה. כן, למשל תשמעו סיפור שקרה לי לפני יומיים. מעט צפונה מלאקסמאן ג`ולה (לא רחוק מהגסט-האוס של כאמל, שסוף-סוף מצאתי), עומד מוכר פירות עם עגלת מכירה כזאת, ואיך שהוא מצאתי את עצמי חוזר וקונה אצלו פירות. לידו יש מוכרי פירות נוספים, אך אני הרגשתי צורך לשמור לו אמונים, וכך, כמעט מדי יום, הייתי מגיע אליו בדרכי אל, או מ-, וקונה אצלו פירות. שלשום הגעתי אליו וקניתי בננות ותפוחים שעולים ביחד 10 רופי, ונתתי לו שטר של 20 רופי, ואז הוא מחזיר לי 6 רופי עודף; אני מביט בו מחכה, ואז הוא מוסיף עוד 2 רופי, וזהו; אני ממתין, ואז אני אומר לו "...הי, זה עולה 10 רופי"... הוא מביט בי חזרה, ומוסיף לי עוד 2 רופי, כאילו הוא עושה לי איזה טובה או משהו; לא מתנצל על זה שניסה לעבוד עלי, לא מחייך אפילו, כמו שרבים מ�נותני השירותים עושים (טוב, לא הצליח...), כלום, ועל פניו אין שום מחוייבות הדומה במשהו למה שאני חשתי אליו בכל השבועות האלה, וזה מאכזב, ומרגיז... אבל אפילו שיש לך כאן כל פעם סיפורים כאלה, אני עדיין מאמין בכל האנשים האלה שאני פוגש בדרך, ולא רק בהודו. אני מאמין בטוב הלב הטבוע בהם מלידה, ואני מאמין שאני, וכולנו, יכולים לעזור להם להוציא אותו החוצה, ל�עולם, כפי שהם יכולים לעשות לנו; ואם זה נשמע לכם שמאלצי, או יותר מדי אופטימי, או מנותק, אז לא אכפת לי, באמת שלא...

לתחילת הכתבה

קבלת שבת

את קבלת השבת היום אנחנו עושים, לשם שינוי, במסעדת `פאראדייס`, בין `שיווה` ל`כנען`; החלטנו לגוון קצת, וגם לתת תעסוקה למסעדה, שלמרות שיש בה אוכל טוב היא בדרך-כלל ריקה. הפעם יש פחות ישראלים, למרות שהגיעו כמה בנות מראם-ג`ולה שהזמנתי אתמול ב`שיווה` (ולמי שלא יודע, החבר`ה של ראם-ג`ולה והחבר`ה של לאקסמאן-ג`ולה הם שני עולמות שונים...); לעומת ישראלים יש לנו הערב יותר תיירים זרים שהזמנו לבוא, ואכן באו. שימי מברך, מסביר באנגלית על השכינה, שהיא נקבה, ואומר שבקבלת שבת אנחנו מכבדים את הא�שה שעובדת קשה כל השבוע (מעניין, את זה אני שומע פעם ראשונה...); הוא שותה מהיין ומעביר לכולם, ואחר-כך בוצע את החלה, טובל במלח, ומחלק, וכולנו שרים שירי שבת. המלצרים לוקחים את כל ההזמנות יחד, ולוקח לאוכל קצת זמן להגיע, אפילו הרבה, אבל כשהוא מגיע לבסוף הוא בהחלט טעים, והרעיון לשנות היום את המסעדה מצדיק את עצמו, לא רק מהסיבות הסוציאליות. אחרי האוכל אנחנו יושבים ושרים כל מיני שירים, החל בבילי ג`ואל וכלה במאיר אריאל. נמרוד מלווה בגיטרה, ומה שהוא לא מכיר הוא מאלתר במקום. פתאום, בקטע של מאיר אריאל, בא לי לשיר את `אול�ה-בבו�`, שיר שמאיר כתב פעם, כשהיה צעיר, למסיבת פורים בקיבוץ משמרות. מסתבר, להפתעתי, שאיתן, שיושב לידי, מכיר גם הוא את כל המילים, ושנינו שרים יחד, בית אחר בית (ויש רבים), את כל השיר המוזר הזה ("היה פעם גבר איתן ואפלו�ל / בעין שמאלו צמח לו תבלול / ושני משושים לו דוגמת השבלול / וראש משושה, מיובל וחלול / ושמו היה אולה-בבו...").

...עם טוני הגרמניה (בחורה רצינית וחמודה לאללה), שיושבת מולי, יש לי שיחה ארוכה על מלחמת העולם השנייה והשואה. אני מספר לה שאני קורא עכשיו את `אבנים מן הנהר`, ספר שמסתבר שהיא לא מכירה, שמספר את הסיפור של אנשים טובים מהצד הגרמני באותן שנים, וזה מאוד מעניין, כי זו נקודת מבט שפחות מוכרת לי. טוני מספרת על סבתא שלה, שגם היתה אחת מאלה שהתנגדו לשלטון הנאצי, ומבטיחה לשלוח לי במייל שמות של ספרים נוספים שיוכלו לתת לי תמונה רחבה יותר של העם הגרמני במלחמה, ושל העובדה שהיו גם כאלה שהיו מוכנים לסכן את עצמם ומשפחותיהם בהתנגדותם להיטלר ואנשיו.

בסוף בסוף, אחרי שהרוב כבר הולכים, נשארים רק וותיקי לאקסמאן-ג`ולה, ואתנו טוני ואליזבט; ממשיכים לשיר עוד שירים, כשנמרוד מלווה בגיטרה, ואף אחד לא רוצה ללכת... אבל אין מה לעשות, צריך להיפרד, במיוחד שהמלצרים מחכים רק לנו כדי לסגור את המסעדה. אני אומר דברי פרידה, אחר�י טוני, שעוזבת מחר לנפאל, ואחריה תומר, שגם עוזב מחר, אם לא ישנה דעתו ברגע האחרון, ואז, כמיטב המסורת הלאקסמאן-ג`ולית, `צוות בנופי`, שכולל את נמרוד, הילה, עמית, הדר, שימי, ואיתן שרים לנו, העוזבים, את שיר היקינתון... טוב, בואו נעצור את זה כאן, לפני שכולנו נצטרך לשלוף את המטפחות (שלי כבר בחוץ)...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×