פרק י``ט- מחר אולי לא יגיע לעולם` (קל-הו-נאא-הו)

אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
איציק גונן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרק י``ט- מחר אולי לא יגיע לעולם` (קל-הו-נאא-הו)

סרט הודי בבית קולנוע בג'ייפור

29.12.2003: אולי לא תאמינו, אבל ממש עכשיו אני יושב בקולנוע ראג`-מאנדיר בג`ייפור, וצופה בסרט הודי, כן, סרט הודי! נכון, אני לא מבין הינדית, אפילו שהגיבורים אומרים מדי פעם גם איזה משפט באנגלית, כי העלילה מתרחשת בשכונה הודית בניו-יורק, אבל כל מי שכבר צפה בסרט הודי, יודע שלא חייבים להבין את השפה כדי לדעת מה קורה; תמיד יש הרבה שירים ומוזיקה תוססת, וחבר`ה שרוקדים, בכיף, תמיד יש איזו אהבה נכזבת, מישהו טוב ומישהו רע, לפעמים יש קצת מכות, לפעמים מישהו אהוב הולך למות, או אפילו מת, וכל זה, אתם יודעים, ותמיד הדמעות זורמות כמים... אבל רגע, בעצם גם במערב זה המתכון הבסיסי למלודרמה טובה, הלא כן? אז למה אני משמיץ??? אז נכון, כאן בכל סרט יש הרבה שירים וריקודים, גם ברגעים הכי עצובים, ואילו במערב יש הרבה מין, בכל רגע, (כאן אגב אין בכלל, אפילו לא נשיקות!), אבל אלה בעצם כל ההבדלים, אם תשאלו אותי...

לסרט קוראים `קאל-הו�-נאא-הו�` (משהו כמו `מחר אולי לא יגיע לעולם`), והוא מספר (בקיצור) על נ�אי�ינה, בחורה רצינית, שיום אחד פוגשת את אמאן, בחור שמח ועליז, חסר דאגות (לכאורה), שהגיע לגור עם אמו בדירה שכנה, ומלמד אותה שהחיים נועדו כדי לחיות אותם. נאיינה מתאהבת באמאן, איך לא, אבל לאמאן יש סוד (שלא אגלה לכם, כי אולי עוד תראו את הסרט, ואני לא רוצה שתקללו אותי...), שמונע ממנו ללכת עד הסוף עם אהבתו לנאיינה; ויחד עם זה, אמאן אינו יכול לתת לנאיינה לחיות את חייה ללא אהבה, ורוצה לראות אותה מסודרת בחייה, ולכן הוא דואג לחזק את הידידות שכבר קיימת בינה ובין רו�היט, חברה לספסל הלימודים. רוהיט אכן מתאהב בנאיינה ומוכן ללכת עד הסוף (חתונה), אפילו שעד עכשיו הוא לא היה טיפוס של חתונות, אבל נאיינה עדיין אוהבת את אמאן, כן, כן, ועדיין מקווה... חוץ מזה, ותוך כדי סיפור האהבה הזה, אמאן דואג לפתור בעיות אחרות במשפחת נאיינה, בית-קפה שנמצא על הפנים וזקוק לעירוי דם מיידי, ריבים משפחתיים, ועוד כאלה, בקיצור שמחה וששון, עם הרבה שירים וריקודים, אבל בעיקר הרבה הרבה עצוב, ודמעות...

כן, אז תארו לכם שלוש וחצי שעות סרט, עם הפסקה קצרה באמצע, בלי פרסומות, בלי `בקרוב`, ישר הסרט, וכל הקהל משתתף, ומעורב, אבל בשקט מפתיע; האנשים סביבך בוכים בשקט, צוחקים בשקט, מתרגשים בשקט, ולפחות איפה שאני ישבתי אף אחד לא הסביר לשני (בקול) מה קורה, או מה תכף יהיה, לפי דעתו, כמו שקורה אצלנו הרבה פעמים, אפילו בהצגות. לאורך כל הסרט, כמעט, הדמעות זורמות כמים, והגיבורים עסוקים בניגוב הדמעות לעצמם ואחד לשני (איפה שלמה ארצי כשצריך אותו?...). בכלל, פתאום שמתי לב שיש איזה חן בזה שמישהו אחר מנגב לך את הדמעות, ככה, עם קצות האגודלים, כשהידיים אוחזות את הראש משני צידיו... גם הקהל סביבי בוכה ומנגב דמעות, ואני מצטרף עם דמעות משלי, כי בשבילי לבכות בסרט זה דבר רגיל, באמת, לא צריך הרבה כדי שזה יקרה, וגם אם אני לא מבין בדיוק על מה, מספיק שאני רואה את כולם סביבי בוכים, כדי שהברז אצלי ייפתח...

בהפסקה אני קונה פופ-קורן וקפה, ומרגיש כמו בקולנוע בארץ, רק שכאן הכל יותר מכובד ונוח, הרבה יותר נוח. האולם נראה נהדר, הכל עם שטיחים אדומים, יפים, ממש כמו בארמון; הרבה שולחנות וכסאות מפוזרים באולם הכניסה, שתוכל לשבת ולשתות קפה בנחת, כמו שעשיתי כשהגעתי לפני תחילת הסרט, וכך גם בתאים למעלה, איפה שאני יושב; אין תורים לפופ-קורן וגם לא לשירותים, כי יש כמה נקודות מכירה, וגם מספר חדרי שירותים המפוזרים גם למטה וגם למעלה, ופשוט רואים שכאן הקולנוע זה הדבר האמיתי, יותר מ`הבימה` והיכל התרבות ביחד. עד עכשיו לא הייתי בבתי קולנוע אחרים כאן, וגם אומרים שראג` מאנדיר הוא הגדול ביותר בצפון הודו, אז אני מניח שלא בכל בית קולנוע זה ככה, אבל כרגע אני כאן, ואני ממש נהנה, בכיף! אומרים שתעשיית הקולנוע בהודו, `בו�ליווד`, שמרכזה בבומביי, והיא נשלטת על-ידי משפחות שראשונה בהן היא משפחת קאפור (שאשי קאפור הוא המלך!), מייצרת יותר סרטים מאשר כל מדינה אחרת בעולם, כולל ארה"ב, כשני סרטים חדשים, באורך מלא, מדי יום, תתארו לכם! אני פשוט לא מצליח לקלוט את זה, שני סרטים חדשים כל יום... טוב, בינתיים אני מביט סביבי באנשים שהגיעו לסרט, אולם מלא, ואני נזכר ב`אבהליש סינימה`, מ`אלוהי הדברים הקטנים`, זוכרים? בא�מו, וברהל ואסתה הקטנים, שנסעו לראות את `צלילי המוסיקה`, וחושב מה מהווה הקולנוע עבור ילדים ומבוגרים, במיוחד במקומות בהם העוני הוא רב, ובמיוחד בהודו; `כשאין לחם אוכלים פנטזיות`, והקולנוע הוא אולי הדבר היחיד שיכול לקחת אותך אתו לעולם אחר, עולם שיש בו פנטזיה, ותקווה...

לתחילת הכתבה

המפגש עם דארפאן

בכלל, עוד לפני הסרט היום כולו התחיל טוב, מהבוקר; המקלחת הכי טובה שהיתה לי בהודו זה יותר מחודשיים, טוש עם זרם חזק של מים שורפים, ודוקא כאן, בגסט-האוס שחזותו נראית די מסכנה, אבל הוא שווה כל רופי; וכל זה יכול ללמד, בפעם האלף, שלא צריך להסתכל רק בקנקן, אלא בעיקר במה שיש בתוכו... חוץ מזה פגשתי היום לגמרי במקרה, כרגיל, אדם הודי מעניין, שהוא גם בעלים של גסט-האוס, גם בעל שלוש סוכנויות נסיעות כאן בג`ייפור, וגם מתכוון עכשיו להרחיב את עסקיו ולפתוח משרדים בדלהי ובבומביי, מה תגידו?... אתם בטח שואלים מה, איך, איפה, אז הנה הסיפור. אתמול סיפרתי לכם שקסי שלחה לי מייל שאולי תצליח לקחת חופש מהעבודה ולהגיע לתאילנד, ואז נוכל לטייל איזה שבועיים באיים; בלוס אנג`לס אין קונסוליה הודית, וזה די סיפור בשבילה להוציא ויזה להודו, בגלל זה מפגש בתאילנד יכול להיות פתרון מתאים בשבילנו. זהו, אז היום החלטתי לבדוק במשרד כרטיסים כאן האם אוכל לארגן טיסה לתאילנד וחזרה לדלהי (משם יש לי כרטיס חזרה לארץ). אחרי טיול רגלי של בוקר בעיר העתיקה ובשווקיה, כולל חיסול פאפאיה ענקית, הכל באיזי כזה, התכוונתי להגיע לבניין `ג`ייפור טאואר`, שם יש משרדי חברות תעופה ונסיעות, אבל בטעות נכנסתי לבניין הגבוה עם המסעדה המסתובבת למעלה. הבחורה בכניסה, שהסבירה לי שטעיתי, שאלה מה אני צריך, וכששמעה שאני מחפש משרד נסיעות, הפנתה אותי למשרד נסיעות שנמצא בבניין, וכך פגשתי את דארפאן...

דארפאן בהינדית זו מראה, אבל די מהר הסתבר לי שהאיש הוא הרבה יותר ממראה, וזה אומר איש עסקים מצליח, עם הרבה תוכניות קדימה, ומהר מאוד מצאנו שפה משותפת; קבענו להיפגש בערב אחרי הסרט, וכך אמנם היה, כשהוא ארח אותי במסעדת הגג של הגסט-האוס שלו, שנמצא (איזו מקריות) 50 מטר מהגסט-האוס שלי, להמשך שיחה וארוחת ערב, שכללה מרק איטריות חם, תאלי, וצ`אי... דארפאן הזה התגלה לי כאיש שיחה מעניין, ואדם נחמד, וחוץ מלדון בענייני טיסות, שעכשיו הם מסובכים כך מסתבר, בגלל ראש השנה האזרחית המתקרב, דיברנו על הודו ועל ישראל, על המצב הפוליטי, ואפילו על האפשרות לעשות עסקים משותפים, שאני אארגן קבוצות בארץ לטיולים בהודו, והוא יטפל בכל סידורי הקרקע, מבתי מלון ואוטובוסים, ועד לכניסות לאתרים ואירועים מיוחדים; מעניין הא? מה אני אגיד לכם, תוך כדי השיחה הבזיקה בי לשנייה אחת המחשבה שאולי ברגע זה ממש, במסעדת גג בלב העיר ג`ייפור, בפגישה מקרית עם בחור הודי בן 40-35 שפרוש שמו הוא `מראה`, אני מניח את התשתית להתפתחותי כאיש עסקים, ואני אפילו לא יודע מ�זה...

לתחילת הכתבה

מצפה הכוכבים

30.12.2003: מה העיר אותי הבוקר? כן, בדיוק אותם קולות ששמעתי גם אתמול בבוקר, רק שאתמול עוד לא קלטתי בדיוק מה זה; זהו, עכשיו זה ברור לי, מה שהעיר אותי גם אתמול וגם היום היו גרגורי יונים, כן, יונים! יש כאן מלא יונים, על הגג שלנו, ועל הגגות השכנים, ובשש בבוקר, או משהו כזה, הן מתחילות לגרגר ולהמות, וכולן ביחד נשמעות כמו מקהלה, שלא מביישת שום שעון מעורר... טוב, ממילא התכוונתי לקום היום די מוקדם, כי החלטתי לקחת סיור מאורגן, יום שלם באוטובוס עם מדריך של משרד התיירות הראג`אסטאני, לאתרים כאן בתוך ג`ייפור, וכמה מבצרים וארמונות מחוץ לעיר, נראה לי שזאת תהיה הדרך הכי טובה להכיר ביום אחד את מה שיש לג`ייפור, בירת ראג`אסטאן, להציע, לפחות את הדברים החשובים. התחנה הראשונה שלנו, בלב העיר העתיקה, היא מצפה הכוכבים, ג`אנטאר מאנטאר, שהוקם על-ידי המאהאראג`ה ג`אי סינג השני, שהיה לוחם מהולל ואסטרונום לא פחות. עכשיו, לפני שאנחנו נכנסים פנימה, בואו תשמעו כמה מילים על ג`אי סינג הזה, כמו שסיפר לנו המדריך, כי הוא באמת היה דמות רצינית. ובכן, הוא קודם כל זה שתכנן והקים את העיר ג`ייפור, ב-1727, ונתן לה את שמה, אחרי שקודם ישבה כעיר מבצר צפופה באמב�ר הסמוכה; וחוץ מזה הוא בנה בעיר שנה אחר-כך מצפה כוכבים מדהים, שמתפקד עד היום! תחשבו על זה, כמעט 280 שנה אחרי והעסק עדיין עובד! לפני שהחל בהקמת המצפה הוא שלח מומחים ללמוד את מצפי הכוכבים במדינות אחרות, ורק אחרי זה ניגש לעבודה, בחור יסודי, אין מה להגיד, וגם, הוא לא הסתפק רק במצפה הזה, ובהנחייתו נבנו עוד ארבעה מצפי כוכבים ברחבי הודו, מה תגידו?

טוב, אנחנו נכנסים פנימה, ולוקח לי קצת זמן להבין מה זה בכלל, כן, מה הולך כאן? יש כאן ערמה של כל מיני עמודים, קירות משולשים, חצאי כדור שקועים, ומבנים שנראים כמו פסלים, ועד שאתה לא עוצר ליד כל אחד ושומע בשביל מה הוא, נדמה לך שאתה רואה פרוייקט פיסול סביבתי של דני קרוון, בחיי... לכל מבנה וקיר כאן יש סיבה ומטרה, החל ממדידת מצב הכוכבים, גובהם, מיקומם, ומסלוליהם בשמיים, דרך מדידת השעה המדוייקת בכל מקום בעולם וחישובי מועדי ליקויי חמה וירח, היקפם ומשכם, וכלה במיקומם של המזלות השונים בשמיים, האופק שלהם והקשר ביניהם; חוץ מזה יש כאן גם שעון שמש עם `מחוג` בגובה 27 מטר, תתארו לכם, ועוד כל מיני דברים מעניינים, שחלקם לפחות נפלא מבינתי, ולכן גם לא אלאה אתכם בהם...

לתחילת הכתבה

מתחם הארמון

מג`אנטאר מאנטאר אנחנו עוברים ברגל למתחם הסיטי פאלאס הסמוך (`ארמון הירח` בשמו המקורי), מקום המגורים הרשמי של משפחת המלוכה; כאן גרו השליטים הקודמים, והמדריך אומר שבנו של המאהאראג`ה האחרון עדיין מתגורר עם משפחתו באחד מאגפי הארמון; "אפשר לראות אותו?", אני שואל מיד, "לא", אומר המדריך, כאילו היה מוכן לשאלה כזו, "הוא נסע, הוא לא נמצא בג`ייפור עכשיו...".

שער הכניסה המרשים למתחם הארמון עשוי משיש לבן-אפור, ומשני צידיו שני פילים מגולפים בשיש השומרים על הכניסה. ליד הפילים עומדים שומרי הכניסה, שבאים ממשפחות ששרתו במשך דורות את השליטים, ונראים ראג`אסטאנים אמיתיים, כולל השפמים; החבר`ה האלה לבושים יפה, כל כפתור במקום, ושמחים להצטלם תמורת כמה רופי, למה לא, הם לא המציאו את העניין של הכנסה צדדית... לפני הארמון המלכותי עצמו ניצב `ארמון קבלת הפנים`, המובאראק מאהל, שיועד לקבלת אורחים ומבקרים חשובים, והיום הוא חלק ממוזיאון המציג אוסף של דברי לבוש מלכותיים, ציורים, שטיחים, וגם כלי נשק מוגולים וראג`אסטאנים, כולל אוסף חרבות. אבל הדבר שהכי מוצא חן בעיני כאן אלה שני כדי כסף ענקיים (Gangajali), שבספר השיאים של גינס הם מוזכרים כשני גופי הכסף הגדולים בעולם! מה תגידו? אתם בטח שואלים מה הסיפור שלהם? אז ככה, שאלתי בשבילכם, והסיפור הוא שהמאהאראג`ה סוואי מאדהו סינג השני, שהיה הינדי אדוק, עמד לנסוע לאנגליה, והיה מאוד מודאג בקשר למים שם, ואז הוא ביקש שייצרו לו במיוחד את הכדים האלה כדי שיוכל לקחת בהם מים קדושים מהגאנגס, ולא להסתכן, חס וחלילה, בשימוש במים האנגלים!...

לתחילת הכתבה

מבצר ג'איגאר

עכשיו אנחנו עם האוטובוס בדרך למבצר ג`איגאר, ובדרך אנחנו עוברים ליד אגם קטן, שבמרכזו ארמון קטן, `הארמון במים`; המראה ממש יפה, כשהארמון נשקף במי האגם, ואני חושב לעצמי שהיה יכול להיות נחמד לגור במקום כזה, בלב האגם, ואני מנחש שגם אתם לא הייתם מתנגדים, נכון? המדריך מסביר שהארמון הזה הוקם בכלל כדי לשמש אכסניית צייד למשפחה המלכותית; לא רע, הא? אין מה להגיד, החבר`ה האלה ידעו משהו על חיים טובים, ואפשר אולי ללמוד מהם דבר או שניים...

מבצר ג`איגאר עצמו, `מבצר הניצחון`, אליו אנחנו מגיעים לאחר טיפוס מתנשם של האוטובוס על שלוחות הרכסים שמסביב, נבנה גם הוא על-ידי ג`אי סינג, הלוחם-האסטרונום, ולזכותו ייאמר שהוא אף פעם לא נפל בידי אויב כלשהו, ולכן גם נשמר במצב כה טוב. המבצר נבנה כדי להגן על הבירה אמבר, ועכשיו אנחנו הולכים על החומה המקיפה את המבצר, מתרשמים מהמבצר עצמו, מגדלי השמירה שלאורך החומה, הנוף היפה שמסביב, ואפילו מבקרים את התותח המפורסם שבמקום, התותח הגדול בעולם על גלגלים, כך אומרים, שנקרא ג`אי-ב�אן...

לתחילת הכתבה

מצודת הטיגריס

התחנה הבאה היא `מצודת הטיגריס`, נאהארגאר, המשקיפה על ג`ייפור מהרכס הגבוה שמצפון, ונבנתה, כך אומר המדריך, ב-1734. במבצר אפשר לראות סוויטות מגורים שנבנו עבור ג`אי סינג ונשותיו, וקירותיהן מקושטות בציורים שונים שעדיין נשמרים יפה, אבל הדבר המעניין כאן הוא הסיפור הקשור לשם המקום. האגדה מספרת ששם המבצר ניתן לו על שמו של נאהאר סינג, נסיך שמת ורוחו מנעה את בניית המבצר בכך שהרסה כל הזמן את היסודות ועצרה את הבנייה; בעזרת תפילה מיוחדת הסכימה הרוח לעזוב את המקום ולא להפריע בבניה, בתנאי שהמבצר ייקרא על שמה, וכך אכן היה... יפה, הא? עוד אחד מהסיפורים ההודים מעוררי הדמיון, שבעצם נשמעים כאן כל-כך הגיוניים...

אתם יודעים, הגעתי למסקנה שסודם של הסיפורים הגדולים הוא שאין להם סודות; כן, הסיפורים הגדולים בשבילנו הם אלה שבעצם כבר שמענו ואנחנו רוצים לשמוע שוב, כמו הילדים שמבקשים לשמוע בפעם האלף את כיפה אדומה; אלה הסיפורים שאנחנו יכולים להיכנס אליהם בכל מקום, ולהתיישב בתוכם בנוחיות, כמו בתוך ג`ינס ישן ומשופשף. הם אינם מפתיעים אותנו בדברים לא-צפויים, ואפילו שאנחנו יודעים איך הם מסתיימים, אנחנו מאזינים להם כאילו איננו יודעים את סופם, בדיוק כשם שלמרות הידיעה הברורה כי יום אחד נמות, אנחנו חיים כאילו זה לא יקרה. בסיפורים הגדולים אנחנו יודעים בדיוק מי יחיה ומי ימות, מי ינצח בקרב ומי יפסיד, מי ימצא אהבה ומי ימשיך לחפש, כן, אנחנו יודעים את כל זה, ולמרות זאת אנחנו רוצים לדעת את זה שוב, זה המסתורי שבסיפורים הגדולים, וזה גם סוד קסמם... ...חוץ מסיפורים יש במבצר גם מסעדה ושירותים, ואנחנו מקבלים זמן לאכול. עוד לא הצלחתי למצוא בקבוצה איזה חבר, כי חוץ ממני כולם הודים שבאו עם משפחותיהם, חלקם זוגות וחלקם עם ילדים, והם עסוקים אחד עם השני... ל�נירו�, בחור הודי בן 30 לערך, שבא לטיול עם אשתו הביישנית והצנועה ובנם בן החמש, יש מצלמה כמו שלי, וזה כבר נושא לשיחה, למרות שהאנגלית שלו היא לא משהו, וכך אני מוצא עצמי מצטרף בהפסקת צהריים לשולחנם, ומזמין יחד אתם תאלי, לא רע; הבעיה ששניהם עסוקים כל הזמן בחינוך בנם, תאכל ככה, תגמור עד הסוף, לא אוכלים עם הידיים, תנגב במפית, וכל זה, אתם יודעים, והשיחה שאני מנסה ליזום לא מתקדמת לצערי לשום מקום...

לתחילת הכתבה

אמבר - הבירה העתיקה

טוב, השיא של היום הזה הוא הביקור באמבר, הבירה העתיקה של מדינת ג`איפור, הנמצאת איזה 10 ק"מ מצפון לעיר ג`ייפור; זהו קומפלקס של מבצר, שכולל בתוכו ארמונות, אולמות, ביתנים, גנים ומקדשים, שבנייתו החלה עוד בתקופת הקיסר אכבר, בשנת 1592, ולאחר מכן הוא הורחב ושופץ מספר פעמים על-ידי המאהאראג`ות ששלטו במדינת ג`ייפור. בגלל הדרך הצרה העולה למבצר, אפשר לטפס למעלה רק בג`יפים, או על פילים, כן, פילים, מקושטים כאלה ויפים! אצלנו בטיול נכללים ג`יפים (לצערי), וכולנו נדחסים לכמה ג`יפים ועולים למעלה. המקום כאן די סואן, בהבדל משני המבצרים האחרים, ומלא מבקרים, וידי המדריכים שמסביב מלאות עבודה; המדריך שלנו דווקא בסדר, ניגש אלי מדי פעם ונותן לי הסבר באנגלית, שלא ארגיש מחוץ לעניינים, סחתיין על הדאגה... עכשיו כולנו מטפסים במדרגות הרחבות אל אולם הקבלה הציבורי, הדיוואן-אי-עם, המוקף בשורת עמודים כפולים, שחלקם עשוי מאבן חול אדומה, וחלקם משיש לבן, וכותרותיהם מגולפות ומעוצבות לתפארת, באמת מרשים!

יש כאן שני היכלות מרשימים, הראשון בהם הוא `היכל התענוג`, סו�ק ניוואס, שכשמו כן הוא, מקום בו היה המאהאראג`ה מבלה עם נשותיו; במקום כזה הרוחות מתלהטות מהר, כידוע, האווירה מתחממת, (רק מהמחשבה על מה שהלך פה גם אני מתחיל להתחמם...), וצריך להרגיע את העניינים; לצורך כך נחפרה במקום תעלה מיוחדת ובה הוזרמו מים קרים, כדי לצנן את האווירה, חכם, הא? ממש ממולו, אחרי שאנו חוצים חצר פנימית עם גן שזקוק לגיזום וטיפול, נמצא `היכל הניצחון`, ג`אי מנדיר, שקירותיו מקושטים בעיטורים יפים, בדפוסים שחוזרים על עצמם, ותקרתו משובצת במראות בגדלים ועיצובים שונים, איזו השקעה, איזה יופי!

מכאן אנחנו עולים כולנו על מרפסת הגג, מקיפים את החצר הפנימית מלמעלה, ומביטים על החצרות מהמקום ממנו היה מותר לנשים להביט... אני תופס לי פינה ומתיישב, ומביט למטה; לא רחוק ממני יושבת נשענת בגבה אל הקיר, אשה הודית בהריון, ולידה עומד בעלה, מעט מודאג, ומביט בה; גם אני מביט בה, וכולי מוקסם, מהיופי הנשי והאמהות המתקרבת; פניה השחומים והרכים כבר עטו על עצמם אותו דוק האופייני כל-כך לנשים הרות, אותו חיוך של קורת רוח עצמית, יחד עם ארשת ידענית ומנוסה, וכל גופה, שדיה ובטנה הרכים והמלאים, נמלא רצינות וצניעות, וכולה זוהרת...

לתחילת הכתבה

מקדש בירלה לאקשמי נאראיאן

עכשיו אנחנו חזרה בג`ייפור, ולקראת השקיעה אנחנו חונים מתחת לרכס שעליו המבצר מוטי דונגרי, שנבנה, כך המדריך שלנו, בתבנית של טירה סקוטית, לא פחות, מבצר פרטי קטן, שאינו פתוח למבקרים; מכאן אנחנו הולכים ברגל לבקר במקדש בירלה לאקשמי נאראיאן, מקדש גדול ומודרני, עשוי שיש לבן, שמזכיר לי קצת מקדש אחר שנבנה על-ידי משפחת בירלה העשירה, מקדש וישוואנאת החדש באוניברסיטה ההינדית בנארס, בואראנאסי, זוכרים? גם כאן הכל נראה חדש, ונקי, ויפה, במיוחד באור השקיעה, המשווה לו מראה רך ובתולי, וכך גם מסביב למקדש, דשא וגן פרחים, עם פסל של שיווה עשוי שיש, שעומד בביתן קטן, באמצע הגן, במקום שליו ורגוע, ומזמין אותך לעצור, לקחת אוויר, לחשוב...

כן, אני חושב לעצמי, משתרע על הדשא, עכשיו אני צריך לקחת הרבה אוויר, ולאזור כוחות, לקראת הסוף; מחר אני נוסע לפושקאר, מקום של כיף ובטלה, התחנה האחרונה שלי בטיול הזה, לסגור מעגל עם כמה חבר`ה שליוו אותי בקטעים שונים של הטיול, במיוחד שימי, לסגור מעגל עם ראג`אסטאן, שבטיול הזה אני רואה רק חלק קטן ממנה, לצערי, אבל זהו, נגמר הזמן, ולהתחיל לסגור מעגל עם הודו, שזה בטח לא קל, במיוחד בשבילי, כמו שבטח כבר שמתם לב, אבל אם אני לא אתחיל עם הפרידה כבר עכשיו, יהיה לי עוד הרבה יותר קשה אחר-כך, וכל זה כשמחר בלילה מסתיימת לה השנה האזרחית, ומתחילות החגיגות של ליל הסילבסטר...

לתחילת הכתבה

מג'ייפור לאג'מאר

31.12.2003: כן, 31.12.2003, היום האחרון בשנה, ואני אורז את `הבית` והולך לשלם; בדרך לתחנת האוטובוסים אני עוצר אצל דארפאן, אבל אין חדש בקשר לטיסות, ואנחנו מסכמים להיות בקשר דרך ידיד שלו, בעל גסט-האוס בפושקאר. הנסיעה מג`ייפור לאג`מאר, העיר הגדולה שבקרבת פושקאר, לא משהו, אפילו די מעצבנת; רוב הכביש נמצא בשיפוצים והרחבה, מה שמעכב את התנועה, וגם הנהג שלנו לא תורם לשלוות נפשי, כאשר כל הדרך, בנהיגה הודית אופיינית שהחזירה אותי לימי הצפון העליזים, הוא מנסה בכוח לעקוף רכבים, וכמה פעמים אפילו התקרב למצבים של כמעט תאונה, עד שכבר עצמתי את העיניים וחיכיתי ל`בום`, שלמזלי לא הגיע, די, מספיקה לי תאונה אחת בהודו... איזה מוזיקה תוכל להרגיע אותי עכשיו, אני חושב, ושם את `שוטי הנבואה`; אלה חבר`ה עליזים שעושים שמח, `פנאן` (`הדוד שלי זה משה אני אוכל עד שנחנק / אני גדול ויש לי חברים בשב"כ...`), ובאמת די מהר אני מתחיל להתפנן אתם, עוצם עיניים, לוקח ראש אחורה, ומזמזם בשקט את `הייתי מאניאק` המעולה, ושוכח מהנהג ומהדרך...

בתחנת האוטובוסים של אג`מאר אני מאתר את האוטובוס לפושקאר, קונה כרטיס, ותוך כדי כך מתוודע אל בחור הודי צעיר בשם וינו�ד; וינוד זה גם עוזר לי לאתר את מקום מושבי באוטובוס, ומתברר שהוא יושב לידי, באופן לא מקרי, ותכף תבינו למה. ובכן, מסתבר שלמשפחתו של וינוד יש בפושקאר גסט-האוס, אותו הוא מנהל, ומדי פעם הוא מגיע במיוחד לתחנת האוטובוס כדי לצוד אורחים פוטנציאליים... מה תגידו, סחתיין על היוזמה, רעיון בכלל לא רע, הא? לזכותו גם ייאמר שהוא בחור נחמד, עם אנגלית טובה, ומעניין לדבר אתו, וזה כבר שווה! אחרי הכרות קצרה, וקצת דיבורים על טיולים בהודו, הוא מספר לי על גסט-האוס `מילקמאן` בפושקאר, מראה לי כרטיס ביקור של המקום, ובסוף גם שולף מתיק הצד שלו אלבום תמונות קטן, ומראה לי תמונות של הגסט-האוס ושל תיירים שהתארחו בו, כולם שמחים ומחייכים; לוקח לי קצת זמן לקלוט, עד שאני שואל אותו "תגיד, זה הגסט-האוס שלך?..."; וינוד מאשר במנוד ראש, וחיוך צנוע, המכיר בחשיבות עצמו, אבל נזהר שלא להגזים עם זה, כדי לא לעורר התנגדויות מיותרות, וכיוון שבשלב זה אני לא נעול על שום גסט-האוס אני מסכים לבוא אתו לראות את המקום והחדרים, ולפי מה שאראה אחליט...

לתחילת הכתבה

מגיעים לפושקאר

חצי שעה נסיעה שעוברת כהרף עין, ואנחנו בפושקאר, עיירה קטנה על גבול המדבר, מרכז עליה לרגל חשוב מאוד להינדים, וגם מקום מאוד תיירותי, ואת זה רואים מייד; אני מעמיס את `הבית` על הגב, ושנינו צועדים ברגל ל`מילקמאן`, שנמצא לא הרחק מתחנת האוטובוס המרכזית, וינוד קדימה ואני אחריו. אחותו של וינוד וא�מו מקבלות אותנו עם חיוך מנומס בכניסה, וחוץ מהן אני מוצא גסט-האוס משפחתי נחמד, עם 6 חדרים, מסעדת גג עם פינת זולה מדו�גמת, כולל ערסל, מזרוני ישיבה, ומערכת סטריאו וקלטות, ואפילו ספריה צנועה עם כמה עשרות ספרים (אחד בעברית!), ממש גסט-האוס בהזמנה, פשוט מושלם! בפינת הזו�לה אני פוגש שתי בחורות דוברות צרפתית, אחת מהן, סו�ז�ט, מתאכסנת כאן, והשניה, מארי, אורחת שלה, חברה מקוויבק שהגיעה לבקר. אני בודק שלושה חדרים, ובוחר באחד מהם, חדר עם מקלחת ומים חמים, תמורת 100 רופי, ומחליט שזהו, מתאים לי. אז מה יש לנו כאן, אני מסכם לעצמי, אחת זו�לה לעניין, שתי צרפתיות נחמדות, ושלושה וינוד, אחותו, וא�מו, משפחה הודית מאירת פנים, ואני כבר יודע שיהיה לי טוב כאן, אני פשוט מרגיש את זה...

זהו, אני מתארגן במהירות, ויוצא להסתובב בעיירה, שדי מהר מסתבר לי שהיא בעצם רחוב ארוך אחד, מרביתו באזאר של חנויות, מסעדות, דוכני אוכל, וכל זה, שמקיף אגם קטן שלפי הסיפורים דמיינתי אותו הרבה יותר גדול. האגם הקטן הזה נחשב למקום קדוש להינדים, וסביב-סביב יורדות אליו גאטות טבילה, צפופות כאלה, אחת ליד השנייה, והכל קטן וקומפקטי, כמו צעצוע (איפה הגאטות של ואראנאסי?)... העובדה שפושקאר היא עיר קדושה גם אומרת שלפחות רשמית אסור להכניס אליה אלכוהול, בשר וביצים, אבל לאור הניסיון של ואראנאסי, שבה יש מקומות שאתה כן יכול לקבל בירה (מוסתרת, בתוך קנקן תה), ניתן לשער שגם כאן אפשר למצוא את כל המאכלים והשתיות האסורים, שלא לדבר על הדברים הכבדים באמת...

ברגע שאתה מתחיל להסתובב בעיירה, אתה מייד קולט שזה מקום של כיף! וגם, שאתה לא היחידי ששם לב לכך; העיירה הקטנה הזאת עמוסה בתיירים, שרבים מהם נודדים כעת, בשעת אחר-הצהריים חמימה זו, הלוך וחזור לאורך הבאזאר, ומאכלסים את כל בתי הקפה הפתוחים והמסעדות. בחנות לדיסקים וקלטות אני פוגש את מתן, שפגשתי לראשונה במקלוד גאנג` ערב לפני שעזבתי (הוא הגיע ממנאלי), ולא הספקנו ממש להכיר; מתן מחפש מקום ללמוד יוגה, ויחד אנחנו צועדים לאורך הבאזאר, ובהזדמנות זאת מנסים לאתר היכן יתקיימו כאן הערב אירועי ליל הסילבסטר. בסוף אנחנו מגיעים ל`סאן-סט קפה`, שממוקם על שפת אגם פושקאר, במקום שכעת, לקראת השקיעה, כבר מצדיק את שמו, ושתי הבנות בגסט-האוס אמרו לי שבטח יהיה בו משהו הלילה; אז כן, באמת מתקיימת כאן הלילה מסיבה גדולה לרגל השנה החדשה, וכולם מוזמנים! יפה, יש מי שדואג לנו...

מתן נכנס לברר על יוגה, ואני לאינטרנט, שמאכזב אותי היום (כמו בג`ייפור), שוב אין קשר ל`הוט-מייל` ("תעבור ל-yahoo", מציע לי הבחור במקום, "הם הרבה יותר טובים במזרח"...). טוב, נראה לי שזו סיבה מספיק טובה לאכול משהו, אפילו שאני לא מי יודע מה רעב, כי האוכל תמיד משפר את ההרגשה, לא ככה? אז אני מתיישב במרפסת בחוץ, משתרע לי על כורסת הנצרים העגולה, מזמין אורז מטוגן עם ירקות, ונהנה מהאגם החמוד (אני עדיין לא מעכל שהוא כזה קטן, באמת, ממש פיצי), מהמוזיקה שמנוגנת לידנו, מעל מדרגות הגאט היורדות לאגם, ומהשקיעה, שהולכת ומלווה את השמש היורדת, לאט, בנחת, שמש מדברית עטופה הילת אובך אדמדמה המשתקפת ומרצדת במימי האגם, שמש מדברית שיודעת להיות קשה ושורפת, אבל היום היא כבר עשתה את שלה, זהו, מספיק, מחר מתחילה שנה חדשה וגם היא צריכה לנוח ולאסוף כוח...

לתחילת הכתבה

מפגש מפתיע עם חברים

אחרי האוכל אני יורד לגאט, להתיישב על המדרגות, ותוך כדי הליכה אני קולט מאחור מישהו שאי-אפשר לטעות בו, הקוקו, הזקן, הלבוש, שימי!!! כן, שימי, הוא ולא אחר, שהגיע הנה ישר מרישיקש, והספיק לחגוג את חנוכה בבית חב"ד כאן, יושב על המדרגות, ולידו שני אברכים חב"דניקים... מה תגידו??? טוב, להגיד פגישה נרגשת זה יהיה מעט מדי כדי לתאר את השמחה שפרצה כאן, באמת, כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה... אנחנו מחליפים חוויות וסיפורים, מה עבר על כל-אחד מאתנו מאז נפרדנו ברישיקש, ואז הוא גם מספר לי על איתן, שלדבריו כבר נמצא בארץ, ומצבו מעט טוב יותר; יופי, זאת החדשה הכי טובה בשבילי! (עדיין מתרוצצת אצלי בראש תחושת אשמה שלא צפיתי שזה יכול לקרות, ולא הייתי שם לעזור כשזה קרה)... שימי הכיר את איתן יותר טוב ממני, ויותר זמן, ושניהם גם מרקע דתי-מסורתי דומה, כך שהיה ביניהם דיבור גם סביב נושא הדת, שכל אחד מהם נמצא אתה בדיאלוג משלו. הדיאלוג הזה, `דיאלוג מתלבט` אני קורא לו, מקבל כאן במרחק מהמשפחה והארץ ביטוי שונה, ויכול להוביל אותך או להתרחקות מוחלטת, בסיוע כל החילונים (כמוני) שנמצאים סביבך, או דווקא להעמקה, ואפילו חזרה לקשר חזק ומשמעותי יותר עם המקורות הדתיים שלך ועם הדת. מבחינה זו אני חושב שאיתן ושימי נמצאים במקום דומה, ובשלב דומה של חייהם, לקראת גיל 30, כשההתלבטויות הופכות לקשות יותר, כיוון שיש לחץ, פנימי וחיצוני, להתמסד ולהתחיל לבנות חיים מסודרים. העולם שמסביב, הודו ומקומות אחרים, כבר לא נותן לך את מה שנראה לך מספיק כשיצאת להודו בפעם הראשונה, אחרי השחרור; עכשיו הוא מפנה אותך חזרה פנימה, וביתר עוצמה, ואתה צריך להחליט. אצל שימי נראה לי שזה הולך יותר לכיוון `התחזקות דתית`, כפי שהוא קורא לזה, וחזרה למקורות, ואצל איתן? אני לא מכיר אותו מספיק בשביל להגיד, אבל אני מרגיש שהוא נלחם נגד האפשרות הזאת של החזרה, מתוך בחירה, ואולי מה שקרה לו קיבל סיוע גם מן המאבק הפנימי הזה, אולי... ...אחד האברכים שעם שימי, בחור צעיר ונחמד, עטור זקן וחבוש מגבעת, מציע לי להניח תפילין; ה�יי, ה�יי, give me a brake, will you...; אני דוחה את ההצעה בנימוס, ומוסיף שלדברים כאלה כמו הנחת תפילין צריך שתהיה כוונה אמיתית בלב, ואין טעם שאעשה את זה רק כיוון שהוא מבקש ממני, או כדי להיות נחמד; הוא מביא לי ציטוט מהמקורות שזה אינו כך, ואני טועה (ובמקורות, כידוע, יש משפט וציטוט מתאימים לכל מצב), אך לזכותו ייאמר שאינו מנסה ללחוץ, וטוב שכך... כשהם קמים שלושתם לחזור לבית חב"ד, שם שימי ישן, הוא שואל אותי אם בא לי לבוא אתם לשם לכוס קפה ("קפה תורכי אמיתי!"); טוב, זה פיתוי ממש לא הוגן, תסכימו אתי, ואני כמובן מצטרף... עד שבע בערב אנחנו יושבים, שותים (איזה קפה, עם טעם של הבית!), ומפטפטים, ואז מתחיל שיעור ולאחריו ארוחת ערב; אני מוזמן להישאר, גם לשיעור, או רק לארוחה, שתהיה בשמונה, אבל מחליט להיפרד, מודה על ההזמנה, ויוצא חזרה לגסט-האוס שלי להתקלח, להתארגן, ולצאת ולקבל את השנה החדשה, כמו שצריך. מישהו כאן אומר לי שזה לא שנה חדשה שלנו, ואני עונה שכל החיים שלנו מתנהלים לפי השנה הזאת, אז למה לטמון את הראש בחול, ולא לחגוג כמו שצריך, באמת, תנו לי סיבה טובה אחת למה לא!...

כשאני יוצא שוב לבאזאר, אני פוגש ב`ארמון של ששון`, בחוץ על הכביש, סביב מדורה קטנה, שני חבר`ה דרום-קוריאנים שהיו אתי על הרכבת לאגרה; כמו שאני מתיישב ללאפה וכוס צ`אי, אני מגלה שם את נאוה ואיה הירושלמיות, זוכרים? את שתיהן פגשתי עוד בבהאגסו, כשהייתי עם אסי (אסף) וליאורה; נאוה למדה משפטים, סיימה התמחות, ועכשיו רוצה להשתלב במשהו ציבורי, אולי הרשות להגנת הצרכן, או משהו כזה, ואיה למדה מחול, ועכשיו נותנת חוגים במתנ"ס בירושלים; בינתיים שתיהן בהודו לחצי שנה, ומאז ימי מקלוד הן הספיקו להיות בנפאל, שם לקחו טרק עם הזוג הדרום קוריאני, משם המשיכו לואראנאסי, ועכשיו הן כאן כבר 10 ימים ונהנות... נו, אני שואל אתכם, לא עולם קטן? כפר, כן, פשוט כפר אחד ואפילו לא גדול... מתן עובר ברחוב ואני מזמין אותו לשבת אתנו, ומכיר לו את איה ונאוה, ופתאום, משומקום, כרוח סערה, מופיעה גם מיכל (מיכלוש), מאגרה וג`ייפור, שהספיקה כבר לבדוק בטלפון עם א�מה מה מצבו של ג`ו�קי (הכלב המשפחתי)... כן, ממש מפגש חברים בלתי מתוכנן. אתה יושב לך פה, על הכביש, באמצע הבאזאר, סביב המדורה ההזויה הזאת של `ששון`, שמחממת אותנו עכשיו, ורואה את כולם, גם כאלה שאת פרצופיהם אתה זוכר ממקלוד, או רישיקש, או ואראנאסי, אפילו שלא יצא לך ממש להכיר אותם; כולם כנראה מגיעים בסוף לפושקאר, רגע לפני גואה, או בדרך משם, כולם עוברים כאן, בעיירה הקטנה הזו, ובסוף גם כולם מגיעים ל`ששון`, על הכביש...

בינתיים גם ארז מגיע, וכועס על מיכל שנעלה את החדר ולא השאירה לו מפתח... "אתם נשמעים בדיוק כמו זוג נשוי", אני מעיר מהצד, (והם אפילו לא זוג, כך לפחות טענה באזני מיכל), ושניהם מביטים בי, מופתעים... ברחוב ממשיכים לעבור פרצופים מוכרים, עוד כמה חבר`ה מראם-ג`ולה, שהיו באים לקבלות שבת שלנו בלאקסמאן ג`ולה, עוד זוג שפגשתי בסרט בראג` מאנדיר, עוד מישהו מהרכבת לאגרה... כן, זה לא חדש, וכבר למדתי את זה מזמן, עוד במקלוד, שחבר`ה שאתה פוגש במקום אחד, לא רק ישראלים, תחזור ותפגוש בהמשך במקומות אחרים, רק תפקח עיניים, ותראה את כולם; במידה רבה זה כמו רעיון שאתה נתפס אליו, ואתה שב ומוצא אותו בכל מקום, אתה יכול אפילו להריח אותו; וכך, בעוד בשמי החג מטיילת לה עננה בטלה, אני כבר שקוע בהרהורים... אחרי ימי הלבד, בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...

לתחילת הכתבה

2004 - שנה טובה!

לקראת חצות אנחנו עוברים ל`סאן-סט קפה`, ואני מספיק עוד לאכול על המרפסת בחוץ סלט טוב, לפני שמתחיל האקשן. בחצר הפנימית של הקפה הכל מוכן, שטיחים נפרשו על הדשא, מתחת ליריעות אוהל צבעוניות, תזמורת מנגנת מוזיקת דיסקו, וכל מי שכבר הגיע מצטרף לריקודים. איה רוקדת שחבל לכם על הזמן, איזה תנועות, איזה סגנון, משהו, אתם מפסידים שאתם לא רואים, אני פשוט לא יכול להוריד את העיניים שלי ממנה... גם אני מצטרף, אם כי בהרבה פחות יכולת והתמדה, מה לעשות, זה מה שיש, ובוא נכיר בזה... לקראת חצות מכבים את האורות ומתחילים את הספירה לאחור, עשר, תשע, שמונה... ובחצות בדיוק מעיפים זיקוקים לשמיים, מפוצצים כמה חזיזים, ואחר-כך פורסים לכל החבר`ה מסביב עוגה גדולה שהמסעדה תרמה, ועליה הכתובת `שנה חדשה מאושרת, 2004`.

הריקודים על הדשא מתחדשים, ומי שלא רוקד, שרוע על השטיחים, שותה ומעשן מכל הבא ליד; מי שיש לו חברה א�תו מתנשק, ומי שיש לו חברה, אבל היא לא א�תו, כמוני, חולם איך היה מתנשק אתה אילו היתה כאן עכשיו... בימים האחרונים אני חושב על קסי יותר ויותר, ומרגיש כי להימצא במחיצת האנשים שאתה אוהב זהו האושר האמיתי! עכשיו מתבהרת לי התמונה יותר מתמיד; די, מספיק עם כל ההתלבטויות האלה, אהבה היא הימור, לא פוליסת ביטוח; כבר יותר משלוש שנים אנחנו יחד, והגיע הזמן שאפסיק לחשוב במונחים של ביטוח חיים, או תשלום עבור ימי מחלה, ומה יהיה אם ככה, או ככה, זהו, הגיע הרגע לקפוץ למים... במידה רבה יצאתי להודו כדי לקבל החלטה, כך אמרתי לעצמי, ולקסי, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להחליט, כן, אני יכול ואני רוצה, ויאללה, בואי נתחתן!...

זהו, אמרתי את זה, הוצאתי את זה החוצה, כתבתי את זה כאן, ביומן, וזה לא היה קל, נשבע לכם, ועכשיו גם לא מעניין אותי שאמרתי את זה כשאני לבד, ומתגעגע למישהי שאני אוהב, כי לעולם, וללא יוצא מהכלל, אנחנו מקבלים החלטות סופיות רק בגלל הלך רוח זמני, ככה זה, ואני לא הראשון שמגלה את זה... אני גם לא רוצה לחשוב על עתיד שבו יישלל ממני מראה פניה ורגשותיה של מי שאני אוהב, שממנה אני שואב כיום את עיקר שמחתי, או שאצטרך לחשוב כיצד שוחטים מחזריה של פנלופה שוורים וחזירים, בעודה ממתינה לאודיסאוס, ואם כך, למה לחכות? `האהבה באה העירה, אני עומד לקפוץ מהרכבת הזאת / כשהאהבה באה העירה אני הולך לתפוס את הלהבה...`, שרה U2, להקת העשור, וזה שקדם לה, וגם אני הולך עכשיו לקפוץ מרכבת החיפושים וההתלבטויות, ונראה לי שרק המוזיקה יכולה עכשיו לעזור לי בקפיצה הזאת, ולעשותה פחות מפחידה. כן, המוזיקה הזאת, שיודעת לעורר בנו את החלק הפנימי, המ�סתורי, של נשמתנו; החלק הזה, שמתחיל במקום שבו כל שאר דרכי הביטוי המוגדרות והגמורות, כמו מילים כתו�בות, וספרים, או גם ציור ופיסול והמדע יחד אתם, נעצרים, ואז מגיעה המוזיקה, משלבת את ידה עם נשמתנו, ולוקחת אותנו למסע מסתורי, צבעוני, עם ריחות וטעמים שלא זקוקים להגדרות, ומאפשרת לנו לממש את החלומות הכי גדולים שלנו..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×