פרק כ``א - חב``ד VS איציק על ליבו של שימי, חב``ד IT IS …

הסיבה העיקרית לפופולאריות של פושקר היא שזה קודם כל מקום של כיף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כיפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות. כך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבאזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקאר וראג`אסטאן יכולות להציע.
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: פרק כ``א - חב``ד VS איציק על ליבו של שימי, חב``ד IT IS …

שיחה עם סנטוש

5.1.2004: בבוקר אני שומע קולות של אורחים חדשים, עוד מטיילים שוינוד צד באג`מאר; אני פותח את הדלת לראות מי הולכים להיות השכנים החדשים שלי משמאל, בחדר שהיה ריק עד עכשיו, ופוגש זוג צרפתים, בסביבות גיל 40, אליזבט (ב�אב��ט), וז`אן בטיסט, שזה עתה הגיעו, ועכשיו יושבים על הכורסאות ברחבה לפני החדרים שלנו, שותים צ`אי, ומחליפים חוויות עם סוזט הצרפתיה. אנחנו עושים הכרות, מאיפה הגעתם, כמה זמן אתם בהודו, וכל זה, ופתאום אני שם לב שאתמול, כשלא הייתי, הגיעו גם ארבעה דרום-קוריאנים צעירים, שתי בנות ובן בחדר אחד, ועוד בת, שהגיעה בנפרד ונכנסה לחדר הסמוך לי מימין, שבו היה הנורווגי (שעזב אחרי יום אחד, לא ברור למה ולאן)... וכך, בארוחת הבוקר, יש לי כאן ממש חברה, ארבעת הדרום-קוריאנים, ששמים במערכת את ה`חיפושיות`, ומבסוטים לאללה מהרעיון של ארוחת בוקר ומוזיקה ברקע, ו�וינוד עצמו, שגם מעלה לנו מלמטה במו ידיו את האוכל שהזמנו, ואחר-כך מארח לנו לחברה ומנסה לדובב את ארבעת הדרום-קוריאנים; עכשיו הוא יכול להיות רגוע, פעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן, שכל 6 החדרים שלו מאוכלסים, ורואים עליו שהוא מרוצה...

מי שמאוד לא מרוצה זו סנטוש אחותו. אחר הצהריים, כשאני חוזר לגסט-האוס למנוחה והתרעננות, אני פוגש אותה יושבת ברחבה שבמרכז החדרים שלנו, בקומה השניה, ועוזרת לשני בנים בני 10-8 להכין שיעורים; "...הם ילדים של השכנה", היא עונה לשאלתי, ומבקשת מהם לפתור תרגילים בחשבון. האנגלית של סנטוש בהחלט טובה, וכשאני שואל אותה מאיפה, היא מסבירה לי שלמדה אותה בעיקר בשיחות עם המטיילים המגיעים לגסט-האוס; היא רוצה להמשיך ללמוד, היא אומרת, מרגישה חופשי לדבר, אולי בגלל שאנחנו לא לבד, אבל הוריה לא מסכימים, ואין לה כסף משלה, היא תלויה בהם. היא כבר בת 24, "וזה גיל שבנות כבר צריכות להיות נשואות כאן בראג`אסטאן", היא אומרת. יש לה `חבר` שלא גר בפושקר, ויוצא להם להתראות רק פעם בכמה חודשים, ועכשיו היא חוששת שהם גמרו, כי בפגישה האחרונה שלהם הוא אמר לה שהיא יכולה למצוא לה מישהו אחר... וחוץ מזה היא תלויה לחלוטין בהוריה, שגם צריכים לאשר לה כל פעם שהיא רוצה לצאת מהבית, ולא משנה לאן...

הוריה מנסים לארגן לה חתונה (arranged marriage), אבל בן הזוג האחרון שעמד על הפרק היה מבוגר, והיא לא היתה מוכנה להינשא לו, וישבה ובכתה בבית ימים שלמים עד שהוריה ויתרו; עכשיו אני יכול להבין למה עיניה עצובות כל-כך, ולמה אף פעם עוד לא ראיתי אותה ממש מחייכת... "אני גם לא יכולה למצוא עבודה, כמו בן", היא מוסיפה, "כאן בהודו הבנים הם כמו מלכים והבנות מסכנות, כי הן צריכות לשבת בבית, לחכות שיסדרו להן נישואין, ואז להיות תלויות לחלוטין בבעל, כמו שעכשיו אני תלויה בהורים שלי"... שני הילדים שיושבים לידנו על הרצפה ומכינים שיעורים, תולים בנו עיניים מעת לעת, מנסים להבין על מה אנחנו מדברים, וסנטוש, תוך כדי שיחתנו, מתקנת להם את מה שכתבו, וגם מקריאה להם כמה קטעים מסיפור, שאחריהם יש 4 תשובות אפשריות, והם צריכים לבחור ולסמן את התשובה הנכונה...

"אני מרגישה שאני סגורה בתוך מעגל שאי-אפשר לצאת ממנו", היא אומרת, "אני רוצה להתחתן מתוך אהבה, ואני לא יכולה", וכשהיא אומרת את זה אני נזכר ב`חתונה מאוחרת`, זוכרים? עם ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ (`תגמור בחוץ! תגמור בחוץ!`)... סנטוש מביטה בי, וממשיכה, "הורי שולטים בחיים שלי ומחליטים על כל דבר שאעשה, ואני לא יכולה למצוא עבודה בחוץ, רק לעבוד כאן בגסט-האוס; הנה, אתמול למשל בישלתי עד עשר וחצי בלילה, כי היו חבר`ה שאכלו כאן ארוחת ערב, וגם הביאו אורחים; כל החיים שלי זה כאן, בגסט-האוס, אבל אני לא חשובה כמו אחי, שהוא זה שמביא את המטיילים לכאן; הורי יודעים שבלעדיו הגסט-האוס לא יתקיים, ועושים מה שהוא רוצה. יש לו חברה, והם כבר מאורסים, ואני ממש לא סובלת אותה, אבל אני לא יכולה סתם כך לקום וללכת, בלי כסף ובלי עבודה, ובלי אישורם של הורי, אחרת ינדו אותי מהמשפחה...". היא עוצרת שוב, כדי להסביר משהו לאחד הילדים, ואז חוזרת ומביטה בי, מחייכת את החיוך המריר-עצוב הזה שלה, משתהה מעט, ואז, כאילו מסכמת את המצב, היא אומרת "אין לי שום דרך לצאת מהמצב הזה, אני פשוט תקועה"...

אך, כמה שהייתי רוצה לעזור לה, אבל איך? אתם כבר מכירים אותי, הדברים האלה גומרים אותי, אבל מה עושים??? היא נראית לי בחורה לעניין, באמת, אינטיליגנטית, מבינה עניין, נחמדה (כשהיא לא עסוקה יותר מדי במצבה ובעתידה), עובדת מהר ויעיל, מדברת אנגלית טובה, מה עוד צריך? יותר מאוחר אני מספר עליה לשפי, בחורה ישראלית שחיה בדלהי בשנתיים האחרונות יחד עם בעלה ספי, צלם מקצועי, ועכשיו הם נמצאים בחופשה בפושקר; אנחנו משוחחים תוך כדי ישיבה על כוס צ`אי אצל `ששון` בארמון, בזמן שספי בעלה משחק שח עם מישהו, ואני שואל אותה אולי היא צריכה מטפלת לבתה הקטנה, ליאה, שמסתובבת עכשיו סביבנו ומעסיקה את כולנו; "יש לי כבר מטפלת לליאה...", היא עונה לי, "ובכלל, איך אתה יודע מה טוב בשביל סנטוש? אולי דווקא אם היא תצא מהמסגרת כאן היא תסבול יותר? המסגרת החברתית בהודו מאוד נוקשה ומחייבת, ונסיון להתערב בה מבחוץ יכול לגרום יותר נזק"... "אני לא יודע", אני אומר, "היא פשוט נראית לי כל-כך אומללה"...

לתחילת הכתבה

שיעור רייקי

בבוקר, עוד לפני השיחה עם סנטוש, אני הולך לד"ר מאת`ור, המורה לרייקי, לשיעור שבו אשלים את השלב השני ברייקי. השלט המכוון עדיין בחוץ על הדרך החולית, כמו אתמול, ניצב באותה בדידות מזהירה, רק שעכשיו הוא כבר לא נראה לי כמו אביזר תפאורה שנשכח כאן מהצגה קודמת, לא ולא, הפעם הוא התפאורה בכבודה ובעצמה, הוא הסיפור, ואין בלתו...

אני דופק על הדלת, ד"ר מאת`ור פותח, אני נכנס, ולאחר כמה מילות נימוסין מתחיל להכין את עצמי לשיעור, לפי הנחייתו של ד"ר מאת`ור. אני מתפשט מכל אביזרי המתכת שעלי, שעון וכמה מטבעות, מוריד סנדלים, יוצא החוצה ורוחץ את הידיים והרגליים בעזרת בקבוק מים שד"ר מאת`ור מגיש לי, מנגב במטלית קטנה, ולאחר מכן נכנס פנימה ומתיישב על כיסא קש קטן, עם הפנים מול תמונתו הקטנה של ד"ר מיקאו אוסווי, אבי הרייקי המודרני, שגילה אותו מחדש במאה ה-19. ד"ר מאת`ור מדליק נר ליד התמונה, וכמה ענפי קטורת (איזה ריח טוב, אני כבר בתוך האווירה), ומבקש ממני לעצום את עיני, ואחרי שאני עושה זאת הוא מתחיל את שלב ה`הטענה` (initiation) של רייקי 2...

ה`הטענה` כוללת פעולות החוזרות על עצמן, שאת חלקן אני יכול רק לנחש, כיוון שעיני עצומות, ולכן אומ�ר רק שהן כוללות נגיעות, נשיפות אוויר לכיוון הצ`אקרות שלי, צלצול במצלתיים ליד אזני השמאלית וטפיחות על כתפי הימנית, ציורים עם האצבע של ד"ר מאת`ור על כפות ידי, פתיחת צ`אקרות, ועוד כל מיני... הטענת הרמה השנייה ברייקי אמורה לא רק להכפיל את עוצמת הטיפול בידיים, ולאפשר לך לשלוח טיפול מרחוק למישהו, אלא גם להעמיק את השינוי האישי הפנימי, שהחל ברמה הראשונה של הרייקי, ואני סקרן לראות מה יקרה לי בסיפור הזה... כשתהליך ההטענה מסתיים, אני מוזמן לתרום את דמי הקורס (1000 רופי), ולהניחם במו ידי ליד הנר; התרומה היא על האנרגיה שקיבלת, אך בעיקר כדי שתגרום לך לקחת אחריות על בריאותך שלך, כך לפחות כתוב בספרים; ד"ר מאת`ור לא מסביר, אבל הדגיש בפני עוד אתמול שהתשלום עבור הקורס הוא תרומה... טוב, עכשיו אנחנו מגיעים לשלב חשיפת הסימבולים הסודיים, שהם לב ליבה של הרמה השנייה ברייקי; ישנם 3 סימבולים, אחד מהם ממש מסובך, והשאלה המסקרנת תמיד את כולם, וגם אותי כמובן, היא למה הסימבולים סודיים? ברישיקש שאלתי את מילינד על זה, אחרי שסיפר לנו על רייקי שלב 2, ותשובתו היתה שרייקי אי אפשר ללמוד מספר, או בהתכתבות, או דרך האינטרנט, רייקי יכול להיות מועבר רק ישירות, ממאסטר לתלמידיו, באמצעות `הטענות אנרגיה`; אי-פרסום הסימבולים בספר, או בכל מקום אחר, נועד לכן למנוע חשיפת ידע משלב גבוה יותר לאנשים שלא מוסמכים לכך, להבהיר שלא מדובר בדרך אותה ניתן לרכוש באופן אינטלקטואלי (אלא רק באמצעות התנסות), ולהבטיח שהסימבולים יינתנו רק לתלמידים שיעשו בהם שימוש נכון, בהתאם למסורת הרייקי...

ד"ר מאתור מסביר לי על הסימבולים ושמותיהם (שהם ממש שוברי שיניים), איך מציירים אותם, קודם ביד ואחר-כך בראש, איך זוכרים אותם, והעיקר איך משתמשים בהם, ואיך שולחים רייקי לאנשים מרחוק, בשיטות שונות, גם באמצעות הטלפון! לקראת הסיום נותן לי ד"ר מאת`ור את כתובתו, הטלפונים והמייל שלו, אם ארצה להתייעץ אתו, או לשאול שאלות, וזהו; כן, איזה 3 או 4 שעות של מפגש `הטענה` ולימוד, ואחיכם הופך לבוגר רייקי שלב 2, מה תגידו?

לתחילת הכתבה

בחנות הדיסקים

במקרה או לא הנפש שלי עכשיו צמאה במיוחד למוזיקה (וכמובן לאוכל), ואני הולך על זה בסדר הזה, קודם מוזיקה, ואחריה אוכל; ראשית אני מחלץ את שימי מבית חב"ד, (עם ר�ת�ק של כמה סנאים קטנים שמסתובבים כאן), מזכיר לו שבעברו הקדום הוא היה .D.J בשעותיו הפנויות, ומתאר בפניו את אוסף הדיסקים הענק שיש לו בבית (עליו הוא סיפר לי), עד שהוא נכנע ויוצא איתי לחנות לענייני מוזיקה, בחלקו הצפוני של הבאזאר, שבה אני רוצה לצרוב כמה דיסקים. ברגע שאנחנו נכנסים לחנות אני כבר רואה שימי אחר, שמח ובטוח, ומתלהב, וכיוון שהידע שלו הוא כמו פיל, לעומת הידע שלי, שהוא מקסימום כלבלב קטן ומדובלל, הוא מיד מתחיל לשלוף לי דיסקים מהמדפים, עם המלצה מפורטת לגבי כל אחד מהם, ואני רץ אחריו ורושם, כמו לבלר מתחיל ביומו הראשון במשרד, ומעביר למו�כ�ר להשמעה... המוכר המום, נשבע לכם, לא מבין מאיפה השימי הזה נפל עליו, ורק מכניס ומחליף דיסקים במערכת, בקצב של מקלען ברובאית, כדי שאוכל להקשיב להם ולהחליט מה אני רוצה שיצרוב; שימי מכוון אותו, "תשים על הרצועה השלישית, היא פשוט מצויינת...", "לא, לא, תוריד את זה, זה לא טוב...", "...כן, בדיוק, מה אתה אומר, גדול הא?", והמוכר מקפיץ רצועות, קדימה, אחורה, ובטח שואל את עצמו מתי תיגמר המתקפה הזאת, ששום דבר שקרה לו היום לא הכין אותו אליה. שימי בשיאו, אין מה להגיד, ידע עצום, היכרות שלא נגמרת עם כל מה שאי-פעם הוקלט, הודפס ונמכר, בכל מקום בעולם, שולף דיסקים כמו קוסם, ואני רץ אחריו, קולט את ה-CD בשתי הידיים, קורא מהר מה כתוב על העטיפה, ממשש, מביט בתמונות, ומשחרר ב��ק�ש�ת לתקליטן, סליחה המוכר, שתוך כדי זינוק לתפוס את הדיסק המתעופף באוויר, מביט בשנינו במבט חסר-אונים, שצועק הצילו!... בשלב מסויים, שלב הדיון בהנחות, מצליח המוכר לשחרר מתוך הבונקר שה-CD ה-11 בחינם, אם צורבים עשרה, ועכשיו כבר ברור שעם פחות מ-11 דיסקים אני לא יוצא מכאן...

שתי בנות מכוחותינו שהגיעו גם הן לחנות לאותה מטרה, מביטות בנו בעיניים קרועות ופה פעור, רק שלא תבלענה איזה זבוב או משהו, ואחרי שהן מתאוששות, ומבינות שהן עדות ממש ברגע זה לגאון בפעולה, מתעשתות מהר, ומנסות לאסוף פירורים שמתפזרים סביב שימי, "אתה בטוח שזה טוב?", "...ועל זה אתה גם ממליץ?", "ומה אתה אומר על זה?..."; שימי שולח אליהן את אחד מחיוכיו הכובשים (כן, יש לו את זה...), והן מיד מאמצות אל ליבן את המלצותיו ומבקשות מהמוכר שישמיע להן גם, מה שגורם לו לויברציות ורעידות בלתי נשלטות בכל גופו, המסכן, הוא כבר מזמן איבד את זה... טוב, בסוף אנחנו נרגעים, רגע לפני שהמוכר מזעיק לעזרה את השוטר המקומי, ומניחים על שולחנו ערמה של 11 דיסקים, שכמה מהם גם ייצרבו עבור הבנות (שעבורן יש שתי ערמות קטנות יותר), `סולט ריין` של שו�שילה (ענק!), ראבי שנקר בקונצרט בניו-יורק (בינלאומי!), אלבום שלם של דיג`, גאנגה גירי (אני חייב להשמיע אותו לאיתי), שני אלבומים של נירוואנה לאונג` (טוב), ועוד כל מיני, אפילו `בו�נה ויסטה סושיאל קלאב`, הקובני הבלתי נשכח, אם אנחנו כבר בקטע, והמו�כ�ר, שבשלב הזה מוכן לעשות עבורנו הכל, ובלבד שניתן לו שחרור, מבטיח שמחר בבוקר יהיו כל הדיסקים צרובים ומוכנים, עבורי ועבור הבנות, יופי!

אני טופח על שכמו, כדי לעודד אותו, ומשלם לו עבור הדיסקים, ועוד שתי קלטות של שירים מסרטים הודים שאני כבר לוקח אתי, (`קל-הו-נאא-הו`, איך לא, ו`ט�ר�ה-נאם`), מה שעוד יותר מעודד אותו, ולראשונה גם מעלה חיוך על פניו, וכולנו מ�פ�נים את החנות בשירה וריקודים ועוברים לארמון, לבלות שעה קלה במחיצתו של `ששון`... לשימי מחכות כמה משימות בבית חב"ד, ככה הוא אומר, ומושב הבטלנים ב`ארמון` לא נכלל בהן, לצערי, וכך אנחנו נפרדים, אחרי כוס צ`אי (ולאפה עם לבנה בשבילי), הוא לבית חב"ד, ואני לגסט-האוס למנוחה והתרעננות לקראת הערב, ואחר-כך מסלול החושך הידוע, עד אור הבוקר: `העין השלישית`, `באבא`, ו`הארמון של ששון`...

לתחילת הכתבה

כמה נקודות על פושקר

6.1.2004: אי-אפשר שלא לשים לב לכך שהגיל הממוצע של התיירים המגיעים לפושקר גבוה מזה שאתם מוצא במרבית המקומות אליהם מגיעים מטיילי הגסט-האוסים בהודו; יחסית אפשר לראות כאן הרבה מבקרים בשנות ה-40, ה-50 וה-60 לחייהם, ואפילו יותר, מה הסיבה? בסך הכל פושקר היא עיירה קטנה, היושבת סביב אגם קטן, קדוש אבל קטן, עם רחוב מרכזי אחד, שהוא גם באזאר ססגוני, המקיף את מרבית האגם, וזהו. מסביב לעיירה אפשר לטפס על שני הרים, לא גבוהים מדי, (כמעט כמו על הכוכב של `הנסיך הקטן`), ואפשר גם לצאת לרכיבה על גמלים, או על סוסים, לתוך המדבר, ו... כאן פחות או יותר זה נגמר, כן, ובכל זאת, המקום הזה מושך אליו כאבן שואבת אין ספור מטיילים ותיירים, מה הסוד? טוב, בוודאי יש יותר מסיבה אחת, אך בכל מקרה נראה לי שהסיבה העיקרית היא שזה קודם כל מקום של כיף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כיפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות של בגדים, מוזיקה, בדים, תיקים, תמונות, ספרים, וכל שאר הדברים שתיירים אוהבים לראות ולקנות; וכך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבאזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקר וראג`אסטאן יכולות להציע, ולא פעם הולכים ישר לדואר לשלוח הביתה את הכל, בחבילה אחת גדולה, כי בפושקר זה ידוע, קונים ושולחים חבילות הביתה...

יש עוד דבר שמשפיע לטובה, ולוקח לך איזה יום או יומיים לקלוט אותו, כי כידוע תמיד קל לנו יותר לשים-לב ולראות את מה שכן קורה, ולא את מה שלא קורה, ואני מתכוון ל�`א�ין ריקשות`; בפושקר אין ריקשות, בכלל, לא של אופניים ולא של רכב, אין! העיירה קטנה, הכל דחוס וצפוף, וקרוב, ואם אתה רוצה להגיע לאנשהו אז בבקשה, ברגל, גם אם זה מתחנת האוטובוס, עם `הבית` על הגב, לחפש גסט-האוס... ופתאום אין אף אחד שרץ או נוסע אחריך ומנג`ס לך לאן אתה הולך, ולמה שלא תיסע אתו, וכל זה; ומכיוון שכולם הולכים ברגל, הכל פתאום יותר נינוח, ורגוע, וגם המוכרים לא מתעלקים עליך, לא רצים אחריך ולא מנסים למכור לך בכוח, יש להם כבר מספיק ניסיון והם יודעים, שממילא אין לך משהו אחר לעשות כאן, ובסוף תיכנס אליהם, וגם ת�קנה... כן, וחוץ מהכל יש לך כאן גם שקיעות יפות מעל האגם הקדוש, במיוחד אם אתה על אחד משני ההרים, או יושב לך ב`סאן-סט קפה`...

לתחילת הכתבה

שקיעה ב"סאן סט" קפה

זהו, אז עכשיו אני יושב לי ב`סאן-סט קפה` להביט בשקיעה, ולאכול עוד פעם את האורז המטוגן עם הירקות שלהם, שמאוד אהבתי. באתי הנה עכשיו גם למין פרידה כזאת, פרידה מהמקום שקיבל אותי בלילה הראשון שלי בפושקר, והעביר אותי במוזיקה וריקודים, עם כמה זיקוקים וחזיזים, משנת 2003 לשנת 2004... יו�, רק שבוע חלף מאז, ולי נראה שזה חודש... אז למרות שיש לי עוד יומיים בפושקר, החלטתי להיפרד מ`סאן-סט` כבר היום, פרידה מכובדת, שתתן לו את המקום הראוי, כי מחר בערב בטח אחגוג עם החבר`ה אצל `ששון` ו`באבא`, ואולי גם `העין השלישית`, ומחרתיים בערב אני כבר יוצא באוטובוס לאג`מאר, לתפוס את הרכבת לדלהי... כן, הזמן רץ, והסיום נראה קרוב מתמיד, ועכשיו נראה לי זמן טוב לשבת קצת עם עצמי, מול השקיעה, עם צלחת אורז מטוגן עם ירקות, מנה שאני מדרג כאחת הטובות שאכלתי בהודו, ולספוג לתוכי עוד מעט מהאווירה הרגועה, המדברית הזאת, שיש בה נופך של קדושה שהשאיר כאן בראהמה, והרבה מקום לכל אחד שרוצה להתחיל ללכת בעקבות חלומותיו...

שני חב"דניקים שהגיעו והתיישבו על מדרגות הגאט, מול מי האגם, רואים אותי ומזמינים לבוא לבית חב"ד אחרי השיעור והתפילה, "בשמונה, שמונה וחצי, ל`קידוש לבנה`", ומוסיפים שאחרי טקס קידוש הלבנה תהיה ארוחה של צ`יפס ופלאפל... כשאני מגיע לשם, מאוחר יותר, זה אחרי שבינתיים הספקתי כבר לשבת אצל `ששון` בארמון, ולחסל לאפה עם לבנה, עגבניות ובצל, שתי כוסות צ`אי, לקשקש קצת עם החבר`ה, וגם לתת לדוד במתנה את `אויר הרים צלול מנאלי`, שהחלפתי באגרה עם מיכל, ולא הצלחתי לגמור, יותר נכון נשברתי די בהתחלה, לא דיבר אלי... ההליכה לבית חב"ד היא הזדמנות לראות את שימי, לבדוק מה שלומו, ולדבר עם חבר`ה שאינם מבאי חצרם של `הרבנים` ששון ובאבא, ובכל זאת מעניין לדבר אתם. אחרי שאנחנו מקדשים את הלבנה בתפילה וקפיצות, אנחנו נוטלים ידיים ומתיישבים לאכול, אפילו שאני לא ממש רעב, ואחרי האוכל זה הזמן שלי ושל שימי, לשבת ולדבר, להיזכר בימי רישיקש, ובכל מה שהספקנו לעבור יחד מאז, ולחשוב לאן ייקח אותנו העתיד, לאן? אני עוד יומיים עוזב את פושקר ונוסע לדלהי, בדרך חזרה לארץ, הוא בינתיים נשאר כאן בפושקר, בבית חב"ד, `מתחזק בדת`, כדבריו, איפה נמצא את עצמנו בעוד, נגיד, שנה?...

לתחילת הכתבה

מה שנשקף ממסעדת הגג

7.1.2004: לא תאמינו מה אפשר לראות כשיושבים למעלה במסעדת הגג שלנו לארוחת בוקר; כל בוקר אני מביט ומשתאה, והבוקר החלטתי לשתף גם אתכם, מגיע לכם, אם נשארתם אתי עד עכשיו! אז ככה, על מרפסת הגג הסמוך לנו, שהוא נמוך יותר מזה שלנו, יושבות שלוש נשים בגלימות צבעוניות, ורוד, כתום, חום, כל-כך צבעוני ויפה, ושוזרות זרי פרחים צהובים ואדומים הנמכרים לתיירים בטקסי הפוג`ה האישיים, המוצעים לכל אחד כאן ברגע שהוא מתקרב לאחת הגאטות היורדות לאגם. שלוש הנשים עובדות במהירות, ממש כמו הנשים אצלנו בגסט-האוס, סנטוש, אחותה ואמה, שיושבות מדי אחר-הצהריים ושוזרות פרחים למחרוזות. מרפסת גג אחת אחריהן, א�שה, גם היא בגלימה צבעונית, ושני ילדים קטנים; הא�שה מסדרת את הגג, ותולה כביסה, ואילו הקטנים מתרוצצים ומפריעים לה; מדי פעם היא רודפת אחרי אחד מהם והוא מנסה בכל כוחו להתחמק; כשהיא תופסת אותו היא מקנחת לו את האף...

על מרפסת הגג הצמוד לזה של הא�שה והילדים, איזה 10 מטר ממני, יושבים שלושה גברים, שעסוקים בפתיחת ארגזי קרטון ריקים וסידורם; כל ארגז שהם פותחים הם מ�שטחים אותו, ומניחים בערמה, זה על גבי זה, וכשהערמה מספיק גדולה הם קושרים אותה ומניחים בצד, ליד ערמות של שקים ריקים, גם הם קשורים בחבילות. מדי פעם נכנס אחד מהשלושה לתוך חדר, שבהמשך הגג, ומביא משם עוד קופסאות קרטון ריקות, משומשות, בגדלים שונים, ושלושתם פותחים אותן בלי לקרוע, ומשטחים לעוד ערמה, וכך עוד אחת ועוד אחת, והכל בשקט, בלי דיבורים ובלי הפסקות, סחתיין על הדבקות במשימה... במרפסת הגג מעליהם, בגובה מרפסת הגג שלנו, עומלים שני ילדים על הטסת עפיפון; כרגע אין רוח וצריך להתאמץ, בתנועות משיכה חוזרות ונשנות, כדי להרים את העפיפון לאוויר, וזה לא כל-כך מצליח... על מרפסת הגג הצמוד שמעט מתחת, עוד א�שה תולה כביסה, עם תינוקת על הידיים, וממש לידה, על מרפסת גג שכן, יושבות שתי נשים ומדברות, ולידן משחקות שתי ילדות; הנשים האלה עטופות בבגדים פחות צבעוניים מהנשים הקודמות, מעניין אם זה אומר משהו...

על מרפסת הגג לידי, בכיוון השני, עומד כבר שעה ארוכה גבר מבוגר, ששמיכה מכסה את ראשו, ידיו אוחזות במעקה הבטון, והוא מביט למטה לסמטה הצרה, אחר-כך סוקר את כל הסביבה, שוב מביט למטה, וחוזר חלילה... במרפסת לידו עומד ילד, כבן 12-10, ידיו בכיסים, נשען על מעקה הבטון של מרפסת הגג, וצופה בעניין בנסיונות העפת העפיפון של שני הילדים ממרפסת הגג שלידו. ילד נוסף מנסה גם הוא להעיף עפיפון במרפסת הגג הסמוך, מצידה השני; הילד הזה דווקא מצליח יפה, למרות ה`אין רוח`, תוך שהוא עושה תנועות משיכה קבועות ונמרצות, כדי לשמור את העפיפון באוויר.

גג אחד ליד הילד עם העפיפון, תולה כביסה אשה בגלימה צבעונית, העוטפת את כולה, ובמרפסת הגג שלנו יש גם כביסה, אחותה השתקנית (שגם לא יודעת אנגלית) של סנטוש תולה כביסה על מוטות של במבוק, המונחים בין שני קירות מעקה הבטון; כשנגמר לה המקום היא מרימה מהרצפה עוד שני מוטות במבוק, משעינה אותם על הקירות, ומניחה גם עליהם כביסה, וכשנגמר לה גם המקום עליהם, היא מתחיל לתלות על מעקה הבטון עצמו; מעניין, אני חושב לעצמי, במיוחד שאני פתאום שם לב שזאת בכלל הכביסה שלי... ...במרפסת הגג ליד הילד עם הידיים בכיסים, והן עדיין בכיסים, מופיעה א�שה צעירה עם מטאטא הודי קטן כזה, שהוא בעצם אוסף של זרדי קש מאוגדים יחד, אתם יודעים, מה שמחייב אותך להתכופף בזמן הטאטוא, ומטאטאת את המרפסת והמעקה, ואז מוציאה החוצה כביסה ומתחילה לתלות על מעקה הבטון שסביבה. על גג נוסף לידי, בצד השני וצמוד למרפסת הגג שלנו, מונחות ערמות קשורות של זרדים וקני סוף, ולידם, בתפזורת, מלא עצים להסקה, או משהו כזה; בואראנאסי הערמות האלה יועדו לשריפת גופות, אבל כאן אני לא יודע; קודם היה כאן אדם אחד שסידר והביא עוד עצים, וכרגע הוא נעלם... במרפסת על יד א�שה עטופה כולה בסגול מרהיב עין, תולה גם היא כביסה, וכשהיא מסיימת היא מתיישבת על רצפת המרפסת, נשענת בגבה למעקה הבטון, ועוצמת עיניים, וכך היא תשב שם, עצומת עיניים, עד שיותר מאוחר תופיע על המרפסת, פתאום, ילדה קטנה, והיא תחבקה, ותושיב אותה לידה, ושתיהן תשבנה להן ככה ביחד, בשקט, עצומות עיניים, כאילו אין אתמול, ואין מחר, ורק הן לבדן בעולם...

במרפסת לידה, וקצת מתחת, אשה מבוגרת מבשלת משהו בסיר מתכת גדול, על החלון; היא עצמה יושבת על רצפת מרפסת הגג, ונראה כאילו היא מתפללת או משהו; אחרי כמה דקות היא קמה, נכנסת פנימה לבית, מסדרת דברים במטבח, הנשקף אלי דרך החלון, ואחר-כך חוזרת לשבת על רצפת המרפסת, ממשיכה בתפילתה... בסמטה הצרה שמתחתי, סמטת הכניסה לגסט-האוס שלנו, צועדות כמה פרות, מחפשות אוכל, ולא שוכחות גם לחרבן ולהשאיר לנו כמה מוקשים, שסכנתם היא בעיקר כשאתה חוזר לגסט-האוס בשלוש או ארבע בבוקר, לא בדיוק בהכרה, ואין לך מושג איפה אתה מניח את הרגל שלך... בכלל, החזרה לגסט-האוס לפנות בוקר היא גם סיפור, כי בדרך כלל ננעל שער הכניסה למטה בערך באחת-עשרה, ואז כשאתה מגיע כולם בפנים נוחרים; בחוץ יש מין מוט כזה שמפעיל בפנים מעין צלצול, ואז אתה מחכה בסבלנות, דקה, שתיים, לראות אם מישהו יבוא לפתוח; אתה מקשיב, מצמיד את אוזנך לדלת השער, ואם אתה לא שומע מבפנים שום תזוזה, אתה מצלצל שוב (בתחושה של `לא נעים להעיר את כולם`), ובסוף מגיע מישהו עטוף גלימת לילה, שפניו מכוסים בסבך קורי שינה, לפעמים הא�מא, לפעמים וינוד (כשהוא ישנו), או סנטוש, ופותחים לך את שער הכניסה, תוך שאתה ממלמל דברי התנצלות וממהר לעלות במדרגות הצרות לחדרך, נזהר לא ליפול בדרך, ולא להיתקל עם ראשך ברצפת הקומה שמעליך...

על הקירות ליד פתחי הבתים נשענים כמה זוגות אופניים וטוסטוס אחד, וכשהפרות עוברות נחסמת כל הסמטה וצריך להמתין עד שתואלנה לזוז (המקומיים תופסים להן את הזנב, קרוב לתחילתו, ומכופפים אותו, ואז הן מתחילות לזוז)... בינתיים הילד עם הידיים בכיסים ירד ממרפסת הגג ונעלם, ועכשיו אני יכול להתמקד במרפסת הגג שמאחוריו, שם יש ערמות של שקים מלאים, לא ברור במה, ולידם יושבת א�שה ומתקנת בגדים ישנים עם חוט ומחט... בקערת הקרד שהזמנתי לארוחת בוקר מתחילים לצוף כמה זבובים שנלכדו, ואני שולה אותם עם הכף, אחד אחד, ומניחם על שולי הקערה; עכשיו אפשר לאכול וכדאי להזדרז, לפני שיגיעו עוד זבובים...

כל הבתים כאן ממש צמודים אחד לשני, עם סמטאות צרות, כמו בעיר העתיקה של ואראנאסי, ובעצם בכל עיר עתיקה, וברגע שאתה יושב על מרפסת הגג, אתה יכול לראות כמעט הכל, לא רק על המרפסות, אלא גם מה שקורה בתוך הבתים, דרך הפתחים שאין להם חלונות או דלתות. כך אתה יכול לראות ולעקוב אחר מישהו שנכנס לבית למטה, מופיע אחרי זה בקומה השנייה, ואחר-כך על מרפסת הגג, ודרך הפתחים השונים אתה רואה אותו לאורך כל דרכו; אתם יודעים, זה מזכיר לי את סרט המתח הישן `החלון האחורי`, של היצ`קוק, שאני בטוח שהמבוגרים שבכם זוכרים, ולא רק `עכברי קולנוע` כמוני...

לתחילת הכתבה

לודילין השוויצרית

הבוקר השמשי הזה ממש מזמין אותך להתבטל, וזה הזמן לשלוף את פלקסוס, שהנחתי באמצע לטובת כמה חפוזים מהירים כמו `צבע המים`, ולחזור אליו בשמחה אמיתית של פגישה עם מישהו אהוב, מישהו שכיף לך להיות אתו, ואתה לא רוצה שזה ייגמר... אלא שבינתיים מגיעה לודילין השוויצרית, שבאה לשאול אותי אם יש לי מעטפה, ומצטרפת אלי לשולחן; ממחר בערב היא תהפוך להיות הותיקה ביותר בגסט-האוס, אחרי שסוזט עזבה אתמול, ואני והקוריאנים עוזבים מחר. לודילין היא טיפוס שלוקח את הזמן שלו, לא ממהרת לשום מקום, ותמיד מחייכת ובמצב רוח טוב, כך זה לפחות נראה מבחוץ. האמת שאני לא יודע עליה יותר מדי, למרות שיצא לנו כבר לדבר ולשבת יחד על המרפסת; בערבים אני לא רואה אותה בבתי הקפה והמסעדות שבהם אנחנו יושבים, וגם כשאני יושב על הרחוב, אצל `ששון`, או ב`גאנגה`, ורואה את כל מי שעובר, אף פעם לא ראיתי אותה, לעומת כל האחרים שגרים אצלנו בגסט-האוס, באבט, ז`אן-בטיסט והקוריאנים, שאני כן רואה מדי פעם. יש לי תחושה שהיא נמצאת הרבה בחדרה, או על המרפסת למעלה, אבל אני לא ממש בטוח...

מה שלודילין סיפרה לי, זה שעכשיו היא לומדת הינדית כאן בפושקר, בעצמה, לא בקורס מסודר; "זה לא קשה ללמוד לבד?", שאלתי, כשישבנו יחד על המרפסת באחד הבקרים, מעיין בספרים מהם היא לומדת, "כן, זה לא קל...", היא ענתה, "...אבל מצאתי שזה יותר מתאים לקצב שלי"... כשהיתה בת 25, לפני איזה שלוש שנים, היא מספרת, היא טיילה בהודו חצי שנה, וכבר אז החליטה שהיא רוצה ללמוד הינדית, אז עכשיו היא חזרה, והיא כבר חודשיים בהודו, אחרי שקודם היתה בדרום, רק שבזמן האחרון היא התחילה להתגעגע הביתה, לשוויץ, למרות שעכשיו שם חורף וקר... כעת כשאנחנו מדברים, והיא שומעת שאני עוזב מחר, היא אומרת שאולי גם היא תעזוב, בגלל הגעגועים...

איכשהו הגענו בשיחה הקודמת למורים ולמקצוע ההוראה; אמרתי לה שאצלנו מרבית המורים הן מורות, במיוחד ביסודי, וזה גם בגלל השכר הנמוך המשולם למורים; "גם בשוויץ זה ככה", היא אמרה, "יש רוב של מורות, אבל זה לא בגלל השכר, אני חושבת, אלא בגלל שגברים לא יודעים איך להסתדר עם ילדים קטנים"... אני מביט בה עכשיו ומקשיב לה, כשהיא מספרת על געגועיה למשפחתה, וחושב לעצמי שיש בה משהו מאוד מסקרן; למרות שהיא כבר בת 28, יש לה פנים כמו שיש לפעמים לאנשים צעירים מאוד, פנים חיוורים, לבנים כב�יצה, ואף קטן, שמתעקל כמו מקור של אפרוח, ואפילו פלומה לבנה דקה מתחת לאף ועל חלקן האחורי של לחייה; כשאתה מדבר אתה, ומנסה להגיע למשהו יותר עמוק, נראה לך שכל מה שהיא רוצה זה לא לדעת... נראה כי הידיעה מפילה עליה פחד גדול, והיא אינה נמנית עם הנשים שרוצות שיגידו להן את עתידן; המשאלה שלה, אם תשאלו אותי, היא לא לדעת, לא לדעת מה צופן כל יום בשבילה, לא לדעת מה יהיה מחר, או מחרתיים, והיכן היא תהיה בחודש הבא, או בעוד שנתיים, פשוט לא לדעת...

לתחילת הכתבה

טיול גמלים לפני שעוזבים

באשר לי, אני יודע שלא אוכל לעזוב את פושקר בלי איזה טיול גמלים קטן, משהו, שגם יטעים אותי את המדבר שלידנו, ואכן בשלוש אחר-הצהריים אני עולה על גמל, ויוצא לסיבוב של שלוש שעות יחד עם עוד שתי בחורות דרום-קוריאניות, בנות עשרים וקצת, נו�נה ואו�ני. הבנות האלה יודעות רק כמה מילים באנגלית, אבל זה לא מפריע להן לטייל בעולם; אחרי כל מילה שאתה אומר להן הן אומרות "הא?!?", שזה אומר `הבנתי`, וגם `לא הבנתי אבל תמשיך...`; חוץ מזה הן גם צוחקות כמו ילדות קטנות מכל דבר שזז, ובמיוחד כשהגמלים שלהן מתיישבים או קמים, אז הן בהיסטריה של צחוק... כאן רכיבה על גמלים שונה מאצלנו באילת, בזה שהגמלים לא קשורים ביניהם, אלא כל גמל לעצמו, אבל לעומת זאת המטפל של הגמל יושב מאחוריך, ואת זה פחות אהבתי; אודי מספר שבג`איסלמר כל אחד מקבל גמל לבד, שזה בטח כיף אמיתי, אבל לשם כבר לא אצליח להגיע הפעם...

חוץ מזה כאן רוכבים רק על גמלים זכרים, (באילת, אם אני זוכר טוב, רוכבים גם על נקבות), ולזה שלי קוראים `דיאמונד`, והוא בן 4, הצעיר מבין שלושת הגמלים, וגם זה שמדי פעם מתחיל להתלהב, וצריך להרגיע אותו... על הדרך החולית אנחנו מריצים את הגמלים, וזו בהחלט חוויה לשבת על גמל רץ, (כשברקע קריאות היסטריות של נונה ואוני); אחר-כך אנחנו נכנסים ממש לאזור המדבר, חוצים כמה דיונות חוליות, בהליכה איטית, ועל אחת מהן עושים הפסקה ויורדים מהגמלים להסתובב קצת על הדיונה. הפסקה נוספת ברכיבה אנחנו עושים ממש לקראת השקיעה, בדרכנו חזרה, סמוך למקום בו מתקיים יריד הגמלים השנתי של פושקר; כדור השמש הענקי כבר עושה דרכו למטה, אל האופק, והשמיים הבהירים רק מדגישים את צבעיו ואת יופיו, בפנים לבן בוהק, עטוף בחגורה צהובה, ומסביב הילת שמיים אדומה, ואת הניגוד שבינו ובין המדבר שמסביב, ואני אוסף אל חיקי עוד שקיעה אחת של פושקר, לפני פרידה...

לתחילת הכתבה

פרידה בבית חב"ד

אצל `ששון`, בארמון, אני פוגש מאוחר יותר את ארז ומיכל, שהגיעו רכובים על טוסטוס, אחרי שחזרו מ`שיעור נהיגה` שארז העביר למיכל, ומיכל שואלת אותי אם אני חושב שהם מתאימים אחד לשני... חוץ מזה היא מספרת לי שהלכה ללמוד סו-ג`וק אצל ד"ר מאת`ור, ואני מצידי מציע לה להתחיל לעבוד על הרייקי שלמדה, כל יום לפחות חצי שעה, במיוחד שהיא תכף הולכת להתחיל סדנת ויפאסאנה, וזה יעזור לה להיכנס לאווירה המתאימה. בינתיים שניהם מזמינים אותי לפרידה בבית חב"ד, בארוחת ערב, ובאמת אני מגיע לשם קצת אחרי שמונה, הזדמנות לפרידה מהחבר`ה שם; כן, כשאני חושב על זה, באמת חבר`ה נחמדים, אין מה להגיד, ולזכותם ייאמר שהם מסייעים ללא מעט ישראלים שנקלעים למצוקות מכל סוג ומין, חומרי ונפשי, ובאמת נותנים תחושה של `הבית שלך מחוץ לבית`, כפי שכתוב על השלט בחוץ...

בפנים אני פוגש את הדר, שהגיעה לפושקר אתמול! כן, אחרי רישיקש וואראנאסי אנחנו נפגשים גם בפושקר! האמת היא שכבר נפגשנו כמה שעות קודם, לא רחוק מ`ששון`, כשהייתי בדרך לגמלים; החלפנו קצת סיפורים וחוויות, הראיתי לה את המקומות של החבר`ה כאן, `ששון`, `העין השלישית`, `באבא`, וגם סיפרתי לה ששימי נמצא בבית חב"ד, אז בינתיים היא הגיעה לכאן, וגם השתתפה בשיעור של שבע, יפה. עכשיו, אחרי ארוחת ערב טובה שכולנו אוכלים כאן (פירה, סלט, גזר מבושל וצ`אפאטי), היא שולפת מהתיק ערמה של תמונות, מסודרות באיזה עשרה או יותר אלבומים קטנים, ואומרת לי "אתה חייב לראות אותן, סוף-סוף מצאתי מקום טוב לפתח תמונות, בג`ייפור, ופיתחתי את כל התמונות שלי, מתחילת הטיול...". שימי מתיישב לידנו ואנחנו מתחילים להסתכל, אלבום אחרי אלבום; חלקן הראשון מנפאל, קטמנדו, `מקיף אנאפורנה`, ועוד מקומות שלא הייתי בהם עדיין (אולי בשנה הבאה?), ואחרות ממנאלי, מקלוד-גאנג`, רישיקש וואראנאסי. שימי מתלהב מהתמונות של נפאל ו`מקיף אנאפורנה`, שם טייל לפני כמה שנים, ואני מכל התמונות, שהן יפות ומזכירות נשכחות, ורק הדר, שכבר הספיקה להתעמק בכולן שוב ושוב, אומרת שפתאום היא שמה לב שהיא צילמה בעיקר נופים, ומעט מאוד אנשים...

אחרי האוכל מגיע הזמן למתוקים, וחוץ מזה גם צריך להיפרד כיאות משאמיש הפרעון, ב`באבא`, ובעיקר מהחבר`ה, בערב האחרון שלי בפושקר (מ`ששון` עוד יהיה לי זמן להיפרד מחר); הדר מצטרפת אלי ל`באבא`, ואחרי שהיא טועמת מה`קוקילידה` שלי היא מיד מזמינה לה גם אחת כזאת...

מתן, שגם עוזב מחר, לכיוון בומביי, ובשבוע הבא לארץ, כבר כאן, וגם איה, נאוה, אודי, דוד, ואיווה ההולנדית, שכבר ישבה אתנו כאן כמה פעמים, וזאת הזדמנות מצויינת להיפרד מכולם, ואפילו שכולנו בטוחים שניפגש שוב, בהודו או מקסימום בארץ (מה שמקל אולי מעט על קושי הפרידה), עדיין זו פרידה, עם כל העצב שהיא מביאה א�תה, והצביטה הזאת בפנים... לקראת חצות הדר הולכת לישון, היא עוד לא נכנסה לקצב שלנו כאן, ואנחנו ממשיכים לשבת, עוד צ`אי, עוד סיבוב סיגריות, ויכוחים על עתידה של המדינה (שלנו), על זה של הודו, על החיים שלנו, ומה יהיה אתנו מחר, עוד `קוקלידה` ו`שלום למלכה`, עוד כדורי שוקולד, והכל מתערבל ומתערבב, גם א�תה, ראש פה רגליים שם, והשאלה היחידה שמעסיקה אותך לקראת הבוקר זה איך להגיע בשלום לגסט-האוס, ואחר-כך לחדר, ובסוף למיטה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות נוספות עבורך

4 תגובות על הכתבה

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

להתחתן עם הודית

השב  · 

חבל שפיספסתי את התמונות ובכל זאת נהנתי ! !

השב  · 

באהבה לשימי

השב  · 

פושקר אהובתי..

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לפושקר

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×