פרק כ`- `העין השלישית`, `באבא`, ו`הארמון של ששון`...

ראג`אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב שנמצא בכל מקום...; אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום; לא במקרה רק בראג`אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בורוד, כחול, זהוב... אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג`אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה...
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: פרק כ`- `העין השלישית`, `באבא`, ו`הארמון של ששון`...

היכרות עם פושקר

1.1.2004 (איזה תאריך יפה...): ההנג-אובר מהשתיות של אתמול בלילה, וכל השאר, דופק לי בראש, ואני מנסה לפקוח את העיניים, וזה לא קל, כאילו מישהו סגר לי אותן עם מקלות כביסה, ועד שלא אמצא איפה ללחוץ הן לא תפתחנה... חלמתי שקסי הפתיעה אותי והגיעה לפושקר, השמים היו ירוקים, ואחר-כך צהובים ולבנים, מתקדמים אלי בגלים, והייתי סקרן לדעת לאן הם ימשיכו, ופתאום ראיתי אותה יושבת על מדרגות הגאט היורדות לאגם פושקר, ליד `סאן-סט קפה`, בין כל האנשים שישבו שם, משוחחת עם מישהו; שערה האינדיאני השחור הארוך היה מפוזר ומבריק, כמו אחרי שהיא חופפת אותו, אפילו יכולתי להריח אותו, ואני זוכר שברגע שראיתי אותו, מאחור, ידעתי שזו היא, הייתי בטוח, וגם ראיתי את הסרט שהיא שמה מדי פעם על השיער, והיא המשיכה לדבר, ופתאום שמתי לב שהיא בכלל מדברת עם סוזט, הצרפתיה מהגסט-האוס שלי, ואז היא סובבה את הראש, לאט, וראתה אותי, וחייכה, יותר לעצמה מאשר אלי...

מקלחת טובה וארוחת בוקר יעזרו לי, אני חושב, אבל אז מסתבר שדוד המים בחדר שלי מקצר את החשמל בכל הגסט-האוס, נו, לא נכון... אני מזעיק את וינוד, שלמזלי עדיין לא יצא לאג`מר לצוד אורחים חדשים, ועד שהוא יתקן את זה הוא שולח אותי להתקלח באחד החדרים הריקים. סנטוש, אחותו עצובת העיניים של וינוד, מביאה לי ארוחת בוקר שהזמנתי למסעדת הגג, ואני שם בינתיים במערכת את ניל יאנג, אחת מהקלטות שאני מוצא לידה, וחושב לעצמי שזו דרך לגמרי לא רעה לפתוח את השנה החדשה. כאב הראש מתחיל להרגע, אחרי מקלחת טובה, קרד, אורז מטוגן וכוס צ`אי, ועוד שעה-שעתיים אהיה כמו חדש, במצב ראוי לפתוח את הכ�רו�תי עם פושקר, שהרי רק אתמול הגעתי לכאן, ועוד לא ממש הספקתי להתוודע לעיירה הקטנה והחמודה הזאת; למרות שיש כאן מלא תיירים (מה שפחות מלהיב אותי), אפשר לראות את הפוטנציאל הכיפי שיש במקום הזה, וזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, לקראת סוף הטיול...

מצפון ומדרום לפושקר ישנם שני שפיצים בולטים של הרים, ובראש כל אחד מהן מקדש; שפיץ ההר שמדרום-מערב נראה גבוה ומרשים יותר, ואני מחליט לטפס עליו היום, ומלמעלה לראות את כל העיר והאגם, מין פנורמה אווירית כזו, שבטח תהיה יפה, במיוחד לאור השקיעה. השפיץ הזה ממש קורא לי: "טפס עלי!...", מה שמזכיר לי את המשפט שאמר ג`ורג` מאלורי, מטפס הרים בריטי, כשנשאל למה הוא מטפס על הרים, וענה: `פשוט בגלל שהם שם`... כיוון שאת הצד המערבי של האגם ראיתי כבר אתמול, אני פונה לכיוון הצד המזרחי, לא לפני שאני מזמין לעצמי כוס של מיץ קנה-סוכר, שנסחט מול עיני יחד עם מעט לימון וג`ינג`ר, במכונה מיוחדת כזו; קני הסוכר הירוקים-סגולים, שמונחים בערמה גדולה בצד מכונת הסחיטה, מזכירים לי את הילדות שלי, כשגידלתי ליד חדר הורי בקיבוץ קני-סוכר כאלה; כשהם היו מבשילים הייתי מוריד לי כל פעם קנה אחד, חותך פרקים ממנו, מקלף ומוריד את הקליפה החיצונית, מפצל אותו לחלקים יותר קטנים, ומתחיל ללעוס, וזה היה טוב, אלוהים כמה שזה היה טוב... כן, מי שלא ניסה עד היום מוזמן, כי אין דבר יותר טוב (ומתוק) מזה, נשבע לכם...

הצד הזה של הבאזאר, מצפון וממערב, יותר סואן ומלא חנויות, וככל שאתה מתקדם בו אתה מקבל את הרושם שכל פושקר הזאת היא בעצם באזאר אחד גדול; יש כאן בובות עשויות פאפייה-מאש�ה (עיסת ניר מצופה בלכה), אבנים יקרות, ויקרות למחצה, פסלי שיש, תכשיטים בעבודת יד והמון סוגי בדים. כל הבדים שנמכרים כאן, בגדים, שטיחים, מפות שולחן, יריעות בד מודפסות, כיסויי מיטה, תיקים, וכל מה שאתם רוצים, כל-כך צבעוניים ויפים, בחלקם רקומות בתוך הבד מראות קטנות, וממש מפתה לקנות מהם, מה שאכן אני מתכוון לעשות בימים הקרובים. ראג`אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב שנמצא בכל מקום...; אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום; לא במקרה רק בראג`אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בורוד, כחול, זהוב... אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג`אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה...

מדי פעם, תוך כדי ההליכה לאורך הבאזאר, אני יורד באחת הגאטות אל האגם, ומתיישב לי לרגע על המדרגות, מביט במים, ביונים המתקהלות, ובכמה הודים שטובלים במים, או יושבים גם הם על המדרגות, לאחר שסיימו את טקס הטבילה; להינדים פושקר היא מקום עלייה לרגל חשוב מאוד, ובכל גאט אני רואה כמה מהם שהגיעו הנה במיוחד כדי לטבול במי האגם. במרבית המקומות עליך לחלוץ את נעליך לפני שתוכל לרדת במדרגות אל המים, כמקובל כשאתה מגיע למקום קדוש; כמעט בכל ירידה כזו אל האגם ניגש אלי מישהו שמציג עצמו ככהן שיערוך עבורי טקס פוג`ה, ולעיתים גם מציע לי פרחים אותם אגיש לאגם הקדוש, (בסוף הטקס תבוא כמובן גם הבקשה לתרומה), אך כשאני מראה להם את החוטים האדומים הקשורים סביב פרק ידי הימנית (אותם קיבלתי מהכוהן במקדש נילקאנתה מאהאדב מעל רישיקש, זוכרים את הטרק עם יעל?), הם עוזבים אותי לנפשי...

לתחילת הכתבה

מקדש סאביטרי

טוב, אחרי שאני יוצא סוף-סוף מהבאזאר, אני רואה ממול את פסגת ההר ועליו את מקדש סאביטרי; הטרק למעלה קצר, איזה שעה לערך של הליכה שעיקרה טיפוס, קודם בדרך חולית, ואחר-כך במדרגות שלא נגמרות. תוך כדי עליה אפשר לראות את כל המדבר המשתרע ממערב לפושקר, והתיאור שלה כעיר היושבת על גבול המדבר אכן הולם אותה יפה. פה ושם אפשר לראות גמלים עם רוכבים עליהם (ואני כבר מחליט לקחת מתישהו טיול כזה על גמל), וגם גמלים המושכים עגלות על שתי גלגלים, כמו אלה שראיתי בג`ייפור. פעם בשנה מתקיים כאן יריד הגמלים המפורסם, במשך מספר ימים, ששיאם בליל הירח המלא של קארטיק-פו�רנימה (החודש ההינדי קארטיקה, בדרך-כלל בסביבות נובמבר), כאשר המאמינים מיטהרים מחטאיהם על-ידי טבילה באגם הקדוש. אומרים שמדי שנה מגיעים לכאן כ-200,000 אנשים, שמביאים אתם כ-50,000 גמלים, סוסים, ופרות, למספר ימים של עלייה לרגל, מסחר בחיות המשק, תהלוכות דתיות וחגיגות... "היריד הזה הוא משהו מדהים!", סיפרו לי כמה חבר`ה שהיו פה, וראו, ואני רק יכול להצטער שפספסתי אותו, ולקוות שבפעם הבאה שאגיע להודו אצליח לראות אותו...

תמונת העיירה פושקר הנשקפת כאן מלמעלה, מפסגת ההר, פשוט מדהימה! הכל כאילו מונח על כף ידך, האגם במרכז, וסביבו העיירה, והמדבר, פנטסטי! אני מצטרף בנקודת התצפית צפונה לשלושה צרפתים שהגיעו קצת לפני, שתי בחורות ובחור בגילאי 35-30, וכולנו יחד יושבים על הסלעים הגדולים שישנם כאן ופשוט מוקסמים מהמראה... אני מצלם את הצרפתים, אחת הצרפתיות מצלמת אותי, ואז חברתה מגלה שאיבדה את משקפי השמש שלה, וכולנו מתגייסים כדי לחפש אותם בין הסלעים והצמחיה, ללא הצלחה; הצרפתים האלה מזכירים לי את חברי הצרפתים שרכשתי בטיול הזה, (למרות כל מה שכתבתי על הצרפתים, שהם ספקנים, מציבים חומות סביב עצמם, ושאין להם אמון באחרים), פייר מרישיקש וא�רנו מ�ואראנאסי; אח, אילו רק יכלו להיות כאן איתי עכשיו, על פסגת ההר הזה, זה יכול היה להיות סיום נהדר להרפתקה ההודית המשותפת שלנו... ...וכשההרגשה טובה, בא לך גם לאכול ולשתות משהו, כדי להרגיש עוד יותר טוב, ובדיוק בשביל זה יש כאן למעלה מזנון קטן ונחמד, `היל טופ קפה`, שהתפריט שלו כתוב על הקיר החיצוני בעברית! תתארו לכם, כאילו רק ישראלים אמורים להגיע הנה... אמנם יש גם תפריטים קטנים באנגלית, הניתנים לך לאחר שהתיישבת לשולחן, אבל רק אנחנו מופיעים בגדול על הקיר, ובמו עיני ראיתי מישהו מהאנשים שהגיעו לכאן אחר�י, עומד מול קיר המזנון, מנסה לפענח את הכתוב, ותוהה איזו שפה זו בכלל... אין, אין עלינו, פשוט אימפריה... על התפריט שעל הקיר חתום מאנו, אבל הבחור שנמצא כאן היום הוא באנטי, האח של מאנו; כשהוא מביא לי את האוכל לשולחן הקטן, טוסט גבינה, צ`יפס, וצ`אי בכוס גדולה, אני מזמין אותו לשבת איתי (עד שמישהו יקרא לו), והוא מספר לי שאחיו, מאנו, מתחתן בדיוק בעוד חודש, ולכן הוא לא נמצא כאן עכשיו. "איך זה שהתפריט על הקיר כתוב בעברית?", אני שואל אותו, והוא מפנה מבטו לקיר ולתפריט, חוזר אלי, ואומר ש"מגיעים הנה הרבה ישראלים, אז מאנו החליט לבקש ממישהו מהם שיכתוב לו על הקיר את התפריט בעברית"; כן, בעצם למה לא?...

עכשיו לא נותר לי אלא להמתין לשקיעה, אני לא יורד מכאן עד שתגיע השקיעה! ועד שהיא תגיע אני הולך לבקר במקדש סאביטרי הניצב על פסגת ההר, אחד מ-500 המקדשים שנמצאים בפושקר, כך מספרים, ושרובם נהרסו בתקופת שלטון אוראנגזב ויותר מאוחר נבנו מחדש. סאביטרי הוא אחד השמות של אשתו של בראהמה, סאראסוואטי, ובפושקר נמצא גם אחד המקדשים היחידים בעולם המוקדש לאל בראהמה. למה יש בעולם כה מעט מקדשים לבראהמה? ובכן, לפי האמונה ההינדית ביקש בראהמה לקיים הסתגפות (יאגנה) לשפת האגם בפושקר, אלא שרעייתו, סאביטרי, אחרה להגיע ובראהמה פו�תה והתחתן עם אשה אחרת, כן, פשוט כך... כשנודע הדבר לסאביטרי היא כעסה כל-כך, עד שנדרה שבראהמה לא יזכה שיסגדו לו בשום מקום אחר! מה תגידו? הסבר מעניין, וסיפור מעניין לא פחות...

כשאני חוזר לנקודת התצפית אני פוגש זוג קולומביאני צעיר ונחמד, בני עשרים וקצת; "...אתם החבר`ה הראשונים מקולומביה שאני פוגש כאן בהודו", אני אומר להם, והם מחייכים, ואומרים ש"עד עכשיו גם אנחנו לא פגשנו כאן אף אחד מקולומביה, אבל אנחנו בהודו רק 5 ימים..."; כשהם שומעים שאני מישראל, הם מעדכנים אותי שבינתיים שחררו את כל הישראלים שנחטפו שם (מישהו באמת סיפר לי משהו על כמה חבר`ה שנחטפו), ושבדרך-כלל הדברים האלה נגמרים הרבה יותר גרוע... חוץ מהם יש כאן עוד שתי נשים אמריקאיות יותר מבוגרות, אחת בשיער בלונד והשניה בשחור מתולתל, נראות רציניות כאלה, ששותות צ`אי ליד אחד משולחנות
ה`היל-טופ קפה`, ומשוחחות בשקט, וכן קבוצה של ארבעה חבר`ה מברזיל, בחורה ושלושה בחורים בגילאים שבין 40 ל-50, שמתלבטים שעות לפני שהם מזמינים משהו, ובסוף מתפשרים על צ`אי, וגם זה רק בכוסות קטנות של 5 רופי (קמצנים קטנים...), ועוד שתי נשים איטלקיות שיושבות בצד, על אחד הסלעים, ומנהלות באיטלקית שיחה סוערת וקולנית על משהו, אין לי מושג על מה, אבל כנראה משהו שחשוב לשתיהן, כי אף אחת מהן לא מוותרת, ושתיהן לא מהססות להרים את הקול, וכולנו יחד מחכים לשקיעה...

כשמגיעה השקיעה היא יורדת לה לאיטה, לא בבת אחת, כאילו מתאימה עצמה לאו�ר�ח המדבר, לשקט מסביב, ולקצב הליכתם של הגמלים; אט-אט נצבעים העיירה, והאגם שבמרכזה, בצבעי צהוב-כתום-אדום, כמו כוס מים שמטפטפים אליה טיפות של צבע, כאשר דמותם של הבניינים והגאטות הנשקפים במי האגם נעשית ברורה יותר, וחדה, יותר, עד שגם היא מתחילה להיעלם עם החשיכה היורדת. החושך הולך ומכסה את העיירה, ואת המדבר שמסביב, את נקודות הצמחייה הירוקה המעטה, הפזורות אי-פה אי-שם, ואת הגמלים, שכבר שבו זה מכבר ממסעם עם נוסעיהם, שחררו את גבם העייף, ועכשיו הם אוכלים ושותים מים במכלאותיהם; כן, זה הזמן בשבילי להיפרד מהמקדש ולצאת לדרך, חזרה לעיירה...

לתחילת הכתבה

המלצות לאוכל

אחרי הירידה אני חוזר לגסט-האוס, מרביץ מקלחת טובה אצלי בחדר, אחרי שהדוד תוקן, ויוצא ל`עין השלישית` לארוחת ערב. כשאני מגיע יושבים בפנים כבר נאוה, איה ומתן, ואנחנו מתחילים ערב ארוך, שיסתיים אחרי חצות, של אוכל, שירים ישראלים ברקע, וישיבה בצוותא סביב גריל עם פחמים שהונח על רצפת הקפה-מסעדה, ועוזר לנו להתחמם... ר�אבי, מנהל המקום, מדבר עברית לא רעה, וגם ביקר כבר בארץ יותר מפעם אחת, ומכיר היטב את הישראלים, וכעת הוא יושב אתנו, ואתו עוד שני הודים שאחד מהם כבר מחורפן לגמרי... כמה סיבובי סיגריות מכניסים אותנו לאווירה הנכונה, המסיימת את היום, (חוץ ממתן, בחור רציני מבאר-שבע, בן 27 לערך, שלא מוכן לגעת בכלום, ולפני שהגיע לפושקר הספיק להיות בגואה ולברוח משם, בדיוק בגלל זה...).

את הערב אנחנו מקנחים ב`שלום למלכה`, בהחלט טובה, אבל לא כמו זו של `כנען` ברישיקש; מסתבר שלכל מקום ישנה המומחיות שלו, ואם אתם רוצים את ההמלצות שלי, אז זה הולך ככה, כשהמתוקים בהתחלה: ב�נופי ב`סקיי-פאיי` בבהאגסו, `שלום למלכה` ב`כנען` ברישיקש, ואצל `באבא` בפושקר, שמחזיק גם את הבלעדיות על ה`קוקילידה`, והיא מצויינת! כדורי שוקולד אצל ג`וני באגרה, מכל סוג ומין, וגם שקשוקה וקופטה; סלט ישראלי, וגם שניצל אצל ענבל וטנזין בצ`וקיס, במקלוד, אורז מטוגן עם ירקות ב`זה הולי פאלאס` במאניקאראן, וגם ב`סאן-סט קפה` בפושקר; מרק ירקות טיבטי טאנטוק (איטריות רחבות) וטוקפה (איטריות צרות) במסעדת להאסה במקלוד; תאלי בדהבה הלבנה ואצל מאמא, ברישיקש, ליד אנדרו כהן, פירה עם בצל מטוגן ופטריות ב`כנען`, טוסטים בסטייל בריטי ב`שוקולד לוג` במקלוד, וטוסטים אחרים ב`גאנגה ויו` וב`מון לייט קפה` ברישיקש, שבו גם הקרד (היוגורט ההודי) מעולה; מאסאלה דוסה ודהאל בדהבה הלבנה ברישיקש, צ`אפאטי בדהבה הכחולה, ממש לידה, ובעצם גם בלבנה, ולאסי במזנון ה`לאסי וואלה` בג`ייפור, ברחוב מירזה איסמעיל; כן, והכי-הכי חשוב, צ`אי מאסאלה, אצל ראמש ב`סאן-רייז קפה`, במקלוד! טוב, יש עוד כמה המלצות, אבל נראה לי שלהערב זה יספיק...

לתחילת הכתבה

קבלת שבת

2.1.2004: יום שישי היום, אבל עד קבלת שבת יש לי כמה דברים לעשות. ראשית, הטיסה לתאילנד, כן או לא; אתמול דיברתי עם דארפאן, ומה שיש בינתיים ביד זו טיסת החזרה מבנגקוק לדלהי; על הטיסה לבנגקוק אין אישור, מאז נרשמתי, והאופטימיות של דארפאן לא עוזרת כרגע. היום אין לי קשר איתו, ואני מחליט לגשת לגסט-האוס של החבר שלו ולברר אם קיבל איזו הודעה. החבר הזה, מנהל הגסט-האוס, שפרצופו וקולו מלאי צלקות, והוא נראה כמי שידע כמה ת�גרות בחייו מהן הצליח ככל הנראה לצאת בשלום, מה שהקנה לו בטחון עצמי ורצון להעמיד במקומו כל מי שנשמע לו כאילו הוא קורא תגר על מעמדו, לא שמע מדארפאן דבר, כך הוא אומר, ואחרי שהות מה מוסיף כי יודיע לי אם ישמע משהו, למרות שבזמן האחרון לא יצא להם לדבר... טוב, זה כנראה מה שיש, אני חושב לעצמי, ומחליט לקפוץ לאינטרנט, שם אני מצליח לקבל ושלוח מיילים (קסי שואלת מה קורה, ואני שולח חזרה שעד מחר אדע סופית), להעלות תמונות על CD, ולהחליף חוויות עם החבר`ה האחרים שתקועים מול המסכים בחדר, כולל ארז, שמתכנן לשכור טוסטוס וללמד את מיכל לנהוג בו (נראה לי שהעניינים שם מתחממים)... עכשיו זה גם זמן טוב להסתובב בבאזאר ולקנות כמה דברים, כמה בגדים, מפות רקומות, בדים מודפסים וכל זה, שיהיה מוכן, אם בכל זאת אסתלק מכאן מחר, מה שלא כל-כך נראה לי כרגע...

וב��ערב קבלת שבת בבית חב"ד; פעם ראשונה בהודו שאני הולך לקבלת שבת בבית חב"ד, וזה דורש הסבר... טוב, אז כבר נתקלתי בכמה בתי חב"ד כאן בהודו, קודם כל בדלהי, במלון `הארי רמה`, אחר-כך בדהארמקוט, ליד מקלוד, ועכשיו בפושקר, שהוא הגדול והמכובד מכולם; אף פעם לא נמשכתי להגיע לבתי חב"ד מסיבות שלי, שאם אנסה לתמצת אותן, אומר, שבאתי להודו כדי לראות ולחוות את הודו, ובית חב"ד, עם כל הכבוד, הוא לא הודו, בלי קשר לכוונותיו ומעשיו. קבלת שבת זה משהו שאני אוהב, כידוע, אבל כבר ראיתי שאנחנו יכולים לארגן קבלות שבת נחמדות בכוחות עצמנו, ורק בשביל זה לא צריך את בית חב"ד. ואם כך, אתם זכאים לשאול שוב למה אני הולך היום? כן, אז התשובה פשוטה, כל החבר`ה שרציתי להיות א�תם יחד בקבלת שבת הולכים לשם, ובראש ובראשונה ידידי שימי, שגם דחק בי לבוא לשם, וכיוון שאין לי משהו עקרוני נגד חב"ד, כל עוד הם מתרחקים מפוליטיקה, החלטתי בכל זאת לבוא...

קבלת שבת בבית חב"ד, אני לומד היום, כוללת גם תפילה ל�פני, עם חוברות ביד, גברים לחוד ונשים לחוד, ועבורי (ועבור מתן) זה משהו באמת הזוי לחלוטין, או בואו נאמר לא מוכר, כדי שאף אחד לא יעלב... אחרי התפילה נטילת ידיים וארוחת ערב, שנפתחת בקידוש, יין, לחמניות, שירה, ובסוף גם אוכל, ארוחה פשוטה וטובה, שמופסקת מדי פעם לדברי תורה, פרשת השבוע וסיפורים הקשורים בה (דקל...); אני מביט סביבי, והמראה בהחלט מרשים; איזה 100 חבר`ה ישראלים לפחות, לבושים במיטב הטי-שרטס והג`ינס (הבנים), החצאיות ההודיות, הטוניקות חסרות הצווארון, הצעיפים, ושאר פריטי הלבוש ההודי הנשי (הבנות), יושבים שורות-שורות, כמו בסדר בקיבוץ, בחצר הפתוחה והגדולה של בית חב"ד (שבעברו היה גסט-האוס), שרים, אוכלים ושמחים, מה צריך יותר?... הרב שמשון (שימי), המנהל את המקום, ובני משפחתו, יצאו לארץ לחתונת בת-משפחה, וכתגבורת הגיעו הנה בנוסף עוד שני חבר`ה צעירים, עטורי זקנים ומגבעות, שבדיוק לפני שנה ביקרו בפושקר כמטיילים מן השורה; מה תגידו? אין ספק שבית חב"ד כאן בפושקר יכול לרשום לעצמו כמה הצלחות יפות, וגם קבלת השבת הזאת, אני חייב להודות, היא בהחלט דבר חיובי, ובתנאי שזה יישאר ברמה הזו, ולא ינסה לנצל את הבלבול, התמימות, ולעיתים גם משברים אישיים, של החבר`ה הצעירים שמגיעים להודו, כדי להופכם לדתיים וחב"דניקים...

בסיום הארוחה אני נשאר לדבר קצת עם שימי, שבמהלך הארוחה ישב יחד עם הרבנים וכל ה`חשובים` האחרים; מתן עומד ללכת, ואני נותן לו במתנה את הספר `אבנים מן הנהר`, אותו הבאתי לו הערב במיוחד; מתן בחור רציני, ונראה לי שהספר הזה יוכל לעניין אותו, "ואם לא", אני אומר לו, "תעביר אותו הלאה, או שתמכור אותו". כבר מזמן החלטתי שאת ספרי אני לא מוכר אלא נותן מתנה לאנשים נחמדים שאני פוגש בדרך, ומתן הוא בחירה ראויה לספר כזה. בהודו יש חנויות המוכרות מלא ספרים בעברית, בהרבה מקומות בהם מסתובבים מטיילים ישראלים; השיטה היא כזאת, אם תקנה בחנות ספר חדש, ואחרי שתגמור לקרוא אותו תרצה למכור להם אותו חזרה, הם יקנו אותו ברצון, רק שזה יהיה ב-50% מערכו; אם תרצה למכור להם ספר משומש שלך, הם יסכימו לקנות אותו, ובתנאי שתקנה אצלם ספר אחר, חדש או משומש, ואז הם כאילו `ינכו` לך מחשבון הספר שאתה קונה את מחירו של זה שביקשת למכור, בקיצור, מכל עסקה הם תמיד יוצאים מורווחים...

תוך כדי שיחה עם שימי ניגשת אלי מישהי, מביטה בי, ובסוף שואלת אם אוכל להוריד את המשקפיים הכהים; היא מוכרת לי נורא, כבר אתמול ראיתי אותה, אמרתי לה שלום, ובעצם בלבלתי אותה עם מישהי אחרת, ועכשיו אני מוריד את המשקפים, והיא קוראת "יו�, אתה המרצה שלי! אני לא מאמינה, מה אתה עושה בהודו?..."; כן, טלי, סטודנטית שלי ממכללת עמק יזרעאל, היא ולא אחרת (את הצחוק המתגלגל שלה אי-אפשר לשכוח)... טוב, טלי אומרת שאני מרצה מצויין (ואני לא מתכוון להתווכח עם זה), ומזכירה לי שיחד עם שתי חברותיה הן קיבלו ממני ציון 98 על עבודה שהגישו ואותה בדקתי שבועיים לפני שיצאתי להודו... מה תגידו? כנראה אין גבול להפתעות, אבל יש מצב לשיחת רעים ארוכה של יותר משעה, כשסביבנו מתקבצים עוד חבר`ה ממכריה של טלי, לראות את הפלא הזה של סטודנטית שפגשה בהודו את המרצה שלה... מסתבר שטלי העפולאית גם פעילה כאן בבית חב"ד, ואפילו הרב משה בא להתעניין אצלי איזה מין סטודנטית היא היתה... טוב, אחרי יותר מחמש שעות מאז שהגעתי לכאן אני נפרד מטלי, משימי, מארז, ממיכל, מרפי, מיוכי, מצביקה, מכולם, ובהזדמנות זאת גם מוזמן לבוא מחר בצהריים לחמין, ולהתארח כאן עד ליציאת השבת...

3.1.2004: שבת בבוקר ואני קצת מבולבל; דארפאן צריך להתקשר באחת-עשרה, ואני בסימן שאלה, אם אצליח לפגוש את קסי בתאילנד, או שלא יצא כלום מהתוכנית הזאת; אם התשובה לגבי הטיסה תהיה חיובית אצטרך לארוז מיד ולצאת לאג`מאר... טוב, במצב כזה הדבר הכי טוב זה לאכול, ולהקשיב למוזיקה, ואת זה אני עושה במרפסת על הגג. אתמול הגיעה לגסט-האוס בחורה שוויצרית, לודילין, נראית נחמד, ועכשיו גם היא באה לאכול; אנחנו עושים היכרות, ומחליפים רשמים על הגסט-האוס; כרגע אנחנו רק ארבעה כאן, סוזט, לודילין, אני, ועוד בחור נורווגי (כן, נורווגי!), שהגיע גם הוא אתמול, ווינוד עדיין מחפש קליינטים... בינתיים אני שם את U2, עובר ל`Deep Forest` (מוזיקה אפריקאית), וממשיך עם ניל יאנג, ואז דארפאן מתקשר ואומר שהוא לא הצליח, לא ב`איר אינדיה`, ולא ב`תאי אירליינס`. תאריכים יותר מאוחרים יש, אלא שאז כבר אצטרך לחזור; טוב, בוא נסגור את זה כאן, אני אומר לו, עם כל הצער; אני מודה לו על מאמציו, מבטיח ליצור קשר כשאגיע בפעם הבאה להודו, ו"בינתיים נתכתב במייל על עסקים מעניינים"; בסוף אני גם מזמין אותו לבקר בארץ ולהתארח אצלי, והוא אומר, "נראה אם אצליח"...

אני מאוכזב... קיוויתי שניפגש, אפילו שידעתי שלא בטוח והסיכויים לא רבים, והכנתי את עצמי לאכזבה, עדיין קיוויתי, מאוד, כי הרי גם כשתדע שאין עוד מה לקוות לדבר שכה ביקשת, לא ת�מ�נע ממך הידיעה להמשיך ולצפות, להיות דרוך וקשוב, לעמוד על המשמר... כשאתה מכין עצמך לאכזבה, אתה מנסה לרפד את נפילתך, שהמכה לא תהיה קשה מדי, כואבת מדי, אבל כמה שתרפד, בתוך תוכך יישארו הכאב, והאכזבה, והצער, כי הצער כמוהו כתשוקה, אינו מנסה לנתח את עצמו, אלא להשביע את רעבונו... עכשיו אני על הערסל, בעיניים עצומות, חושב על קסי שמתכוננת ומקווה לפגוש אותי, ומרגיש גם את האכזבה שלה, והיא בטח לא פחותה משלי; כבר ידעתי אכזבות, לא פעם, אבל אני מרגיש שבמקום זר, כמו פושקר, שבו התחושות שלי עדיין לא שחוקות מרוב הרגל, כאב האכזבה מתחזק ומתחדד... ...יחד עם האכזבה שלא אוכל לראות את קסי, ולו לשבוע, יש באופן מוזר גם הקלה מסויימת, ההקלה של הידיעה; עכשיו לא אצטרך להמתין לטלפונים, להכין תוכנית כזו, ותוכנית אחרת, למקרה ש... זהו, יש לי כאן עוד איזה 6 ימים לפני שאזוז חזרה לדלהי, ויש לי כמה תוכניות כאן, ועכשיו אפשר לתכנן קדימה בשקט, ולהנות ממה שנשאר לי עוד בפושקר, שיהיה סיום הולם לטיול כולו; כן, במידה רבה אני מרגיש עצמי עכשיו כמו נהר הממשיך במהלכו לאחר שנתקל בזרם נגדי של גאות חזקה; ידם של החיים על העליונה, ובסופו של דבר, כמו שאמר פרוסט, המאורע שאנו משתוקקים לו לעולם לא מתרחש בהתאם לציפיותינו, מסיבות שונות, אך לעומת זאת מאורעות אחרים, שאותם לא צפינו, מזדמנים לנו ת�ח�תם, והכף מתאזנת...

לתחילת הכתבה

מקדש פאפ מוצ`אני

לקראת שתיים אני הולך לשלוח מייל לקסי, לספר לה מה קורה, ולבקש שתנסה להתארגן לבוא לארץ לכמה שבועות, אחרי שאחזור, קונה פאפאיה גדולה, והולך לטפס על ההר שמצפון; ההר הזה נמוך יותר מזה עליו טיפסתי שלשום, אך גם על פסגתו יש מקדש, מקדש פאפ מוצ`אני. יודעי דבר אומרים שמכאן השקיעה יפה יותר, לא יודע, בעוד כמה שעות אוכל לומר לכם מה דעתי בעניין... כיוון שבא לי להיות לבד, וזה אומר לא לקחת השביל המסודר, שבו בטח אפגוש מטיילים אחרים, אני מחליט לטפס `דו�ך`, ישר למעלה, אבל מאחור, דרך שרשרת הגבעות הנמשכות מההר לצפון מזרח.

בדרך אני עוקף כמה מצוקים תלולים, ובסוף תופס נקודת תצפית אחורית, על הפסגה והמקדש, ומתיישב; שקט כאן, אין נפש חיה, ואני פותח את הפאפאיה, אוכל, ומביט סביב, מלמעלה, על בתיה הקיצוניים של פושקר; ליד כמה מהם רואים ילדים משחקים בחוץ, ובהמשך הלאה עוד קבוצת ילדים מתגודדת סביב חמור, מנסה אולי לשכנע אותו לזוז; מבטי פונה אל הגבעות הנמשכות בשרשרת מאחורי המקדש, ומהן אל המדבר המגיע ממערב, מנסה לכבוש לעצמו שטחים חדשים ולדחוף את הבתים מזרחה. אני נוגס בפאפאיה ונהנה, הפאפאיה הזאת ממש טעימה; מעניין איך למדתי לאהוב פאפאיה כאן בהודו, אני חושב, בארץ וגם בתאילנד כבר אכלתי ממנה לא מעט פעמים, אבל אף פעם לא התלהבתי כמו כאן. אני חוזר ומביט אל הבתים למטה, ממקד את מבטי בחבורת גברים שמשתרכת לאיטה בדרך העפר, כאילו אין לה מטרה ברורה, וגם שום דבר לא בוער לה, פשוט הולכים להם, לאן שגוררות אותם רגליהם...

לתחילת הכתבה

שוב שקיעה

לקראת השקיעה אני מטפס ועולה למקדש מאחור, ומצטרף לקבוצה של שלושה הולנדים ותיקים, שכבר עברו את ה-50, ועוד שני זוגות צעירים, זוג צרפתי וזוג גרמני, שתפס לו עמדת ישיבה כמה מטרים מתחת למקדש, וגם כאן כולנו מחכים לשקיעה; אני צריך איזה צ`אי טוב, אני מרגיש, שיעזור לי להנות מהשקיעה, ופונה אל המשפחה ההודית שנמצאת במקום, אב, אם, בת, ובן צעיר, שכנראה מנהלת את האירוח בפאפ מוצ`אני, אבל כאן אין קפה מסודר כמו בסאביטרי, רק קופי וצ`איי שמוכנים בסירים כאלה, שמזכירים לי את הנסיעה ברכבות, וכשאני מזמין צ`אי אני מקבל מאב המשפחה דוגמית בכוסית פלסטיק קטנה (5 רופי), משהו מעליב כזה, שמלמד שעסקים המשפחה הזאת לא יודעת לעשות...

השקיעה יפה, אין ויכוח, למרות שבעיני השקיעה בסאביטרי יפה יותר, אולי כיוון שההר של סאביטרי גבוה יותר, ובולט בבדידותו בכל הסביבה... מה שיפה כאן במיוחד זה שכשאתה מביט אל העיירה והאגם, אתה גם רואה באותו מבט את כדור השמש היורד לאיטו, מאיר את גבול המדבר ואת המקום בו מתקיים יריד הגמלים המפורסם, מדגיש את פסגת ההר שממול, עם מקדש סאביטרי שעליו, וחוצה את קו שיחי הקקטוס, הצומחים במעלה ההר...

כולנו מחכים בסבלנות עד שהשמש תשלים את מסלול שקיעתה, תהפוך לכדור יותר ויותר אדום, שנראה עכשיו ממש כמו כדור משחק שהאלים בשמים זורקים אחד לשני, מין משחק כזה, לפני שהם הולכים לישון, כשהכדור הזה נעלם מעבר לאופק ולא חוזר יותר, עד למחרת... לילה חם הולך ויורד על הארץ הזאת, כשאני עושה דרכי מההר למטה, עובר דרך הגסט-האוס למקלחת מרעננת, ומחליט לצאת לאכול, והרבה, אורגיה של אוכל, כי אין כמו אוכל לשפר את ההרגשה הכי מזופתת שיש, וחוץ מזה בטח גם אפגוש שם את כולם, וזה יכול לעודד...

אני מתחיל ב`גאנגה` בחוץ, על הרחוב, עם לאפה שבתוכה ל�ב��נ�ה עם עגבניות ובצל, ולביבת תפוחי אדמה, בתור מתאבן (לא רע), ומשם עובר ל`עין השלישית` למרק בצל ופטריות, ו`סלט ישראלי` (טוב); יחד עם מתן אנחנו ממשיכים ל`ארמון של ששון` לכמה כוסות צ`אי, על השרפרפים הקטנים סביב מדורת הפחמים ברחוב, ואז מופיעות טלי ונו�יה, מחר בערב הן עוזבות לדלהי, לקראת הטיסה לארץ, וצריך להיפרד כמו שראוי, שתהיה להן מזכרת טובה מפושקר, וארבעתנו עוברים ל`באבא`, שם יש כבר ערמה של חבר`ה, ואחרים מגיעים מאוחר יותר, כולל ארז ומיכל. למיכל אני מספר שאני נשאר כאן, ולא נוסע, והיא מספרת לי על סדנת הויפאסאנה שהחליטה לקחת בג`ייפור, בעוד איזה שבוע, ושואלת מה דעתי על זה, ואם אני חושב שהיא תחזיק שם מעמד...

טוב, הגיע הזמן ל`שלום למלכה` ו`קו�קילידה`, שהומצאה כאן, לדברי שאמיש `הפרעון`, שמנהל את המקום, ואכן היא ממש מעולה, ומלכותית, יותר מהמלכה עצמה (ראו רשימת המומלצים!)... כש`באבא` מתחיל לסגור, לקראת שתיים לפנות בוקר, וטלי ונו�יה חותכות למיטות, ("אנחנו עוד צריכות לארוז מחר, להיפרד מהחבר`ה בבית חב"ד, וכל זה..."), אנחנו רק בהתחלה, וכולנו עוברים לארמון, ל`ששון`, אליו מגיעים תמיד אחרי ש`באבא` סוגר, זה הנוהל... אצל `ששון` בחוץ, סביב המדורה, שום דבר לא בוער, ואפשר לשבת עד הבוקר, עד שהשמש מתחילה לעלות; כאן לא סוגרים (אין מה לסגור), ואפשר לחזור לסבבי צ`אי, לאפות עם לבנה, טוסטים, וכל מה שיש ל`ששון` להציע, ולהמשיך את הדיונים, שהולכים אתנו ממקום למקום, על מהות החיים, ומה זה אומר לגבי החיים שלנו בארץ, על האושר, החלומות שלנו, ולמה כל-כך טוב לנו כאן...

לתחילת הכתבה

רייקי 2

4.1.2005: את הבוקר אני מבלה על הערסל במסעדת הגג שלנו, אחרי ארוחת בוקר שהכינה לי סנטוש; שלפתי כאן מתוך ערמת הספרים את `צבע המים` של ג`יימס מקבריד, ספר שתורגם לעברית, ועכשיו אני קורא אותו, ומצליח גם לסיים אותו, בזכות זה שהוא דק-כרס, רק איזה מאה ומשהו עמודים. כשלקחתי אותו ליד הספר נראה מבטיח, לפחות לפי מה שהיה כתוב על הכריכה: סיפור אוטוביוגרפי של עיתונאי אמריקני בכיר, שהוא גם מוזיקאי, בן לאב שחור, כומר, ואם לבנה יהודיה, שהתנצרה לאחר שנישאה לבעלה הכומר, ונודתה על-ידי משפחתה, ובסופו של דבר גידלה כמעט לבדה את 12 ילדיה כהי העור, לאחר שהתגרשה ונישאה שוב לשחור; כן, נשמע מרתק, אבל שוב, בפעם המי-יודע-כמה, מסתבר שגם כשיש לך ביד את כל היסודות המיוחדים והמעניינים, לכאורה, זה עדיין לא מבטיח ספר טוב...

יותר מאוחר אני הולך לפגוש מורה לרייקי, ד"ר מאת`ור, כדי לבדוק אפשרות לקחת אצלו את קורס רייקי שלב 2, כיוון שכבר חלפו יותר מ-21 יום מאז סיימתי את רייקי שלב 1 ברישיקש. על הדרך החולית, בודד בשטח, כמו אביזר תפאורה שנשאר כאן מהצגה קודמת ועדיין מתעקש להפגין את חשיבות קיומו, ניצב שלט נייד המכוון למשרדו של ד"ר מאת`ור, וכשאני דופק על הדלת הוא פותח לי. ד"ר מאת`ור נראה הודי רציני, מכובד, בעל מבנה גוף כבד, כסוף שיער וכמעט שלא מחייך, בגיל שבין 50 ל-60, ואחרי שהוא מזמין אותי לשבת ושומע את בקשתי, הוא בודק איתי מה למדתי, אצל מי ואיפה, בוחן בעיון את התעודה שנתן לי גרנד מאסטר אצ`ריה מילינד בסוף קורס רייקי שלב 1, שואל מה עשיתי עם זה מאז, ועוד כל מיני כאלה; יש לו לד"ר מאת`ור משרד באג`מאר, אך לאור ריבוי התיירים המגיעים לפושקר, ואפשרויות הפרנסה שזה נותן, הוא מחזיק כאן את המשרד הקטן הזה עבורו ועבור בתו, שגם היא מטפלת, חדר אחד לא גדול, ובו מיטה, מחצלת, וזהו... לאחר שסיים לשאול ולתהות על קנקני, הוא מסביר לי מה כולל רייקי שלב 2, ואנחנו מסכמים שאבוא מחר באחת-עשרה וחצי לשיעור, שבו הוא ילמד אותי את השלב השני ברייקי, בדרך, אולי, להגיע יום אחד וגם להיות מאסטר ברייקי...

לתחילת הכתבה

ביקור בבית חב"ד

משרדו של ד"ר מאת`ור נמצא ממש סמוך לבית חב"ד (מעניין לא?), וזו הזדמנות לבקר את שימי, אותו אני מוצא על מרפסת הקומה השניה, ליד חדרי השינה, יושב לבדו, שקוע בעצמו; "אני לא מרגיש כל-כך טוב, אני חושב שהצטננתי...", הוא אומר לי, בזמן שאני מושך כסא ומתיישב לידו; "זה בטח קשור לכל המצב בו הוא נמצא, כל ההתלבטויות שלו לגבי הדת ולאן הוא הולך", אני חושב לעצמי, ומציע לו תפוח עץ שקניתי קודם בדרך לד"ר מאת`ור. תוך כדי שיחה אני מנסה לעודד מעט את רוחו, ואחר כך מצטרפת אלינו גם גנית, שמתגוררת כרגע אף היא בבית חב"ד, ואנחנו מפליגים בנושאים שונים הקשורים לדת ולחב"ד.

באופן אישי הייתי שמח אם שימי היה נשאר `בצד שלנו`, זה ברור, אבל מה שהרבה יותר חשוב לי זה שיהיה שלם עם עצמו ועם ההחלטות שיקבל, ושלא יחזור אל הדת רק בגלל שזה נוח, בטח כרגע, שיש מי שנותן תשובות לכל שאלה, שזו הדרך שהיא לכאורה ברורה יותר, סלולה יותר, ומסומנת, הדרך עם סימני הקריאה... עולם העובדות, כידוע, אינו חודר אל העולם שבו חיות אמונותינו, ולכן אין כאן עניין של שכנוע רציונאלי או הגיוני, אלא מה שמכתיבים לך רגשותיך ואמונותיך; לכן גם הדרך היחידה בשבילי לנסות ולעזור לשימי היא לקחת את נקודת המבט שלו, ולהביט ממנה על החיים שמסביב, ולתת לה לשאול את השאלות; כן, להזיז את סימני הקריאה מעט הצידה, כדי לפנות מקום גם לכמה סימני שאלה שהוא ישים אותם, לא אני...

כשאנו נפרדים אני אומר לשימי שמחר אבוא שוב, ואם הוא יהיה פנוי, וי�רצה, הוא יוכל לבוא איתי לתרגול של רייקי; ד"ר מאת`ור אמר לי שחלק מההתקדמות שלי תהיה לתת רייקי לאחרים, ובמקרה שלו, כיוון שאינו מרגיש טוב, הרייקי גם יוכל ממש לעזור! (אם תומר היה פה הוא בטח היה מחייך עכשיו את החיוך הסקפטי הזה שלו, ואחר-כך מוסיף, נו, את זה עוד צריך לראות...). בדרכי חזרה למרכז אני נזכר בדברים שכתב גתה ב`יסורי וורתר הצעיר`, על כך שמרביתו של המין האנושי מעביר את מרבית זמנו בעבודה למחייתו, "ומעט החופש שנותר להם מפחיד אותם כל-כך, עד שהם מחפשים כל אמצעי להיפטר ממנו...". הדת היא וויתור על חופש, אין לי ספק בכך, אבל באותה מידה יכול מישהו דתי להסתכל עלי ולהגיד שהחילוניות היא השתעבדות לדברים אחרים, גם אם הם מוערכים, כמו חיפוש אחר מימוש עצמי, למשל, וגם זה בעצם וויתור על חופש...

לתחילת הכתבה

אמיל ובאבא

אחר-הצהריים אצל `ששון` אני מסתער על לאפה עם ל�ב��נ�ה, עגבניות, בצל וזיתים, וכוס צ`אי, ומשם כולנו הולכים לשמוע הרצאה של בחור ישראלי בשם א�מיל, שבעבר חי כאן 3 שנים, כך מספרים, והגיע להארה... אמיל ואשתו, לבושים לבן, מקבלים אותנו בחדר שש�כ�רו�, ממש מעל האגם, עם מרפסת חמודה, מקום פשוט מדהים! ההרצאה עצמה לא משהו, בעיני לפחות, למרות שנראה שכמה מהשומעים מאוד מתרשמים; יש קושי להעביר חוויה פרטית, שהגיעה לפי אמיל לאחר תהליך חיפושים ארוך, ואתה מתרגם אותה כהארה, ולהוציא ממנה הכללות והבנות לחיים בכלל ולעולם שסביבנו, לא כל אחד הוא אנדרו כהן...

את הערב אנחנו מסיימים בנוהל הידוע, שפותח בארוחת ערב אצל `באבא`; הפעם אני הולך על מרק איטריות, פירה עם בצל, סלט ישראלי, כוס צ`אי ולאסי שוקולד, והכל מצויין, אין מה לעשות, החבר`ה האלה יודעים איך להכין אוכל. שאמיש `הפרעון`, שמנהל כאן את המקום, מתעניין איך היה לי האוכל, ולאחר ששומע את התלהבותי, הוא אומר, ככה זה כשאתה מכין אוכל עם אהבה... אני שואל אותו אם הם באמת היו הראשונים לצאת עם `שלום למלכה`, כמו שכתוב בשלט בחוץ, ושאמיש עונה "וודאי, גם `שלום למלכה`, וגם עכשיו עם ה`קוקילידה` אנחנו הראשונים ואחר-כך כולם יחקו אותנו"... לגבי בנופי הוא מודה שזה התחיל בבאהגסו, ויחד עם זאת הוא שמע מחבר`ה שבאים לאכול אצלו שהבנופי שהוא עושה לא פחות טוב! שאמיש מתעניין אם אכלתי `שלום למלכה` במקום אחר בפושקר, ואני אומר לו שכן, ב`עין השלישית`, ואז הוא שואל איך זה היה לעומת שלו...

כולנו כאן שרועים על הכריות, מתן, איה ונאוה, וגם אודי ודוד, שני חבר`ה שעכשיו רק השתחררו (אודי אחרי כמה שנות קבע), טיילו לבד ונפגשו בפושקר; אתמול בערב הכרנו כאן אצל `באבא`, והיום אחר-הצהריים הם היו אתנו אצל אמיל בהרצאה; אודי התחיל ללמוד תיפוף לפני שלושה ימים, והוא מאושר עד הגג, והיום גם קנה מעיל חדש, אותו הוא מראה לכולם, ודוד עדיין עסוק בשאלות הנוגעות להארה, ולמה ששמענו קודם בהרצאה. יותר מאוחר גם מגיע אמיל עצמו, ושוקע במשחק שח עם אודי, כשברקע שרים הפינק פלויד `Wish You Were Here`, ואני עוצם עיניים ומתחיל לנמנם, עד שבא אהוד בנאי ומעיר אותי (`כולם יודעים`)... כש`באבא` סוגר, אנחנו עוברים כולנו ל`ששון`, בנוהל הרגיל, ורק השחר ההולך ומפציע, מעל הבאזאר של פושקר, שולח אותנו בסוף הלילה למיטות...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×