פרק 1- איך נסענו להודו

טיול של שלושה חודשים בהודו מאפשר טעימה מצפון המדינה וגם מדרומה. עליזה אוקו מגשימה חלום בגיל 58, שנולד עם קריאת ספרו של עזריאל קרליבך - להיות בהודו. הצטרפו אליה למסע, שמתחיל בפסגות המושלגות של הצפון.
עליזה אוקו
|
תמונה ראשית עבור: פרק 1- איך נסענו להודו
Thinkstock Imagebank ©

מגיעים להודו

שמי עליזה אוקו. אני אדריכלית ואדריכלית נוף. לפני שנתיים ומשהו, כשהייתי בת 58, הגשמתי (באיחור מה של שלושים שנה) את החלום שנולד עם קריאת ספרו של עזריאל קרליבך - להיות בהודו. יצאתי לטיול עם אהובה, חברת ילדות, מטפלת באמנות. החלטנו לרכוש כרטיסים לשהות של שלושה חודשים, וכבר ההחלטה הזאת הכניסה אותנו לכיף של טיול ארוך ואיטי, בו הזמן לא קובע ובכל יום מחליטים מה לעשות ובעיקר - מה לא לעשות...

בעבר כבר טיילתי במזרח (תאילנד, פיליפינים וסין) בתנאים של תרמילאים + בלי טרקים, וגם את הטיול בהודו תכננו לעשות בקווים דומים, מה שהתברר כהחלטה ממש נבונה עבורנו. בתוספת לא גדולה של מימון, לעומת תקציב תרמילאי, תנאי הלינה והאוכל בהודו מצוינים, כפי שאספר בהמשך.

אם מתעקשים להשתמש בתחבורה ציבורית, הנסיעות הן החלק הקשה ביותר בטיול, אבל אם מקטינים את הנזק לישבן ולעצבים ע"י שמוש במוניות, כפי שעשינו- או ברכבות מהירות- תאמינו לי שהכל נראה אחרת.

באופן קצת שרירותי (אין ברירה בהודו, היא כל כך גדולה) חתכנו את הודו לשניים, מצפון לדרום, ואמרנו "עושים כל מה שמצד שמאל"! כללית החלטנו על לדאק בתור התחלה, ואחר כך קצת צפון הודו, לפני ירידה לראג`סטאן ואינשאללה- לדרום.

טיסה לדלהי ב-26.8.01, ישר לתוך החום והלחות של סוף המונסונים, אבל אין ברירה. אם רוצים לטייל בלדאק בלי לקפוא צריך לצאת משם בזמן, שזה בערך סוף ספטמבר. משדה התעופה של דלהי, שנראה כמו משהו מימי המנדט הבריטי, לקחנו מונית למלון שהזמנו עוד מהארץ, לפי המלצה של בחורה שנוסעת הרבה על הקו (עסקים).

בית המלון PRINCE POLONIA נמצא בסמטה צדדית ושקטה ליד המיין בזאר. נכון, שילמנו המון במונחים הודיים (בסביבות ה-1000 רופי), המחיר הגבוה ביותר ששילמנו על מלון בהודו, אבל : חדר גדול וכיפי, עם ספה ושולחן בנוסף למיטה, שרותים נקיים ו- שימו לב !- בריכת שחיה קטנה על הגג, ליד המסעדה המעולה. היה שווה, ביחוד מאחר ומדובר בשני לילות בדרך ללדאק ועוד שניים שלושה בכיוון ההפוך. לא נורא- כל הלילות ביחד פחות ממחיר לילה אחד בצימר בגליל. כשנכנסנו לחדר השעה היתה כבר 11 בלילה, ומיד הזמנו לחדר קצת תזונה והתפננו על קפה וסנדוויצ`ים.

בבוקר - חווית הודו הסוחרת והמקבצת נדבות במלוא עוצמתה, שני מטר מהמלון. סיבוב לא ארוך באוטו ריקשה לראות משהו מדלהי, אבל החום והלחות די ממוטטים, בעיקר את אהובה שלחלוטין לא מוכנה לעוצמות האלה (אבל בכל זאת מצליחה לקנות שטיח), ובחזרה למיין בזאר ולשלווה של המלון. שאר היום עובר באריזה מחדש של הציוד האישי, התנפשות בבריכה ומפגש ראשון ומהנה ביותר עם האוכל ההודי.

לתחילת הכתבה

טיסה ללה

למחרת ב-7.00 בבוקר - טיסה ללה עם ג`ט איירווייס (מצוינים), ומיד התחושה משתנה, כי תוך חצי שעה משייטים מעל ההימלאיה בשמש נמוכה שצובעת בזהב את הפסגות המושלגות. הטיסה ממש נמוכה, והירידה לקראת שדה התעופה של לה עוצרת נשימה (מפחד), כי יש קטעים שכנפי המטוס נראות כאילו עוד רגע ישפשפו איזו פסגה לא רכה במיוחד, במסגרת התמרונים המסובכים שהטייס עושה בכדי להחליק ישר פנימה לתוך העמק המקסים שבו יושבת לה.

בלה אנחנו שוב מתפנקות במלון שהזמנו מהארץ (KHANGRI HOTEL) פשוט כי לא בא לנו להסתובב עם התיק הכבד- זה לא אותו דבר בגיל 58- ומקבלות חדר נפלא, בביתן נפרד שחלונותיו פונים לנחל קטן עם צפצפות. מענין שהחדרים יותר היקרים שהראו לנו בגאווה רבה, היו ממש מבאסים, כנראה מרוב מאמץ לעשות אותם "יפים". דווקא החדר שמצא חן בעינינו - גודלו העצום, שרותים בהירים וגדולים, גם אם ללא מים חמים, והשקט של העצים- היה הזול ביותר (500 רופי). בימים הבאים, טקס היומי של הזמנת ה- BUCKET והרחצה במים החמים היוו הנאה עצומה בתום יום של שיטוטים בלה וסביבתה.

כמובן שראינו המון גסט האוס מקסימים בחצי המחיר כשיצאנו העירה (למשל, אינדוס גסט האוס), אבל בסופו של דבר נשארנו כי אהבנו אותו וקבלנו בו יחס נפלא. כמו כל האכסניות של הודו, גם בו היתה אווירה משפחתית וחוסר כל הפרדה בין עבודות התחזוקה והשירות של המלון לבין האורחים. למשל, במשך רוב שעות היום נישאו באוויר קולות ניסור והלמות פטישים, כי החצר הקטנה לידינו הפכה לנגריה מאולתרת לעבודות שיפוץ וקישוט מחדש (מיותרות לגמרי) של חדרי הארוח והמרפסות...

ולנושא הגובה (מעל פני הים): בין החדר ל"לובי" של המלון היו ארבע מדרגות. ביום הראשון לשהותנו, למרות שאף אחת מאתנו לא חולת לב, זה דרש עצירה והתנשמות של כמה שניות. כך היה בכל עליה (ויש כאלה הרבה בלה ) וכל טיפוס מדרגות במשך היום וחצי הבאים, אבל ביום השלישי כבר הלכנו להנאתנו לזנסקר גומפה, מרחק 3 ק"מ, בלי להניד עפעף. ולענין הכדורים שכנגד- אהוביק לקחה, אני לא- אז כל אחד יכול להסיק מזה מה שבא לו.

בהמשך - על לה ועל כל מיני מקומות נפלאים בסביבתה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×