פרק 15: פושקר המתוקה

עוד ערב חולף על שפת האגם. הפעם שקיעה של מעמד הר סיני - קרני השמש בוקעות מבעד לעננים שחורים, יוצרות הילה של זוהר שמימי, גבוה מעל לאגם הקטן הבוהק. היום ערב שבת, וכשאנו הולכות לתור אחר ארוחת הערב אנחנו נתקלות בשלט ``שבת שלום`` מעל פתח המסעדה שמעבר לפינה. בפנים מוכנה ארוחת מזנון ישראלית למהדרין, כולל חומוס, סלטים וחיקוי מעניין לחלה של שבת.
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: פרק 15: פושקר המתוקה

מגיעות לפושקר

קשה לומר משהו חדש על פושקר. נראה שהכל כבר נאמר לפני על העיר הקטנה והנחמדה הזאת. באתי לכאן עם המון ציפיות מסרטים, מספרים ומסיפורים, וכולן התגשמו. זוהי באמת פנינה קטנה המכונסת לה סביב אגם קטן שדפנותיו מקדשים וגאתות בוהקים מלובן, המשנים את צבעם לכל גווני הוורוד והכתום עם שקיעת השמש. מיד כשבאים לתוכה נכנסים לאווירה מיוחדת, מעין התכנסות אל תוך שלווה. זוהי עיר קדושה, וכמו ברישיקש, גם כאן המזון הוא על טהרת הצמחונות.

דבר ראשון - מלון. משום מה התחשק לנו לנסות את מלון פושקר פלאס, ארמון מהארג`ה קטן ועתיק, בנוי אבן, ששופץ והותאם למטרתו החדשה, אלא שהוא התברר כיקר בהרבה ממה שיכולנו להרשות לעצמנו. התחילו להראות לנו כל מיני חדרים ענקיים ומפוארים (עם חלונות קטנים מדי לנוף האגם), היושבים סביב החצר הפנימית הבאמת יפהפיה של המלון, במחיר 3,600 רופי. לאחר ה-"לא, תודה" שלנו, הגיע תורם של החדרים בקומה שניה, עדיין יפים וגדולים, במחיר 2,500 רופי. כשניסינו לצאת משם בעור שינינו, התברר שיש עוד קומה עם חדרים קטנים יותר ב-1,600 רופי, שעד מהרה הפכו ל-1,400 רופי ("אבל אל תספרו לאף אחד"). זה אולי לא צריך להפתיע שדווקא לחדרים אלה, שישבו בתוך מרפסת אפופת יסמינים, היה הנוף היפה ביותר - היישר מעל הכל אל האגם והמקדשים שממול. לקחנו. ניצלנו את ההזדמנות - נוחיות, מזגן, אמבטיה גדולה - בכדי להשלים כמה טפולים אישיים בתנאי פינוק. לפנות ערב היה נפלא לשבת במרפסת ולהתבונן אל מי האגם המחליפים צבעים, ובבוקר לראות את הערפילים נסוגים לאט לאט מפני המים. צליינים רבים ממלאים את הגאתות מהעבר השני, בגדיהם הצבעוניים משתקפים במים.

המלון שוכן בסימטה קטנה בקצה האגם, וממולו - ממש על שפת הגת - `סנסט קפה`, המקום אליו מגיעים כולם, במוקדם או במאוחר, לצפות בשקיעה. שם, בצל עץ הבניאן הענק, ובחברת כל צעירי ישראל, וגם צעירים פחות, שנמצאים כאן כבר פעם שניה, עברו עלינו הימים הבאים. אחרי יומיים נמאס לנו ממקדש השנהב ועברנו לחדרים שליד הקפה. החלפנו זוג בנות שהיו בדרכן ארצה, ומאחר והיו להן עוד שש שעות לעזיבה, שמרנו להן את התיקים ופינקנו אותן בקפה מהבית ומקלחת. החדרים היו די מסמורטטים, וה- cooler, שהיה אמור להפיג איכשהו את החום הנוראי, לא עבד. לעומת זאת היה דשא קטן בחוץ, ועם ערב חצתה להקת טווסים מצווחת את השמים המכחילים.

עם כזה ריכוז של צעירים סביב הקפה, מתפדלאים על צלחת של רוטי או מתקבצים בחבורה גדולה לדיון ברומו של עולם, מסתובבים פה גם כל מיני מקומיים. אחד עושה עיסוי, אחר סתם נשכב מתחת לעץ הבניאן ואחר משתלב בשיחה. גבר צעיר עם אשתו וילדתו עטויות העדיים, כולם נראים כמו צוענים, הם בני קאסטת המוזיקאים, נגנים- זמרים שנולדו לתוך הייעוד המוזר הזה. הוא מנגן על כלי פריטה גס עשוי עץ, ושניהם שרים, בקולות עזים ולא מכוונים, מלודיות מונוטוניות, צורמות וקיצביות, לא דומות כלל למוזיקה ההודית שלחניה ערבים כל כך. יש איזו הרגשה מדברית בשירים האלה.

עוד ערב חולף על שפת האגם. הפעם שקיעה של מעמד הר סיני - קרני השמש בוקעות מבעד לעננים שחורים, יוצרות הילה של זוהר שמימי, גבוה מעל לאגם הקטן הבוהק. היום ערב שבת, וכשאנו הולכות לתור אחר ארוחת הערב אנחנו נתקלות בשלט "שבת שלום" מעל פתח המסעדה שמעבר לפינה. בפנים מוכנה ארוחת מזנון ישראלית למהדרין, כולל חומוס, סלטים וחיקוי מעניין לחלה של שבת. על השולחנות מפוזרים עלי כותרת של וורדים, הגירסה ההודית ל`יום קדוש של אחרים`. בתור המבוגרות ביותר במקום, מוענק לנו הכבוד להדליק נרות שבת בפמוטים אמיתיים ("מאיפה הפמוט?", אתם שואלים, והם עונים: "היה פה איש עם זקן שנתן לנו אותם"). בקיצור, פצצה. מאחר וכמות הישראלים היא בסביבות ה-98% מכלל המטיילים, ובלכתך ברחוב, אם תשמע שפת נכר, כמו אנגלית או גרמנית, תסובב את ראשך בתימהון, לא פלא שחלקים מפושקר נראים כמו "קולוניה הבראיקה". אחרי למעלה מחודש על טהרת האוכל ההודי והכאילו-סיני, התנפלתי על החומוס וברכתי בלבי את הישראלים, שלא יכולים בלי הטעם-של-בית, שבזכותם זומנה לי ארוחה נהדרת.

לתחילת הכתבה

טיול בעיר

למחרת, מתוך נקיפות מצפון על בטלנותנו, אנחנו יוצאות לסיבוב בעיר. לידנו ישנן כמה חנויות עם סחורה ממש יפה וזה גורם לנו לבזבז קצת כסף על מתנות ועוד מיני דברים שכנראה לא יהיה להם שימוש לעולם. אנחנו ממשיכות ללכת לאורך רחובה היחיד של העיירה, רחוב חנויות צפוף ומלא כל טוב. כל החנויות, כל השרותים, כל המסעדות והגלריות, כל החיים המסחריים ההומים של עיר צליינות זו מתנהלים בעצמה ובחיוניות, ללא לחץ וללא לכלוך, לאורך כל הדרך מסנסט קפה עד למקדש ברהמה. הדרך עוקבת אחר הקו המקומר של האגם, ומפעם לפעם נפתח פתח רחב בחומת הבתים, מדרגות רחבות יורדות אל המים, והאגם הנגלה משיב את העין ואת הנפש. בין חולצות למכירה ומסעדה אפופת ריחות טיגון - הצליינים יורדים להטהר במי האגם הקדושים.

בקצה הדרך ישנה ככר "מודרנית" שמישהו החליט לשתול כאן, מסביבה חנויות בלי סוף, בעיקר של בגדים וחפצי אומנות. השמש כבר כמעט שוקעת ואנחנו ממהרות לחזור לכור מחצבתנו. מסתבר שאין שום ריקשה ממונעת בפושקר, מה שמאד נחמד, ובמקום זה התחבורה מתנהלת ע"י עגלות עץ רחבות שבחורים חזקים, מהירים ודי קולניים מושכים אותן. באמצעי תחבורה מעודכן זה אנו חוזרות לשקיעה הבלתי נמנעת ולארוחת ערב.

היום הוא היום האחרון שלנו בפושקר, והוא מוקדש כולו לבטלה בלי שום תרוצים. משום מה, כאן זה הדבר הפשוט והנכון ביותר לעשותו. איך עובר היום אין לי מושג - קמים מאוחר, אוכלים ארוחת בוקר עד הצהריים, הולכים קצת לאינטרנט לפטפט עם המשפחה בארץ, והופ! הגיע הזמן לאיזה נישנושון קטן. עכשיו ממש אין ברירה אלא ללכת לנוח ברצינות. כשקמים, החום הסוער סופסוף נרגע קצת אפשר לגוון את הפעילות עם סקירת חנויות (והן ממש יפות כאן), או לשקוע שוב בשיחה עם באי בית הקפה, לפגוש את כל היפים והנחמדים שבארץ לא מזדמן לפגוש, ולהקדיש זמן למה שבחיי יומיום אין לו מספיק מקום. נו, ואז כבר מגיעה השעה, ואנחנו, עם כולם, מתיישבות על מדרגות הבטון להתבונן בשקיעה, הנס המופלא הזה שקורה פה כל יום מחדש. בין לבין, וגם אחרי, שותים עוד בקבוק והולכים לאכול ארוחת ערב (איך הורדנו בהודו במשקל - זה פלא שלא יאומן). אפילו אהוביק, שהיתה קמה בלדאק בשש בבוקר (בררר...) מתחילה להתרגל לא לעשות משהו כל הזמן.

היום, לכבודנו, שקיעה אחרונה, אדומה ומפוארת במיוחד.

לפני מספר ימים הכנו את בעל סוכנות המשהו בפינה לרעיון המונית שתקח אותנו לג`ודפור. מאז קיבלנו תזכורת יומית בכל פעם שחלפנו על פניו: "Taxi?" חיוך. "Tomorrow?" עוד חיוך. "See, I don’t forget" וכך הלאה מבחר אימרות שפר שמטרתן אחת - להזכיר לנו שהוא ולא אחר הוא המיועד והמתאים ביותר, לשאת אותנו ליעדנו הבא. אחרי כל הריכוך הזה, מה רבה היתה הפתעתנו כשהנהג בושש לבוא, ולשוא חיכינו לו ליד שולחן ארוחת הבוקר, כפי שקבענו. אחרי כשעה יצאנו לבדוק, והסתבר שהנ"ל חיכה, במרחק מאה מטר מאתנו, שנסיים את הארוחה ונודיע לו. דווקא אהבתי את הגאווה שלו.

שלום לפושקר המתוקה והנעימה. איפה עוד יבואו לנו ימים כאלה ...

כתבה וצילמה: עליזה אוקו
aloko@netvision.net.il

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×