פרק 17: ג`ייסאלמר

בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם).
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: פרק 17: ג`ייסאלמר

הנסיעה לג'איסלמר

לפני 14 שנה פגשתי בדרום תאילנד, בנסיבות מאד מיוחדות, זוג ישראלי צעיר, ששהה שבעה חודשים בהודו לפני שהגיע לתאילנד. התרמילאות הישראלית בהודו היתה אז בחיתוליה וגם תאילנד לא היתה בדיוק מה שהיא היום, אבל כבר אז, כמו היום - היא היתה מקלט הנופש של שבוזי הודו. כשסיפרו לי על רג`סטאן היתה להם המלצה מיוחדת וחמה על עיר אחת קטנה אי שם בפאתי מערב, מבצר המתנשא מעל המדבר, מואר כולו בזריחה ובשקיעה. התאור נשאר חקוק בלבי והצטרף לעוד כמה משאות נפש שאני סוחבת איתי לאורך השנים.

בכל קילומטר של הנסיעה החמה והמיגעת לג`אייסלמר הרגשתי איך משאת הנפש הזו הולכת ומתקרבת אלי. ואז, בחום מדברי לוהט של 41 מעלות (בלי צל), בקצה מישורים שטוחים וצהובים, הופיעה לה העיר על חומותיה, כמעט נמסה מחום. יסולח לנו אם, במצבנו המרוח, ביקשנו מנהגנו החביב למצוא לנו מלון עם בריכת שחיה. מלונות מסוג זה יש אמנם בג`איסלמר, אולם הם ממוקמים במישורים מחוץ לעיר. הגענו למין ארמון של אלף לילה ולילה והנהג שלח את עצמו לקבלה לעמוד על המקח במקומנו. בחיוך ניצחון הוא חזר והודיע לנו שהשיג חדר של 3,600 רופי ב- 1,300 בלבד. לקחנו.

נכנסנו לחדר עצום בגודלו, מעוצב כולו, כולל האמבטיה, בצבעי ירוק ולבן, בסגנון שנות השלושים. הדלקנו מזגן, שמנו בגדי ים והלכנו לבריכה לשטוף מעלינו את אבק המדבר. הבריכה היתה קרירה, תכולה ו... ריקה מאנשים. לא נראה היה שיש פה עוד הרבה אנשים מלבדנו, אבל למי אכפת, כשאפשר להתפלש במים השקופים ולהרגיש את החום והלאות מתקפלים והולכים.

חזרנו לחדר והוא היה חמים ונעים, עשינו מקלחת והוא המשיך להיות חמים, אבל כבר לא נעים, ואז קלטנו שהמזגן לא עובד. כאן התחילה פארסה לא רגילה: העבירו אותנו לחדר אחר, קטן יותר, המזגן הודלק ועבד! אחרי עשרים דקות גם הוא שבק, שוב התנצלויות, "המזגנים העיליים לא עובדים טוב", ובסופו של דבר נמצא לנו חדר - יפה, גדול עם חלונות נהדרים ורהיטים מהסרטים ועם מזגן חלון רגיל, שאכן פעל. מותשות לגמרי, הסכמנו לקחת אותו. איזו טעות - הלילה עבר עלינו בניסיונות נואשים לשמור על טמפרטורת הגוף בסביבות ה-37 מעלות, כי כמובן, בחדר עם שישה חלונות, איפה עוד ניתן למקם מזגן בעוצמה של בית חרושת לקרח אם לא ממש מטר מהמיטה?

לתחילת הכתבה

טיול ברחובות העיר

בערב ניסינו לאכול במקום, וזו היתה הטעות השניה, כי למרות שהיינו יחידות בחדר האוכל הגדול, חיכינו כמעט שעה (רק התערבותה של איזו נסיכה, הבת של המהארג`ה או משהו, הזיזה את הטבחים) לארוחה בינונית לגמרי שעלתה הון תועפות. בבוקר ארזנו ולהפתעתם הגמורה - איך מישהו יכול לעזוב מקום כזה במחיר כזה - עזבנו את המקום. אהוביק, שתפסה נירפות, נשארה לחכות בלובי עם החפצים ואני לקחתי ריקשה ונסעתי העירה. כמו שנכנסתי אל בין החומות של העיר התחתונה, נתקלתי במלון Hotel Jaisal Palace, נכנסתי ואחרי שעברתי חמישה חדרים (אוקטובר זו ממש עוד לא העונה) לקחתי חדר קטן וחמוד להפליא, עם נישות בקירות ושני חלונות צרפתיים עם מרפסות קטנות, שאחת מהן צופה אל המבצר. מלאת אנרגיות חיוביות ומאושרת להיות לבד לשם שינוי, המשכתי ישר אל הפורט. רמפה תלולה מובילה משער הכניסה אל מין ככר גדולה שמשמאלה, בתוך החומה, חנות גדולה לרקמות, מפות ושטיחים ומימינה הארמון. באמצע ישנן שתי מסעדות, שאחת מהן - ה- German Bakery הנצחית - יושבת במרומי הגג של בית קטן וצר.

מכאן מובילות סימטאות צרות הישר אל לבה העתיק של העיר, מזדגזגות ופונות ללא שום סדר, ממש עיר של ימי הביניים. את האווירה המיוחדת של העיר קולטים מיד כשנכנסים אל בין הבתים. הסימטאות כל כך צרות, שהשמש לא מגיעה כמעט אל הרחוב, מה שמאפשר לשוטט פה שעות בלי למות מחום. הבנינים בנויים באבן זהובה, עם גילופי אבן שפעם קישטו בתים יפים של סוחרים אמידים (האוולי), אבל היום - אם איזה מלון לא משמר אותם - הם קצת הולכים לאיבוד בתוך ההזנחה הכללית. הכי מצחיקים אותי גילופי האבן המרוחים בשכבת צבע הודית בתכלית (הבן אדם קם בבוקר ובא לו ששבכת האבן המרהיבה בחלונו תהיה בצבע טורקיז. מה רע?). אני דווקא אהבתי מאד את האי-אכפתיות וחוסר יראת הכבוד הזאת בפני שכיות החמדה של העבר. הלכתי לי בכיף ובלב קל לאורך הרחוב, ובכיכר קטנטונת נכנסתי למקדש הג`אין המפורסם של העיר, מקדש קטן וצפוף, שאחרי אוסיאן לא מרשים כל כך, אבל עדיין יפה.

אני מטיילת לי להנאתי ברחובות הצרים, מגיעה די מהר לקצה של הפורט (יש שם מלון יפה ודי יקר בהאוולי עתיק) וחוזרת לאיטי, הולכת לאיבוד בין הסימטאות. ברחוב המערבי ישנו ריכוז די גדול של בתי-הארחה שונים, אינטרנט-קפה, סוכנויות המארגנות טיולי מדבר וחנויות עם כל מיני שמונצעס מקסימים, הכל בתוך מבנים עתיקים. סוף סוף אני חווה את הקסם של ג`איסלמר ומתמסרת לו לחלוטין. האנשים חביבים ולא מציקים, הכל נעים ונקי, והצפיפות לא מעיקה כלל. להפך, היא משרה תחושה של אינטימיות.

כשאני חוזרת לחדר, אהוביק כבר מחכה לי, ואנחנו יוצאות לשוטטות נוספת בפורט. באחת הסימטאות מזמין אותנו אחד הדיירים לראות את החצר שלו שבנויה ממש בתוך החומה המערבית. אנחנו מגלות כל מיני ככרות קטנות מוזנחות להפליא, אהוביק מוסיפה עוד כמה בנות-בקר לפרויקט הפרות שלה, ואנחנו כבר שמות עין על כמה חנויות שמאוחר יותר נשאיר בהן הון קטן.

בערב, התגלית הטובה של היום: על גג המלון שלנו, גבוה מעל כל הבתים בסביבה, ישנה מסעדה מצוינת שממנה רואים את המבצר. בעוד אנו מחכות לארוחה, השמש מתחילה לשקוע וקרניה צובעות כל פיתול וצריח בחומות העתיקות בזהב ואודם שלא יאומנו. העיר התחתונה, המצוק והמבצר - כולם עשויים מאותה אבן צהבהבה ההולכת ומאדימה לאיטה. ציפורים עפות בשמיים ההולכים ומתכהים, ובלב - חגיגה. גם בצלחת. יש להם פה כל מיני רטבים, שונים ממה שאכלנו עד עתה, והמנה שהדליקה אותנו יותר מכל היתה מורכבת מעלים ומגבעולים של איזה עץ מדברי מקומי, מטוגנים ומבושלים ברוטב אדמדם חמצמץ. מעדן.

מתישהו, מי זוכר מתי, הלכנו העירה (מחוץ לחומות) לראות את ההאוולים הכי יפים ומפורסמים. הלכנו לאורך הרחוב הראשי של העיר - שוק אחד גדול - והתחלנו לחפש בסימטאות. תיירים לא היו, רק רמז לשילוט, אבל אחרי ירידות ברחובות ובמדרגות בלי סוף, מצאנו את המקום - ככר גדולה ומרשימה עם מספר בתים מחוברים ביניהם, מציגים לראווה חזיתות תחרה מדהימות עם עבודת אבן ברמה של מבצר ג`ודפור. אפשר להכנס לתוך הבתים: החדרים בפנים בנויים סביב חצרות פנימיות קטנות עם מרפסות, מעברים ועמודים לכל הגובה של שלוש הקומות. הזכיר לי את הקסבות של מרוקו.

יום אחד ירדנו למאגר המים Gadi Sagar אשר את השער הבנוי בכניסה אליו, האגדות אומרות, בנתה זונה מפורסמת בניגוד לרצונו של המהארג`ה (מקדש הקרישנה הצמוד נועד להגן על השער בפני זעמו של זה). המאגר מקסים, ולפנות ערב - כשקולות האנשים מתערבבים בצפצופי הציפורים - נעים לשבת כאן ולחשוב על מאות מאגרי המים הנפלאים של הודו, ועל התרבות של בנית בריכות מים בכל הרצף הגיאוגרפי והתרבותי שמן הים התיכון ועד הודו, ובעיקר - על איך הם מרנינים את הלב בארץ המדברית הזאת.

הגיע הזמן לעבור למבצר. שוטטנו והצצנו והחלטנו על מלון Paradise, הממוקם בתוך האוולי עם חצר ירוקה, ממש נווה מדבר בין מלונות ג`איסלמר. לפרדייז יש חדרים למטה מסביב לחצר (300 רופי) וגם חמישה חדרים למעלה למעלה, ממש מעל החומות (450 רופי). לקחנו חדר כזה, עם מרפסונת אל המדבר, והרגשנו כמו בקן נשרים. בשלושת הימים הבאים לגמנו בשקיקה את הזריחות, את הרוח הנושבת ישר לתוך החדר ואת היופי של העיר והמדבר הפרושים הרחק מתחתינו. המראה היה כל כך מרהיב, שלא היה אכפת לנו שזה לא מערב.

ממולנו בדיוק ממוקמת הג`רמן בייקרי על גגו של בנין צר וגבוה. מהכניסה עולים במדרגות שגובהן בין 30 ל-50 ס"מ, ממש טיפוס מצוקים, ועוד בסיבוב. עד שמגיעים למעלה יש כבר תאבון סוסים ואמנם המנות פה גדולות ושופעות, ואנחנו מגיעות לכאן כל יום לארוחת בוקר או צהריים. רק דבר אחד אסור לעשות פה - להזמין משהו שונה מאשר בתפריט. את תוצאות הניסיון שלנו ליצור מין קומבינציה של שתי מנות קשה לתאר. תמיד נושבת פה רוח ותמיד יושבים פה הרבה חברה, וזה נעים, כי ג`איסלמר לא משופעת בתיירים בעונה זו, ולמרבה הפלא אין כמעט ישראלים.

במהלך שיטוטינו בפורט מצאנו את פאפו, שמכר לנו טיול למדבר. יש הרבה אפשרויות לטיולים בסביבה, כולל ספארי גמלים. אנחנו בחרנו בטיול של יום אחד לכפרים ולדיונות. ברחוב, מול פאפו, המליצה לנו בחורה יפה וגבוהה על המסאז`ים שלה, ואחה"צ באנו אליה. למרבית פליאתנו, היא לא הניחה לאחת מאתנו לחכות, אלא קראה לעזרתה את אחותה, ללוש אותנו במקביל. זה לא היה סתם מקביל, אלא על מיטה רחבה אחת, כששתיהן יחד כורעות מעלינו ועושות במלאכה. הסצנה הסמי-פורנוגרפית, כשאנחנו שוכבות שם חצי עירומות ושתי הנשים עם הסארים שלהן מעלינו, הייתה פשוט יותר מדי. חזרנו למלון מפורקות לגמרי ומתות מצחוק.

לתחילת הכתבה

טיול ג'יפים

למחרת בצהריים, בחום של ארבעים מעלות, יצאנו לטיול בג`יפ. הטיול המאורגן הראשון בהודו! ראשית לקחו אותנו לאתר של עשרות מצבות קבורה (לא קברים) מעוטרות ומקושטות, היושב על צלע גבעה מעל עמק פורה, נווה מדבר בו מגדלים את רוב הפרי והירק של ג`איסלמר. אחר כך נסענו למאגר מים ענקי שלידו היה מקדש ריק ויפהפה, עם חצר פנימית שקועה, שבו שוטטנו שעה ארוכה. נפשי כלתה למראה כל המים האלה, וכשביקשתי לעצור לרחצה קלה פאפו הורה לנהג הג`יפ להסתובב, ומיד הביא אותנו לבריכת מים שכאילו יצאה מתוך ציור רומנטי מהמאה ה-18: בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם). על פני המים היה פרוש מין דוק צהוב לבנבן שאי אפשר היה לנחש מהו, אבל החום והיובש היו כאלה, שגם אם לא היו אומרים לי שזה רק אבק - הייתי קופצת פנימה בגילה. אלוהים, איזו הרגשה. ברור שלא עברו דקותיים מאז נכנסתי למים והמקום, שהיה נטוש לחלוטין כשהגענו, נמלא בצופים מכל המינים והגילים, שפניהם הריקות מהבעה מסתירות כל רגש שאפשר להעלות על הדעת. האם היה אכפת לי? האם שמתי קצוץ? (השאלה היא גם התשובה).

קשה לתאר מה קצת מים קרים במדבר יכולים לעשות למאגרי המרץ שלי. בלב מתרונן, ובעשר שנים צעירה יותר, המשכנו לקפץ בשבילי המדבר (הכביש נגמר אי שם) עד שהגענו לכפר קטן, לבית משפחתו של פאפו. חמישה שישה בתים תחומים בגדר, באמצע שום מקום - זה היה הכפר. ילדים הסתובבו שם בשמחה וניסו לדבר איתנו, אישה צעירה נבלעה בפתח ביתה כשהגענו, וזהו - שקט מדברי, קצת עיזים ושמש מכה. הבית שנכנסנו אליו היה בנוי כסדרה של חדרים וחללים פתוחים סביב חצר שרצפתה עפר. עמודים תמכו את התקרה לאורך החצר, ואחד מהחדרים היה מטבח פתוח, בו טרחו אם המשפחה וכמה בנות על הכנת ארוחה. הובלנו אחר כבוד אל החדר המפואר ביותר - רצפת בטון, מזרונים ושטיח - בו עמדה, כמו מזבח, טלויזיה גדולה וחדשה. החדר הזה, שבנה למשפחתו, היה גאוותו של פאפו, אשר בגיל צעיר, עם מות אביו, נאלץ לקבל על עצמו את פרנסת המשפחה כולה (ומי שחושב שהמסורת הזו, בה הבן הבכור מקבל עליו את תפקידי אב המשפחה, קיימת רק בהודו - שילך לכפרים הערביים בגליל ויראה עד כמה היא חיה וקיימת, גם היום, ממש על סף ביתנו).  כשיצאנו משם לכיוון הדיונות, עברנו בית שישב לו, לגמרי לבד, באמצע המדבר, ובכל זאת היתה לו מעין גדר.

הגענו לדיונות, שטח חולי ענקי עם דיונות שטוחות וארוכות, רכות רכות, שציירו כתמי אור וצל ארוכים בשמש הנמוכה של הדמדומים. היתה שם גם צמחית חולות וכמה שיחים, ואפילו זיהינו את השיח שמגבעוליו אכלנו יום קודם במסעדה. אחרי טיול קצר השתרענו על החול החם וחיכינו לשקיעת השמש. להערתי, שהמדבר נראה לפעמים כמו ים, אמר פאפו בעצב, שאף פעם בחייו לא ראה את הים. שוחחנו עוד קצת, התבוננו ביפי הבריאה ובשמש ההולכת ומאדימה בפאתי מערב, כשלפתע הופיעה דמות, תחילה קטנה ובהדרגה הולכת וגדלה, איש מבוגר נושא עמו משא בתיק על פני החולות. מאיפה הוא הגיח לא היה לי מושג. רגע קודם לא היה שם כלום והנה הוא קרב ובא - קיוסק במדבר. הגיע, התיישב על החול, רכן על תיק הבד שלו ובחיוך נצחון החל לשלוף ממנו בקבוקי שתיה מאובקים... בעוד אני ממששת את ראשי להיות בטוחה שלא חטפתי מכת שמש, הוא פונה אלי ושואל באדיבות: "קוקה קולה או ספרייט?" נו, טוב. זה באמת רק בהודו.

בדרך חזרה, בחושך גמור, אורות הג`יפ לוכדים במרוצתן שלוש איילות. הן מנתרות בקלילות אל מעבר לתחום המואר, עיניהן נוצצות, ונעלמות במדבר. אותן לא אשכח לעולם. עוברים שוב בכפר של פאפו, ומתוך עדר של עיזים ופרות כחושות מגיח איש זקן עטוף בלבן, קופץ על הג`יפ ונוסע איתנו העירה. אשתו שוכבת חולה בבית החולים וזו ההזדמנות שלו להגיע אליה. פאפו מוריד אותו בפתח בית החולים, מבטיח לקחת אותו מאוחר יותר בחזרה הביתה, ולוקח אותנו אל השלווה והשקט של המלון שלנו. באותו הלילה אני מתקשה להרדם. המדבר כל כך חזק שהוא גורם לי לעמוד במרפסת במשך שעות, הרוח החמה נושבת דרכי והלילה מחליף צבעים, מכחול עמוק לשחור שאינו אטום, אלא שקוף, ולאט לאט, כשהשחר מתחיל לעלות, האור הקריר הכחלחל של המזרח הופך למין וורוד, העדין ביותר בעולם, אורורה. זוג יונים מעופף סביבי, כנפיים חובטות וקולות געגועים, ועל המעקה לידי מתנה אהבים עם זריחת השמש.

לתחילת הכתבה

היום האחרון בעיר

זהו יומנו האחרון בג`איסלמר ועדיין לא ברור לי למה אני נוסעת מכאן. מה בדיוק דוחף את המטייל להמשיך ליעד אחר - לאלוהים פתרונים. אנחנו הולכות לקנות מה מתנות למשפחה בבית, מסתובבות קצת וחוזרות למלון. אהוביק יושבת על הגג לכתוב מכתבים לאהובי לבה ואני סתם חולמת. אני ממש אוהבת את המקום הזה. בליבי אני אוצרת את תחושת קירות האבן, את האור, את המרחב המדברי ואת הגגות הנפלאים המגלים טפח מהחיים היומיומיים. יש לי הרגשה חזקה של קירות אבן שמדברים, שמחזיקים בתוכם אנשים ששייכים למקום, ושימשיכו להיות פה בקצה המדבר גם כשאני אהיה רחוקה מאד מאד.

לפנות ערב אני עולה לגג לקראת השקיעה. הקירות המסוידים לבן וורודים עכשיו, והאוויר השקוף ממלא את הנפש בכמיהה אינסופית ובחדוות המדבר. לאט לאט השמש שוקעת והשמים מאדימים. על הגגות סביבנו אנשים מתכוננים ללילה וכמה מטיילים מגיעים לגג לתצוגת הפאר היומית באדום וזהב. להקות ציפורים עולות בתנופה ובצפצופים מעל צריחי המקדשים, הישר אל השמים הצבועים, והאוויר המתוק עוטף את לבי.

למחרת בבוקר אנחנו עוזבות, ולמרות שלפנינו עוד רנקפור ואודייפור, אני מרגישה שפרק רג`סטאן כבר הסתיים בשבילי. שום דבר לא יהיה כשהיה אחרי ג`איסלמר. העצבות לא עוזבת אותי גם כשאנחנו כבר רחוקים מאד מג`איסלמר. במלון נופש שבו אנו עוצרים להפסקת שתיה קלה יושבת קבוצת נגנים (טובה באמת) ומשמיעה לחנים רג`סטאניים ונער צעיר מחולל לפנינו. אני מתבוננת בו וחושבת לעצמי מה לעזאזל אני עושה פה.

כתבה וצילמה: עליזה אוקו
aloko@netvision.net.il

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×