פרק 21: הביתה

ימים אחרונים בהודו עוברים בבומביי. אנחנו מתמקמות, עם כל חפצינו שנשמרו כאן, ומתחילות בתהליך המתוק - מריר של אריזה סופית. כיוון ששלוש פעמים ביום אנו יוצאות לרחוב הראשי לצורכי אכילה, וכיוון שהדרך למסעדה עוברת דרך כל פיתוייה של הודו, תהליך האריזה מתחיל לקבל ממדים ממש אידיוטיים. עוד משהו קטן ששכחנו לקנות, עוד כמה מתנות שחיכו לרגע האחרון, ועוד איזה משהו שהסתבר שיש לו מקום, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהתיקים - כולל התיק הקטן החמוד שזה עתה נקנה - אומרים ``די!``.
עליזה אוקו
|
תמונה ראשית עבור: פרק 21: הביתה

בומביי

בוקר, עוד אפור קצת, והרכבת נכנסת, בקולות שקשוק והמולת הנוסעים העומדים כבר עם כל חבילותיהם, לתחנת ויקטוריה. אנחנו נבלעות בהמון, הפעם עם התחושה הנפלאה, המוכרת לכל טייל, של הכרות ובטחון. שלום בומביי, חזרנו אליך. תוך רבע שעה אנחנו במלון, בתחושה של שיבה הביתה, רק כדי לגלות שקיבלנו הפעם, למרות בקשתנו המפורשת, את החדר הקטן ביותר במלון...

בלית ברירה אנחנו מתמקמות, עם כל חפצינו שנשמרו כאן, ומתחילות בתהליך המתוק - מריר של אריזה סופית. כיוון ששלוש פעמים ביום אנו יוצאות לרחוב הראשי לצורכי אכילה, וכיוון שהדרך למסעדה עוברת דרך כל פיתוייה של הודו, תהליך האריזה מתחיל לקבל ממדים ממש אידיוטיים. עוד משהו קטן ששכחנו לקנות, עוד כמה מתנות שחיכו לרגע האחרון, ועוד איזה משהו שהסתבר שיש לו מקום, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהתיקים - כולל התיק הקטן החמוד שזה עתה נקנה - אומרים "די!".

בין לבין קפצנו למשרדי אתיופיאן, במלון הטאג`, לקבל את כרטיסי הטיסה החדשים וגם התפנינו לטייל קצת בעיר. נסענו לגן המפורסם על שם קמאלה נהרו, אחד מהגנים היפים של בומביי, והסתובבנו שם בין המוני מבלים, מתעמלים ומפקנקים שנהרו אל הדשאים המטופחים. אחר כך הלכנו לראות את הגלריה לאמנות מודרנית, ולהפתעתנו מצאנו מוזיאום קטן ויפה, עם יצירות מאירופה והודו, ריק כמעט ממבקרים. למרות האיסור על צילום הרשו לנו תמונה אחת, להנציח את המבנה המודרני היחיד שפגשנו מאז צ`נדיגאר.

למחרת יצאנו לנמל ולקחנו מעבורת לאי אליפנטה. באי זה ישנם מספר מקדשים חצובים בסלע, ומאחר ולא נסענו למערות אלורה ואג`נטה (במהראשטרה, מרחק של כיום נסיעה מבומביי), שהן גולת הכותרת של מקדשים אלה, החלטנו לטעום לפחות משהו דומה. במעבורת היו המון הודים ורק מספר קטן של זרים, וביחוד משך את תשומת ליבנו זוג אחד חמוד, שהשמחה ממש נשפכה להם על הפנים. לא לעיתים קרובות רואים בהודו זוגות שנוהגים חיבה וחופשיות כזו ברשות הרבים. כשביקשנו את רשותם לצלם, הם רק שמחו עוד יותר.

לתחילת הכתבה

אליפנטה

אליפנטה הוא אי הררי שרגליו במים, ואחרי שמפליגים בים הפתוח עוגנים במימיו הרדודים של מפרץ תכלת מקסים, מוצף צמחית מים. כשיורדים לחוף קונים כרטיס כניסה לאתר, ומיד נכנסים אל תוך תעשיית התיירות של האי, כלומר - עוברים בין שתי שורות של דוכני מכירה של כל השמונצעס שבעולם. למזלנו, העניינים שקטים (אין תיירים), ולא מציקים פה יותר מדי. בהמשך ישנו שביל מדרגות ארוך המעפיל אל אזור המקדשים בפסגת הגבעה, ופה הדוכנים כל כך צפופים, שעוברים ממש במנהרה של פיתויים זולים וצבעוניים. איך אפשר לא לקנות? הצרה היא שברגע שאנחנו קונות משהו אצל אחד, מתחיל לחץ מוסרי מתון: "למה את לא קונה גם אצלי? גם אני צריך פרנסה...". מסתבר שבאנו להודו בעיקר כדי לדאוג לפרנסתם של תושביה.

למעלה על ההר נכנסים לתוך גן נעים, שבו שפע של עצים ענקיים, נותני צל, ושבילים המובילים אל המקדשים השונים. אנחנו עולות אל רחבת הכניסה הנהדרת של המקדש הגדול ביותר - מרפסת הנשקפת אל נוף הים והאיים, עם עצים כל כך גדולים, שהם מצלים על כל השטח וכמעט נוגעים בהר. המקדש חצוב כולו בתוך ההר וכל מה שרואים הוא קטע חזית מסותתת בתוך הסלע הטבעי - שורת עמודים, שמאחוריהם חלל ענקי ואפלולי. ההתמזגות הזאת בתוך הטבע עושה את המקום מושך ונעים בצורה בלתי רגילה.

בתוך המקדש מתגלה חלל פשוט עם יער של עמודים חלקים וכמעט חפים מקישוטים, אבל עם משהו שעושה אותם יפהפיים: בבסיסם הם ריבוע, בכותרתם הם עיגול. רק בקיר האחורי, במקום שאין בו כמעט אור, ישנם גילופים מרהיבים עד לגובה של כחמישה מטר. יש פה כל מיני אגפים צדדיים, הנפתחים לחצרות קטנות שמחדירות פנימה קצת אור. הכל שקט מאד ומלא שלווה.

הלכתי לשרותים, על צלע ההר, ובדרך פגשתי קוף.
 

לתחילת הכתבה

חוף צ`אוופאטי והביתה

ביום האחרון, בשעות אחה"צ, החלטנו לבקר סוף סוף בחוף המפורסם של צ`אוופאטי (Chowpatty Beach), החוף הפופולרי ביותר בבומביי, עולם שלם של בילויים, אוכל, מסחר והצגות רחוב. ההסתובבות בו בשעות הערב אמורה להיות בילוי אדיר. לקחנו מונית, זה די רחוק, אבל אחרי שהנהג נסע ונסע, עובר דרך רחובות מוכרים, שכבר ידענו שהם מובילים לכיוון אחר לגמרי, התחלנו לצעוק עליו. מאחר וחיש מהרה הסתבר שמלבד "כן" הוא לא יודע אף מילה באנגלית, זה לא כל כך עזר. הנ"ל המשיך לנסוע, כשהוא נכנס עמוק לתוך הפקקים של שעת העומס, ועינינו כלות בראותנו את השמש הולכת ויורדת. רק אחרי שנואשנו לגמרי והתחלנו, בתנועות ידים ומימיקה מפותחת, להסביר לו שוב ושוב לאן אנחנו רוצות להגיע, נעצר פתאום, תפס את הראש בשתי ידיים, וחיוור כסיד - ככל שזה אפשרי אצל הודי - עשה פניית פרסה באמצע כל הבלגן והתחיל לחזור על עקבותיו. ברור שבינתיים כבר שקעה השמש, והחשק לחוף צ`אופאטי עבר לנו לגמרי. אמנם הפסדנו את השקיעה האחרונה שלנו בהודו, אבל לעומת זאת זכינו להכיר את רוב שכונותיה של בומביי.

בדרך למלון אהוביק עוד מצליחה להשחיל חצוצרת נחושת כמתנה האולטימטיבית לבעלה חובב הכדורגל. חבורת נהגי המוניות השוכנת קבע בפינת הרחוב שלנו סוף סוף מקבלת הזמנת מונית לשדה התעופה ואנחנו עולות לחדר לאריזה אחרונה ולמיטה. למחרת בארבע וחצי בבוקר אנחנו כבר בחוץ עם כל המטלטלים, בומביי שוב חולפת על פנינו, מנומנמת הפעם, והנה אנחנו נכנסות להמולה הבינלאומית המוכרת של שדות תעופה באשר הם.

המטוס ממריא בדרכו לאדיס אבבה ואנחנו יושבות בשקט, לא מעכלות עדיין שזהו זה. נגמר.


ורק עוד חוויה אחת מצפה לנו: בטיסה מאדיס לארץ המטוס מלא בישראלים בלבד, רובם תרמילאים שמסיימים ברגעים אלו ממש פרק מדהים ומשמעותי בחייהם. שיחות ערניות מתנהלות בין המושבים, חוויות מוחלפות, כאילו בנסיון להאחז עוד רגע במה שנגמר, לפני שהמפגש עם המשפחות יהפוך את זה מחוויה יומיומית למשהו שצריך להסביר אותו. ולאט לאט, ככל שמתקרבים לחופי סיני, ההתרגשות ההולכת וגוברת נעשית כל כך מוחשית, שכולם מתחילים לדבר עם כולם, לצחוק ולהתחבק עם זרים גמורים, לחלוק בפעם האחרונה את כל מה שהיה שם, עם מי שהיה שם, בהודו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×