צרפת ושוויץ - טיול בהרי האלפים

מסלול ה-GR5 חוצה את צרפת ושווייץ, מניס בדרום עד אגם ג`נבה בצפון. זהו מסלול לטרקים מרהיבים בהרי האלפים הקסומים. אם חשבתם, כמו שלושת האחים הצעירים בכתבה, לטרק בטבע למשך שבוע, להתרחק מהציוויליזציה ולחיות בשקט של ההרים, זהו מקום אידיאלי.
דוד
|
מפה
תמונה ראשית עבור: צרפת ושוויץ - טיול בהרי האלפים
© יעל כפיר

בחירת המסלול וציוד

במהלך חודש יולי האחרון (2009) טיילתי עם שני אחיי בהרי האלפים בצרפת ושווייץ. את מסלול ההליכה שלנו בנינו על תוואי חלקו האחרון של מסלול ה - GR5 החוצה את צרפת ושווייץ, מניס בדרום עד אגם ג`נבה בצפון. בחרנו לטייל במסלול זה, משום שאני עדיין משרת בצבא ביחידה קרבית ואסורה עלי הכניסה למדינות רבות ומשום שאחותי הצעירה ממני בשנתיים (21) רצתה מסלול מבודד שיאפשר לה לסטות מן התכנון ולהירגע בציוויליזציה במידה ותתקשה בהליכה. בנוסף, טיול רגלי באירופה טומן בחובו קסם שאין בטיולים אחרים בעולם ומאפשר מפגש עם אירופה קצת שונה, יותר כפרית ופשוטה, אך עם זאת מסבירת פנים וידידותית.

במסגרת ההכנות לטיול נעזרנו, בין השאר, בספרו של מנחם מרכוס "אוויר הרים - מסלולי ההליכה הטובים באירופה", בטיפים מאתר "למטייל", ובמידע שמצאנו באינטרנט לאחר חיפושים ממושכים. חשוב לציין שלטיול מסוג זה ובאזור זה חובה להגיע מאובזרים בציוד טיולים איכותי כגון שק"שים ואוהל טוב, מקלות הליכה (חובה לשמירה על ברכיים בריאות), בנזיניה, ותיק נוח ומותאם. כמו כן, חשוב לקנות את סט המפות הרלוונטי לאזור הטיול. המפות הן מפות כחולות של IGN (החברה הגאוגרפית של צרפת) ועולות כ-10 יורו לאחת. החלקים הרלוונטיים הם 3531ET ,3528ET ,3530ET וניתן לעקוב בעזרתן אחר ההתקדמות ולתכנן את הימים העתידים לבוא. כל המסלול מסומן בסימון הדומה לסימון שבילים ישראלי (אדום- לבן), למעט היום הראשון, שמתחיל מן העיירה בורג סנט מואריס שצבע סימון השבילים בו צהוב ולכן ההתמצאות בסך הכל קלה ונוחה.

את הטיול התחלנו בטיסה-ת"א-ציריך-ליאון. משדה התעופה של העיר ליאון לקחנו רכבת ישירה לעיירת הסקי הנחמדה בורג סנט מואריס, שם רכשנו מצרכים בסיסיים לימים הבאים בסופר מרקט גדול וזול השוכן בצפון העיירה, והתמקמנו באזור קמפינג נחמד סמוך לנהר. השירותים והמקלחות היו נקיים. לאחר ארגונים אחרונים (חיפוש מפות, ארוחת ערב וכו') והתאפסות הלכנו לישון מוקדם וטוב שכך.

לתחילת הכתבה

יום 1: מאשין לכיוון מעבר רוסלן

ביום הראשון לטיול, התחלנו את ההליכה מוקדם, בסביבות 06:00. בשלב זה לא היו לנו עדיין המפות והסתמכנו רק על הספר של מנחם ועל סימון השבילים הצהוב, שליווה אותנו לאורך כל היום הראשון. השביל החל לטפס וחצה שני כפרים יפים: אשין (Echines) התחתון ואשין העליון. כשהגענו לעליון המשכנו צפונה (בשביל עפר רחב המשמש ג'יפים) אל עמק שרבונה, המכותר משני עבריו בצוקי סלע מרשימים, ובקרקעיתו פלג מים. קל לזהות את המשך הדרך. המשכנו לטפס בערוץ הרחב 4.5 קילומטרים בכיוון צפון-מערב, בתוך הערוץ, עד שהגענו לפיצול שבילים: שביל אחד עולה דרומה אל אגמי פורקלה ושביל שני, תלול ומייגע ומשני צידיו קרחונים גדולים, עולה צפונה אל מעבר פרלוניאן (Pralognan). את הפיצול תוכלו לזהות לפי הריסות מבנים, שבראשם שלט הכוונה. בחרנו בשביל המטפס למעבר והמשכנו לעלות עד לפס, שגובהו 2,450 מטרים. מן המעבר יש תצפית יפה לדרום ולרכסים עליהם נטפס ביום הבא.

ממעבר פרלוניאן יורד שביל תלול מעט ומקורחן, אך לא קשה להליכה, אל עמק בו זורם פלג מים בשם רואיסו (Ruisseau). מכאן המשכנו צפונה בעמק על דרך עפר כ - 2.5 קילומטרים אל מעבר רוסלן, שגובהו כאלפיים מטרים. במקום זה הגענו לכביש אספלט צר וירדנו בו מערבה עוד כשני קילומטרים, עד לאכסניית פלן דה לאי (Plan de Lai). הדרך מתפתלת ונראית ארוכה יותר מכפי שהיא באמת. האכסניה הנחמדה צמודה לכביש ותוכלו לזהות אותה לפי המרפסת המרווחת שבכניסה והכיור רחב השוליים שמשוקע בגזע עץ ענק. מן הבקתה אפשר להתקדם מעט מערבה ולהגיע לתצפית יפה על אגם רחב וציורי. הבקתות לכל אורך המסלול מסודרות ומציעות חדר שינה משותף לאורחים, חדר אוכל קטן ולפעמים מקלחת (מוקצבת בזמן ובלי מים חמים). בדרך כלל בבקתה שכזו המחיר אחיד ועומד על כ - 30 יורו לאדם (שינה, ארוחת ערב מלאה וארוחת בוקר צנועה). בבקתת פלאן דה לאי תזכו לקבל יין בייתי טעים להפליא. ביום זה טיפסנו בערך 9 שעות וירדנו עוד כ - 3 שעות עד הבקתה - לא יום פשוט כלל וכלל.

לתחילת הכתבה

יום 2: מאכסניית פלן דה לאי לבקתות מיאז'

לדעתי, זהו אחד הימים היותר יפים בטיול, למרות שהוא יום ארוך וקשה. ביום זה נתקדם לאורך מורדותיו הצפון-מערביים של רכס המון בלאן (הגבוה בהרי אירופה - 4,807 מטרים), כשמעלינו קרחונים עצומים היורדים מראש הרכס, ומתחתינו עמקים ירוקים ובקתות ציוריות. היום גם נפגוש לראשונה את השביל עצמו ונעקוב אחר סימון השבילים שילווה אותנו במשך מרבית הימים (סימון GR דומה לסימון שבילים ישראלי פסים אדום לבן). השביל (G.R5) עולה מן האכסניה לצפון-מזרח, על גבי מדרון תלול המכוסה בצמחייה אלפינית. השביל המסומן בו אנו מטפסים נחתך כמה פעמים ע”י דרך עפר - אל תתפתו להמשיך בה. לאחר כשלושה קילומטרים יגיע השביל אל מעבר יפה, בו תמצאו שלט המסמן את הפס. ממנו נמשיך לאורך ושלוחה צרה וחדה, דמוית סכין, הנקראת קרט דה גיט (Crete de Gittes), שממשיכה מזרחה.

ההליכה על הסכין מהממת ומהפסגה תצפית נוף מרהיבה אל כמה מפסגות הקרח היפות שבאזור. מן הפסגה יורד השביל במתינות, צפונית מזרחית אל אכסניית Croix  de Bonne Homme ("צלב האיש הטוב"). האכסניה הגדולה בנויה מקורות עץ ענקיות ולידה כמה אוהלי איגלו לאורחים. המשכנו בשביל G.R5 לכיוון צפון-מערב, ולאחר קילומטר אחד הגענו אל מעבר בונהום (Col de Bonnehomme), שגובהו 2,300 מטרים. ההליכה עד המעבר היא על משטחי סלע גדולים ובולדרים. בסמוך למעבר ממוקמת בקתה נחמדה, בה פגשנו מטיילים רבים, ההולכים בשביל “סובב מון בלאן”.

מכאן יורד שביל מתון וארוך מאוד החוצה שטחי מרעה וקמפינג, מסעדות קטנות ואכסניות ציוריות. בסופו של השביל נמצא עמק קונטאמין. לאחר כארבעה קילומטרים נצמד השביל לנקיק עמוק שזורם בו פלג מים שוצף, המוביל לפאתי העיירה קונטאמין. בכניסה לעיירה ראינו כנסייה שציורים צבעוניים בחזיתה וממנה המשכנו למרכז, בו הצטיידנו במצרכים ליומיים הקרובים. בדרך עברנו גן חיות ואתר קמפינג גדול. ממרכז העיירה פנינו מזרחה בשביל מסומן המגיע לבתים העליונים. עדיין לא הגענו לסופו של היום הקשה והעלייה תלולה במיוחד. לאחר כחצי שעת הליכה, השביל נפרד מבתי העיירה וממשיך - תחילה מזרחה ובהמשך צפונה, לעבר בקתות מיאז' (Chalets de Miage).

השביל נבלע במהרה בתוך יער יפה וסבוך, שבו גדלים עצים רחבי עלים ועצי מחט. מדי כמה דקות נפתח הסבך ומקרחות היער תצפיות מפתיעות למטה, אל עמק קונטאמין. השביל עובר בצד בקתת מטיילים קטנה בשם טריק, שנמצאת ממש ביציאה מקו העצים. אחריה יורד השביל אל העמק הנפלא של מיאז' בירידה תלולה, אך לא מאוד ארוכה (כעשרים דקות בהליכה מהירה). השביל מגיע אל בקתת מיאז' שבקרקעית העמק, כ - 800 מטרים מבסיס הקרחון הענק. בגלל הפשרת הקרחון זורמת כמות אדירה של מים, המתפצלת לעשרות פלגים במורד עמק מיאז' הירוק. כאן, בלב האחו המדהים הזה, נמצאות בקתות מיאז' הקטנות, ולצדן גם פונדק בו ניתן להזמין ארוחה. זוהי חוויה מדהימה, לשבת על אחד הספסלים במרפסת הבקתה, לחכות לארוחה, להביט סביב במבט עייף אך מלא סיפוק על הקרחון הענק המחליף צבעים עם השקיעה, על הסוסים הרועים באחו ועל פלגי המים היפים שזורמים בעמק. את יום ההליכה הארוך הזה סיימנו כמעט עם חושך. בגלל השעה המאוחרת לא היה מקום בבקתה לכולנו ולכן לאחר הארוחה הטעימה נשארה אחותי ללון בבקתה בעוד שאחי הכריש ואני פנינו לישון באחו הסמוך לבקתה, לצד הסוסים, הפרות והכבשים.

לתחילת הכתבה

יום 3: מבקתות מיאז' ללז אוש

מבקתות מיאז' עלינו צפונה בשביל ברור אך מפרך למדי, אל מעבר טריקו (Tricot). הפרש הגבהים בין עמק מיאז' למעבר טריקו הוא כ-600 מטר ומשך העלייה כשעה וחצי. במעבר רועות כבשים. למעוניינים בצילומים מרהיבים מומלץ להגיע בשעת הזריחה. ממעבר טריקו ירדנו כשלושה קילומטרים עד לבסיס הקרחון של ביונסה. זהו קרחון עמק טיפוסי היורד מרכס מון בלאן ואורכו כחמישה קילומטרים. הקרחון - קיר זקוף של קרח, מבוקע ומחורץ, ומתחתיתו פורץ זרם מים אדיר, הפונה מערבה לעבר הנהר ארב שבעמק שאמוני. מעניין לציין, שבגלל התחממות כדור הארץ, הקרחון מפשיר והוא הולך ומתרחק מן השביל. למעוניינים במראה הקרחון המיוחד מומלץ לחצות את הנהר על גבי גשר חבלים שתחתיו זורמים מי הפשרת הקרחון, ומשם לעלות כ-150 מטר עד לעיקול השביל, ממנו ניתן להגיע ממש עד לבסיס הקרחון. עם החזרה לשביל יש להמשיך לטפס עוד כשני קילומטרים צפונית מערבית בשביל נוח, עד למעבר ווזה (Col de Voza), שגובהו 1,850 מטרים. בדרך למעבר חוצה השביל מסילת רכבת הרים העולה מעמק שאמוני. מומלץ לחכות למעבר הרכבת ולנופף לנוסעים לשלום.

מקול דה ווזה, שבמרכזו מסעדה ותחנת רכבת, יורד השביל לכיוון צפון-מזרח אל עמק שאמוני. השביל עובר בתוך יער עשיר בצמחייה ויש סכנה של איבוד השביל. הקפידו ללכת משמאל לתוואי הרכבל. הדרך שמימינו אומנם מגיעה לכפר, אך משמשת רוכבי אופני דאון-היל המסכנים את המטיילים. אחרי כשעת ירידה הגענו אל דרך סלולה ומפותלת, בה צעדנו עד לעיירה לז אוש (Les Houches) שבעמק שאמוני. בעיירה נמצאת אכסניה נחמדה של רשת Gite D'etap, ובה בילינו את הלילה. ניתן לזהות את מיקום האכסנייה לפי הרכבל שעובר ממש מעליה (ככה אנחנו התאפסנו משום שאף אחד לא ידע איפה היא נמצאת).

בדיעבד גילינו שיש אכסנייה נוספת במרכז הכפר ליד הכנסייה. זוהי אכסניית פאגוט, שמומלץ לישון בה על מנת לקצר את מסלול היום הבא. כיוון שהיום היה קצר יחסית, לאחר התמקמות, כדאי לנסוע בתחבורה ציבורית אל עיירת הקייט המפורסמת שאמוני, הנמצאת כשבעה קילומטרים ממזרח ללז אוש. במרכז העיירה נמצאת תחנת הרכבל ממנה עולה רכבת כבלים עד לפסגת אגואי דה מידי ("המחט המרכזית") שגובהה 3,842 מטרים. זהו המקום הגבוה ביותר באלפים אליו מגיעה רכבת כבלים. פסגת אגואי דה מידי מזדקרת בלבו של קרחון מון בלאן הענקי, שהוא הגדול בקרחוני האלפים. הנוף מכאן מדהים, אך מחיר העלייה ברכבל והביקור באתר גבוה ביותר, ובעונת השיא חייבים להזמין מראש כרטיסים לנסיעה ברכבל. העיירה שוקקת חיים ומלאה בתיירים ומיני אטרקציות וכדאי לבלות בה בנוסף על הצטיידות המצרכים לימים הבאים.

כפי שפתחתי וכתבתי בהקדמה – למרות האמור בספרו של מנחם, המסלול אינו קל. אחותי החלה להרגיש עייפות מצטברת למרות שנשאה תרמיל קל יחסית. מעיון במפה למדנו שהיומיים הבאים עתידים להיות קשים במיוחד (הן מבחינת הקילומטראז' והן מבחינת הפרשי הגבהים) וחששנו שאחותנו תתקשה בהליכה. על כן הצענו לה להישאר ליום מנוחה ובילוי בשאמוני בעוד אנחנו נמשיך במסלול המקורי. קבענו אתה פגישה באכסנייה לא רחוקה מעיירה גדולה מרחק שני ימי הליכה לשם יכלה להגיע בקלות בתחבורה ציבורית. בדיעבד התברר שהייתה זו החלטה נבונה.

לתחילת הכתבה

יום 4: מלז אוש לבקתת ההרים אנטרן

יצאנו מן העיירה לז אוש בכביש המוביל לשאמוני מוקדם בבוקר. ביציאה מהעיירה, במקום בו מתחבר כביש לז אוש עם הכביש הראשי שאמוני-ז'נבה, בנוי סכר לרוחב הנהר, המשמש גם כגשר לכביש הראשי לשאמוני. כאן חצינו את הנהר לגדתו הצפונית. את המעבר תמצאו לפי הכנסייה הקרובה לפיצול (ליד אכסניית פאגוט). המשכנו מזרחה על הגדה הנגדית, תחילה בכביש ולאחר כמה מאות מטרים בשביל הנמשך על הגדה. לאחר כ - 800 מטרים מן הסכר נפרד השביל מגדת הנהר ארב, פונה לצפון-מערב ומטפס אל מעבר ההרים ברוון (Col du Brevent). השביל תלול, מייגע וארוך ולכן יש לטפס אט-אט. בסך הכל טיפסנו 1,400 מטרים, מעמק שאמוני עד למעבר ברוון.

בחלקו הראשון עולה השביל ביער יפה. לאחר כשני קילומטרים הוא עובר בגבול מתחם מגודר, בו מוחזקים איילים - גן חיות קטן ביער טבעי. מכאן עוד כ - 2.5 קילומטרים של עלייה עד לערוץ עמוק שממנו טיפוס לבקתת ההרים ביינשה (Ballanchat), שגובהה אלפיים מטר. מכאן, מראה נהדר של רכס מון בלאן, מעברו השני של עמק שאמוני, על פסגותיו: מון בלאן, מון בלאן דה טקול, דום דה גוטה, אגואי דה מידי. עדיין אין זו "התצפית האולטימטיבית" על המון בלאן. זו מצפה לנו במעבר ברבנט שבראש מעלה השביל.

מביינשה ישנה עלייה של כשעה עד להר ברוון, שגובהו 2,400 מטרים והוא מתנשא לגובה 1,400 מטרים מעל שאמוני, הנראית בבירור מתחתינו. המראה מכאן פנטסטי: עמק שאמוני וכפריו למטה, ומן העבר השני רכס מון בלאן לכל אורכו! מבט יפה במיוחד על קרחון ים הקרח (Mer de Glace) היורד מפסגת מאלה (Mallet) אל עמק שאמוני. מהפסגה נמשך השביל כברת דרך מזרחה, על רכס הסלעים של ברוון, המכוסה כאן רק באחו אלפיני, שכן הפסגה גבוהה מעבר לקו היער האלפיני. לאחר כמה מאות מטרים נגיע לאוכף ברוון, בו חוצה השביל את הרכס ופונה לצפון-מערב. פה היינו חייבים לעצור ולהתבונן בנוף היפה. בנקודה זו אנו נפרדים לכמה ימים מהפסגות היפות שמדרום ולכן מומלץ לעצור ולאכול ארוחת צהריים כמה מטרים מן השביל.

השביל יורד בהדרגה בצלעו של קניון ענקי ונהדר בשם דיוסה (Diosaz). הנוף כאן פראי לחלוטין: כיפות סלעי גרניט מכוסות ביער מחטני, פלגי מים ומקווי מים קטנים לאורכם, ולמטה – פלג המים הסוער של קניון דיוסה. לאחר ירידה, שנמשכת כשעה וחצי ממעבר ברוון נגיע אל קרקעית קניון דיוסה. השביל חוצה את פלג דיוסה בגשר עץ, פונה מערבה ועולה לעבר בקתת מואד אנטרן (Moede Anterne).

משך העלייה מדיוסה למואד אנטרן הוא כשעה וחצי-שעתיים. העלייה מתחילה על גבי מדרון מיוער וממשיכה לאורך גדתו של פלג המים הנקרא מואד (Moede). כאן נגלה מפל מים נהדר בגובה שישים מטר משמאל לשביל, ובהמשך – את קבוצת הבקתות מואד. בנקודה זו נפרד השביל מפלג מואד ומטפס לצפון-מערב עוד כ - 600 מטרים, עד לבקתה הניצבת על כתף טופוגרפית מתונה, בגובה אלפיים מטרים למרגלותיו הדרומיים של מעבר אנטרן. הבקתה הינה מבנה תלת קומתי עם עליית גג גדולה. המקום מסביר פנים והאוכל כאן טעים למדי. חשוב להכיר שבקתה זו יקרה יותר (40 אירו לאדם) ותיירותית יותר מן הבקתות אליהן התרגלנו עד כה, אולם האוכל פה הכי טעים מכולן. בסוף כל ארוחת ערב יוצאת השפית המבוגרת והנחמדה אל חדר האוכל הגדול לכל תרועות ומחיאות הכפיים של הסועדים.

לתחילת הכתבה

יום 5: מבקתת מואד אנטרן לבקתת טורני

המסלול ביום זה ארוך, ומומלץ לחלקו לשניים, במיוחד במידה ורוצים ליהנות מהנוף היפה. יש להקפיד על יציאה מוקדמת ולהכין עצמכם ליום קשה. להזכירכם, את יום האתמול ואת היום הנוכחי הלכנו לבד אני ואחי, ואחותי נשארה בשאמוני. מבקתת מואד אנטרן עלינו בשביל G.R5, תחילה מערבה ובהמשך צפונה אל מעבר אנטרן (2,257 מטרים) - עלייה קלה של כמאתיים מטר. ממעבר אנטרן ירידה צפונה אל עמק דמוי מכתש, המתוחם משמאלו על ידי המצוק האדיר של רושה דה פיז - Tete Alane - שגובה פסגתו 2,800 מטרים. בקרקעית המכתש נח אגם אנטרן, המכותר מכל עבריו במדרונות מתונים המכוסים עשב ירוק ורך.

השביל עולה מאגם אנטרן עלייה קלה ויורד אל בקתת אנטרן, כקילומטר מצפון-מערב לאגם. ממנה הוא ממשיך לצפון-מערב, לאורך פלג מים שקט הזורם באחו ירוק, עובר קבוצת בקתות נחמדה ובהדרגה מתקרב אל בסיס המצוק של רושה דה פיז. בהמשך עוקף השביל את קצהו הצפוני של המצוק האדיר, פוגש בעמודי חשמל אימתניים, ויורד מערבה אל עמקו של הנהר סאל. שם הוא נפגש עם מפל סוטה, אחד מסדרת מפלים מרשימים שתבוא בהמשך הדרך. מכאן יורד השביל לעבר הכפרים סביני (Savigny) וסיקסט פר א-שבל (Sixt Fer A Cheval). הירידה יפה: ממצוק הגרניט התוחם את השביל משמאל יורדים בצניחה מפלי מים תלולים אל הנהר סל הסמוך לנו, ובנהר עצמו סדרת מפלים יפים. התחתון שבהם, מפל רוג'ה, מגיע לגובה שמונים מטרים.

מהמפל המשכנו עם השביל הלאה צפונה, פוגשים המוני מטיילים מקומיים, ונהנים סוף סוף מדרך נוחה להליכה. לאחר כחצי קילומטר נפרד השביל מן הכביש, ונמשך בצמוד לגדתו הימנית של פלג הנהר סל. מכיוון שחששנו שלא נספיק את הקילומטרים הרבים ולא נגיע בסוף היום לבקתה בה קבענו להיפגש עם אחותנו, קיצרנו דרך הכביש לכיוון הכפר סביני. כשהגענו לכפר חיכינו בתחנת האוטובוס כשעה, עד שעצרנו מקומי דובר אנגלית שהסביר לנו שחיכינו לשווא מכיוון שבעונה זו אין אוטובוסים בין העיירות, מתוך כוונה להגיע לסמואן באוטובוס. משנכזבנו התחלנו להתקדם בשביל מסומן בצמוד לנהר דרך סיקסט פר א-שבל עד סמואן. זהו קטע סתמי שבמידה ובאפשרותכם לוותר עליו - מומלץ.

השביל ממשיך הלאה לצפון-מערב, בצמוד לגדת הנהר, ולאחר כ-2.5 קילומטרים מגיע אל הכפר סמואן (Samoen). בכפר פוגשים בבתי נופש והולכים בצמוד לפלג מים מתועל בתעלת בטון צפונה עד לכפר לז אלמנד (Les Allmands, "השקדים"). בכפר זה נפרד שביל GR5 מן הכביש הצר, ופונה לצפון-מזרח במעלה דרך ג'יפים תלולה ומפותלת עוד כ-3.5 קילומטרים, עד לבקתת ההרים טורני (Tornay), הניצבת על רכס מסולע בגובה 1,760 מטרים. העלייה מסומאן מפרכת, במיוחד לאחר יום מאומץ כזה ולאחר כל כך הרבה קילומטרים, אולם המפגש המחודש עם רות אחותנו (שלקחה רכבת לסמואן ועלתה ברגל לביקתה) העניק לנו כוחות ומוטיבציה.

חשוב לדעת, הבקתה ממוקמת באזור אקלימי מיוחד. בגלל מחסום הפסגות הגבוהות שמעל האזור, כל ערב, ללא שום קשר לעונה, יורד גשם זלעפות עד שעות הבוקר. מומלץ לשבת במרפסת המקורה, ולתצפת על הנשרים והשועלים הפוקדים את סביבות הבקתה בחיפוש אחר מזון. אנחנו זכינו לראות מאבק איתנים בין שועל לנשר על חתיכת בשר. הנשר ניצח, לשועל שלום.

לתחילת הכתבה

יום 6: מבקתת טורני לשטל

מבקתת טורני יצאנו מערבה בשביל ברור, איתו הגענו לאחר כשני קילומטרים אל מעבר גולס (Golese). הנוף כאן שונה מנופי האלפים אותם חצינו עד כה. סלעי הגרניט, שאפיינו את הנוף ההררי עד כה, מתחלפים בסלעי גיר ודולומיט, והקו המורפולוגי השולט בנוף הוא של הרי טרפז ענקיים ופה ושם חרוטים גבוהים ומחודדים. במעבר גולס ישנה בקתת מטיילים קטנה, ובסמוך לה אנו פוגשים שוב את שביל GR5, ממנו סטינו כדי להגיע לבקתת טורני. ממעבר גולס ירידה מתונה אל ראשו של עמק הנהר מנש. לאחר חציית העמק ישנה עלייה של כשני קילומטרים ביער שדולל בפעולת כריתה, עד למעבר קו (1,920 מטר) אשר על גבול צרפת-שוייץ (Col de coux). סך כל העלייה מקרקעית עמק מנש ועד מעבר קו - 440 מטרים. בנקודת המעבר נמצא בית אבן קטן של רשות המכס השווייצרי. הוא סגור ובלתי פעיל. לידו אבן גבול בין המדינות שהוצבה במקום בשנת 1891. ממעבר קו מראה נפלא לדרום-מזרח, אל הרכס המשונן והמקורחן של דן בלנש (Dents blanches, "השיניים הלבנות") ולצפון-מזרח, אל העיירה השווייצרית שאמפרי, הנמצאת בקרקעיתו של עמק אלפיני ירוק למהדרין. פה פגשנו קבוצת מטיילים צעירים שפרסה מצנחי רחיפה וירדה באלגנטיות לצרפת, וקבוצה של מטיילים הולנדים.

שביל GR5 חוצה את הגבול ונכנס לתחום שווייץ.חשוב לדעת, שכל ההליכה בשווייץ אינה מסומנת במפות הצרפתיות (מלבד הטופוגרפיה) ולכן קשה להתאפס על מיקום מדויק. המעבר, כמובן, חסר משמעות - הנוף הוא אותו נוף ואיש אינו שואל אותך מדוע חצית את הגבול. למעשה, למטייל בהרים, הגבול אינו קיים. השביל נמשך לצפון-מזרח כשהוא מתוח על מדרון מכוסה עשב. לאחר כקילומטר חוצה השביל את פלג המים העילי של הנהר וייז, היורד מכאן מזרחה לעבר העיירה שאמפרי. השביל ממשיך על תוואי דרך עפר כבושה היטב ועובר בדרך אתרי סקי סגורים ומסעדות קטנות.

לאחר הליכה, שנמשכה כשעתיים, הגענו לרכבל פעיל שעולה לפס נחמד, ממש כמעט על הגבול. העלייה קצרה, אך תלולה מאוד (כ - 45 דקות) ואפשר להשתמש ברכבל הפעיל שמעלה רוכבי דאון היל משוגעים. מהפס, ירידה מתונה עד לאגם קטן (שלפעמים יבש) שלחופו נמצאת בקתת מטיילים נחמדה. מהאגם, מהלך 300 מטר מערבה, ממשיכים אל מעבר שסרי, בו אנו חוצים שוב את הגבול לתחום צרפת. ממעבר שסרי, שגובהו 1,890 מטרים, נמשך השביל לצפון-מערב על גבי שלוחה הררית, הצופה אל העיירה שאטל (Chatel) שמצפון. לאחר הליכה של כשלושה קילומטרים על דרך עפר, נגיע אל קצהו העליון של כביש אספלט ממש סמוך למסעדת תיירים, איתו נרד מזרחה כשני קילומטרים עד לקבוצת בקתות ואכסניה בשם פלין דרנס. חשוב לדעת מראש, שבתקופת הטיול שלנו הבקתות היו סגורות והיה עלינו להמשיך עד לשאטל. מכיוון שתכנון הזמנים שלנו לקה בחסר (בגלל בלת"ם הביקתות הסגורות), נאלצנו לתפוס טרמפים עד העיירה. בעיירה היינו אבודים במקצת וחיפשו מקום זול לנון בו. מצאנו מלון 2 כוכבים זול מאוד ומומלץ מאוד בשם Les Armaillis ממש במרכז העיירה. המלון גם זול (82 אירו לשלושתנו כולל ארוחת בוקר הכי מפנקת שקיבלנו במשך הטיול) וגם נקי, מפנק ומסודר. לידו יש מסעדה זולה ומצוינת שהתפרענו בה ואכלנו לשובע.

לתחילת הכתבה

יום 7: משאטל לבקתת ביס

ממרכז העיירה שאטל ירדנו בכביש מפותל מערבה, אל עבר הנהר דרנס ד'אבונדנס. ההליכה בצמוד לכביש קצת מבאסת, אבל ההמשך שווה את זה. הכביש ממשיך לצפון-מערב, תחילה על גדתו המערבית של הנהר, ובהמשך על המזרחית, ולאחר שלושה קילומטרים מגיע אל הכפר הקטן ויל דה ננט (La Ville du Nant). מהכפר המשכנו בשולי הכביש עוד כשני קילומטרים עד לעיירה שאפל ד'אבונדנס, בה קנינו מצרכים ליומיים האחרונים ונפרדנו מהנהר בסמוך לכנסייה המקומית. פנינו צפונה (יש שילוט לא לדאוג) לעמק יפה, המוביל אל קבוצת בקתות בשם שוון (Chevennes), היושבת במפגש שני פלגי מים יפים.

ההליכה נעימה ומתונה ומוצלת בצל עצי מחט גבוהים. משוון עוברים שוקת בהמות ובוחרים בשביל העולה למעבר ביס. בדרך זו יש עלייה של 600 מטר (גובה) בשביל GR5, והיא נמשכת כשעתיים. העלייה קשה מאוד וארוכה ואנחנו נתקלנו בהמוני זבובים וחרקים עוקצים. מומלץ להצטייד בקטע זה באלתוש ובמקל מחטים שמשמש כמניפה נגד זבובים. אלו לא זבובים רגילים, אלא סוסים מעופפים עם שיניים חדות שמורידים חתיכות בשר בכל נגיסה. לאורך כל העליה אפשר לראות במרחק קבוצות של מטפסי צוקים עולים אט אט את הצוקים החדים שמימינינו. כשהגענו לפס (בשעות 13:00-14:00) אכלנו, וירדנו בעצלנות אל עבר אגם ביס. השביל יורד מן המעבר לצפון-מערב, ולאחר קילומטר מגיע לקרקעיתו של עמק קטן ובו אגם נחמד. לידו נמצאת בקתת מטיילים של המועדון האלפיני הצרפתי (Refuge De Bise). מכיוון שהתחלנו להרגיש את הימים האחרונים בגופינו הדואב, ותחזית מזג האוויר הייתה גשומה, החלטנו לסיים את יום ההליכה בבקתה ולאגור כוחות ליום המחרת. הבקתה מפוצצת באנשים, מכיוון שישנו כביש אספלט שמגיע עד ממש לבקתה, וחשוב להכיר שאין מקלחות באזור.

לתחילת הכתבה

יום 8: מבקתת ביס לסיינט גינוגלף

בעקבות מזג האוויר, החלטנו לוותר על הטיפוס לבקתת דן ד'אוש ובנינו ציר הליכה נוח יותר, שמתאים לערפל וגשם. מאגם ביס עלינו בגשם שוטף בעלייה מתונה במעלה פלג מים, ובהמשך עלייה תלולה יותר על מדרון רכס. לאחר שני קילומטרים הגענו אל מעבר ביס (Col de Bise) שגובהו 1,915 מטר. במעבר כבשים רבות ומומלץ לעשות הפסקת תה. שביל GR5 חוצה רכס הרים גירני וממשיך עוד כ-300 מטר צפונה עד לצומת שבילים: למזרח (ימינה) יורד שביל GR5 אל הכפר סן ג'יגולף (Saint Gigholf) אשר בחוף אגם ז'נבה למערב (שמאלה) ממשיך שביל המכונה "מרפסת למן" (Balcon Leman) לעבר בקתת אוש וממנה לפסגת דן ד'אוש (Dent d'Oches).

נפנה מזרחה ונחל בירידה אל עבר האגם. הירידה ארוכה ולעיתים תלולה למרות שברובה נוחה להליכה. הנוף מתחלף במהרה ליער סבוך וניתן להרגיש שיורדים בגבהים. בדרך, עברנו את העיירות לה פלאנש ונובל הציורית. מנובל כבר קצרה ונוחה הדרך אל האגם וההליכה קלה. נמשיך ללכת בצמוד לגבול בצידו המערבי של הנהר ונעבור פארק שעשועים גדול. נמשיך לרדת בעיירה לפי הסימון עד האגם שתוחם את העיירה. פה מסתיים (או מתחיל) השביל – ומומלץ לנוח מספר רגעים ולעכל את ההישג. סיינט גינוגלף הינה עיירה מחולקת לשניים. צידה המזרחי שוויצרי, וצידה המערבי צרפתי. אל תצפו למקומיים דוברי אנגלית ותצטרכו להסתדר בכוחות עצמכם. אנחנו טסנו בחזרה לישראל מג'נבה, ולכן היה עלינו להגיע אליה. בסיינט גינוגלף חצינו את הגבול לצד השוויצרי, הגענו לנמל קטן ולקחנו מעבורת עד העיר מונטראו. מהעיר המשכנו לתחנת הרכבת ולקחנו רכבת לג'ניבה.

לתחילת הכתבה

יום 9: מעבירים זמן בג'נבה

למרות מעמדה הבין-לאומי של ג'נבה, היא מנחילה אכזבה לתרמילאים. למעט האגם, אין בה אטרקציות תיירותיות וגם רחובותיה, מסעדותיה, ומקומות הבילוי שלה אינם מכניסי אורחים במיוחד. זוהי עיר מודרנית, אפורה, מלאה ומאוד יקרה (20 אירו חתיכת פיצה בדוכן בקרנבל, 4 אירו לפחית קולה, ועוד). על רקע האירופאיות הקלאסית שלה, בלטו בנוכחותם מהגרי עבודה ועשירים ממדינות המזרח התיכון. אם עליכם להעביר זמן בהמתנה לטיסה מג'נבה עדיף אולי להישאר באחת מבקתות ההרים או בכפר שליו לגדות האגם. לידיעת המתאכסנים במלונות העיר ג'נבה - אתם זכאים לכרטיס יומי חינם בתחבורה העירונית הציבורית. דאגו לקבל את הכרטיסים מפקיד הקבלה. משך הנסיעה מג'נבה לשדה התעופה המקומי הוא 6 דקות ברכבת או 20 דקות בחשמלית (קו מס' 10). בנוסף למפות כמצוין מקודם, לצורך התכנון נעזרנו בתמונות לוויין של אזור צרפת מאתר המפות של גוגל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×