קובה הלוהטת - מסע בכיסא גלגלים

כמה הפחידו אותי ``זה מטורף לנסוע לבד עם כסא גלגלים...``. וככה עם מלא פחדים, התעקשתי ונסעתי לבד לטיול של 3 חודשים למרכז אמריקה.
עידו גרינגרד
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קובה הלוהטת - מסע בכיסא גלגלים

נחיתה קשה בהוואנה

לאחר 3 שנות לימודים ו-4 שנים שחלפו מאז תאונת האופנוע בהודו שהשאירה אותי בכסא גלגלים משותק בפלג גוף תחתון (במונח הרפואי פרפלג בגובה חוליה 5-T) הרגשתי חנוק והייתי חייב לברוח ולנקות את הראש ולראות עולם שוב. כמה הפחידו אותי "זה מטורף לנסוע לבד עם כסא גלגלים...". וככה עם מלא פחדים, התעקשתי ונסעתי לבד לטיול של 3 חודשים במרכז אמריקה, חבל על הזמן...חם מטריף ושמח בכדוה"א שלנו...

טסתי דרך מדריד לקובה, האוונה. במטוס קובנה ממדריד, לא רצו להכניס אותי כי הגעתי ללא מלווה. כמה צעקות פה ושם, והופ! פתאום אין בעיה. המטוס הקובני עצמו לבבי, כמו שכונה, שתיתי יין עם קובנים ושרנו ואף אחת מהם כתבה לי את הכתובת שלה כדי שאבקר וכדי שאוכל לעבור את בדיקת הדרכונים בלי בעיה (הקובנים דורשים שתהיה לך כתובת שבו אתה שוהה בקובה או שהם מזמינים לך מלון יקר...) בשדה נפגשתי עם בחורה ישראלית שיצרנו קשר דרך המטייל. הטיסה שלה איחרה, ככה שיצאנו למצוא קאסה (בית) מאוחר בלילה. הגענו למרכז האוונה, הרובע החדש של האונה, אל קאסה מומלץ ממטייל קודם.

הבית לא היה נוח לי בלשון המעטה: קומה שניה עם מדרגות גבוהות, שירותים צפופים... אבל חוץ מזה היה מדהים, דירת גלריה, הבחורה שכבה למעלה ואני למטה (לא מה שאתם חושבים). בעל הבית היה זקן חביב וחם עם משקפי שמש פי 2 מגודל הפרצוף שלו, שדאג לכל דבר שרצינו.

לי ולבחורה לא היה כימיה משהו... וניסיתי לשכנע אותה שיהיה בסדר... עקב כך, עשיתי שטויות, והתפוצצה לי הכרית ישיבה מאוויר... וחשבתי לעצמי "יא מטומטם, למה הכנסת את עצמך, אתה לא תשרוד שבוע..." אבל, ברגע שהחלטנו על פרידה וטיילתי בעצמי הכל הסתדר, היתי חופשי לעשות הכל... תיקנתי בתחנת דלק את הפנצ`ר בכרית. והבנתי (וכך באמת קרה) שכל תקלה קטנה בכסא, אין בעיה לסדר, דווקא בקובה היכן שרמת התחזוקה ועבודת היד טובה וזולה. ועם קצת סבלנות, אפשר למצוא מקומות מותאמים לישון בהם.

האוונה... התאהבתי בעיר הזאת שיש בה שילוב של אדריכלות קוליניאלית מהממת (בעיקר בהאוונה העתיקה), טירות ואדריכלות מודרנית ברקע עם הרגשת הזנחה כאשר בחזית ישנם אנשים מדהימים, יפים וחמים ששורצים ברחוב כל היום לצלילי מוסיקה.

לא התכוונתי לצלם הרבה בטיול, אבל הצבעוניות החיה הזו בקובה (שהזכירה לי קצת את הודו) גררה אותי למסגר כמה זכרונות משם. הקובנים הם עם אינטליגנטי וחם, ואת רוב זמני ביליתי איתם. קובני עם ראסטות ומבטא רייגה שעובד בקטיף טבק לסיגרים וכותב שירים של אהבה ומחאה כנגד הבבילון (המשטרה). זוג ציירים בא אליי כשציירתי חזית של כנסייה וכל אחד רשם רישום מהיר שלי בעפרון. זוג מורים לרקדני סלסה (שהופיעו במסע אחר) רצו ללמד אותי סלסה על כסא גלגלים אך לצערי כבר לא היה לי זמן. (תירוץ גרוע, אני יודע). וככה בין רחובות צרים וצבעוניים, ואנשים שהרחוב זה הגינה, והמכונית הישנה האמריקאית זה הספה, הגעתי לפינות דחוקות ושיחקתי דומינו עם המבוגרים וגולות עם הילדים.

האוכל הקובני לא מהמם, אבל אפשר למצוא מקומות טובים. לרוב, מסעדות פירטיות מחוץ לחוק. קובני ראה ואותי והציע לי לאכול במסעדה. הוא הוביל אותי לדלת סתמית נעולה, כמה נקישות לפי הקוד, והופ נכנסנו למסעדה קטנה עם בר, אמא וממלצרת וילד צורח, ואוכל מדהים. עוף מגולגל בתוך בצק, שעועית כמובן, תפוחי אדמה, קובה ליברה.

הקובנים מקבלים קצבה זעומה של אוכל, מדינה קומוניסטית של ממש. ולכן, כמעט כל קובני עושה משהו "לא חוקי" כדי להרוויח עוד קצת. בשבת, קובני בשם ישראל התעקש לקחת אותי לבית הכנסת "עדת ישראל". וכך עברנו דרך הרובע המוזנח ביותר בהאוונה עד שהגענו לבית מודרני (היהודים תמיד מסתדרים כנראה...) ובפנים כ-10 קובנים יהודים ששמחו כל כך שהגיע מישהו מישראל להשלים מניין. היה שם גם יהודי מברוקלין שמגיע כל תקופה כמצווה לעודד את הקהילה שרובה בהאוונה ובסנטיאגו. לילה אחד מאוחר, לא הצלחתי להשיג מונית, וילד קובני נודניק החליט שהוא וחברו ירוויחו עלי כמונית פירטית. עליתי ונסענו, אך הם לא הבינו אותי טוב והסתובבנו שעה עד שהגענו. בהתחלה הייתי בטוח שהם חוטפים אותי, אח"כ כבר פחדתי שהם התייאשו לגמרי. שיגעתי אותם ובסוף הם כבר רצו שאני ארד ולעזוב. אבל כמובן שהגענו הביתה בשלום.

אחה"צ אחד הגעתי למבצר סן קרלוס, אחד מהמבצרים הספרדים שהגן על העיר האוונה. בכל ערב ב-21 יש שם טקס עם לבוש ספרדי מסורתי ויורים בתותח. היה טקס כזה גם ב-17. המבצר מומלץ, חוץ מיופיו, יש בו תצוגה של נשקים ששימשו את הספרדים מהמאה ה-16, ואף נשק סיני, מודלים של מבצרים שונים ותמונות מודרניות של מי אם לא - צ`ה גווארה, הסמל הלאומי. אבל בעיקר הנוף לכיוון האוונה מהמם. ביציאה החוצה, תפסתי טרמפ עם אוטובוס של עובדי בניין. הם העלו אותי עם הכסא והסיעו אותי עד כיכר בהמהפיכה כשבינתיים שיכורים הם שרים שירים ואוכלים.

כיכר המהפיכה זה כבר איזור מודרני יותר, בו יש את התיאטרון הלאומי, מגדל תצפית גהוב מודרני על שם חוזה מרטי, המשורר הלאומי. ופרזול ענק של צ`ה גווארה. אוי צ`ה, צ`ה גווארה המהפכן, ההילה שלו מקיפה את העיר, תמונות וציורים של צ`ה בכמעט כל בניין ציבורי. קניתי ספר של מאמריו ונכבשתי. עידו וצ`ה המהפכנים :) ?

לתחילת הכתבה

ב-ורדרו וטרינידד

 אחרי 4 ימים שהרגשתי שמיציתי את האוונה, לבינתיים החלטתי לנסוע לורדרו, החוף המתוייר ביותר בקובה. לא תכננתי להגיע לשם, אבל קיוויתי לפגוש מישהו (בדגש על מישהי) להמשיך לטייל איתם. בבוקר לקחתי מונית לתחנה המרכזית. כמובן שהיו מדרגות לקופת כרטיסים... אבל השירות הקובני נפלא וסדרן אחד לקח אותי מסביב לאולם יציאה, בעוד שאחר לקח לי את התיקים. בעבור כל תיק מקבלים קבלה כדי לקחת אותו בירידה. גם על כסא הגלגלים קיבלתי קבלה, ושני סדרנים הרימו אותי בלעדיו ברגישות רבה ועזרו לי להתיישב בשורה הראשונה. האוטובוסים הבינעירוניים הם מדהימים, והמושבים רכים כמו סופגנייה :) בשורה הראשונה היה גם די הרבה מקום לרגליים. ולמזלי היה ריק לידי כך ששכבתי רוב הנסיעה על הצד כדי למנוע פצע לחץ. כשהאוטובוס עצר בדרך במזנון כדי לקבל קומישן, התנערתי קצת ואחד מהתיירים הביא לי קולה.

כשהגענו לורדרו לתחנה הקטנה, הבתים הקטנים, הים הכחול והשמש הזורחת, הבנתי שאוטובוסים לא יהיו לי למכשול, הכל אפשרי ועכשיו זמן סיאסטה. ורדרו הוא חצי אי בצורת אצבע צרה, כאשר לאורכו יש 5 שדרות, ששדרה מספר 1 הצפונית קרובה לחופי רחצה והמלונות היקרים והשדרה הדרומית היא הכביש הראשי. שני איטלקים שפגשתי לקחו אותי לקאסה שלהם בשדרה 3, מעין גסט האוס משפחתי עם חדרים קטנים מסביב לחצר שבה אוכלים. החדרים הם עם מאורר, מיטה רעועה. השירותים ובמקלחת בחוץ צריכים קצת תמרון, אבל אפשריים ועזרה תמיד נמצאת. החוף מדהים, חול לבן וים טורקיז צלול. הרבה רום וקובניות יפיפיות. באותו יום החלה סערה ממערב, והשמים היו מדהימים! מאפור כהה לכחול צלול, אך לצערי המצלמה התקלקלה לי והתחיל גשם מטורף.
 
שני קובנים עזרו לי לעבור את מכשול החול הרך מהר, ומשם נכנסתי למלון טרופיקל כדי לצלצל הביתה ולהתייבש. שם ראיתי את המודעה לצניחה חופשית וידעתי שאני חייב לעצמי למרות המחיר הגבוה יחסית למטייל קמצן (150 דולר). הזמנתי ליום למחרת וחזרתי לחברה בקאסה. בלילה הלכנו למועדון. האמת שורדרו נראית כמו ערד בערך, וזה היה די עצוב. אבל הלהקות הקובניות נותנות קצב טוב, והם מבסוטים ומחייכים כאשר אתה מבסוט ורוקד למוסיקה שלהם. וככה רקדתי לי בקצב לטיני עם בחורות יפיפיות שמנענעות את עצמן מדהים. לילות מהממים.. :).

בבוקר אספה אותי ההסעה למרכז הצניחה. קבוצת גברים קובנים, כל אחד נמר, לימדו אותנו איך לצנוח טנדם (צניחה כאשר אנו קשורים למדריך). אותי לקח כריש אחד בחסותו והרגשתי יותר בטוח מאשר על הקרקע. רק הטיסה מעל חצי האי עם דלת פתוחה וצבעי הכחול המדהימים של הים היתה שווה את החוויה. ולהפתעתי לא פחדתי בכלל בקפיצה והאנדרנלין היה מטורף.

ביום אחרי המשכתי לטרינידד. שוב עם אוטובוס. סטלה הביאה לי כתובת של חברה מטרינידד. אך כשירדתי מהאוטובוס אסף אותי נער ועזר לי להסתובב בעיר ולחפש קאסה מותאמת. בשלב מסוים שלא מצאנו, כבר הסתובבו כ-3 אנשים לחפש לי קאסה. בסוף מצאנו את הקאסה של מרתה, עם מדרגה אחת, אך שיש לשכור את כולה, 2 חדרים, סלון, מטבח וחדר שירותים רחב ונוח לכסא גלגלים, הכל מהודר עם תקרה כפולה ב-40 דולר. אז מצאתי עוד זוג קנדים והתחלקנו בינינו.

רינידד היא עיר קטנה קולניאלית יפיפיה שהוכרה ב-1988 ע"י יונסקו ושומרה. עם רחובות מרוצפות באבנים קטסטרופליות לכיסא ומדרכות גבוהות וצרות. אך הכרתי בה את 2 הקובנים המדהימים ביותר וזה היה המקום שבו נהניתי הכי הרבה הטיול למרכז אמריקה.מסביב לכיכר הראשית (פלזה מג`ור) נמצאים כמה מוזיאונים מעניינים, מוזיאון רומנטיקו הקיטשי, מוזיאון ההיסטוריה שבו שוב תמונות של המהפיכה, והמוזיאון של הבנדיטים. הרבה מועדוני מוסיקה ולמטה שוק מזכרות שכדאי לקנות שעיקרן מעץ וכלי נגינה.

במעלה העיירה על המדרגות שצמודות לכנסייה בפלזה מג`ור, נמצאת הקאסה דל לה מוסיקה, שם העברנו כמעט כל לילה, מפוצצים ברום ומוחיטו, מלא תיירים ומקומיים רוקדים למוסיקה חיה. בכלל, קובה זה רק מוסיקה חיה. לילה אחד היה לקנדית יום הולדת, והבחור הקנדי היה שיכור כלוט. לקחתי אותו לבמה (הלהקה היו חברים שלי, למדתי לנגן איתם) וכאשר הוא התבייש שרתי יום הולדת שמח לחברתו. וככה יצא שרקדנו שנינו שיכורים, אני על כסא גלגלים והוא כמעט נופל מהרגליים לבד על הרחבה כאשר כ-300 אנשים מסתכלים עלינו ולבסוף מוחאים כפיים. לא אשכח את זה לעולם!

בבר דקירי פגשנו אמריקאי זקן ומוזר, שחי 9 שנים בקובה והכניסו אותו לכלא כבר מספר פעמים ואף גירשו אותו, לטענתו ללא עוול על כפו. בכלל, הוא טוען שחצי מהקובנים הם מהמשטרה החשאית או עובדים בשבילהם עבור כסף. כמה נורא, ככה הוא נשאר שם יותר.

לילה אחד הלכנו למועדון דיסקו איילה, שנמצא בתוך מערת נטיפים. אינספור מדרגות הרתיעו בהתחלה את חברי, אך בסוף שכנעתי אותם וכמו קיסר הם סחבו אותי למטה בכייף. למועדון מגיעים מכל הגילאים, אך בעיקר צעירים, והמוסיקה לא היתה משהו. אך התפאורה הטבעית והשתיה חופשית הספיקה.

פרטים:
Sra Merle Santader Marin. Antonio Maceo #443 entre colony Francisco,
Tel: 053-4192370

מערבית לטרינידד נמצא עמק לוס איגניסוס היפיפה, שנסענו אליו לחצי יום. שם נמצא מגדל השמירה על העבדים שקטפו טבק. עשינו קצת טרקים באזור ובלילה שוב רקדנו. אחרי 4 ימים, כמעט כל העיר הכירה אותי והרגשתי שאני עוזב את הבית.

לתחילת הכתבה

וינאלס

אני וסמנתה האנגלית, המשכנו חזרה צפונה לוינאלס. אזור קטיפת הטבק. הגענו לעיירה פשוטה בתוך נוף ירוק הררי. כל הקאסות כמו בקיבוץ של זקנים פונות אחת מול השניה, במרפסת יושבים תיירים בכסאות נדנדה. חזירים, תרנגולות וברווזים מסתובבים להם. גרנו אצל משפחה של מלאכים, וחדר וורוד. אוכל טוב וביתי ובכמויות (שעועית אורז, פירות, חזיר או עוף ואבוקדו... בצבא לא אכלתי אבוקדו...) לדוד היתה מכונית אמריקאית ישנה והוא ארגן לנו טיול. נסענו למערות הנטיפים שרובן מתויירות מאוד. הכניסו אותנו מהיציאה, משום שבכניסה ישנן המון מדרגות. שם לקחנו את הסירה כשהיא ריקה וחוזרת לאסוף אנשים כך שזכינו לסיבוב כפול בתוך המערה. המדריכה מתעקשת שסלעים מסוימים משקפים את ההיסטוריה של קובה עם הרבה הרבה דמיון.

לאחר מכן בצד השני של וינאלס, יש ציור קיר ענקי על אחד מהרכסים. משם יוצאים על סוס או ברגל במעלה ההר לראות את האקווטיקוס - אנשים שמאמינים בכוח של המים ומתרחצים 4 פעמים ביום. התגלגלתי דרך בוץ כבד כדי לנסות לעלות עם סוס אבל לא היה ציוד טוב והשיווי משקל היה קשה. וכך חזרתי בעגלה עם כסא מלא בוץ. בינתיים סמנתה עלתה ברגל. לאחר כ-3 שעות שהיא חזרה היא סיפרה שהיה מתיש. שאלתי אותה על האקווטיקוס והיא אפילו לא ידעה שהיא אמורה לראות אותם. אז חייכתי לעצמי. (אני בינתיים ישבתי ושוחחתי עם הדוד החמוד, ואכלתי במסעדה שלא נתנו לו להיכנס אליה). בלילה הלכתי עם סמנתה וה-R.G.O. (מתקן שנועל את הברכיים והאגן ומאפשר ללכת קצת בעזרת פלג גוף עליון וקביים או הליכון) והרגשתי עוד נצחון קטן. שוב סיימנו במועדון ושתינו קצת.

יום אחרי חזרנו להאוונה וישנו במרכז האוונה ליד מלון נשיונל בבניין עם מעלית (עדיף, הרבה יותר קרוב מודדו) כדי לראות קברט אבל דיברנו ונרדמנו בחדר. ביום שאחרי, כבר עליתי על מונית לשדה התעופה, לנסוע למכסיקו. כמעט בכיתי, גבר שכמוני...:) קובה מדהימה ואני עוד שוקק לחזור לדרום. מהפיכה!!!
 
נכתב ע"י עידו גרינגרד

iddo_gruengard@yahoo.com

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×