קובה - טיול ממזרח למערב

טיול משפחתי בקובה יכול להיות חוויה אמיתית. תשאלו את אילנה הדר, שיצאה לתור את האי המקסים והצבעוני הזה עם הבעל והילדים. בתפריט: עיירות נידחות, שנראה כאילו הזמן עצר בהן מלכת; מוסיקה סוחפת, שבוקעת מכל בר ובית קפה; והרבה תושבים מאירי פנים, שרק בגללם היה שווה להגיע.
אילנה הדר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קובה - טיול ממזרח למערב
© עידו ויסמן

הקדמה

הפעם הראשונה בה ראיתי תמונות ושמעתי סיפורים על קובה היה ביום עיון של מגזין "מסע אחר" עם הצלם משה שי, באמצע שנת 2001. תכננו לטוס לקובה בפברואר 2002 אבל כמה חודשים קודם לכן עברנו, בעקבות עבודתו של האיש שאיתי, למזרח אירופה, ואיכשהו חלום קובה נדחק. בקיץ חברים טובים שלנו נסעו לקובה והחלום ניצת מחדש. יצרתי קשר עם סוכנות ישראלית, שמתמחה בטיולים בקובה, ואחרי שלושה חודשים של תכנונים יצאנו לדרך בדצמבר 2007. הצלם משה שי אמר באותו יום עיון, שבקובה כל הזמן קורה משהו, שהיא "גן עדן לצלמים", שמספיק לעמוד באותה נקודה מספיק זמן, והופ - קורה משהו שמפיק תמונה נהדרת. והוא צדק, כמה שהוא צדק...

טיילנו בקובה עם שלושה ילדים, בני 9, 6 ו-3. מכיון שכך, בחרנו שלא לטייל עם תרמיל על הגב, אלא שכרנו מראש (דרך חברת נסיעות ישראלית המתמחה בקובה) רכב צמוד, שהתגלה בדיעבר כמיניבוס לשמונה עשר אנשים... הוא היה ממוזג כמובן, עם נהג ומדריך צעיר (בן 24). השתדלנו כמה שאפשר ליצור קשר עם הקובנים, דרך המדריך כמתורגמן. לא פעם הצטערתי שאנחנו לא יכולים לתקשר איתם באופן בלתי אמצעי, כי ספרדית אנחנו לא יודעים, אבל בכל זאת ביקרנו בבתים קובניים, הוזמנו לארוחת צהריים פעם אחת, נכחנו בחגיגת יומולדת משפחתית, הילדים שיחקו עם ילדים קובניים, אכלנו במסעדות ביתיות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אני מרגישה שיכולנו להתחבר הרבה יותר אלמלא מגבלת השפה.

אציין כבר עתה כי בקובה נהוגים שני סוגי מטבעות: פזו קובני, המיועד למקומיים בלבד ואשר איתו הם יכולים לקנות בחנויות המיועדות למקומיים; ופזו קונברטיבלה (שווה ערך לכדולר אחד, אם כי יש עמלת המרה של כ-18% ולכן תמורת דולר תקבלו רק כ-0.82 פזו קונברטיבלה), אשר נחשב למטבע תיירים ופופולרי מאוד בקרב הקובניים (קובני יעדיף לקבל טיפ בפזו קונברטיבלה על פני אותו סכום בדיוק בפזו קובני). למען הנוחות, בכל מקום בתיאור הטיול שלנו בו כתבתי "פזו" - הכוונה היא לפזו קונברטיבלה.

סנטיאגו דה קובה

נחתנו בסנטיאגו דה קובה באחת עשרה וחצי בלילה. נציג סוכנות הנסיעות פגש אותנו בשדה ולקח אותנו למלון מליה סנטיאגו (5 כוכבים, אבל קובנים, שזה אומר כוכבים ממש, אבל ממש קטנים...). למחרת בבוקר נפגשנו עם המדריך והנהג ויצאנו לסיור בעיר. כבר בכיכר המהפיכה נכנסנו לאווירה המדהימה. רבע שעה בצומת שליד הכיכר הפיקה כמות אדירה של תמונות: רכבים עתיקים (עד אותו רגע חשבתי שזה מסוג האגדות האורבניות, שאין באמת כל כך הרבה מכוניות משנות החמישים שעדיין נוסעות ברחובות. טעיתי. ועוד איך טעיתי). נוסעים לצד עגלות רתומות לסוסים, משאיות המהוות את עיקר התחבורה הציבורית בעיר עמוסות באנשים, בכל פינה שלטים המפארים את המהפיכה... מדהים. כמו להיות בתוך סרט.

מכיכר המהפיכה המשכנו למבצר מונקדה. ב-26.7.1953 מנסה קבוצת מהפכנים בראשותו של פידל קסטרו להשתלט על המבצר, שבו הייתה מפקדת צבאו של בטיסטה. ההתקפה נכשלת, פידל נשלח לכלא לשנתיים, משוחרר במסגרת חנינה כללית שמעניק בטיסטה לאסירים פוליטיים ועובר למקסיקו, שם הוא מכיר את צ`ה גווארה, וחוזר לקובה בסירת הגרנמה עם עוד כ-80 מהפכנים על מנת להמשיך ולנסות להפיל את משטרו של בטיסטה. בשנים בהם ישב פידל בכלא והיה במקסיקו, ממשיכה תנועת ה-26 ביולי (על שם תאריך נסיון ההשתלטות על המונקדה) לפעול בקובה ולבסס את מעמדה, בעיקר במזרח האי.
בכניסה למונקדה, המשמש היום כבית ספר וכמוזיאון, רואים היטב את סימני הקליעים שהותיר נסיון ההפיכה. חורי הקליעים כוסו בטיח על ידי בטיסטה, אך נחשפו מחדש על ידי המהפיכה לאחר נצחונה.

משם ממשיכים לבית הקברות סנטה איפיחניה. צופים בטקס חילופי השומרים באנדרטה לזכרו של חוזה מרטי (מראשי מלחמת העצמאות השניה ומאבות האומה הקובנית), ומסתובבים קצת כדי להתרשם מאחוזות הקבר המרשימות, כולל אנדרטה (אליה אין כניסה) לחללי המהפיכה. בית הקברות עדיין פעיל ועדיין ניתן לראות בו מסעות לוויה. מפה חוזרים למרכז העיר והולכים ברגל מכיכר הקתדרלה לכיוון כיכר חוזה מרטי, ושוב חוזרת אלינו התחושה של "להיות בתוך סרט". בכל פינה קורה משהו כל הזמן: אופנועים שועטים במהירות מטורפת תוך העלאת עשן בכמות שיכולה לזהם את כל גוש דן, קוקוטקסי, ביסיטקסי, עגלות עם סוסים, תורים ארוכים ליד חנויות לרכישת מצרכים בסיסיים, המוני אנשים ססגוניים וצבעוניים בכל פינה, תחבורה ציבורית דחוסה באופן שקשה להבין... סיירנו רגלית בתוך כל ההמולה (כשאני מחזיקה בידיים של הבנות, והבן הקטן ישן לו בנחת על הכתף של האיש) במשך כשעה וחצי ולא הרגשנו שאנחנו ממצים. מדהים כבר אמרתי?

חוזרים לרכב וממשיכים למבצר אל מורו, המשקיף על העיר ונועד להגן עליה מפני פלישה מן המים. המדריכה סנדרה מספרת לנו, כי למעשה המבצר אף פעם לא מילא את ייעודו כמו שצריך, כי הפולשים פשוט עקפו אותו ונכנסו לסנטיאגו מהצד השני... הנופים הנשקפים מהמבצר עוצרי נשימה ביופיים, הילדים נהנו מכל רגע מההדרכה של סנדרה. לאחר מכן אוכלים ארוחת צהריים במסעדת המבצר וחוזרים למלון. במקור היה מתוכנן להיות לנו שיעור סלסה בהנחיית מדריך ורקדנית, אבל מכיון שערב חג (כריטסמס) הצמד חמד החליט לא להופיע ולא להודיע. מאוד קובני ולא מפתיע, והאמת שגם התאים לנו, כי הרגשנו קצת לא טוב אחרי הטיסה הארוכה. בהמשך הטיול קיבלנו יותר מהצעה אחת ללמוד סלסה ולמעשה כל קובני הוא מדריך סלסה בפוטנציה.

בבוקר היום השני יוצאים לכנסיית אל קוברה, הקדושה הפטרונית של קובה. המוני אנשים. בנות 15 חוגגות את יום הולדתן לבושות בשמלות כלה מפוארות כמיטב המסורת הקובנית. הורים חוסכים שנים על מנת לקנות לילדה שמלות אלו. כשמבינים באמת איך אנשים חיים בקובה וכמה מאמץ חסכון כזה דורש, המסורת הזו מובנת אפילו פחות. האווירה מסביב מאוד דתית. המדריך מסביר לנו, שזה לא שהאנשים כל כך מאמינים באמת, זה שהם פשוט ממש זקוקים לתקווה כלשהי. עצוב, אבל אנחנו לא מבינים עדיין עד כמה הוא צודק. בהמשך נבין, לפחות חלקית.

ממשיכים לחוות סיבוניי. חווה מבודדת, שממנה יצאו המהפכנים להתקפה על המונקדה. בחווה זו הכינו את ההתקפה, החביאו את הרכבים וכלי הנשק, ישנו בלילות קודם להתקפה ומפה יצאו בשיירת רכבים במטרה להפיל את משטרו של בטיסטה. ממשיכים למוזיאון התחבורה. מכיון שלמעשה מדובר בדיוק באותו סוג מכוניות שנוסעות בכבישי קובה, שקלנו לוותר והחלטנו בסוף שלא. הבחירה התבררה כנכונה: אכן מדובר באותן מכוניות, אבל לא רק שלאלה במוזיאון יש סיפור (זאת הייתה של אמא של פידל, זאת הייתה אחת המכוניות ששימשו להתקפה על המונקדה וכו`), אלא שבקובה כמו בקובה, הכל גמיש ותמורת טיפ סמלי מבחינתנו (פזו קונברטיבלה אחד) נתנו לילדים להשתעשע ברכבים, לצאת ולהכנס כרצונם - חגיגה.

הדרך לברקואה

עוזבים בבוקר את המלון ויוצאים ליומיים בברקואה, בה נחת כריסטופר קולומבוס כשהגיע לקובה. בדרך עוברים בגואנטנמו, מתרשמים מכמות העגלות עם הסוסים בעיר ובאופן כללי מסוגי התחבורה הציבורית הקיימת, ורואים מרחוק את הכניסה לבסיס הצי האמריקאי. אחרי נסיעה נוספת עוצרים בעיירה קטנה ושכוחת אל, אני מחליפה חיוכים עם כמה ילדות מקומיות, מה שמוביל לכך שהילדים ואני מוזמנים לתוך הבית. אנחנו עושים – באמצעות המדריך – היכרות עם הילדות, האמהות והסבתא ומתרשמים מצורת החיים בבית. מיד לאחר מכן אנו מוזמנים לארוחת צהריים למחרת, שכן אז גם אב המשפחה יהיה בבית. אנחנו מסרבים בנימוס (ראשית, כי לאור העוני השורר שם לא רצינו שיבזבזו אוכל עלינו, ושנית - ופרקטית – ההזמנה הייתה למחרת ויום המחרת היה אמור להיות צפוף מאוד מבחינת הלו"ז). רגע לפני שנפרדים אני משאירה להם סבונים ושמפו, עטים וסוכריות לילדים ואנחנו ממשיכים בדרכנו. באופן כללי, אני מאוד ממליצה להביא כל מיני מתנות קטנות למקומיים. אני הבאתי איתי הרבה מאוד עטים (עט עולה בקובה פזו אחד, כעשרה אחוז מהמשכורת הממוצעת. זה גם המחיר של קילו בשר. לא פלא כי הרוב מעדיפים להסתפק בעפרונות המחולקים בבית הספר ולא לרכוש עטים, למרות הפופולריות הרבה שלהם).

הדרך לברקואה מדהימה. הכביש הוא אחד היפים בקובה ועובר דרך מפרצים עוצרי נשימה, תוך שהוא חוצה הרים וג`ונגלים מדהימים ביופיים. באחת העצירות קנינו בננות ממקומי, שמכר אשכול שלם בפזו אחד, והבנות בחרו לעצמן מחרוזות העשויות משריון חלזונות הפולימיטה, הייחודיים לג`ונגלים באיזור. בגדול – הכל עולה פזו ופזו קונה הכל. טיפ זה פזו, מחרוזת זה פזו, אשכול בננות זה פזו. ממליצה להחזיק איתכם הרבה מטבעות או שטרות של פזו אחד, זה יתגלה כשימושי מאוד.

מגיעים לחוות טואה שעל נהר הטואה. יוצאים לשיט של כחצי שעה בנהר וחוזרים לארוחת צהריים מיוחדת – המרק מוגש לנו בקערות העשויות מקני במבוק, המיץ מוגש בתוך הפרי ממנו הוא עשוי והעוף והאורז עם שעועית טעימים מתמיד. בהמשך מגיעים לברקואה, למלון פורטו סנטו. הילדים שוחים בבריכת המלון ואחרי ארוחת הערב כולנו יוצאים לסיור לילי בעיר, בתקווה להגיע לקאזה דה לה מוזיקה המקומית. בכל עיר בקובה יש קאזה דה לה מוזיקה (בית המוזיקה) וקאזה דה לה טרובה (בית השירה). ההבדל הוא בסוג המוזיקה המושמע. בקאזה דה לה טרובה המוזיקה היא ממקצבי הסון - מסורתית יותר ושקטה יותר, ובקאזה דה לה מוזיקה ניתן לשמוע בדרך כלל את מקצבי הסלסה והטימבה האופיינים. מתברר שהמקום נפתח רק בעשר בלילה ומכיוון שהילדים עייפים מאוד, אנחנו מחליטים לוותר ולחזור למלון.

בבוקר יצאנו לטיול בהר היונקה. מתברר, שהסיור שיועד לנו הוא טיול למטיבי לכת, בן כעשרה קילומטרים, במעלה ההר. זמן משוער – 6 שעות... החלטנו לוותר עליו אבל בחרנו בטיול אחר, למפל וחזרה, בן כארבעה קילומטרים. לתדהמתנו, המדריך המקומי רצה עוד 10 פזו על מנת להחליף את הטיול האחד באחר, למרות שביקש וקיבל מהמדריך גם את הוואוצ`ר על הטיול המקורי... אז יצאנו להליכה בגו`נגל של עצי קקאו, קפה, דקלים ובננות, לכיוון מפל מים. בדרך המדריך הסביר על הצמחיה ובעלי החיים בג`ונגל (מסתבר, שבקובה חיה הצפרדע הכי קטנה בעולם, בגודל של כסנטימטר, וזכינו אף לראות אותה. חמודה, אבל מפאת גודלה נראית יותר כמו ג`וק ולא כמו צפרדע...). כדי להגיע למפל עצמו היינו צריכים לחצות את הנהר במים בגובה המותניים, ואחרי שראינו במה מדובר (מפל קטן ולא מאוד מרשים) החלטנו להסתפק בלראות אותו מהצד השני של הנהר ולא להכנס למים. באותו יום אכלנו לראשונה ארוחת צהריים בפאלדרה (מסעדה ביתית, להבדיל מהממשלתיות). ממש אוכלים אצל המשפחה בחדר האוכל. האיש הזמין פילה כריש והבן הקטן טרף אותו כמו גדול...

מברקואה חזרנו לסנטיאגו בדרך להמשך הטיול. כמות שלטי התעמולה הפרו-מהפכנים במזרח האי היא אדירה. המדריך הסביר לנו, שלא רק שהמהפיכה התחילה במזרח האי (בהרי סיירה מסטרה הסובבים את סנטיאגו), אלא שתושבי מזרח האי הפיקו את מרבית התועלת מהמהפיכה. עד אז האיזורים האלה היו שכוחי אל והתנהלו כמו לפני מאתיים שנה. המהפיכה שינתה את חיי התושבים באיזורים האלה באופן משמעותי, בנתה בתי ספר ובתי חולים וסיפקה מקומות עבודה לתושבים. למען ההגינות אציין, שבמבט מבחוץ האיזור עדיין נראה כמו לפני מאה שנה...

נוסעים לסנטה לוסיה

בבוקר יצאנו לדרכנו לבאיימו, העיירה בה חובר ההמנון הקובני ובה הוא מושמע כל שעה עגולה בכיכר המרכזית שהיא, כמובן, כיכר ההמנון הלאומי. בדרך לסנטה לוסיה אנחנו מגלים, שבחלק מכבישי קובה יש יותר בורות מכביש... 80 הקילומטרים האחרונים שלפני סנטה לוסיה מלאים בבורות ענקיים ולוקח לנו קרוב לשעתיים וחצי לעבור את המרחק הזה. בערב אנו צופים בהופעה במלון המיועדת לתיירים (רובם קנדיים, מיעוטם אירופאיים) ונהנים מכל רגע. אמנם תיירותי וקצת פלסטיקי, אבל עדיין מוזיקה קובנית נהדרת. בדיעבד, לו היינו מודעים למרחק של סנטה לוסיה מהמסלול הראשי שלנו ומקאמאווי (120 ק"מ), היינו מוותרים על הלינה בה ונשארים ללון בקאמאווי. לאור מצבם הירוד של הכבישים, יצא שהגענו למלון בשעה מאוחרת מכדי להנות באמת ממה שהמלון מציע ומחוף הים הנהדר של סנטה לוסיה, ולמחרת היה עלינו לצאת שוב לדרך עד קאמאווי.

ממשיכים לכיוון טרינדד. בדרך עוצרים בתצפית יפייפה על עמק לוס איגנחיוס וממשיכים למגדל תצפית, ששימש בעבר לפיקוח על העבדים בשדות הסוכר בסביבה. המגדל משקיף על העמק כולו וניתן לראות מראשו ממש כל פינה בעמק. סיפרו לנו, שבתקופת העבדות, ישבו להם המפקחים בראש המגדל ואם ראו עבד המתרשל בעבודתו, ישר הזניקו אליו רוכבים על סוסים שטיפלו בו. בערב יצאנו לסיור התרשמות מטרינדד ועלינו לשמורת טופס לה קויאנטס, בה נבלה את שני הלילות הבאים.

בבוקר יוצאים למה שהוגדר כ"ספארי שטח" לשמורת גווויניאיירה, ואשר התגלה כנסיעה בת 15 ק"מ ברכב שטח עצום בגודלו ומרעיש במיוחד עד פתח השמורה ומשם טיול רגלי של כחמישה קילומטר הלוך וחזור ביער יפהפה, עם המון גשרי עץ מעל מים זורמים, עם מדריכה מקומית, שהסבירה על החי והצומח בשמורה (מסתבר שיש צמח שנקרא צמח הליפסטיק... בתי האמצעית, הידועה בחיבתה לאיפור, כמובן נמרחה בו וצבעה לעצמה צבעי מלחמה על כל הפנים. הצמח עשיר בויטמין A ככה שהוא גם בריא). גולת הכותרת של הטיול הייתה מפל מים בגובה של 32 מטר (מקסים) ובריכה טבעית הראויה לשחיה (הבנות ויתרו כי ראו ראשנים במים ולא היה להן עניין לשחות עם צפרדעים...).

אחרי הצהריים – סיור בטרינידד, כולל שתיה קלה (ילדים) ומוחיטו (האיש ואני) בקאזה דה לה מוזיקה על מדרגות הכנסיה המקומית. מקשיבים למוזיקה קובנית בהופעה חיה ונהנים מכל רגע. כיף גדול.

אולי זה המקום לציין, שבקובה אין מחשבים ואין אינטרנט. מחשבים אין כי אין כסף, ואינטרנט אין כי הממשלה לא מרשה. עודף מידע זה כוח ולממשלה אין עניין בכוח מכל צורה שהיא לאזרחים. אחד החריגים הוא עיתונאים: להם מותר אינטרנט, אם כי מוגבל ומנוטר על ידי הממשלה. לגבי אינטרנט לתיירים – רשמית, יש במלונות. בכל המלונות הטובים יש עמדות אינטרנט עם חיבור איטי ומייגע. על אינטרנט אלחוטי אין מה לדבר. בסנטיאגו שילמנו 6 פזו לחצי שעה ולא הצלחנו להתחבר אפילו לא לדקה. סחיבת הלפטופ איתנו התבררה כמיותרת בעליל ולא מומלצת.

וחזרה לסיפור – במהלך הטיול בטרינידד שמענו מוזיקה מדהימה בוקעת מאחת החצרות. הצצנו פנימה ומיד הוזמנו להכנס למה שהתגלה כמסיבת יומולדת של אחד המשתתפים. הייתה שם להקה בת חמישה נגנים, היו שם כעשרה-חמישה עשר מוזמנים ובתוך כל העוני והעליבות מסביב, האנשים רקדו ושרו לצלילי הלהקה, בן רקד עם אמו וכל האוירה הייתה כל כך מכשפת, שלרגע הרגשנו ממש כחלק מהסצינה. בהחלט אחת החוויות המרגשות יותר שעברנו בקובה.

בבוקר יוצאים לסנטה קלרה, ומתחילים מאתר הרכבת המשוריינת של בטיסטה. 49 שנה קודם נופלת סנטיאגו בידי המהפכנים ובטיסטה מחליט לשלוח רכבת משוריינת עמוסה בנשק וחיילים כדי לעצור את כוחותיו של צ`ה גווארה, שהיו בדרכם ממרכז האי להוואנה. צ`ה ואנשיו משתלטים על הרכבת בסנטה קלרה (בתחכום מפתיע ביחס לאיך שהמהפיכה נוהלה באופן כללי), בטיסטה מבין שכל נסיונותיו לעצור את המהפיכה נכשלים ובורח מקובה. למחרת, ב- 1.1.59, מוכרז הנצחון הרשמי של המהפיכה. צ`ה הוא כמובן גיבור לאומי בקובה ופרצופו מתנוסס בכל פינה ובכל דוכן מזכרות (מהר מאוד הוא התנוסס גם על חזהו של בני הצעיר, שלא הסכים להפרד מחולצת צ`ה שלו, אז קנינו לו עוד שתיים, שיוכל להחליף ביניהן...). בסנטה קלרה צ`ה הוא גיבור במיוחד, בגלל סיפור הרכבת. מאתר הרכבת המשכנו למונומנט הזכרון לצ`ה, ענק ומרשים. משם לסיינפואגוס, סיור בעיר ובפראדו המרשים שלה, ארוחת צהריים בארמון עתיק ויפהפה ואחר כך לוורדארו.

וורדארו היא חזית התיירות הקובנית. טיסות צ`רטר מקנדה ומאירופה מגיעות ישירות לשדה התעופה המקומי. קחו בחשבון, כי זה לא מרגיש כמו קובה. התיירות מהווה 27% מהתל"ג בקובה. באופן כללי התרשמנו, שהממשלה מדגישה מאוד את התיירות במקומות כמו ווארדרו (ובכלל לאורך החופים) ורואים את זה בבניית מלונות פאר, בטיפוח יתר של העיירות באיזור (טיפוח יתר זה עניין יחסי. הן עדיין נראות מוזנחות למתבונן מבחוץ, אבל אחרי עשרה ימים במזרח האי, רואים את ההבדל...) - ולעומת זאת, הממשלה לא מאוד מעוניינת בתיירות במקומות אחרים (מלונות ישנים יחסית, פחות שירותי תיירות, אין שדות תעופה נוספים וכו`).

אז אנחנו בוודרארו, ליל הסילבסטר. נפרדים מהנהג, שחוזר לביתו בהולגין במזרח האי ומהמדריך, החוזר להוואנה ושאותו נפגוש עוד כמה ימים, ונשארים לשישה לילות במלון סול פלמרס, 4 כוכבים הכל כלול. הפעם גודל הכוכבים הוא לא קובני, אלא אמיתי... במקור הזמנו בונגלו משפחתי, אבל אחרי שראינו אותו (ישן מאוד) ואת המרחק שלנו מהמלון המרכזי והאטרקציות בו (רחוק מדי) עברנו לסוויטה וחדר נוסף במלון עצמו. אחלה חדרים, ושינוי מרענן אחרי הלילות האחרונים.

שדות הסוכר ותעתועי מזג האויר

בבוקר, אחרי יום של בטן-גב על החוף ובבריכה, יוצאים לסיור בשדות הסוכר. מגיעים לשדה סוכר, מקבלים הסבר על הקנים ורואים הדגמה של קצירת קני סוכר באופן ידני (90% מהסוכר בקובה נקצר במכונות והיתר ידני). הילדות מתנסות בקצירת סוכר בעצמן וכולנו נהנים (מאוד!!) מאכילת קני סוכר ישירות מהשדה. משם למפעל סוכר, אליו מגיעים הקנים הקצורים. גם כאן מקבלים הסבר וסיור במפעל, שותים את המיץ המופק מקני הסוכר הנקרא גוארפו, ומגיעים לגולת הכותרת של הטיול – נסיעה ברכבת הקיטור הישנה משנת 1915 לעיירה קרדנס הסמוכה. לרכבת יש קטר קיטור כמו בסרטים, והוא גורר קרונות סטנדרטיים למראה. הילדים ישר מבינים איפה מרוחה החמאה (או בתרגום לנסיעה ברכבת הקיטור – איפה חוטפים יותר עשן שחור לתוך הפנים) ומארגנים לעצמם ולנו מקומות מעל הקטר עצמו. מה אני אגיד – אחלה חוויה. הילדים מאושרים עד הגג, וקדימה לקרדנס.

קרדנס מתגאה בעובדה שבה עוצב הדגל הקובני. הטיול המודרך לקח אותנו למוזיאון, אבל אנחנו בחרנו להשאר בחוץ ולהסתובב קצת בכיכר המרכזית של העיירה. קרדנס יפה ומטופחת יחסית לעיירות קובניות אחרות שהיינו בהן, אבל גם בה אין את האוירה הקובנית האמיתית של העיירות במזרח האי. מרגישים את התיירותיות ואת היד המכוונת של הממשלה. התרשמנו שהעיירה, בדיוק כמו הטיול המודרך שהביא אותנו אליה, היא קצת פלסטיקית.

התכנון היה בריכה וים אחרי הצהריים אבל אז מזג האויר התחרב לנו. רוחות, עננות נמוכה ודי קר... אז את המשך אותו יום ולמחרת בילינו במלון תוך שאנחנו מנצלים את רוב ההצעות לשעשועים שהיו בו: הלכנו לשיעור ספרדית, לשיעורי סלסה ועשינו אירובי.

כמה ימים אחר כך אנו עוזבים את סול פלמרס ונוסעים לכיוון הוואנה. בדרך תצפית מהגשר הכי גבוה בקובה (110 מטר), כפר הדייגים קוהימר ולהוואנה. בערב משאירים את הילדים עם בייביסיטר עובדת המלון ויוצאים להסתובב במירמר, אחת מהשכונות הטובות של הוואנה. עוצרים בקיוסק לקובנים לקנות גלידה במחיר מופקע במונחים קובניים, שותים קפה בבית קפה לקובנים וממשיכים לקאזה דה לה מוזיקה המומלץ. מכיון שהיו באיזור לא מעט תיירים, אנחנו מגלים שתעשיית הליווי/זנות בקובה היא חמורה יותר משחשבנו. בנות צעירות (מאוד, 14, 15, 16...) לבושות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומנסות להתחיל עם כל גבר זר שעובר באיזור. בעדינות, לא בבוטות, אבל באופן ברור מאוד. המדריך שלנו מסביר לנו, שלמרבה הצער, זאת הדרך היחידה שלהן לצאת מהמצב בו הן נמצאות. קודם כל, המחיר הוא בין 50-100 פזו ל"בילוי", מה שאומר 5-10 משכורות חודשיות, ומעבר לכך, יש תמיד את הסיכוי, קלוש ככל שיהיה, שהתייר יקח אותן לארצו ויציל אותן. עצוב. מחכים מחוץ לקאזה דה לה מוזיקה, בינתיים מתבוננים מסביב ומתרשמים מהמתרחש. באחת עשרה וחצי בלילה, אחרי שהנגנים מאחרים בשעה, אנחנו מחליטים לא להשאר להופעה ולחזור למלון. בוחרים במונית פורד משנת 55 (כל החלקים מקוריים!!) וחוזרים מאושרים למלון.

קצת על הוואנה

הוואנה היא עיר תיירותית עד מאוד. קבוצות-קבוצות של תיירים מטיילות בעיר, מסביב דמויות ססגוניות הדורשות פזו תמורת צילום (בפרינציפ אני לא משלמת עבור צילום, מה גם שזאת ממש לא קובה בעיני - למרות שזה מה שרואים בגלויות התיירים), חינטרוס, שהם חבר`ה המציעים לקנות כל מיני דברים או מטרידים באופן כללי וכו`. הוואנה הישנה היא יפה, נקייה ומרשימה מאוד. כמה רחובות משם נמצאת הוואנה האמיתית, לא הפרצוף היפה המשווק לתיירים. המדריך לוקח אותנו לסיור בסמטאות האחוריות של העיר והפער הוא אדיר. לא יאומן ממש.

עולים למבצר סן קרלוס ובוחרים לא להכנס. כן נכנסנו לחנות הסיגרים והרום החדשה שנפתחה ליד המבצר ועשינו רכישה מכובדת של סיגרים ובקבוקי רום. בנוסף להנחה יפה, כולנו (כולל הבן הצעיר) מקבלים במתנה סיגרים נוספים על אלה שקנינו. הבן מסתובב עם המונטה כריסטו שלו (במארז מתכת) כל אותו יום. מכיון שלא רכשנו כמות גדולה של סיגרים, קצת למתנות וקצת לנו, העדפנו לקנות סיגרים בחנות רשמית ולא בשוק השחור. הפרשי המחירים הם לא אדירים בכמויות שאנחנו קנינו ולדעתי, הסיגרים שקיבלנו חינם מצמצמים מהותית את ההפרש בין חנויות רשמיות לשוק השחור. מכיון שאנחנו ממש לא מבינים באיכויות סיגרים, חששנו לקנות בשוק השחור שמא ניפול על סיגרים מאיכות נמוכה, ערבובים שונים וכו`. בחנויות הרשמיות חשש כזה לא קיים. בנוסף לכך, החנויות יפות ומטופחות, המוכרים מבינים היטב בסיגרים ומסבירים את ההבדלים בין הסוגים השונים, ובסך הכל אוירה ממש נחמדה. שווה לדעתי.

בערב, משאירים שוב את הילדים עם בייביסיטר ויוצאים לקברט פריזיאן, אחד הטובים בהוואנה. הקברט מועלה במלון לה נסיונל, מעין המלך דוד של הוואנה. מלון משנת 1930, עדיין פעיל ועדיין חמישה כוכבים, אשר בו התארחו כל העשירים והמפורסמים שהיו בהוואנה (שחקני קולנוע, בכירי המאפיה האיטלקית, אפיפיורים וכו`). באותו בוקר עשינו את הסיור ההסטורי במלון ובבונקרים סביבו, אשר נבנו בזמן משבר הטילים ב-1962 על מנת להגן על אורחי המלון במקרה של מלחמה גרעינית אפשרית. את הכרטיסים לקברט קנינו באותו בוקר בקופה בלובי המלון. יש קברט כל ערב ובימי שלישי ושבת יש הופעה של להקת הבואנה ויסטה קלאב. אפשר להזמין כרטיסים להופעה בלבד (30 פזו) ואפשר לשלב עם ארוחת ערב (59 פזו בסך הכל). אני ממליצה להזמין עם ארוחת ערב. המקומות טובים יותר והארוחה לא רעה ויחסית למסעדות אחרות – לא יקרה.

למחרת יוצאים לטיול בפינר דל ריו, עמק הטבק של קובה. מפעלי הסיגרים סגורים לחודש בעונה זו של השנה (מסביבות ה-20.12 עד 20.1) אז לא מבקרים במפעל טבק כמתוכנן, אבל נהנים מאוד מהטיול באיזור, ממערת האינדיאני ומהשיט בה, סיור רגלי בעיירה ויניאלס ובעמק ויניאלס וחזרה להוואנה. מין סיור פרידה מקובה האמיתית כמו שראינו אותה במזרח האי ובמרכזו. אמנם ויניאלס היא עיירה מתוירת יחסית (כל בית שני בה הוא קאזה, פלאדרה וכו`), אבל עדיין יש בה את האוירה הנעימה והאותנטית שאהבנו כל כך. בערב יצאנו למבצר סן קרלוס בהוואנה, לצפות בטקס הירי בתותח העתיק, המתקיים כל יום בשעה 20:45 בדיוק (הירי הוא בשעה 21:00 בדיוק). מומלץ להגיע הרבה לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורות הראשונות ליד התותח. אנחנו הגענו בעשרה לתשע ויותר שמענו מראינו את הטקס... אחרי הירי מחריש האוזניים התקיים מפגן הזיקוקים המרשים ביותר שראינו אי פעם.

חוזרים הביתה

ביום האחרון, ה- 17 במספר, אנו עושים צ`ק אאוט מהמלון ויוצאים לסיור אחרון בהוואנה. זהו, טסים למדריד ועוד יומיים הביתה. קובה נכנסה לנו חזק ללב, וזאת לא מליצה. אמיתי לגמרי. לפני שנסענו תכננו להספיק כמה שיותר כי היה ברור לנו שזה ביקור ראשון ואחרון שם. היום ברור לנו שעוד נהיה בקובה ובשאיפה לפני שהיא משתנה. אנחנו רק מקווים שהיא לא תשתנה יותר מדי לרעה אחרי עידן פידל, מה שלצערנו עלול לקרות. פידל מחזיק אותה היום כמות שהיא, על צרותיה ובעיותיה, לטוב ולרע. לאף אחד לא ברור מה בדיוק יהיה אחריו, אבל כמו שאמר המדריך – הוא לא רוצה להיות שם כדי לגלות. הוא מתכנן לעבור ללמוד ביפן (אביו כאמור בעל אזרחות) ולבנות את חייו מחוץ לקובה. את עצב הפרידה מקובה מחליף, ולו לזמן קצר, כעס גדול מאוד על הקובנים, כשאנחנו מגלים במדריד שפרצו לנו לשתי מזוודות (נעולות!!) בצורה מתוחכמת, כך שלא ייראו על המזוודות שנפרצו עד שננסה לפתוח אותן שוב. גנבו לנו שקית זיפלוק עם כל המטענים (של המחשב, של מצלמת הוידיאו, כבלים של המצלמה), משקפי ראיה ספייר שלקחתי, שתי קלטות וידיאו מתוך השלוש שצילמתי. חשוב מאוד לניילן את המזוודות בשדה התעופה בהוואנה. יש מספר מכונות ניילון בשדה התעופה (למי שטס עם קובנה השירות הוא חינם, למי שלא – 5 פזו למזוודה, אבל שווה כל פזו כדי למנוע פריצה).

לתחילת הכתבה

נכתב וצולם על ידי: אילנה הדר

יעדי הכתבה

סגור
×